ב"ח, חושן משפט שי״ט:א׳

א

מי שבקש מחבירו וכו'. עובדא ס"פ השואל וכתב ב"י בסי' שי"ב מס"ג מצאתי כתוב על ראובן שהיה דר בבית לאה ורצה להחזיק הבית ולא עלה בידו והיא טוענת שאינה יכולה לדור עמו שפיר טענה דדמי עליה כאריא ארבא ע"פ כל אלה התואנות והקנטורים שנעשו ביניהם אין אדם דר עם נחש בכפיפה עכ"ל ונראה דמכאן למד דין זה מדקאמר תלמודא הכא אלא אפי' חצר דקיימא לאגרא א"ל לכ"ע ניחא לי לאגורי ולך לא ניחא לי דדמית עלי כאריא ארבא ומשמע ודאי דאפי' תוך זמנו יכול להוציאו היכא דנעשה שונאו שהעביר השוכר הדרך על המשכיר ופשע נגדו במעשה שלא כהוגן אבל בנ"י כתב וז"ל דוקא כה"ג דהך איתתא שלא היה מדעתה לאוגורי להאי אלא מפני שקידשה הא אילו השכירה לו סתם קודם ואח"כ קידשה לאו כל כמינה למיעבד הכי אטו המשכיר או המשאיל בית לחבירו לזמן ידוע כשהוא אוהבו ואח"כ היתה מריבה ביניהם יכול להוציאו מן הבית שהשאיל או השכיר לו ודאי ליכא למימר הכי וכ"כ הריטב"א ז"ל עכ"ל והרב בהגהת ש"ע פסק כמותו בסי' שי"ב סעיף ט' ע"ש: ומיהו צריך להודיעו וכו'. כ"כ הרא"ש לשם דאם לא הודיעו שהשליכן לשוק ונאנסו חייב מדינא דגרמי ומזיק בידים ממש אבל הודיעו לאחר שהשליכן לשוק ולא השגיח להצילן ונאנס פטור דבדין עשה שהשליכן לשוק כיון דעשה עמו שלא כהוגן להטעותו בהכנסת פירותיו לרשותו: ומ"ש וכתב הרמב"ם ומדת חסידות הוא וכו'. נראה דהרמב"ם אינו חולק כלל על מ"ש רבי' תחלה דתלמוד ערוך הוא שיכול להשליכו לשוק והא דכתב הרא"ש דצריך להודיע ודאי דמודה בה הרמב"ם דאם לא הודיע חייב מדין מזיק כדפי' אלא דס"ל להרמב"ם דמדת חסידות הוא דמקודם שישליכם לשוק יודיע לב"ד וכו' כדי שלא יהא צריך להשליכן לשוק דשמא בין ההשלכה לשוק ובין ההודעה יגיע איזה אונס בפי' ויתחייב בדיני שמים וניחא השתא דאמר רבינו וכתב הרמב"ם וכו' דלא פליג אמ"ש תחלה ודלא כמו שהבין ב"י דלהרמב"ם א"צ להודיע אלא ממדת חסידות דליתא. ומיהו אם אותו שהכניס פירותיו הלך מיד מן העיר דאי אפשר להודיעו פשיטא דחייב מדינא להודיע לב"ד ולאו ממדת חסידות שהרי אם לא יודיע לב"ד וישליכם לשוק יפסידו והו"ל מזיק בידים: