ב"ח, חושן משפט שע״ח:א׳

א

כשם שאסור וכו'. כלומר לא תימא דליכא איסורא אלא לגנוב ולגזול כדכתיב בקראי אבל להזיק ממון שלו אין בו איסור אם משלם לו ההיזק אלא איסורא נמי איכא אלא דקשיא לי הלא אפילו ממון עצמו איכא איסורא כדתנן ס"פ החובל הקוצץ נטיעותיו אע"פ שאינו רשאי פטור אחרים חייבים ופרש"י אינו רשאי דעובר בבל תשחית: ומ"ש אפילו שאינו נהנה וכו'. ריש ב"ק אמרי קרן אין הנאה להיזקו אלמא דאפי' ממונו שהזיק חייב עליו אפילו אין הנאה להיזקו כ"ש אדם עצמו שהזיק וכן שנינו ס"פ כיצד הרגל (דף כ"ו) סימא את עין חבירו ושיבר את הכלים משלם נזק שלם: ומ"ש בין במזיד בין בשוגג חייב לשלם. משנה שם אדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד בין ער בין ישן: ומ"ש ובלבד שלא יהא אנוס וכו'. תימה דבגמ' קאמר מה"מ דנזק חייב אפי' שוגג תנא דבי חזקיה אמר קרא פצע תחת פצע לחייב על השוגג כמזיד ועל האונס כרצון ותו אמר התם נפל מראש הגג ברוח שאינה מצויה והזיק חייב על הנזק ופטור בד' דברים וכך פסק רבי' בסי' תכ"א סי"ג וכך הקשה ב"י ונראה דרבינו כאן רצונו לומר ובלבד שלא יהא אונס גמור דהתם פטור אף מן הנזק כדכתב ה"ה בפ"א מחובל בשם המפרשים ומ"ש כגון אם נפל מן הגג ברוח שאינה מצויה והזיק וכו' אין כוונתו דנפל מן הגג ברוח שאינה מצויה בענין שלא היה אונס גמור כמו שאמרו בגמרא אלא ר"ל דנפל בענין שהיה אונס גמור ומהרו"ך כתב לחלק בין הזיק אדם להזיק כלים ושארי ליה מאריה דבמשנה ובגמרא מפורש דאין חילוק בין הזיק אדם להזיק כלים אלא כדפי' עיקר דברוח שאינה מצויה גופי' איכא לחלק בין אונס גמור כגון שהיה רוח סערה גדולה וחזקה מפרק הרים ומשבר סלעים לשאינו כ"כ חזקה וק"ל: כתב הרמב"ם היה עולה בסולם וכו'. ר"פ אלו הן הגולין היה עולה בסולם ונשמטה השליבה מתחתיו תני חדא חייב ותניא אידך פטור מאי לאו בהא קמיפלגי דמ"ס ירידה היא ומ"ס עלייה לא דכ"ע עלייה היא ול"ק כאן לנזקין חייב כאן לגלות פטור וא"א הא והא לגלות ול"ק הא דהתליע הא דלא התליע וא"א הא והא דלא התליע ול"ק הא דמיהדק והא דלא מיהדק וכתב ה"ה ונראה שהרמב"ם היה גורס וא"א הא והא לנזקין וכן נראה מתוך מ"ש פ"ו מה' רוצח עכ"ל ר"ל מדלא חילק בדין גלות בין התליע ללא התליע ובין מיהדק ללא מיהדק אלמא דלענין גלות אין חילוק דבכל ענין פטור דירידה שהיא צורך עלייה פטור ותלמודא אינו מחלק במיהדק והתליע אלא לנזקין ואפשר נמי לומר דהרמב"ם היה גורס בסתם וא"א הא דהתליע והא דלא התליע דכך תפסו התו' בד"ה וא"א הא דהתליע וכו' ומפרש הרמב"ם דה"ק וא"א הא והא לנזקין ובדלא התליע ומיהדק פטור משום דאנוס גמור הוא אבל בדהתליע אפילו מיהדק אי נמי בדלא מיהדק אפילו לא התליע לאו אונס גמור הוא וחייב בנזקין ופרש"י מיהדק. השליבה מילאה הנקב שהיא תחובה בו ואחוזה יפה עכ"ל והיינו דכתב הרמב"ם אם לא היתה חזקה כלומר שהתליעה אי נמי היתה חזקה דלא התליעה אלא שלא היתה מהודקת חייב דאין זה אונס גמור ולפי זה וי"ו ומהודקת כלומר אי לא היתה מהודקת ואם היתה חזקה ומהודקת פטור שזו מכה בידי שמים היא. ומ"ש רבינו והתליעה ט"ס הוא שהרי אינו פטור אלא דוקא בהיתה חזקה ולא התליעה ובספרי הרמב"ם כתוב או שהתליעה וגם זה ט"ס הוא ולפעד"נ שצ"ל שלא התליעה במקום או שהתליעה וה"ק ואם היתה חזקה ומהודקת שלא התליעה וק"ל וגם הראב"ד היה גורס טעות זה בספרי הרמב"ם והשיג עליו ואמר בגמרא משמע דלא התליע אונס דאי התליע לאו אונס עכ"ל: ומ"ש רבינו דהראב"ד השיג עליו וכו'. נראה דדעת הראב"ד דאין אונס זה דשליבה חזקה ומהודקת מכה בידי שמים ליפטר בה יותר מרוח שאינה מצויה דחייב וס"ל דהגירסא בפ' אלו הן הגולין וא"א הא והא בגלות כגירסא שלנו וכפרש"י דבדלא מיהדק אי נמי בדאיתלע נכפפת השליבה והו"ל דרך ירידה חייב גלות אבל בדלא איתלע וגם מיהדק דאחוז' יפה יפה אינה נכפפת השליבה ולא הויא דרך ירידה ולפיכך פטור אבל לנזקין בכל ענין חייב דלא הוי אונס גמור מנפל הגג ברוח שאינה מצויה ומ"ש בספרי רבינו מרוח מצויה ט"ס הוא וצ"ל מרוח שאינה מצויה: