אור זרוע, חלק ד, פסקי עבודה זרה קפ״ט

הילכך האידנא נמי כל מאן דבעי למיכליה אכיל ליה ולא מחינן בידיה וראיה לדבר דתנן בפרק כל שעה חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאתו. ואמ' בגמ' בירוש' הא באכילה אסור. מתניתא במקום שלא נהגו לאכול פת גוים אבל במקום שנהגו לאכול פת גוים אפי' באכילה מותר. הא למדת דהיכא דנהגו לאכול פת גוים מותר. ובפ"ק דש"ח תניא חמצן של עוברי עבירה אחר הפסח מותר מיד מפני שמחליפין פי' בשל גוי וסתמא קתני. ואפילו במקום שפת ישראל מצויה ואפי' אית גביה פת ישר'. הילכך על זה יש לסמוך ולאכול פת גוים אפילו אית ליה פת ישראל ומי שנוהג איסורא בפת גוים על ידי חיתוי גחלים ודאי שרי. כדתניא בבריי' ששונה בה דברים שבין בני בבל ובני ארץ ישראל דקתני התם פת לא התירוה אלא היכא שנתענה יום או יומים והתירוה מפני סכנת נפש. ובני בבל אומרים משליכין עץ בתנור. ובני א"י אמרי עץ זה מה מעלה ומה מוריד. אלא התענה יום או יומים התירוה משום צער. אנן קיימא לן כירושלמי דפירקין דמשמע דעמעמו עליה והתירוה לגמרי וקיימא לן כבני בבל (דמזון) דנהיג ביה איסורא בפת גוים שמשליך עץ בתנור ודיו דאנן בתר בני בבל גרירי' ותלמוד דידן הוא תלמוד בבלי. והכי אמ' לקמן אמר רבינא הילכתא הא ריפתא דשגר גוי ואפה ישר'. אי נמי שגר ישר' ואפה גוי. אי נמי שגר גוי ואפה גוי. ואתא ישראל וחתה בה חתויי שפיר דמי. וכתב רבינו שמואל זצ"ל האי ריפתא דשגר גוי תנורא ואפה ישראל שהדביקו בתנור אי גמי שגר ישראל כגון שהצית ישר' את האור בתנור. אי נמי שגר גוי וסייע לו ישראל שהשליך עץ בתנור או שחיתה בעצים בעץ שקורין פירגון דכשגר ישראל דמי ואפה גוי שהדביקו בתנור. אי נמי שגר גוי ואפה גוי ואתא ישראל וחתי ביה חתויי לאחר שהדביקו בתנור גוי שפיר דמי וליכא משום בישולי גוים. והאי דפרכינן לעיל ואלא דאי לא אפיך ביה גוי לא הוה בשיל אמאי מותר בישולי גוים. ה"מ כשלא הסיק ישראל את האור אלא הניחו על גבי גחלים. וכיון דלא הוה עתיד להתבשל לעולם בלא היפוך כמאן דמנחיה ישראל אארעא דמי ולא כלום עבד. וכי מהפך ליה גוי כולא בישולא הוא דעבד. אבל שגר ישראל ואפה גוי שרי דכיון דתיקן את האור אע"ג דלא הניחו בתנור שרי דהוא גרם לבישולא וטובא קא עביד. מ"ר. עכ"ל:

[שם]
מתני' והשמן שלהם. שמן רב אמר דניאל גזר. ושמואל אמר זליפתן של כלים אסורין אוסרתן:

[דף ל"ו ע"א]
כי אתא רב יצחק בר שמואל בר מרתא אמר דרש ר' שמלאי ר' יהודה הנשיא ובית דינו נמנו על השמן והתירוהו. קסברי נותן טעם לפגם מותר. ואמר רב שמואל בר אבא א"ר יוחנן ישבו רבותינו ובדקו על השמן שלא פשט איסורו (בכל) ישראל וסמכו רבותינו על דברי רשב"ג ועל דברי ר' אלעזר בר צדוק שהיו אומרים אין נוזרין גזירה על הציבור אלא א"כ יכולין רוב הציבור לעמוד בה. ואמרי' בירוש' דשמעתין ובירושלמי דפ"ק דשבת רב יצחק בר שמואל בר מרתא נחת לנציבין אשכח ר' שמלאי הדרומי יתיב ודריש ר' ובית דינו התירו שמן. שמואל קביל עליה ואכיל. רב לא קביל. א"ל שמואל אכול דלא כן אנא כתב עלך זקן ממרא. א"ל עד דאנא תמן אנא ידע מאן ערער עליה שמלאי הדרומי אמר בשם גרמיה לא בשם ר' יהודה הנשיא ואטרח עלוי ואכלי: