דברי סופרים כ״ז

מי שיקר וחביב וחשוב בעיניו אחרים העושים רצון השם יתברך, אף על פי שהוא אינו עושה כך שא"י לעשות כך, זה ששמח באחרים העושים הרי זה חשוב כאלו הוא העושה, ובמדת פורענות מצאנו חשוב בחוקותי תמאסו שפירש בבתורת כהנים זה המואס באחרים העושים בהדי לא תשמעו ולא תעשו וגרוע מהם, קל וחומר במדה טובה המרובה, ובתוספות [בבא בתרא ס' א'] ד"ה ראוין שתשרה שכינה כי דייק מסיפירוש ותהי עליו רוח אלקים, ותמהו על זה מפרשים דהא ותהי וגו' דסיפירוש אבלעם קאי, אבל הכונה נ"ל כמה שכתוב לפי שאמר מה טובו ששיבח ומצא חן בעיניו מעשיהן עד שאמר ראויין וכו’ על ידי זה זכה גם הוא דותהי וגו', ואם כן בעכו"ם המשבח לישראל העושין שאין לו שייכות עמהם כלל, כל שכן וקל וחומר בישראל שכ"י קומה א', וכמו בעבירה שאיש א' יחטא ועל כל העדה יקצוף כמה שכתוב ביהושע כ"ב הלוא עכן וגו' ועל כל וגו' והוא איש אחד וגו', שזה כמו שכל האברים מרגישים בכאב ויסורין שבאצבע קטן שברגל, או כמשל המדרש (ויקרא רבה פ"ד) לקודח בספינה תחתיו וזה טעם הערבות, ועל ידי התוכחה נאמר ואתה כי הזהרתו וגו' נפשך הצלת, פירוש הפרשת שהפריש והבדיל עצמו בזה ממנו, ואם איננו שומע דעל זה נאמר אל תוכח לץ ומצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע (יבמות ס"ה:) הוא נפרש ממנו על ידי ששונא ומואס בו במעשיו הרעים דעל זה אמרו (פסחים קי"ג:) דברוחה דבר ערוה מצוה לשנאותו, דבזה מתרחק שלא יזיק לו בכח הרע שבו, וכך במדה טובה מרובה הוא בהיפך דכל ישראל קומה א' והטוב וקדושה שיש בכל אחד הוא מאיר בכל ישראל, ועל ידי האהבה שאוהב לת"ח ולכל ישראל מצד הקדושה שיש בהם דעמך כולם צדיקים והחביבות שיש לו לכל המעשים והעובדות הטובות שרואה באחרים העושין, על ידי זה יש לו שייכול והתחברות יותר עם קדושה להיות נמשכת גם עליו.