דרישה, חושן משפט ק״צ:י״א

אי עייל ונפיק אזוזי כו' עד וכנגד המעות שנתן כו' אלא שהחוזר בו כו' כבר כתבתי בפרישה דעיקרא דהאי מילתא ס"פ האומנין וגם כתבתי שם לשון הרא"ש דס"ל דהמקח נתבטל אפילו כנגד המעות שכבר נתן אלא שיד החוזר על התחתונה ואחריו נמשך רבינו וכמ"ש ביאורו בפרישה באר היטב בס"ד ע"ש. אבל להר"ן בפ"ק דקידושין שיטה אחרת במה שכתב שם ז"ל ואע"ג דאמרינן דעייל ונפיק אזוזי ל"ק היינו לומר שאינו קונה כולו מיהו אמרינן התם דכל החוזר בו ידו על התחתונה שאם חוזר בו מוכר יד הלוקח על העליונה רצה אומר תן לי מעותי או תן לי קרקע כנגד מעותי ונוטל כשער המקח כלומר לפי הדמים שהתנו ביניהם על כל השדה ונותן הכחוש כדין חצי שדה אני מוכר לך ואם ירצה מעות מגבהו מן העידית שבה כשער של עכשיו שחובו הוא מגבהו ואם לוקח חוזר בו יד מוכר על העליונה רצה אומר הילך מעותיך או הילך קרקע כנגד מעותיך ומהיכא מגבהו מן הזיבורית כשער של עכשיו ולא כפי פיסוק המכר שהרי זה כגביית חוב אלא שהוא מן הזיבורית עכ"ל. מפורש ומבואר בדבריו דס"ל דאפילו בעייל ונפיק אזוזי אינם יכולים לחזור אלא בההיא פלגא שלא שילם עדיין אבל בההיא פלגא שנתן כבר המעות אין א' מהם יכול לחזור והא דתני בברייתא בזמן שהמוכר חוזר כו' אינו ר"ל שהרשות בידו לחזור לגמרי אלא ה"ק בזמן שהמוכר בא לחזור מכל המקח אז ידו על התחתונה במה שכבר נתן והברירה ביד שכנגדו לחזור בו או לקיים. אבל אין נראה לפרש דבחזרה דאידך פלגא שלא שילם עדיין קא מיירי ושה"ק מי שמכר לחבירו קרקע באלף ונתן לו ה' מאות זוז והמוכר בא לחזור באותו החצי שלא שילם עדיין אף שאינו מבקש לחזור בפלגא קמייתא אפ"ה יד החוזר על התחתונה והברירה ביד שכנגדו. דא"כ עיקר חסר מן הספר וגם אין ל' הר"ן משמע כן להמדקדק בו וגם הרא"ש ורבינו לא פירשו כן לפי שיטת' וכמ"ש בפרישה ומהראוי למעט ההפרש שבינייהו כמה דאפשר. ולפי שיטת הר"ן ה"פ דהברייתא בזמן שהמוכר חוזר בו יד הלוקח על העליונה רצה עומד במקח חצי הראשון ואע"פ שנתייקר השער רק שדינו בכחוש רצה אומר תן לי מעותי כי איני רוצה בחצי הקרקע מהיכא מגבהו מעידית כלומר כשהלוקח רוצה שיחזיר לו המוכר מעותיו והמוכר כבר כילה המעות ואין לו מעות לשלם לו נמצא שיש להאי לוקח חוב על המוכר וגובה אותן מעידית שבאותה קרקע שמכר לו בתחילה והטעם משום דקנסינן ליה למוכר משום דחזר בממכרו (וכ"כ התוס' פרק האומנין) ומגבה לו בשער של עכשיו ככל הגובה חובו וכן בזמן שהלוקח חוזר בו אזי יד המוכר על העליונה רצה שלא למכור חצי קרקע אפילו כשער שפסק עמו [רצה] א"ל הרי לך מעותיך רצה אומר הרי לך קרקע כנגד מעותיך וכשער שפסקתי עמך וע"כ תעמוד במקחך ונותן לו מזיבורית שבה כדין לוקח חצי שדה ואע"פ שהאי בבא אינו מפורש בדברי הר"ן שבאם חוזר הלוקח שיכול המוכר לכפותו שיעמוד במקחו כשיעור המעות שנתן ושיטול מהכחוש מ"מ פשוט הוא ולא הוצרך לכתבו וסמך אמ"ש ברישא דאין המוכר יכול לחזור ולא כתב הר"ן בסיפא אלא שאם המוכר אינו מבקש להכריחו שיעמוד במקחו אלא רצונו להחזיר לו מעותיו ואין לו מעות שהרשות בידו להגבותו מזיבורית שבאותה השדה שמכר לו ראשונה כשער של עכשיו וזהו שדקדק ברישא ובסיפא לכתוב ל' מגבהו משום דאיירי בשניהן כשבא להגבותו לו קרקע כשיעור מעות שנתן וכדין מגבה לו חובו. ודוק בל' הר"ן שכתב ז"ל רצה אמר תן לי מעותי או קרקע כנגד מעותי ונוטל כשער המקח כלומר לפי הדמים שהתנו ביניהם כו' כתב תחלה בפשיטות דנוטל כשער המקח וכ' עליו כו' כאילו מפורש בברייתא או בגמ' דנוטל כשער המקח ואני לא מצאתי כן לא בברייתא ולא בגמ' וגם הרא"ש ורבינו לא ס"ל הכי וכמ"ש בפרישה וצ"ל דלשון או קרקע כנגד מעותי דקתני בברייתא משמע ליה הכא סתמא כפירושו ודוק. וממ"ש נתבאר דיש עוד חילוקים בביאור הברייתא בין פי' הרא"ש ורבינו ובין פי' הר"ן הנ"ל דלר"ן הא דתניא בברייתא מהיכן מגבהו כו' אאומר תן לי מעותי קאי כלומר כשבא לגבות קרקע במקום מעותיו בתורת גביית חוב ולרבינו אתן לי קרקע נמי קאי שאף אם אומר איני רוצה במעותי אלא דוקא בקרקע כשיעור מעות שנתן גם בהא קתני בברייתא מהיכן מגבהו מהעידית ועוד יש חילוק אחר דלהר"ן האי מהיכן מגבהו מהעידית מעידית שבה קאמר ולקנסא בעלמא כר"נ בר יצחק (ובהא ס"ל להרמב"ם כר"ן כמ"ש בסמוך) ולרבינו מעידית שבנכסיו קאמר ומטעם דגרם לו היזק להוזיל נכסיו ודין מזיק יש לו וכרב אחא בריה דרב איקא וכ"פ הרא"ש כוותיה. ויש לתמוה על הב"י שכתב דברי הר"ן במרובה ולבסוף כתב ז"ל וכדברי הר"ן כתב הרמב"ם בפ"ח מה"מ והם דברי רבינו וממ"ש נתבאר דהרמב"ם והרא"ש הם כמעט בשיטה אחת ודלא כהרי"ף גם יש לתמוה על הגאון מ"ו ד"מ ז"ל שהגיה בש"ע על דברי המחבר (והם דברי הרמב"ם אות באות) גבי חזרת המוכר כשער שפסקו וגבי חזרת הלוקח כשער של עכשיו ובד"מ כתב שכ"כ הר"ן ע"ש בהגהתו לד"מ מה שכתבתי עליו דז"א וגם בסמ"ע כתבתי דאין ברורין לי דבריו. וגם דברי ע"ש נמשכין אחרי הגהות מ"ו ר"מ ז"ל ונתן טעם לדבריו קצת ולא הועיל בדברי טעמו כלום דא"כ גם ברישא דאמר מגבהו כשער שפסק ע"ש ודוק. ונ"ל דגם דעת הרמב"ם פ"ח דמכירה הכי היא דכי עייל ונפיק אזוזי המקח בטל לגמרי גם בפלגא קמייתא שכתב שם ז"ל יד הלוקח על העליונה רצה אומר תן לי מעותי או תן לי קרקע כנגד מעותי ונוטל מן היפה שבה ע"כ משמע דהאי נוטל מהיפה שבה אתן לי קרקע קאמר וכ"כ בהדיא בפירוש המשניות ואי ס"ל כר"ן שבחצי שקנה כבר המקח קיים א"כ אין טעם לדבר למה יטיל חצי הקרקע מהעידית שבה הא כיון שהמקח [קיים] הו"ל קונה חצי שדה שנוטל מהגרוע שבה (בשלמא להר"ן א"ש שפי' מגבהו מהעידית אתן לי מעותי ואין לו מעות קאי אבל להרמב"ם קשיא אי ס"ל כהר"ן) אלא לאו ש"מ דס"ל כרבינו שהמקח בטל לגמרי אפילו בחצי שקנה כבר אלא שהחוזר ידו על התחתונה ולהכי כשחוזר המוכר הרי בטל מקח ראשון לגמרי ויש ללוקח חוב בעלמא וידו על העליונה אם רצה יאמר תן לי מעותי ואם אין לך מעותי אגבה מעידית כשער של עכשיו ואם ירצה יאמר איני רוצה במעות אלא דוקא בקרקע ומעידית שבה כשער של עכשיו כיון שחזרת בך: