בני יששכר, שבתות ד׳:ג׳

עוד יתפרש ויכל"ו השמים והארץ וכו' הנה לפי פשוטו כתרגומו ואשתכללו היינו נתייסדו היינו גמר מלאכה. ומה נחדש לנו ידיעה בזה. ונ"ל בזה דהנה זה אינו מלאכה בפ"ע רק משמיענו סיום דגמר מלאכה נק' מלאכה. מדכתיב אח"כ וישבת ביום השביעי מכל מלאכתו. עד יום השביעי שנסתיימה הגמר מלאכה לא מיקרי עדיין מכל מלאכתו בא להורות בזה לישראל עם קרובו דכל גמר מלאכה מיקרי מלאכה במלאכת שב"ת וחייב משום מכה בפשיט כדמצינו ביוצר בראשית דנאמר בו ית"ש שביתה מגמר מלאכה:

ויכל אלקים ביום השביעי וכו' ביום השש"י מיבעיא לי'. עיין מ"ש במאמר תוספת שב"ת סימן ו' ואחשבה עוד להתבונן אומרו ויכל וכו' מלאכתו אשר עשה וישבות וכו' מכ"ל מלאכתו הנה כפל הדברים וגם אמר מקודם מלאכתו ואח"כ מכ"ל מלאכת"ו (הגם שכבר פירשנו לעיל עוד לאלוקי מילין) נ"ל דהנה במ"ב יש בריאים שברא השי"ת בעצמו בלי ציווי לשום ברי' להוציאם. דהיינו ויאמר אלקים יהי אור. ויש בריאים שצוה השי"ת בכוחו הגדול ציוו לאחרים להוציאם במאמרו כגון תוצא הארץ דשא. תוצא הארץ נפש חי' ישרצו המים. והנה השי"ת צוה לישראל עם קרובו שבשבת קודש ישבתו הם ממלאכה וגם לא יצוו לעבדיהם לעשות מלאכה כי גם על העבדים מוטל השביתה (וג"כ מדרבנן אסור אפילו אמירה לגוי שאינו עבדו) ברוך אשר קדשנו במצותיו. כביכול הם מצותיו אשר הוא מעצמו ית"ש מקיימם. וז"ש ויכל אלקים ביום הז' מלאכתו וכו' היינו כביכול מלאכתו אשר עש' בעצמו בלא ציוו לעבדיו עושי רצונו וישבת (ג"כ) ביום השביעי מכ"ל מלאכתו וכו' היינו אפילו ממה שאמר לאחרים ועשו (בכחו הגדול ית"ש) ונלמד דעת ממנו ית"ש איסור עשיית המלאכה בעצמו וכן איסור עשיית המלאכה ע"י עבדים (ושלא לומר לאחרים ויעשו):

ויברך אלקים את יום השביעי ענין הברכ"ה לפי פשוטו הוא שתהי' השפעה מבלי מדה ושיעור. ע"כ אין הברכ"ה שורה בדבר המדוד והמנוי כיון שכבר מוגבל במדה ומנין ושיעור. וזהו ג"כ משארז"ל אין ברכה שלמעלה פחותה מאל"ף כי מנין האלף חוזר לאלף ושוב מתחיל המנין עד אלף וזהו עד לאין שיעור וזהו ויבר"ך אלקים את יום השביעי שיהיו הברכות והשפעות היום ההוא מבלי שיעור. והנה ההשפעה הבאה בכל מועדי י"י מקראי קודש. הוא כפי הכנת המקבל. משא"כ שב"ת. הגם כי האדם אינו מוכן לקבל כ"כ כיון שהשפעות היום ההוא בבחי' ברכ"ה לא יצטרך לכלי מוכשר. כיון שבחי' ברכ"ה הוא מבלי גבול הכלי. וז"ש רז"ל כל המשמר את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים. הבן הדבר:

ויקדש אותו לפי פשוטו יש לפרש נק' קודש החכמ' כנודע מסוד הכתוב ישלח עזרך מקוד"ש ממילא לפי"ז ויקדש אותו הכוונה הוא השפיע בו חכמ"ה העליונה לתור' ע"כ שבת הוא יומא דנשמתא שהוא במוח אשר שם החכמה הוא יומא דאורייתא כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלקי' לעשו"ת תיבת לעשו"ת יש לפרש עפ"י פשוטו דלא תקשה לן הרי עד היום כביכול השי"ת עושה מלאכות בשב"ת בהנהגות כל העולמות כצמיחת הצמחים ובריאת הבע"ח ההויים ומתיילדים בכ"י. ומחדש בטובו בכ"י תמיד מ"ב אך הוא לפי פשוטו. כי בראשית הופקדו כל הכוחות בכח הבריות להוליד יש מיש. וא"כ היה כביכול כמתחיל מלאכה בע"ש והיא נגמרת מאלי' בשב"ת. וז"ש אשר ברא אלקים לעשו"ת שמהיום והלאה הגם שכל ההתחדשות הוא מכוחו ושפעו והשגחתו ית"ש. עכ"ז כיון שהופקד כל הכוחות ביד היצורים להוציא יש מיש הרי המלאכה נגמרת מאלי'. מזה נדע דמותר לשרות דיו וסממנים מע"ש והם נישרים מאליהם בשבת ולתת אונין של פשתן לתוך התנור וכיוצא הגם שכח הפועל (שנתן הנותן והתחיל הדבר) פועל בנפעל גם ביום השבת עכ"ז כיון שהמלאכה נעשית מאלי' מותר. ודרוש וקבל שכר: