ישמח משה, האזינו ח׳

קחו עמכם דברים ושובו אל ה' (הושע יד ג). על פי מה שפירשתי ביום כיפור קטן שמתי פני ככלב העזתי מצח כזונה וגשתי לפניך בבושת פנים, שהוא סותר עצמו תוך כדי דיבור, ושם (יו"כ קטן) וכן כתיב (ירמיה ג ג) ומצח אשה זונה היו לך מאנת הכלם. מאי וכן. ועוד דהוא ראיה לסתור, דמאנת הכלם נאמר, והוא אמר וגשתי לפניך בבושת פנים. והנ"ל בזה, כי ענין הוידוי צריך להיות בהשכל, דהא אמרינן בגמרא (ברכות דף ל"ד:) חציף עלי מאן דמפרש חטאי. והנ"ל דענין הוידוי הוא כמו שפסקו הקהל שיתודה ברבים, והוידוי הנ"ל הוא עונשו, כי הוא בושת גדול. הכי נמי בשים על לב על אחת כמה וכמה שיכסה בושה פניו כשפוער פיו ומספר למלך מלכי המלכים מעשיו המכוערים, והעלבון הזה הוא כפרתו. והיינו לשון וידוי לשון התודע, שיודע לו גנות החטא, אבל בלא זה לא מקרי וידוי רק מפרש חטאיו. והיינו דאמר חציף עלי מאן דמפרש כו', ואם כן זה שמתודע ומסלק הבושה לא הוי וידוי, רק צריך להתעורר הבושה עד שיצטרך להתחזק שיוכל לומר. וכך הוא דברינו בסדר יום כיפור קטן שאנו מתנצלים שלא יחשב הוידוי לעזות גדול, על זה אנו אומרים כי על כן שמתי פני כחלמיש כו', ובאמת גשתי בבושת פנים, ואין זה עזות כיון שכיסה בושה פני, וכן כתיב כי מאנת הכלם, אבל כשיכלם אין זה עזות. והכי פירושא דקרא קחו עמכם דברים, שאם אומר אחד דברים הללו לפניכם, איך יכסה בושה פניו, ושובו זאת אל ה' על אחת כמה וכמה, והוא וידוי באמת. וכן מרומז בתורה הק' (ויקרא כו מ) והתודו את עונם ואת עון אבותם במעלם דייקא, כי יחטא אדם לחברו איך יכסה בושה בהתודה לו, ומה גם אשר מעלו בי.