דרישה, חושן משפט ר״מ:א׳

מי שהוציא כו' עד ביטל השני את הראשון כתובות דף מ"ד אר"נ ב' שטרות היוצאים בזא"ז ביטל שני את הראשון א"ר פפא ומודה ר"נ דאי אוסיף בה דיקלא לתוס' כתביה פשיטא ראשון במכר ושני במתנה ליפות כחו הוא דכתב ליה משום דינא דב"מ וכ"ש ראשון במתנה והשני במכר דאמרינן משום דדב"מ הוא דכ"כ שניהם במכר כו' [עב"ח שהביאו] ופי' התוס' והרא"ש אורועי סהדי דאם יש לזה המקבל מתנה או לוקח שום שטר אחר ועדים הללו חתומים בו מרעין ליה לשטרא לרפרם הואיל והוא הודה שהן פסולין א"נ לפסול חתימתן קאמר דאימר שהוא זייף אותו שטר שיוצא עוד מתחת ידו הואיל והוא מודה שהשטר זה הראשון מזויף ולשלומי פירי שאכל מזמן ראשון לזמן השני לרפרם משלם ולטסקא לרפרם המוכר משלם למלך המס מזמן הראשון לזמן השני לרב אחא על הלוקח לפרוע וכתב הרא"ש שם ז"ל וכתב הרמ"ה דהלכתא כר"א דכיון דאיכא פלוגתא ולא ידעינן כמאן הלכתא לא מרעינן סהדי דאוקי סהדי אחזקתייהו וגם נוקי המקבל בחזקת אדם הגון ולא זייף העדים וגם לענין פירי וטסקא קרקע בחזקת המקבל עומד ע"י שטר הראשון ולא מבטלינן האי חזקה מספק כו' ע"ש דמסיק הרא"ש כהרמ"ה דהלכתא כר"א אבל הרמב"ם בספ"ה דהל' זכייה כתב ז"ל ביטל שטר שני את הראשון לפיכך כל הפירות שאכל הלוקח מזמן ראשון עד זמן שני מחזיר אותן ואם יש על אותה שדה חוק למלך בכל שנה המוכר או הנותן צריכין ליתן אותו חוק עד זמן השני עכ"ל וכתב המ"מ שפסק כרפרם מפני שהקרקע בחזקת בעלים הראשונים עומדת עכ"ל ויש לדקדק למה לא כתב נמי שהשטרות שיוצאין מתחת ידו שעדים של שטר הראשון חתומין עליהן הן פסולים וכנ"ל לכ"נ דגם הרמב"ם מסופק הלכתא כמאן מש"ה פסק בכל חד שמעמידין אותו על חזקתו וכמ"ש גם הרא"ש אלא שמחולקין בפירות שאכל דלהרמב"ם מעמידים הקרקע בחזקת בעלים הראשונים וצריך לשלם הפירות למוכר והרא"ש והרמ"ה ס"ל כיון שהלוקח מוחזק בקרקע עד השתא מעמידין הפירות שאכל בחזקתו והנה נראה פשוט דרבינו בשיטת הרא"ש אזיל לפסוק כר"א אלא שס"ל דר"א ג"כ מודה שהפירות שעדיין בעין ולא אכלם שיקחם המוכר או הנותן כיון דמחיל ליה וביטל שעבודא דמזמן הראשון וכמו שס"ל לענין גביית גוף השדה דאם לוה המוכר או הנותן בין זמן ראשון להשני דב"ח גובה ממנו וכמ"ש התוספות והרא"ש שם בהדיא דר"א מודה בזה משום דמחיל ליה השעבוד מזמן הראשון עד זמן השני וא"כ ה"ה וגם כ"ש הוא דאם הפירות עדיין בעין שיקחו המוכר או הנותן ומש"ה דקדק רבינו וכתב והמוכר או הנותן נוטל הפירות משמע דוקא כשהן עדיין בעין אבל כשכבר אכלם א"צ לשלם הלוקח להמוכר וק"ל. והא דלא כ"ר דאין העדים פסולים ושהטסקא יפרע הלוקח ה"ט משום דלפסול העדים ממילא נשמע דאינן פסולין דמהיכי תיתי כל זמן שלא נזכר ולענין טסקא י"ל משום דרבינו איירי משדה שהוא מיוחד לחלוטין לראובן ומכרה או נתנה לשמעון ואין עליו טסקא והא ראיה שהרמב"ם כתב בלשונו הנ"ל ז"ל אם יש על אותה שדה חוק למלך כו' דמלשון אם יש מוכח דלא על כל שדה יש חוק למלך ועוד דע"כ ל"ק הגמרא דלר"א יפרע הלוקח הטסקא אלא כשכבר אבל הלוקח הפירות והיה עומד השדה בחזקתו ומאן דאכל פירות משלם טסקא להמלך אבל בכה"ג דמיירי ביה רבינו שהפירות עדיין בעין ולקחם המוכר פשוט בעיני דגם לר"א המוכר הנוטל הפירות צריך לשלם הטסקא וק"ל: וגובה התוספת כו' עיין בהרא"ש שם מה שהקשה שם מהא דאמר רב הונא הוציאה עליו שתי כתובות וכו' ומה שתירץ שם וכך הם דברי רבינו וז"ש בסוף ואפילו אם לא כתב לו ואוסיפית ודוק: