אור זרוע, חלק ד, פסקי עבודה זרה קכ״ד

מיכן פסק הרב ר' פטר בשם רבינו תם זצ"ל שאם היו שתי קדירות על גבי כירה אחת. אחת של ישראל. ואחת של גוי והדר אפיה ישראל. דחיישינן דילמא שדי גוי נבילה בקדירת ישראל ואסירא. מדקאמר אביי דלא חיישינן דילמא מהדר אפיה ישראל. משמע הא מהדר חיישינן דילמא שרי ואסיר. והרב ר' ברוך בר יצחק זצ"ל מריגנשבורק מתיר מדאמ' גבי יין נסך אין השומר צריך להיות יושב ומשמר אלא אע"פ שיוצא ונכנס שרי דלא חיישינן דילמא בשעה שיצא ניסך. והרב ר' אלחנן זצ"ל מוקי לשמעתין כששניהם אכסנאים ולכך לא מירתת גוי מיניה כיון שאין מכירו ולכך יש לחוש יותר ולא שרינן ביוצא ונכנס. מיהו רש"י פי' עיר שישראל וגוים דרים בה. משמע שבני העיר המכירים זה את זה הם השופתים את הקדירה. מיהו י"ל דלא שרינן ביוצא ונכנס אלא היכא שנתפס עליו כגנב דלית ליה לאישתמוטי אבל הכא אית ליה לאישתמוטי דמצי למימר אני מגיס בקדירה לנסות אם מתבשל יפה כדי שלא יקדיח. הילכך אי הדר אפיה חיישי' ואסיר. ו ע ו ד מדקדק הרב ר' ברוך זצ"ל להיתירא דאי היכא דהדר אפיה אסור היאך היו לכתחילה (שותפין) הא איכא למיגזר דילמ' מהדר אפיה כההיא דפ' בתרא דאמר להו רב חסדא להנהו שפוכאי כי שפכיתו חמרא לא ליקרב ליסייע גוי בהדייכו דילמא אישתליתו ושדיתו ליה עילויה וקא אתי מכח גוי ואסיר. ובישרא עילויה כבדא נמי אסרינן לכתחילה. הילכך נראה בעיניי היתר. והכא ה"פ לא חיישי' כדמהדר אפיה ישראל דילמא שדי גוי נבילה. ואין נראה בעיני כלל דלישנא לא משמע הכי כלל. ותו לא דמי לההיא דשפוכאי דליכא לכתחילה אלא חדא ספיקא דילמא מישתלי דילמא לא מישתלי. ואי מישתלי בודאי אסיר דהא אתא מכח הגוי. אבל הכא איכא תרי ספיקי לכתחילה. ספק מהדר אפיה ספק לא מהדר אפיה ואי מהדר ספק שדי גוי נבילה ספק לא שדי. הילכך לכתחילה סמכינן אספק ספיקא ושפתינן והיכא דהדר אפיה דליכא אלא חדא ספיקא חיישי' ואסור. (וכל) דעתי נוטה לאיסור. מיהו ה"מ כדפי' רבי' שמואל דהיינו דוקא להחליף רע בטוב כחוש בשמן. אבל בחנם להכשיל את ישראל להאכילו איסור בחנם לא חיישי' כההיא דלקמן דפרק אין מעמידין ההיא ארבא (דאורייתא) דאתאי לנמילא דעכו אותיב ר' אבא דמן עכו נטורי בהדה. א"ל דבא לד' אבא עד האידנא מאן נטרה א"ל ר' זירא עד האידנא למאי ניחוש לה אי משום איערובי חמרא קיסתא דמורייסא (כלומ') קיסתא דחמרא בארבעה לומי ולא חיישי' דילמא יערב בו מעט להכשיל את ישראל. אע"ג דגש"י זצ"ל פי' דאביי איירי אפי' בחנם ולהכשיל ישראל מדפי' בדברי רבא האי לא חשו לאו לבשר נבילה קאמר דנילף מינה דלא ניחוש לדמי ע"ז דהא לא דמי והא לית הנאה לגוי דנישדי נבילה לקדירה ואי חזי לה ישראל תבע ליה בדינא. אבל הכא מתכוין [נכרי לעשות] רצון חבירו אלמא רוצה לומר דאביי מיירי שאינו מחליף טוב ברע. א"כ איני עושה כ"א להכשיל את ישראל. ומ"מ ראיה טובה מה שמביא רבי' יצחק זצ"ל ויש לסמוך עליה למעשה. כולה שמעתא מוכחא דדמי ע"ז אסירא והכי מוכח לקמן בפ' אין מעמידין דת"ר גוי ההולך ליריד בין בהליכה בין בחזירה מותר. ישראל ההולך ליריד בהליכה מותר בחזירה אסור. מאי שנא בחזירה אסור דאמ' אימור ע"ז זבין ודמי ע"ז איכא בהדיה. גוי נמי אימור ע"ז זבין ודמי ע"ז איכ' בהדיה כו' וקשה דאמ' ר"פ בתרא דהוו יתבי וקא מיבעיא להו (דאי) ע"ז ביד גוי מהו מי תפשה דמי ביד גוי או לא. א"ל רב נחמן מסתברא דמי ע"ז ביד גוי מותרין. דתני ישראל [שהיה נושה בנכרי מנה] (שמכר) ע"ז והביא לו יין נסך מותר אלמא דמי ע"ז ביד גוי מותרין. ופי' ר"ת זצ"ל דשאני התם שהגוי פורע חובו מהן. ובגוי לא שייך כל שאתה מחיה ממנו הרי הוא כמותו וגם אין חשש דלפני עור באותן דמים. אבל הכא ובפ' שני מיירי שהגוי מקצה דמים לצורך ע"ז אחרת ולכך אסורין הדמים: