אור זרוע, חלק ד, פסקי עבודה זרה רנ״ה

מינו וכל מין בשא"מ בנותן טעם. והלכה כרבא:

[שם ע"ב]
האי בת תיהא ניקב נקבים במגופת החבית להריח את היין ולבודקו אם יכול להתקיים. להריח גוי ביין ישראל שפיר דמי. ישראל בדגוי אביי אמר אסור ריחא מילתא היא. ורבא אמר מותר ריחא לאו מילתא היא. אמר רבא מנא אמינא לה (דתניא) תנור שהסיקוהו בכמון של תרומה ואפה בו את הפת מותרת לזרים לפי שאין בה טעם כמון אלא ריח כמון. ואי משום הא דהוסק לא איכפת לן דתרומה אין איסורה איסור הנאה. ואביי אמר לך שאני התם דקלי איסור'. אמר רב מרי כתנאי הרודה פת חמה והניחה על פי חבית יין של תרומה ר' מאיר אוסר ור' יהודה מתיר. ר' יוסי מתיר בשל חיטים ואוסר בשל שעורים מפני שהשעורי' שואבות. מאי לאו בהא קמיפלגי דמר סבר ריחא מילתא היא ומר סבר ריחא לאו מילתא היא. לרבא ודאי תנאי היא דאמ' לאו מילתא היא ולאו ד"ה היא דהא ר' מאיר אוסר. וליכא למימר דאסור אלא משום דריחא מילתא היא. אלא אביי לימא כתנאי אמרה מי אמרי' ר' יהודה לית ליה דאביי או דילמא לעולם אית ליה. וטעמא דר' יהודה הכא דשרי דאין ריח היין נכנס בפת. אבל בבת תיהא ריח נסך נכנס בגוף מודה דאסיר. אמר לך אביי ולאו איתמר עלה אמ' רבה ב"ב חנה אמר רשב"ל פת חמה וחבית פתוחה ד"ה אסור. פת צוננת וחבית מגופה ד"ה מותר. אלא כי פליגי בפת חמה וחבית מגופה פת צוננת וחבית פתוחה. והא לדידי כפת חמה וחבית פתוחה דמיא. לרבא ודאי תנאי היא דודאי ר' מאיר ור' יוסי לא סבירא להו כוותיה אלא ר' יהודה לחודיה. ואפי' הכי הילכתא כרבא דריח' לאו מילתא היא ואע"ג דהלכה כר' בגזירות וכר' יוסי מחבירו. ור' יהודה יחידאה הוא דסבירא ליה ריחא לאו מילתא היא. ועור דרב ולוי איפליגו בה בכיצד צולין גבי בשר שחוטה שצלאו אצל בשר נבילה כחוש ואמר רב דריחא מילתא היא והילכתא כוותיה באיסורי אפילו הכי ארבא סמכי' דמן האחרונים הוא והלכה כמותו. ועוד דסתם מתניתין דמסכת תרומות כוותיה דייקא והלכה כסתם משנה דקתני הפת מותרת לפי שאין טעם כמון בפת אלא ריח כמון. ואע"ג דתריץ אביי ורבא שאני התם דקלי איסורא. דיחויא בעלמא הוא ולעולם כרבא דייקא דהא לא תלי טעמא כדאביי אלא לפי שאין טעם כמון בפת דלא קפיד תנא משום ריחא בין קלי איסורא בין לא קלי איסורא אלא אטעם קא קפיד. אבל ריחא לאו כלום הוא: