מטה אפרים תר״ט: סימן תרט-תרי – הדלקת נרות ולבישת הקיטל

סימן תרט-תרי – הדלקת נרות ולבישת הקיטל
נוהגין במדינות אלו שלא להטמין חמין מערב יום כיפור לצורך מוצאי יום כיפור, בין אם חל בחול בין אם חל בשבת, לפי שהוא כמכין ביום כיפור לחול. ואפילו בערב יום כיפור קודם חצות אין לעשות הטמנה זו:

נוהגין במדינות אלו להדליק בבית נרות על השולחן ביום הכיפורים כדרך שמדליקין בשבת. ויש מקומות שנוהגין שלא להדליק בליל יום הכיפורים; ואם יש לו נר בבית, חייב להדליק גם בבית ששוכב בו, ואם חל בשבת, אף במקומות אלו חייב להדליק. ובמקום שמדליקין ביום הכיפורים, יש לנשים לברך גם כן "אשר קדשנו במצותיו וציוונו להדליק נר של יום הכיפורים". ומברכין אחר הדלקה, וכדי שיהיה עובר לעשייתן משימין היד לפני הנר אחר הדלקה מיד ומברכין, ואחר כך מסלקין היד (עיין סימן רסג). ולעניין ברכת שהחיינו ושאר דינין בהדלקת הנרות, עיין לקמן סימן תרי"ט:

אם חל להיות בשבת, מברכין "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו להדליק נר של שבת ושל יום הכיפורים". ועל הנרות שמדליק בבית הכנסת אין לברך עליהם:

אין להדליק קודם פלג המנחה, שהוא שעה ורביעית קודם הלילה לפי חשבון שעות זמניות שהיום חלוק לי"ב חלקים [שעות]. ואם הנר דולק מבעוד יום, יכבנו ויחזור וידליקנו לצורך יום הכיפורים, ומכל שכן אם חל בשבת שצריך לעשות כן:

האשה מדלקת ומקבלת יום כיפור בהדלקה, וכן אם האיש מדליק, ואסורים בכל הדברים שאסורים ביום הכיפורים אחר הדלקה אם לא בהתנה בתחילה. ואפילו בתנאי בלב סגי. ואין להתנות כי אם לצורך. ומכל מקום יש לומר שמותרים בנעילת הסנדל אף אם לא התנה כלל. ויתר הדינים בדיני הדלקה עיין סימן רס"ג:

אף במקום שנהגו שלא להדליק בבית, מדליקין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, ובמבואות האפלים ועל גבי חולים, ונוהגין בכל מקום להרבות בנרות בבית הכנסת. ומנהג עשיית נרות לבית הכנסת מבואר בסימן תר"ג סעיף ח'. ונוהגין ליקח פתילות עבות לנרות בית הכנסת כדי להרבות אורן, ונוהגין ליקח שם אינו יהודי שילין שם כל הלילה בעזרת בית הכנסת או במקום שמתפללין שם, לשמור הנרות להעמידם כשיפלו, שלא יבא לידי דליקה חס ושלום. ומכל מקום יש למחות ביד המצווים ביום הכיפורים לאינו יהודי להדליק נר הנכבה או ליקח שעוה הנוטף או לכבות איזה נר, רק אם עושה כן בעצמו אין למחות בידו. ומי שכבה נרו ביום הכיפורים יחזור וידליקנה במוצאי יום הכיפורים ולא יכבנו עוד, אלא יניחנו לדלוק עד גמירא, וגם יקבל עליו שכל ימיו לא יכבה במוצאי יום הכיפורים נרו, לא הוא ולא אחר:

נוהגים להציע בגדים נאים בבית הכנסת, וכן נוהגים להציע השולחנות והמיטות כמו בשבת:

נוהגים לקרות ביום הכיפורים לאור הנר, ואפילו ביחיד, מפני שאימת יום הכפורים עליהם, עיין בסימן רה"ע:

נוהגים ללבוש בגדים לבנים נקיים ביום הכיפורים, דוגמת מלאכי השרת, וכן הנשים נוהגות ללבוש לבנים לכבוד היום. ומכל מקום לא יקשטו עצמם בתכשיטין שמתקשטין בהם שבת ויום טוב, משום אימת יום הדין. ויתבאר עוד בסימן תרי"ט:

ואפילו מי שלובש עצמו שק כל השנה משום תשובה, אסור ללובשו ביום הכיפורים:

נוהגים אנשים ללבוש הקיטול, שהוא לבן ונקי, וגם לפי שהוא בגד מתים ועל ידי זה לב האדם נכנע ונשבר. ולכן גם האבל תוך למ"ד או תוך י"ב חודש על אביו ואמו יכול ללבוש הקיטול ביום הכיפורים. ונהגו בעת הנישואין שעושין הקיטול לחתן מייפים אותו ועושין בו עטרה של כסף על בית הצואר, לפי שלובשין אותו ביום הקדוש וגם ביום טוב של פסח בשני הלילות הראשונים. וכן היו נוהגין מלפנים, לעשות הבית הצואר מעוטר בעטרה של כסף. וזה מקרוב שעושין של זהב, או מקצתה כסף ומקצתה זהב, למען הראות תפארת גדולתם, ולא ידעו שיש סמך מן התלמוד שלא ללובשו זהב. ולכן ראוי להחזיר עטרה ליושנה להיות נחפה בכסף. וכן הנשים הלובשות לבנים ביום הקדוש הזה אין מעטרין אותם בזהבים, ומנהג ישראל תורה הוא:

מי שצריך לילך לבית הכיסא ליפנות, לא ילך לבוש בקיטול וצריך לפושטו מעליו, מאחר שהוא בגד מיוחד לתפילה (ט"ז סימן כא). אבל אם אין צריך לגדולים, רק לקטנים להשתין לבד, נראה שמותר. ואף אם נכנס לבית הכיסא קבוע להשתין מיושב, אין צריך לפושטו. גם אין נוהגין לפשוט הכובע לבן שבראשו, אף שצריך ליפנות לגדולים. ומי שיש עמו בבית הכיסא כובע של חול ורוצה להחמיר גם בזה, אין מזניחין אותו: