אור זרוע, חלק ד, פסקי סנהדרין מ״ז

וכתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל בפרק זה בורר שמעינן מינה דהיכא דתחילתו בפסלות אע"פ שסופו בכשרות פסול ותנן נמי בהדי' העדים שאמרו כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו קטנים היינו פסולי עדות היינו הרי אלו נאמנין. אלמא כל היכא דפסיל מעיקרא אע"ג דהשתא כשר לא מקבלי סהדותא הואיל ומעיקרא כדאית מסירא להו ההיא סהדותא לאו בני עדות נינהו. וההיא דפ' חזקת הבתים דתניא בני העיר שנגנב ספר תורה שלהן אין דנין דייני אותה העיר ואין מביאין ראיה מאנשי אותה העיר. ופרכי' וניסלקו בי תרי מינייהו ולידיינו. ושנינן שני ספרי תורה דלשמיע' קאי פי' ולא אפשר להו לסלוקי נפשייהו אבל במידי דמצי לסלוקי נפשייהו מסלקי ומסהדי. וכתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל דהכי הילכת'. הא למדת דאע"נ דאין תחילתו בכשרות הואיל וסופו בכשרות כשר. פי' רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל דשאני התם שתחילתו פסול לא היה מחמת פסול הגוף אלא מחמת פסול ממון. הילכך הואיל וסילק עצמו כשר. אבל גבי פסול הגוף בעינן שיהא תחילתו וסופו בכשרות. וההיא דשילהי (ב"פ) דגיטין דאמרי' דפיתח ונסתמא כשר להביא את הגט אומר רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל דשאני גט דאפי' אשתו נאמנת להביא גיטה. ותדע אפילו סומא מעיקרו הוה בעי לאכשורי התם דקאמר אלא סומא אמאי. הילכך אין להביא מהעדאת גיטין לשאד עדיות:

[מתני'] האוהב והשונא איזה הוא אוהב זה שושבינו. והשונא כל שלא דיבר עמו שלשה ימים באיבה. אמ' לו לא נחשדו ישראל על כך. פי' רבינו יצחק בר אשר זצ"ל דהואיל ואוכל ושותה עמו ושמח עמו אי אפשר שלא תתקרב דעתו לאהבה משאר בני אדם. שונא שלא דיבר עמו שלשה ימים באיבה. בספרי נפקא לן מדכתי' והוא לא שונא לו מתמול שלשום תמול שנים שלשום שלשה. אלמא מי שמשכה שנאתו שלשה ימים הוי בחזקת שונא. פחות מיכן לא דומיא דשור המועד. (ת"ק היינו ר' יהודה) ופי' רבינו יצחק אלפס זצ"ל דבהא נמי אין הלכה כר' יהודה. ופי' (רבי) רש"י זצ"ל וכן רבינו יהודה בר נתן זצ"ל דדוקא בעדות פליגי. אבל בדין מודו ליה רבנן דפסול לדון לו דכיון דסגי ליה לא מצי לאפוכי בזכותיה. הילכך השונא שלא דיבר עמו באיבה ג' ימים וכן שושבינו פסיל ליה לדינא לכולי עלמא. ולעדות לר' יהודה פסול ולרבנן כשר והלכה כרבנן:

[דף כ"ט ע"א]
ובמה הוא נקרא שושבין שהוא פסול לדין אמר רבינא א"ר ירמיה בר אבא אמר רב כל שבעת ימי המשתה. ורבנן אמרי משמיה דרבא אפי' מיום ראשון פי' מיום ראשון ואילך בטלה שושבינות. פי' רבי' יצחק בר אברהם זצ"ל דהאי פסולא דאהבה ושנאה לא הוי אלא מדרבנן. ודוקא לכתחילה אבל בדיעבד שדנו דיניהם דין. משום קושיא דהרב ר' יעקב דאורלינ' זצ"ל לקמן פ' אחד ד"מ דמייתי' הא דתנן כלהכשר לדון כשר להעיד לאתויי [סומא ולא אמר לאתויי] אוהב ושונא שכשרים להעיד ואין כשרים לדון וכדרב' כדפרי'. אלא משום דאוהב ושונא בדיעבד שדנו דיניהם דין. אבל סומא שדן אין דינו דין אפי' בדיעבד. ואע"ג דמצינן למימר דלא בעי לפרושי מתניתין אלא בפסולי שאין להם תקנה דומיא דגר וממזר דאייתי התם מכללא דפ' בא סימן אבל אוהב ושונא אית להו תקנתא. אעפ"י כן אין נראה בעיניו כך לפרש שיותר טוב לפרש נפקותא בגופא דעובדא כגון בזה הדין עצמו שבדיעבד דיניהם דין. והכי נמי מפרש כל הני דפ' שני דייני גזירות דת"ר שוחד לא תקח אפילו שוחד דברים. כי הא דשמואל הוה קא עבר במעברא אתא ההוא גברא יהב ליה ידא וא"ל פסילנא לך לדינא. וכן כל הנהו עובדי דהתם מפרש רבי' יצחק זצ"ל היינו לכתחילה. מיהו אם דן בדיעבד דינו דין. ו כ ן השיב הלכה למעשה על אוהב ושונא שבדיעבד דיניהם דין. הילכך אלו הן הקרובים. אביו ואבי אביו. בנו ובן בנו. חתנו וחתן בנו. אחיו מאביו. בן אחיו מאביו. חתן אחיו מאביו. בן בן אחיו דהיינו שלישי בראשון: