אור זרוע, חלק ד, פסקי סנהדרין ס״ב

והילכתא חיישינן פי' ונאמן לומר דידך שקלתינהו והני אחרנייתא נינהו. השתא הואיל ואילו הוה אבוהון קיים הוה מצי למיטען פניתי אותם מעות והחזרתיו לו אפי' אם היה מכחישו אותו פלוני היה נאמן כמו גבי שומשמי שהיה מכחישו המפקיד ואפי' הכי היה נאמן כ"ש כי האי גוונא שהיה נאמן אבוהון והואיל ואבוהון היה נאמן אנו נטעון ליורש דקיימא לן בבבא בתר' דטוענין ליורש אפי' במקום שאביהן היה צריך שבועה אנו טוענין להם אלא כי האי גוונא איידי שהעד אומד ברי שלא פינן אביכם. ונאמן במגו שאם היה רוצה היה נוטלו ונותנו לאותו האיש. ומכאן יש לי ללמוד שמוציאין ממון על ידי עד אחד היכא דיש לו לעד טענת מגו. וכגון שאין מוחזק אבל בבית אינו נאמן במגו דאי בעי שתיק. דאי שתיק בהכי לא אתן המעות לההוא גברא דאסהיד עליה ואין זה מגו. הרי שראו אביהם שהטמין מעות בשידה תיבה ומגדל ואמר של פלוני הן של מעשר שני הן אם כמוסר דבריו קיימין פי' אס נראה להם כמוסר דבריו קיימין לבניו באמת. בלשון צוואה דבריו קיימין. אם כמערים שהוא מתיירא שלא יטלום בחייו או שלא יחזיקוהו בעשיר להוסיף על יציאותיו לא אמ' ולא כלום. הרי שהיה מצטער על המעות שהניח לו אביו פי' ולא אמר לו היכן הם. ובא בעל החלום ואמר לו כך וכך הם במקום פלוני הם של מעשר שני הם. זה היה מעשה ואמרו דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין. וכל זה הדין הוא במעות של צדקה:

[שם]
תנן גמרו הדבר היו מכניסין אותו הגדול שבדיינין אומ' איש פלו' אתה זכאי איש פלו' אתה חייב. ואמרי' בגמ' מיכתב היכי כתבי' פי' היכי כתבי' פס"ד היכא שנחלקו בדין ונטו אחרי רבים ר' יוחנן אמר זכאי רשב"ל אמר פלו' ופלו' מזכין ופלו' ופלוני מחייב. ר' אליעזר אומר מדבריהם נזדכה פלו'. מאי בינייהו איכא בינייהו לשלומי אינהו (מנתח) בהדייהו למ"ד זכאי משלם. למ"ד פלוני ופלו' מזכין ופלו' מחייב לא משלם. ופרכי' ולמ"ד זכאי משלם לימא להו אי לדידי צייתיתו אתון נמי לא שלימתון. אלא איכא בינייהו לשלומי אינהו מנתא דידיה. למ"ד זכאי משלמי למ"ד פלו' ופלו' מזכין ופלו' מחייב לא משלמי. ופרכי' ולמ"ד זכאי משלמי. לימרו ליה אי לאו אתון בהדן לא הוה סליקי דינא מידי הא דלא משלם נמי אליבא דר' אלעזר משום דאיכא פירכא אחריתי דעריפא מינה: