מי השלוח, חלק א, ליקוטי הש"ס, מסכת חגיגה ג׳ א

דרש רבא מאי דכתיב מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב וכו' בתו של אברהם אבינו וכו' שהיה תחילה לגרים. הענין בזה כי בגר נמצא יקרות גדול מאי שאין בישראל, כי הגר עושה בנדיבות ובאהבת לבו לפי שבא מבין האומות להתחסה בצל כנפי השכינה, אך בשורש אין בו קדושה, כי הקדושה המורגלת באדם מנעוריו ומושרשת בו מאביו ואמו, בזה נמצא ג"כ יקרות גדול וזה לא נמצא בגר, אך כאשר נפש מישראל ישתדל ללמוד לעשות באהבה ולהוסיף הבנה וחשק לעבודת הש"י, לזה יש השני מעלות ביחד שהוא מורגל ומקודש בקדושת האבות וגם מוסיף נדיבות לבו. ולזה היא מצות עליות רגלים, שלא ישתקעו בהרגל מצות אנשים מלומדה, ואז יקראו ישראל בת נדיב בתו של אברהם אבינו שהיה תחלה לגרים, היינו שהגר הוא מבורר בזה שמנדבת לבו יוצא מההרגל, וליותר היה הדבר הזה מבורר אצל אברהם אבינו ע"ה, כי עתה לכל הגרים אף שיוצאים מהרגלם, מ"מ יש להם תפיסה למה הם נכנסין לפי שרואים את ישראל מקודשין, אבל אברהם אבינו ע"ה שהיה תחלה לגרים, שהיו כל העולם עובדי ע"ז והוא יצא מן הכלל, אף שלא ידע עוד במה שהוא בוחר וחושק, והיה צועק מי ברא אלה עד שנגלה אליו הש"י. וכן הענין כאן מה יפו פעמיך בנעלים וכו', היינו בשעה שעולים לרגל ג"כ יוצאים מהרגלם ובתשוקה חדשה ילכו וכל דבר שיצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא וכו', היינו שלאו דוקא רק במצוה הזו הולכים לעשות בחשק חדש ולא מההרגל רק בכל המצות רוצים בהתבוננות חדשות כפי רצון ה' בכל עת ואינם עושים בהרגל. וזהו שאמרו במעמד הר סיני נעשה ונשמע היינו בתחלה נעשה היינו שאנו מקבלים עלינו לעשות ולקיים מצותיך בתמימות, אבל לא לעמוד רק בהמעשה היינו אח"כ נשמע היינו נרצה להבין השורש ומה רצון יגיע להש"י בכל מעשינו, וכמ"ש בדוד המלך ע"ה כאשר התנדבו לבנין בהמ"ק אמר (דברי הימים א' כ"ט,י"ז) אני ביושר לבבי התנדבתי, היינו בנדיבות ממעמקי לבי לא במעשה לבד, ועמך ראיתי, בשמחה ה' שמרה זאת לעולם, היינו כמו שראיתי עתה מעשה נדבתם היה בשמחה מלבם ולא מתוך הרגל וטבע, לכן שמרה זאת לעולם להם שלא יכבה האור הזה מהם לעולם. וזהו ענין סמיכות הגמ' דרש ר' נתן בר מניומא משמיה דר' תנחום מאי דכתיב והבור ריק אין בו מים ממשמע שנאמר וכו' ומה ת"ל אין בו מים, מים אין בו אבל נחשים וכו', הוא ג"כ מורה על ענין הזה לקיים המצוה בשלימות ולא מתוך הרגל, וזה המאמר נאמר גם בנר חנוכה (שבת כ"ב.) ללמד לאדם שלא ידמה בנפשו מה יהיה אם אינו מקיים המצוה בשמחה, לכן נסמוך שם זה המאמר באם יהיה המעשה בלי חשק ושמחה של מצוה, אז יהיה בהמעשה נחשים ועקרבים, היינו שיתברר להיפך לזה ההכרח לבקש תשוקה לחדוש ד"ת תמיד. ונסמוך ג"כ הדרש מר' אלעזר בן עזריה טף למה באין כדי ליתן שכר וכו' היינו אם כל עיקר עליה לרגל הוא בכדי שלא יהיה כהרגל מה שייכות להביא הטף, אדרבה כי ביאת הטף היינו שהאב רוצה שיקבע גם בלב הטף המצוה הזו וא"כ יהיה כמצות אנשים מלומדה, אלא כדי ליתן שכר למביאהן היינו מחמת שכל כך פועלת העליה לרגל נדבות לב בלבות ישראל עד כמה שיוכל להתפשט הקדושה בזרעו ולהכניסם תחת כנפי הקדושה, ואין ביכולתו לעמוד ולמנוע מזה מצד טעם וסברא להביט מה שיהיה אחר זמן רק הוא עושה מה שביכולתו ובטח יתן ה' תיכף מבטח עוז במעשה זרעו להוציא לאור תעלומות לבבו ויביא ג"כ את טפו מכח תשוקת לבו, וע"ז אמר מרגליות טובה היתה בידכם ובקשתם לאבדה ממני.