חפץ חיים, חלק ראשון: הלכות איסורי לשון הרע, כלל ד י״א

א

וְדַע עוֹד עִקָּר גָּדוֹל בְּעִנְיָנִים אֵלּוּ, אִם אֶחָד רוֹצֶּה לְהַכְנִיס אֶת חֲבֵרוֹ בְּעִנְיָנָיו, כְּגוֹן, לְשָׂכְרוֹ לִמְלַאכְתּוֹ אוֹ לְהִשְׁתַּתֵּף עִמּוֹ אוֹ לַעֲשׂוֹת שִׁדּוּךְ עִמּוֹ וְכָל כְּהַאי גַּוְנָא {וכל כיוצא בזה}, אֲפִלּוּ לֹא שָׁמַע עָלָיו עַד עַתָּה שׁוּם רָעָה, אֲפִלּוּ הָכֵי {פֵּרוּשׁ: אעפִּ"כֵ} מֻתָּר לִדְרושׁ וְלַחֲקֹר אֵצֶּל אֲנָשִׁים עַל מַהוּתוֹ וְעִנְיָנוֹ, אַף דְּיָכוֹל לִהְיוֹת, שֶׁיְּסַפְּרוּ לוֹ גְּנוּתוֹ, אֲפִלּוּ הָכֵי מֻתָּר, כֵּיוָן דְּכַוָּנָתוֹ לְטוֹבַת עַצְּמוֹ לְבַד, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִצְּטָרֵךְ אַחַר כָּךְ לָבוֹא לִידֵי הֶזֵּק וְלִידֵי (מד) מַצָּה וּמְרִיבָה וְחִלּוּל ה', חַס וְשָׁלוֹם. אַךְ נִרְאֶה לִי, שֶׁצָּרִיךְ שֶׁיּוֹדִיעַ לְמִי שֶׁשּׁוֹאֵל מֵאִתּוֹ עָלָיו, שֶׁרוֹצֶה לַעֲשׂוֹת שִׁדּוּךְ עִמּוֹ אוֹ כָּל עִנְיְנֵי הִשְׁתַּתְּפוּת וְכַנַּ"ל, וּבָזֶה לֹא יִהְיֶה עָלָיו שׁוּם חֲשַׁשׁ אִסוּר לֹא מִפְּנִי שְׁאֵלָתוֹ, שֶׁהוּא אֵין מִתְכַּוֵּן לְגַנּוֹתוֹ רַק לְטוֹבת עַצְּמוֹ כַּאֲשֶׁר בֵּאַרְנוּ, (אַךְ יִזָּהֵר שֶׁלֹּא יַאֲמִין אֶת תְּשׁוּבָתוֹ בְּהַחְלָטָה מִפְּנִי קַבָּלַת לָשׁוֹן הָרָע רַק דֶּרֶךְ חֲשָׁשׁ בְּעָלְמָא לִשְׁמֹר אֶת עַצְּמוֹ), וְגַם אֵין לוֹ שׁוּם אִסוּר מִפְּנִי תְּשׁוּבַת חֲבֵרוֹ דְּנֵימָא דְּעָבַר בָּזֶה עַל "לִפְנִי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשׁוֹל", כִּי אַף אִם יְסַפֵּר עָלָיו חֲבֵרוֹ אֶת עֹצֶּם גְּנוּתוֹ, אֵין הוּא עוֹשֶׂה בָּזֶה אִסוּר גַּם כֵּן, כֵּיוָן שֶׁגַּם הוּא אֵינוֹ מִתְכַּוֵּן בִּתְשׁוּבָתוֹ לְסַפֵּר גְּנוּתוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ, רַק הוּא אוֹמֵר הָאֱמֶת בִּכְדֵי לְהֵיטִיב עִם זֶה הַשּׁוֹאֵל מֵאִתּוֹ עֵצָה בְּעִנְיָן זֶה, כַּאֲשֶׁר בֵּאַרְנוּ בְּמָקוֹם אַחֵר, דְּזֶה מֻתָּר מִן הַדִּין, אַךְ מְאֹד יִזָּהֵר שֶׁלֹּא לְגַזֵּם אֶת הַדָּבָר, יוֹתֵר מִּכְּפִי שֶׁהוּא יוֹדֵעַ אֶת בֵּרוּר הַדָּבָר, וְעוֹד אֵיזֶה פְּרָטִים הַנִּצְּרָכִים לָזֶה, וְעַיֵּן לְקַמָּן בִּכְלָל ט' בְּהִלְכוֹת רְכִילוּת מֵעִנְיָן זֶה .* אֲבָל אִם לֹא יוֹדִיעַ לַחֲבֵרוֹ אֶת סִבַּת דְּרִישָׁתוֹ, וְיַעֲשֶׂה עַצְּמוֹ כְּמִתְנַכֵּר, כְּדֵי שֶׁיִּוָּדַע לוֹ בְּטוֹב מַּהוּתוֹ שֶׁל אוֹתוֹ הָאִישׁ, נִרְאֶה פָּשׁוּט דְּעוֹבֵר בָּזֶה עַל "לִפְנִי עִוֵּר", שֶׁעַל יָדוֹ יַעֲשֶׂה חֲבֵרוֹ אִסוּר אִם יְסַפֵּר עָלָיו דְּבָרִים שֶׁל דֹּפִי אֲפִלּוּ אִם אֱמֶת הוּא, כַּאֲשֶׁר בֵּאַרְנוּ בְּמָקוֹם אַחֵר, דְּאִסוּר לָשׁוֹן הָרָע הוּא אֲפִלּוּ עַל אֱמֶת לְכָל הַפּוֹסְקִים, וְלֹא נִתָּן לְהֵאָמֵר רַק אִם מְכַוֵּן שֶׁעַל יְדֵי סִפּוּרוֹ בִּגְנוּתוֹ, (מה) יִצְּמַח מִזֶּה טוֹבָה לְאַחֵר, אֲבָל בְּלָאו הָכִי לֹא, וְאַף שֶׁעַל יְדֵי סִפּוּרוֹ נִסְבָּב טוֹבָה לְאַחֵר, מִכָּל מָקוֹם (מו) הוּא לְגַנּוֹתוֹ הִתְכַּוֵּן, עַל כֵּן צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְנוּ**.

ב

*עוד זאת צריך לזהר מאד, שלא ידרש את מהותו וענינו אצל מי שהוא משער שהוא שונאו, ואפלו איננה שנאה גמורה, רק שגם הוא באותו אמנות ובאותו עסק, כידוע, בעונותינו הרבים, שכל אמן וכו', כי מלבד שלא יבוא לו שום תועלת מזה, דרגיל הוא לשקר לגמרי או לפחות לגזם את הדבר מחמת שנאתו, עוד הוא מביאו בזה ללשון הרע גמורה, כי הוא בודאי יכון בתשובתו מחמת שנאה, הגם שיאמר לך בפיו, שתשובתו איננה מחמת שנאה, רק שלא יוכל לראות ברעה שיגיעך על ידי זה אבל בלבו לא כן יחשוב.

ג

**ואולם באמת אין אנו צריכין לתשובה זו כלל, שכאשר יבוא לחברו ויאמר לו אחי אמר לי ענין אחד שאני רוצה לדרש מעמך, ולא תגזם את הדבר, רק תאמר לי כפי מה שאתה יודע, ולא יהיה עליך אסור אם תגלה לי כי כונת שנינו הוא רק לתועלת ולא לגנות למי, ואני מבטיחך שלא יודע ממני דבר, ואחר כך יציע לו את הענין, בודאי ישיב לו האמת בזה. ורב העולם נכשלים בזה, בעונותינו הרבים, בענין שדוך וכדומה שרוצים לידע עצם מהותו של המשתתף עמם, ורוצים לדרש ולחקר, הם מתנכרים ועושין עצמן כאלו אין נוגע להם מזה שמץ דבר, ועושין בזה אסור שמביאין את חבריהן ללשון הרע, ועוד יותר עושין שאין מתחילין לשאל על מי שרוצים להשתתף עמו, רק על אנשים אחרים, הכל כדי שלא יבינו שיש להם שום נגיעה בזה, ומתוך זה מביאין לחבריהם לדבר לשון הרע גמורה על הרבה אנשים, שאין שום תועלת נצמח מזה, על כן צריך לעשות כמו שכתבנו. אך בעצם הדין איך להשיב ומתי להשיב וכל פרטיו יתבאר לקמן, אם ירצה ה', בחלק ב' כלל ט' בארכה. וכן יקרה כמה פעמים, שאחד דורש על בנו או קרובו, הדר בעיר אחרת, את מצבו וענינו, ובתוכם שואל גם כן על תורתו, אם הוא לומד עדין או לא, הנה על פי דין הוא כך, אם דעתו בשאלתו הוא כדי שיהיה מזה תועלת על להבא, דהינו, אם יודע לו שפרש מן התורה, יזרזנו על להבא, בודאי מתר ונכון הדבר, וגם הנשאל צריך להשיב לו האמת (וכזה איתא בערכין ט"ז: הרבה פעמים לקה עקיבא על ידי וכו'), ובלבד שיודיענו השואל מתחלה שהוא קרובו ורוצה לידע האמת, שבזה יוסר עון לשון הרע מן המשיב ו"לפני עור" מן השואל, אבל מה שרגילין העולם, כשאחד עוקר דירתו מעירו לעיר אחרת, ואחר כך כשרואה את אחד מעירו הראשונה הוא חוקר ודורש אחר כל אנשי העיר בכלל, ובפרט על מצבם ותהלוכתם בדברים, שבין אדם למקום ובבין אדם לחברו, אם הם לטובה או לרעה, ובפרט שואל על בני בעלי בתים בעלי תורה, אשר היו לפניו, האם לומדים עדין תורה או פרשו הימנה, ובספור כזה אין שום התר מהתרים הנ"ל, כי השואל אין כונתו כדי שילך אחר כך ויוכיח את אנשי עירו הישנה, ובפרט המשיב לו בודאי אין כונתו לזה, וספור כזה הוא מערב בלשון הרע מראשו ועד סופו, כי הוא דורש אחר כל אחד ואחד מאנשי עירו, ויש לו מדה מיחדת על כל אחד ואחד איך לתארו ביראת ה' יתברך ואיך להגבילו במדותיו. הבט נא וראה למעלה בהפתיחה כמה לאוין ועשין עובר, כשמספר או מקבל לשון הרע על אחד מישראל, ובפרט בהספור הנ"ל, כל שיתרבו האנשים בעיר, ויתרבה הספור ירבו הלאוין והעשין עליו. ועל כל אחד ואחד יצטרך לתן דין וחשבון, על כן השומר נפשו ירחק מזה עד מאד.