דרישה, חושן משפט רכ״ז:ו׳

(ז) היתה האונאה יותר כו' כ"כ הרי"ף כו' אבל הר"י כתב כו' הנה אעתיק לפניך ל' הגמרא ודברי הרי"ף והרא"ש ומתוכן יתבאר לך מש"ר כאן ובסמוך סי"ב. בב"ב דף פ"ד אמר רב חסדא מכר לו כו' [עב"ח שהביאו] וכתבו התוספות והרי"ף והרא"ש ע"ז דאנן לא קי"ל כר"ח בהא דאמר במכר לו שוה ה' בו' לוקח יכול לחזור אלא קיי"ל כרבא דפסיק הלכה כר' נתן דשתות קנה ומחזור אונאה מיהו עיקר מלתא דר"ח דאשמועינן דאין מוכר יכול לחזור אע"פ שהוקרו מטעם דא"ל הלוקח אי לאו דאוניתן כו' בהא קיי"ל כוותיה ונ"מ לעניין ב"מ כגון שמכר לו שוה ד' בה' ולא הפסיק בכדי שיראה לתגר עד שהוקרו ועמדו בז' לא מצי מוכר הדר ביה דא"ל אי לאו דאוניתן כו' והקשו שם בתוס' ואשיר"י על הך סברא דר"ח דאמר דיכול הלוקח למימר אי לאו דאוניתן כו' ז"ל וא"ת הא אמרינן בפ' הזהב בביטול מקח דשניהן חוזרים ואמאי לא קאמר המתאנה למאנה אי לאו דאוניתן כו' ותירץ ריב"ם דודאי כשלא בא המתאנה ומתרעם על אונאתו אלא מוחל עליה ורוצה להעמיד על המקח ודאי לא יתכן שהמוכר יערער לומר איני רוצה שיתקיים המקח דא"ל הלוקח אי לאו דאוניתן כו' וכמו שאמר ר"ח והא דאמר התם שניהם יכולין לחזור כשזה ובא ומתרעם על אונאתו ורוצה לחזור או תובע אונאתו אז הרשות ביד המוכר לחזור אבל באונאת שתות אין חשוב כ"כ כמו מקח טעות הלכך אפילו כשתובע המתאנה אונאתו אין המאנה יכול לבטל המקח וכתב שם הרא"ש ונראה שזה דעת הרי"ף מדפירש דלדידן נ"מ במילתא דר"ח לענין ב"מ דלא מצי מוכר הדר ביה משום דא"ל אי לאו כו' אלמא דבביטול מקח ליתא חזרה לגבי מוכר אם אין המתאנה תובע אונאתו ועוד כתב שם הרא"ש וז"ל והקשה ר' יונה דהא דקאמר בפרק הזהב ביותר משתות שניהן חוזרין א"א לפרש כמו ריב"ם דהא שניהן חוזרין סתמא קאמר לא בתובע אונאתו מיירי שהרי אין יכול לתבעו אונאתו אלא דוקא באונאת שתות אבל ביתר משתות או יתרצה בו או יבטל המקח (ואי מיירי שהנתאנה בא לחזור במקח א"כ מה לנו חזרת המאנה הלא המקח בטל מחזרת המתאנה) ועוד טפי הוה מסתבר לומר דהיכא דתובע אונאתו שגילה דעתו שחפץ בקיום המקח אלא שתובע להחזיר לו דמי אונאתו שהמאנה אינו יכול לבטלו ופי' הר"י ז"ל דהא דקתני שניהן חוזרין היינו כל זמן כו' (וכמש"ר בשמו כאן) עד אע"ג דאמרו רבנן מוכר לעולם חוזר הכא אין המוכר כו' וסיים הרא"ש ז"ל והשתא ל"צ למימר דהרי"ף סבר שאין המאנה יכול לבטל המקח אלא כשהמתאנה תובע אונאתו דלמאי דפרישנא בשם הר"י ניחא כמו הכא דמסתמא כיון דהוקרו אין הלוקח עומד לחזור בו כו' ע"כ. והנה באמת פשטא דלישניה דרי"ף שסתם וכתב דנ"מ בהא דר"ח לעניין ב"מ שאין המוכר יכול לחזור דא"ל הלוקח אי לאו דאוניתן כו' משמע דלעולם מסתמא אין המוכר יכול לבעל המקח מדעתו אלא א"כ בא זה הלוקח וגילה דעתו שרוצה לחזור והיינו כריב"ם דלר"י כיון שהוא יתר על שתות מסתמא דעת הלוקח לחזור אא"כ אמר בפירוש שרוצה בקיום המקח אבל מסתמא יכול המוכר לחזור והרא"ש שכתב והשתא ל"צ כו' ה"ק קודם שידענו פי' הר"י היינו מוכרחים לומר שהרי"ף מפרש כריב"ם ובאמת אותו פי' דחוק דהא קתני סתמא שניהן חוזרין וכמו שהקשה ר' יונה אבל השתא יש לנו תירוץ אחר בדבר ואפשר לדחוק ולומר דגם הרי"ף ס"ל כוותיה וכיון דפשטא דלישנא דהרי"ף לא משמע כהר"י מש"ה ב"ר בשם הרי"ף כפי' ריב"ם הנ"ל וכ"כ הב"י שמש"ה כ"ר כן בשם הרי"ף גם משום דהרמב"ם כ"כ בהדיא ומסתבר לומר שהרמב"ם בשיטת רבו הרי"ף אמרו ע"ש בב"י ומש"ר כן בשם הרמב"ם ז"ל פי"ב דמכירה היתה האונאה יתירה על שתות בכ"ש כגון שמכר שוה ס' בנ' פחות פרוטה בטל מקח והמתאנה יכול להחזיר החפץ ולא קנה כלל אבל המאנה אינו יכול לחזור אם רוצה זה וקיבל ע"כ ואף שמל' אם רוצה זה וקיבל משמע לכאורה שכל זמן שלא גילה זה הלוקח שרוצה במקחו יכול המאנה לחזור והיינו כהר"י דאי כרי"ף הכי הול"ל א"י לחזור אם זה אינו תובע אונאתו אבל עכ"פ ז"א דלר"י לעולם שניהן שווים דכל זמן שלא גילה המתאנה דעתו שחפץ בהמקח שניהם יכולין לחזור בהמקח ולאחר שגילה המתאנה דעתו ואמר שחפץ בהמקח שניהן אינם יכולין לחזור בהמקח ודוק: אע"ג דאמרו רבנן מוכר לעולם חוזר כו' קשה היכי שייך כאן לומר מוכר לעולם חוזר דהא עיקר טעמא דמוכר לעולם חוזר הוא מפני שאינו יודע ערך ממכרו עד שיזדמן לו מקח כו' וזה לא שייך אלא אם נתאנה הוא ובפרישה כתבתי הנ"ל לומר כאן בדברי רבינו אבל דע דהאי אע"ג דאמרו רבנן מוכר לעולם חוזר כו' הוא ג"כ מדברי ר"י וכמ"ש לעיל לשונו ושם לק"מ דהא ר"י הקשה על פי' ריב"ם דהא שניהן חוזרין קאמר סתמא כו' ואם כן גם לדידיה קשיא דשניהן חוזרין קאמר משמע כ"א וא' כדיניה דהיינו לוקח עד שיראה ומוכר לעולם חוזר ואיך אמר הוא שאין המתאנה יכול לחזור וע"כ קאמר ואע"ג דאמרו רבנן מוכר לעולם חוזר הכא אין המוכר יכול לחזור בו כיון דחזרתו תלויה בחזרת הלוקח שנתאנה והלוקח שנתאנה אין יכול לחזור בו אפילו בב"מ אחר בכדי שיראה: