ישמח משה, וישב כ׳

מה בצע כי נהרוג את אחינו וכסינו את דמו (בראשית לז כו). ופירש רש"י (ד"ה וכסינו) ונעלים את מיתתו. ולכאורה אין לו מובן. והנ"ל על פי מ"ש במקום אחר דחשבו לעשות הכל בערמה שלא יהרגוהו בידים, והנה עצת שמעון ולוי היה מעיקרא שיהרגוהו כולם ביחד דקיימא לן (ב"ק י' ע"א) כולם פטורים, ואחר זה יעץ ראובן שלא יהרגוהו כלל בידים רק על ידי שיסה בו את הנחש, והוי רק גורם כמבואר בב"ק (דף כ"ג ע"ב) ובמסכת סנהדרין (דף ע"ו ע"ב). ואחר זה שראו שהנחשים לא הזיקוהו, חזרו לעצת שמעון כי המה בעלי בחירה ואין מידם מציל כמבואר בזוהר (ח"א קפ"ה ע"א). והנה רש"י פירש בב"ק (דף י' ע"ב [ד"ה פטורין]) בהא דהכהו עשרה בני אדם, דכולם פטורין לפי שאין ידוע על ידי מי נהרג, לכך אמר להם יהודה מה בצע כי נהרוג את אחינו, ר"ל בידים, הלא בזה לא נרויח רק וכסינו את דמו שלא יתוודע על ידי מי נשפך הדם ונהיו פטורים מדיני אדם, מה בכך סוף סוף קמיה שמיא גליא, לזה יעץ לכו ונמכרנו וגו'. והשתא מיושב מה שיש לדקדק עוד, הלא כבר הוטב בעיניהם עצת ראובן שאמר אל תשפכו דם. ומאמר יהודה למה. ולפי מ"ש מיושב שפיר כנ"ל.

לכו ונמכרנו לישמעאלים וידינו אל תהי בו כי אחינו בשרינו הוא (בראשית לז כז). י"ל על פי המבואר ברמב"ם פ"ט מהלכות גניבה (ה"ב) בגונב נפש, דאינו חייב מיתה אלא אם כן השתמש בו קודם שמכרו. והיינו דאמר לכו ונמכרנו וגו' וידינו אל תהי בו להשתמש בו, כדי שלא נתחייב. או יאמר על פי המבואר שם (רמב"ם הלכות גניבה פ"ט ה"ה) דעל אחיו הקטן אינו חייב, משום שמצוי בידך. וזה אמרו לכו ונמכרנו וגו' וידינו אל תהי בו להריגה כפשוטו, ושמא תאמר מאי נפקא מינה הלא על זה יש חיוב מיתה כמו על זה, וכדכתיב (שמות כא טז) וגונב נפש ומכרו וגו', לזה אמר כי אחינו הוא, ואם כן אין בו חיוב מיתה כנ"ל.