אור זרוע, חלק ד, פסקי עבודה זרה רס״ב

ולענין טעם לפגם בפסח. השיב רבינו יצחק בר אברהם זצ"ל ואשר שאלתם על האוסרין נותן טעם לפגם בפסח מניין להם ראייתם היא מהא דאמר רב קדירות בפסח ישברו. ואשכחן גבי עכברא בשיכרא דמספקא ליה לרבא אי סבר רב נותן טעם לפגם מותר ועכברא בשיכרא אשבוחי משבח. ואמאי תפשוט ליה מההיא דאסיר. אלא ודאי חמץ (בפסח) שאני משאר איסורין. ואע"פ שיש לדחות טוב להחמיר עכ"ל. ורבי' שמואל זצ"ל כתב הכא בשמעתא דחמץ בפסח דקיימא לן בין במינו בין שלא במינו בזמנו במשהו דגזרינן שאינו מינו אטו מינו. אם נתבשל מאכל בקדירה שאינה בת יומא בפסח מותר המאכל. שחמץ הפולט מן הקדירה טעם לפגם הוא ומשהו של פגם הוא דהיינו משהו דהיתר. דאפילו שאור או חמץ שנפל לקדירה או שנתבשל עם צלי אי ידעינן בודאי דטעם לפגם הוא באותו מאכל מותר. ואע"פ שיש באותו מאכל טעם חמץ דחימוץ בעיניה שראוי לחמץ ואינו פגום למילתיה הוא דאסר רחמנא. אבל טעם חימוץ שנתערב בקדירה דלא חזי למילתי' כיון דטעמו פגום ופוגם במאכל זה מותר. כן אומר ר' ומורה והדברים ניכרים ונכוחים למבין עכ"ל. ור' שפי' הרי רש"י זצ"ל ורבי' שמואל זצ"ל תרוייהו סבירא להו דהכי הילכתא דנותן טעם לפגם בפסח מותר והכי מוכח בפרק כל שעה דאמר רב קדירות בפסח ישברו ופרש"י זצ"ל וקסבר נותן טעם לפגם אסור ולית הילכתא כוותיה דהא קיי"ל נותן טעם לפגם מותר. אלמא לא שאני ליה בין חמץ בפסח לשאר איסורין דבכולהו נותן טעם לפגם מותר. וההיא דעכברא בשיכרא דבי קאמר רבא מההיא עובדא ליכא למיפשט מאי סבירא ליה לרב דאסר לשיכרא דאי משום דקסבר דנותן טעם לפגם אסור כדסבר גבי קדירות ולית הילכתא כוותיה. אי משום דקסבר עכברא בשיכרא אשבוחי משבח. ולא נימא רב לטעמיה אלא אף לדידן אסיר לפי סברתו. והכי נמי סבר פ"ק דש"ח דאיתמר השוחט בסכין של גוים רב אמר קולף. ואע"ג דפריש' דקיימא לן דסתם כלי גוים לאו בני יומן הן. דלא נהירא לאוקומי בסכין הידוע שהוא בן יומו. אי נמי דמיירי דבא לשחוט בסכין של גוים. אלא ודאי רב סבר דכל נותן טעם לפגם אסור ולא שאני ליה בין חמץ בפסח לשאר איסורין. ולית הילכתא כוותיה אלא קיימא לן כל נותן טעם לפגם מותר אפי' חמץ בפסח. וכן פסק הרב ר' אליעזר בר יצחק מבהם זצ"ל דאין לחלק בין חמץ בפסח לשאר איסורין דכולהו לפגם שרו. וכשהייתי אני יצחק בר משה יוצק מים על ידי רבינו יהודה בר יצחק זצ"ל ראיתי כשהי' יושב ביום טוב בפסח לאחר בית הכנסת לפני פתח ביתו וכת תלמירים ובעלי בתים עומדים לפניו. ובא השואל ושאל הלכה למעשה על דבר נותן טעם לפגם והתיר לו. וכן הלכה למעשה. וכשם שהתירה תורה טעם לפגם באוכלין הכי נמי במשקין שאם בישל משקין טמאין בקדירה ולן אותו כלי לילה ולמחר בישל בו משקין טהורין הכי נמי דשרי דהוי נותן טעם לפגם דהואיל שהלינה פוגמת אוכלין ה"ה משקין. דמי מזקיקני לזה לומר שבמשקין אין טעם לפגם. ועוד הא (קמו) שכל משקה שלן לילה אחת בכלי שהוא נפגם ואינו כך טוב כמו שהיה אתמול אפי' אותו שהוא בעין ואינו בלוע כ"ש אותו שנבלע בכלי שהוא מפגים לגמרי. מיהו קשה לי מפ' אין מעמידין הדרדורין והרוקבאות של גוים ויין ישראל כנוס בהו אסורה בשתיה. ואמאי מאחר דפריש' דסתם כלי גוים אינן בני יומן אם שייך טעם לפגם במשקין אמאי אסור בשתיה והא דיעבד הוא. ושמא אין הכלי מפגים מה שבולע בו אלא שנבלע בו על ידי בישול זה אינו מפגים. וצ"ע בדבר. שמעתי אומרים דלא שייך טעם לפגם בכלי חרס ומביאים ראיה מאבות דר' נתן שמונה חמש מדות בכלי חרס ואחת מהם קאמר ואינו מבאיש מה שבתוכו. ועל ידי זה מתרצים שלא יקשה להם דרב אדרב דאמר בפרק בל שעה קרירות בפסח ישברו ופי' רש"י זצ"ל דקסבר נותן טעם לפגם אסור. והכא בפרקין קאמר רבא גבי עכברא בשיכרא דאסר רב לא ידענא אי משום דקסבר נותן טעם לפגם אסור אי משום דקסבר עכברא בשיכרא אשבוחי משבח. והשתא אמאי מספקא ליה תיפשוט ליה מדנפשיה דרב דקאמר קדירות בפסח ישברו. אלא מהתם ליכא למיפשט דכלי חרס הוא וכלי חרס לא שייך ביה טעם לפגם דאינו מבאיש מה שבתוכו. ואי אפשר לומר כן דהא אמרינן בשילהי פירקין ולמ"ד נותן טעם לפגם מותר גיעולי גוים דאסר רחמנ' היכי משכחת לה. מאי קשיא ליה הא משכח לה בכלי חרס דלא שייך ביה טעם לפגם. ותו כי מסיק בפרק אין מעמידין אי משום גיעולי גוים נותן טעם לפגם הוא. ואי איתא ניחוש לכלי חרס. אלא ודאי בכלי חרס נמי שייך טעם לפגם אלא אינו מבאיש מה שבתוכו דהיינו שהמשקה מתקיים בו יותר מבשאר כלים כמו גבי ר' עקיבה דא"ל לבת קיסר :

[שם]
מתני' וכן חומץ שנפל לתוך הגריסין. אמר שמואל לא שנו אלא שנפל לתוך הגריסין רותחין. אבל נפל לתוך הגריסין צונן והרתיחו נעשה כמי שהשביח ולבסוף פגם ואסור. חומץ פוגם גריסין רותחין ומשביח צוננין. וכך היו עושין נותנין חומץ לתוך גריסין צוננין והיה משביחן והדר מרתיחן. והיינו דקאמ' נעשה כמי שהשביחן: