מחזור ויטרי, הלכות חליצה תקמ״ד

א

תקמד.
וזהו סדר חליצה כמו שסידר רבינו יעקב ב"ר מאיר:

ב

היבמה לא תחלוץ עד שיהו ג' חדשים ממיתת הבעל אחת ארוסה ואחת נשואה אחת קטנה ואחת גדולה, כי מתנית' בהחולץ. ואע"ג דרב יוסף אהדר ביה. מכל מקום דסמכא היא. וכל אשה שהוחזקה שבאתה לכלל שנותיה בשכינותיה והוחזקה לסימנין בשכינותיה אינה צריכה בדיקה. כדאמ' בקידושין, מלקין וסוקלין על החזקות ואע"פ שאין שורפין תרומה. התם חומרא בעלמא היא, והוחזקה, היינו שיצא קול שעברו עליה י"ב שנה. וגם יצא קול שראו סימנין. אבל על ידי חזקה שהגיעה לכלל שנותיה. לא אמרינן חזקה הביאה סימנין. ואע"ג דאמר רבא קטנה שהגיעה לכלל שנותיה חזקה הביאה סימנין למיאון ולא לחליצה, דההיא חזקה אין נראית לעינים, ואין בו יציאת קול, והיכא דהגיעה לכלל שנותיה ולא הוחזקה לסימנין לא סמכינן אחזקה דרבא: ונבדקת על פי שנים, ואפי' על פי חמש (שנים) [נשים], דאין לה כתב מוכיח גדול מזה, דסימנין מוכיחין, ועביד לגלויי. כדתנן אף הנשים שאין נאמנות כו'. והילכתא אין האשה חולצת עד שתביא שתי שערות. דלית הילכתא כההיא דרבא, דשלש מדות (בניטין) [בקטן]. (אל כדפסקי) [אלא כדפסקינן] עד שתביא שתי שערות. דההיא דג' מדות אליבא דבריבי אמרה. כדמוכח במצות חליצה: וצריך להכיר אפילו על פי קרובים, או נשים. שהחולץ אחי בעלה מן האב, על ידי שהוחזק. כדפרי' לעיל ואין צריך ראיית הלידה. וצריך הב"ד של שלשה לקבוע מקום ולהוסיף שם שנים לאצטרופי בי חמשא. ולא יהו גרים אלא ישר': ואע"ג דאמרינן בפרקי' דרבי אליעזר עדות חליצה בעשרה לא סמכינן עליה: וצריך הסנדל או המנעל שיהא כולו תפור בעור. ואע"ג דסנדל לכתחילה בעינן. הני מילי ודכא דשכיחי. אבל השתא דלא שכיחי נהגו העם במנעל. וצריך להקנותו לחולץ שיהא שלו, ושל ימין. ומיבעי למינעליה ומקטריה ברצועה על אזני המנעל. ומהדקיה ואם הרצועות לבנות והמנעל שחור שפיר דמי. דא' בביצה, מסני שצריך ביצת (הגיד) [הגיר] להשחירו. והא דא' ברצועות ומנעל קאמר. כלומר מנעל ורצועות כולן שחורות. והיינו דאמרי' בפרק בן סורר, אפי' לשנויי ערקתא דמסאנא. והרצועות לקשרם במנעל, והיבם צריך שיהא בן י"ג שנה ויום אחד. ובודקין אותו אפי' על ידי קרובים: קצרו של דבר: קובעים מקום והולכים שם חמשה, היבם, ויבמה, והחמשה, שלשה מהן שאינן קרובים, והיבם שהוא בן י"ג שנה ויום אחד והביא שתי שערות. והיבמה קוראת בלשון הקודש מאן יבמי להקים לאחיו שם כישראל לא אבה יבמי. ולא תפסיק בין לא לאבה. דמודה רבא בלא אבה. והיבם קורא בלשון הקודש לא חפצתי לקחתה. ודוחק היבם את רגלו בארץ יפה. והיבמה מתרת המנעל, וחולצת המנעל, ושולפתו מרגלו ביד ימין, ושמאל לא תהא מסייעתו. ורוקקת רוק הנראה (רוק) לדיינין כצאתו מפיה, עד נופלו בארץ. וקוראה בלשון הקודש ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו. ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל. והעומדים שם אומרים חלוץ הנעל ג' פעמים. כדאמרינן במנחות גבי עומר. קופה זו, קופה זו, קופה זו; יעקב בר' מאיר: ורב יהודאי כתב שהיבמה אומרת חלוץ הנעל ג' פעמים: והחולץ בב"ד הדיוטות דלא הוו [ידעי] כל סדר חליצה. כיון שעברה וחלצה חליצתה כשירה. ותנן מצות חליצה בשלשה דיינין ואסילו שלשתן הדיוטות. מאי טעמא דכת' בישראל, בישראל כל דהו: ורבינו יצחק הלוי מפרש שאין צריך לתפור המנעל בעור. ואע"פ שהוא תפור בפשתן מותר לחלוץ כיון שאנו רגילין לקרות לאילו מנעלים ואין אומן עושה אחרים מותר לחלוץ בו. והא דאמרינן מנעל התפור בפשתן אין חולצין בו. היינו מנעל פורי, כעין בוטש שלנו:

ג

כך נזרקה מפי רבינו יצחק הלוי: