ישמח משה, וישב י״ט

ויאמר יהודה מה בצע וגו' (בראשית לז כו). בילקוט הראובני בשעה שבא יוסף אל אחיו, בקשו להרגו שנאמר (בראשית לז כ) לכו ונהרגהו, עמד יהודה והציל אותו שנאמר מה בצע וגו', ואלו אמר נחזירהו היו שומעין לו, ולפי שהתחיל במצוה ולא גמרה, מתה אשתו ובניו. והנה זה תמוה דלקתה מדת הדין ח"ו, הלא שאר השבטים רצו להמית אותו, ובשביל שאמר מה בצע והצילו ממיתה אלא שלא גמר הצלתו, מגרע גרע מהם. ויראה על פי מ"ש המזרחי בפסוק (בראשית לז כב) למען הציל אותו מידם, דראובן ושאר השבטים לא ידעו שיש בבור נחשים ועקרבים, דאם לא כן לא היו מוכרין אותו אחרי שנעשה לו נס כזה, והוא נכון ומוכרח. והנה לפי זה קשה דודאי יוסף ידע את כל אשר נעשה עמו מהצלת נחשים ועקרבים, ואם כן היה יכול להציל עצמו באמירתו זאת לאחיו ויבינו שהוא צדיק גמור ולא יעשו עמו רעה, דבודאי גם יוסף הבין זאת דאלו היו אחיו יודעים מזה לא היו מוכרין אותו. והנ"ל בזה על פי מה דאיתא בגמרא (נדרים דף פ"ב ע"א) גבי ר' טרפון שאמר אוי לו לטרפון שזה הרגו, והצטער כל ימיו על זה שהשתמש בכתרה של תורה. וזה היה הטעם של יוסף שלא רצה להשתמש במעשיו, וכעין שהביא בחובת הלבבות בחכם שאמר לא באתי לקנות במעשי אלא במעות, והבן. אך המבואר שם בגמרא ובתוספות (ד"ה) ובפירוש המשנה להרמב"ם במסכת אבות בפרק בן זומא, דנצטער ר' טרפון משום שהיה יכול לפדות עצמו בממון, הא בלאו הכי אין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש (יומא פ"ב ע"א). ולפי זה אלולי שאמר יהודה מה בצע, וחזרו אחיו מהריגתו רק למכרו, היה ניצול יוסף מכל וכל, שאז היה יוסף רואה שאחיו מבקשין להרגו, בודאי היה מודיע להם מהנס דהיה פקוח נפש בדבר, וממילא דהיה ניצול מכל וכל. אך על ידי שאמר יהודה מה בצע ולא בקשו להרגו, ראה שאין פקוח נפש בדבר ולא רצה להגיד להם להציל עצמו מהמכירה, והבן. ואם כן אמירת יהודה הרע לו מאלו לא היה אומר כלל, כיון שנתגלגל המכירה על ידי זה, ולולי דבריו היה ניצול לגמרי, ואף שמחשבתו היה לטוב באמירתו מה בצע, מכל מקום הא בהמכירה לא היה שוגג, שהלא גם בפיו מילא לאמר (בראשית לז כז) לכו ונמכרנו וגו', לכך הצטרף גם מה שגרם בלי כונה לזה, לכך נענש יותר מאחיו שהוא היה היותר גורם להמכירה, ואלולי הוא היה ניצול לגמרי, והבן.