דברי סופרים ל״ז

ענין שבת ויום טוב לקדושת שבת גדולה ומכל מקום ביום טוב שמחה יתירה מבשבת, כי קדושת שבת הוא מהקב״‎ה כמה שכתוב ויקדש אותו משא״‎כ יום טוב ישראל מקדשים לי' כמה שכתוב בפרשת על פסוק (קי"ז:), כי נקבעו על הנסים שנעשו לישראל בהם, והוא כענין את ד' האמרת וד' האמירך דרוממות השם יתברך בעולם הזה הוא רק על ידי בני ישראל שמקדשין שמו דלולי הם לא היה נודע בעולם (הזה), ונמצא מצד הקדושה שבת גדולה שהקדושה נחשב יום טוב גדול, כי הוא המשכה מקודש העליון מה שהשם יתברך מתקדש בעולם הזה על ידי ישראל עם קדושו גם בעולם השפל, משא״‎כ שבת היא מדה אחרונה שהיא הכנסת ישראל והיינו מצד עצם היום, דהמקבל הקדושה דקבוע וקיימא הם כנסת ישראלאבל מצד הקדושה הוא המשפיע לכנסת ישראלוכמה שכתוב ז"ל דאמר הקב״‎ה לשבת כנסת ישראליהיה בת זוגך, ובבראשית רבה [ס"פ י"א] איתא בן זוגך ועיין בזוהר [בשלח ס"ג סע"ב] בסוף הדבור, ויעוין מה שכתבתי במקום אחר דבשבת דלילא נקרא שבת כלה וכנסת ישראלהמשפיע דנצטוו לקדשו משא״‎כ בשבת דיממא, וזהו מצד רוחניות הקדושה אבל מצד הגופניות דיום שהוא זמן הוא מצד הגופני דעולם הזה שהוא תחת הזמן והזמן הוא המקבל קדושה יום טוב דישראל מקדשי שזה סוד את ד' האמרת הוא גדול, ומתהפך בזה החומר חותם להיות המשפיע מקבל והמקבל משפיע וע"כ השמחה ביום טוב יותר, וסוד זה רמזו חכמים בלשון המשנה [עירובין ל"ח א'] יום טוב הסמוך לשבת וכו’ בראשון למזרח ובשני למערב בראשון למערב ובשני למזרח וכו’, ובגמרא שם איתא כשם שאין מערבין ליום א' חציו לדרום וחציו לצפון כך וכו’ יום א' למזרח ויום א'למערב, ועל דרך הפשט הדבר פלא מדוע שינה הלשון בחלוקת יום א' נקט צפון ודרום ובב' ימים נקט מזרח ומערב, ובודאי הלשון אומר דרשני על דרך הסוד אשר הבאים בסוד ד' יבינו איך הלשון מדוקדק היטיב, דחלוקת יום א' הוא לדרום וצפון חצי יום הראשון הוא הבוקר דאברהם מדת החסד דרועא ימינא, וחצי יום האחרון דרגא דיצחק שתיקן תפלת המנחה כידוע, אבל יום טוב ושבת הם דוגמת מזרח ומערב שהם ת"ת ומלכות כידוע שהוא יחוד הקב״‎ה וכנסת ישראלאני לדודי ודודי לי הוא מקלסה והיא מקלסתו, שכל ספר שיר השירים בנוי על זה דע"כ הוא קודש קדשים שהוא חיבור ב' הקדושות תפילין דכנסת ישראלותפילין דמארי עלמא (ע' ברכות ו'.), והם קדושת שבת ויום טוב ופעמים זה מזרח וזה מערב ופעמים להיפך וכנ"ל.