הלכות נדה לרמב"ן ח׳

אין האשה עולה מטומאתה ויוצאה מידי (עדות) [טומאתה] עד שתטבול אחר הימים הספורים אבל הנדה והזבה והיולדות שלא טבלו הבא עליהן אפי' לאחר כמה שנים חייב כרת שבימים וטבילה תלה הכתוב שנאמר ורחצו במים זה בנין אב לכל טמא שהוא בטומאתו עד שיטבול:

וכן אינה עולה מטומאתה עד שתהא טבילתה בימי מקוה כשר ולא יהא עליה דבר חוצץ בטבילה אבל אם רחצה במרחץ אפי' נפלו עליה כל מימות שבעולם הרי היא אחר רחיצה כמו שהיתה קודם רחיצה בכרת שאין לך דבר שמעלה מטומאה לטהרה אלא טבילה במי מקוה או במעיין:

צריך האדם להתרחק באשתו בימי טומאתה לעולם עד שתספור ותטבול שנאמר ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב שום קריבה בעולם:

כיצד פורש ממנה לא יגע בה אפי' באצבע קטנה ולא ידבר עמה דברים בטלים המביאין לידי הרגל דבר ולא ישכב עמה על מטה אחת אע"פ ששניהן בכסותן ואינן נוגעין זה בזה יתר על כן לא יאכל עמה על שלחן אחד ואין צריך לומר בקערה אחת אין לו אלא שלחן אחד פורסת מפה אחרת לעצמה משום היכר:

ואסור להסתכל אפי' בעקבה של אשתו כשהיא נדה ואצ"ל בשוקיה ובכל מקום שאינו מגולה וכל המסתכל בהן הויין לו בנים זכרים שאינן מהוגנין:

ואסור להושיט כלום מידו ליד אשתו נדה או ליטול מידה מכיון שהיא אשתו צריך הרחקה יתירה:

כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה נדה עושה לבעלה חוץ מהצעת המטה בפניו ולא תהא יוצקת מים על ידיו ורגליו לרחוץ אותן ושלא תהא מוזגת לו כוס ומניחתו לפניו על השולחן ביד שמאל או שתניחנו על הכסא שלפני השלחן או על הכר שיושב כיון ששנתה מדרך המשמשין מותר שהרי יש להן היכר להרחקה. אסור לשכב על מטתה של נדה אפי' בשעה שאינה במטה מפני הרגל עבירה וכל המרבה בהרחקה הרי זה משובח:

ראוי לאשה ליחד לה בגדים בימי נדתה כדי שיהיו שניהם זוכרים תמיד שהיא נדה בהיכר הבגדים בקושי התירו שתתקשט בימי נדתה כדי שלא תתגנה על בעלה:

כל שמתרחק ממנה ביום ראשון של נדה מתרחק ממנה לעולם עד שתספור ותטבול כהוגן שעדיין היא בהכרת כמו שנתבאר:

כשהאשה חוששת לעונת וסתה הורו מקצת בעלי הורא' שאינה אסורה אלא בתשמיש אבל שאר פרישות לא החמירו שאין כאן אלא חשש של דבריהם:

מותר לאדם להתיחד עם אשתו נדה בבית:

הכלה שנכנסת לחופה ולא נבעלה ופרסה נדה אסור להתיחד עם בעלה אלא הוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה בין הנשים: