ישמח משה, האזינו ט׳

מדרש ילקוט (ילקו"ש הושע רמז תקל"ג) מי חכם (הושע יד י), זה הקב"ה, שנאמר (משלי ג יט) ה' בחכמה יסד ארץ. ויבן, זה הקב"ה, שנאמר (בראשית ב כב) ויבן ה' אלקים את הצלע. נבון וידעם, זה הקב"ה מגיד מראשית אחרית (ישעיה מו י), כי ישרים דרכי ה', אלו דברי תורה, צדיקים ילכו בה ופושעים יכשלו בם, עד כאן. בשני אופנים. אופן א', על פי מ"ש בפרשת חיי על הפסוק (בראשית כד ג) ואשביעך בה' אלקי השמים, דהמחשבה קיים. והנה מבואר בכתובות (דף ז' ע"א) דפליגו אם אזלינן בתר מחשבה, אם אזלינן בתר מעשה, והנה בעירובין דף י"ח (ע"א) מבואר דלמאן דאמר דו פרצופין, אם כן זכר ונקבה בראם (בראשית ה ב), קאי על העשיה, אבל למאן דאמר זנב, קאי זכר ונקבה בראם על המחשבה, עיין שם. אם כן יתכן דהמחשבה עיקר, והבן.

והנה מפסוק ויבן ה' אלהים את הצלע, רוצה להוכיח שם בעירובין (דף י"ח) דלא נברא דו פרצופין, עיין שם. ואם כן ממילא דהמחשבה עיקר, וזה דעת הילקוט. והנה הפסוק רוצה לומר דעיקר המחשבה ורחמנא לבא בעי, לכך יש בני אדם שמעשיהם שוין לגמרי, ואף על פי כן זה רשע גמור וזה צדיק, וכמו שדרשו במסכת נזיר (דף כ"ג:) בהאי קרא דכי ישרים דרכי ה', בשנים שאכלו פסח. והנה החכמה מתייחס להמחשבה והבן, ועל פי זה יובן מי חכם זה הקב"ה שמתארין אותו בתואר חכם, לומר דהמחשבה עיקר שמתייחס החכמה לו, שנאמר ה' בחכמה יסד ארץ, לומר דעיקר היסוד הוא החכמה, דמה שעלה במחשבה עיקר. וראיה לדבר ויבן אלה, דרש לשון בנין, והיינו ויבן ה' אלקים את הצלע, אם כן מוכח דלא נברא דו פרצופין מדצריך בנין, אם כן ממילא דהמחשבה עיקר, מדכתיב זכר ונקבה בראם כמ"ש, הוא הדין גבי יסוד הבריאה המחשבה עיקר, ושמא תאמר הא הוי חזרה דהא שיתף מדת הרחמים (ב"ר י"ב ט"ו), לזה אמר נבון וידעם, ר"ל דלא הוי חזרה, רק דהשי"ת יודע כל הסיבות מראש ועד סוף, ויודע דמחשבתו נגמר ויתקיים בסוף כמ"ש, והיינו דאמר שהקב"ה מגיד מראשית אחרית, לכך כי ישרים דרכי ה' אלו דברי תורה גם כן צדיקים ילכו בם וכו', דעיקר בתר המחשבה וחפץ ורצון, והבן זה כי נכון הוא בס"ד.

באופן אחר אמרתי, על פי שנדרש במסכת ב"ב (דף פ"ט:) שם בעניני המדות על הכל א"ר יוחנן אוי לי אם אומר אוי לי אם לא אומר וכו', ושם דבעי אמרה או לא אמרה, ומסיק דאמרה, ומהאי קרא אמרה כי ישרים דרכי ה' וכו' (הושע יד י). ובהקדים מה שאמרתי (לעיל פרשת וילך ד"ה בסנהדרין) על נקוט מיהא פלגא בידך (סנהדרין צ' ע"ב). והנה חכם נקרא המשפיע חכמה, ובינה המקבל ומבין, אבא ואמא, משפיע ומקבל, רב ותלמיד, והבן. והנה בכל ידיעה נקרא השי"ת חכם, מה שאין כן בידיעה הנמשך מבחירה, נקרא כביכול מבין, והבן כי עמוק הוא. והנה בפסוק (בראשית ב כב) ויבן ה' אלקים את הצלע, מבואר באור החיים דהוא היסוד של צדיקים ילכו בם, דהא גלוי וידוע לפניו שעל ידי זה יצמח החטא מעץ הדעת, עיין שם. וזה דברי המדרש (ילקו"ש הושע רמז תקל"ג) מי חכם זה הקב"ה, דהיינו שרואה הנולד ויודע כל עתידות, שנאמר (משלי ג יט) ה' בחכמה וכו', ואף על פי כן ויבן אלה, ויבן ה' אלקים את הצלע אף שידע שעתידין לחוטא, ושמא תאמר דבדבר בחירה מושלל הידיעה, נבון וידעם דרך זה נקרא ידיעה כידוע מעשרה מאמרות, והיינו זה הקב"ה מגיד מראשית אחרית (ישעיה מו י), וזה אין תהלה רק למה שאין תולה בעצמו והבן, ואף על פי כן בנה את הצלע משום צדיקים ילכו בם, הכי נמי כי ישרים דרכי ה' אלו דברי תורה, ראוי לנהוג כן צדיקים ילכו בם וכדברי רבי יוחנן, ודוק הטיב כי נכון הוא בס"ד.