בעל שם טוב, בראשית כ״ה

א

ויהי, הוא צמצום, שמעתי ממורי כי בריאת העולם היה על ידי דין שהוא הצמצום, ובכל עולם ועולם היה צמצום שצמצם עצמו אור אין סוף למדרגה זאת כדי שיוכלו לקבל אורו ולהשיג גדולתו כל חד לפי מה שמשער בלביה, והכל אחדות אין סוף, והוא כל יכול להיות במדה וגבול וצמצום, והכל הוא הוא, אחדות אחד, ודיני ויסורי האדם הם גוף אל הנשמה וחיות הרוחניות שמאיר על האדם, הוא אלהותו יתברך שמו אור אין סוף המחיה את הכל, וכשהאדם מקבל היסורין באהבה ובשמחה, נעשה היחוד, והוא מקרב ומקשר ומדבק הכלי והגוף, בחינת צמצום ודין, אלהים, אל הנשמה שהוא השמחה והחיות הרוחניות, ונתבטל הדין ונעשה רחמים, ועצה היעוצה (בפ' ואתתנן) ואהבת את ה' אלהיך, שהוא בחינת דין, לקבלו בשמחה, לקשרו אל הוי"ה שהוא הנשמה:
(כל זה מבואר בס' תוי"י פ' עקב דק"פ ע"ג והעתקתי בפ' ואתחנן אות ט"ז).

ב

וכל ויהי של מעשה בראשית הוא הצמצום, כי הוא אמר ויהי (תהלים לג) שלא תאמר כי ויהי הוא סיפור שכך נעשה, לא כך הפירוש, רק שכך היה האמירה, יהי אור ויהי אור, יהי אור הנשמה וחיות שהוא אין סוף באחדות, ולא יהיה כח לסבול, לכך היה האמירה עוד ויהי אור, על ידי צמצום ודין, כדי שיהיה עמידה וקיום לעולם, הוא צוה ויעמוד, לכך היה אמירה ויהי, כי היסורים והצער והדין הם קיום העולם, וכשמקבלים באהבה, נמתקין ונעשים חסדים טובים, לכך ויהי, כשכבר נתפשט בימים, הוא מורה בבירור על הצער, אבל ויהי סתם הוא עדיין לא נתפשט ויוכל להשתנות, מדין לרחמים מצרה לצהר והבן:
(זוהר חי במדרש הנעלם פ' וירא דקי"ט).