אור זרוע, חלק א קצ״ח

אכל עלה ירק מצטרף דאמר בירושלמי תנא שנים פת ואחד ירק מזמנין. מתני' ברשב"ג והוא רשב"ג דשמעתין לקמן ומוכח שמעתא דהלכתא כוותי'. וכתב מורי רבינו יהודה ב"ר יצחק שירליאון וכן נהגו העם. ינאי מלכא ומלכתא כריכו ריפתא אמר מאן יהיב לן גברא דבריך לן אמרה לי' דביתהו מאי אעביד לך דקטלת לכולהו רבנן אלא אישתבע לי דאי מייתינא לך גברא דלא מצערת לי'. איתיתיה לשמעון בן שטח אחוה אותבי' בין דידי' לדידה. אמר לי' חזי מה יקרא עבידנא לך. א"ל לאו אנת מוקרת לי אלא אורייתא היא דמוקרא לי' שנאמר סלסלה ותרוממך ובין נדיבים תושיבך. יהבו לי' כסא דחמרא א"ל בריך. א"ל מאי אברך ברוך שאכל ינאי וחביריו שתי האי כסא אייתו לי' כסא אחרינא ובריך. א"ר אבהו שמעון בן שטח דעבד לגרמי' הוא דעבד אלא הכי א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן לעולם אינו מוציא את הרבים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן (תנ"ה) [מיתיבי] אמר רשב"ג עלה והסב עמהם אפי' לא טיבל עמהם אלא בציר ולא אכל עמהם אלא גרוגרת אחת ה"ז מצטרף [אצטרופי מצטרף] אבל להוציא את הרבים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן. איתמר נמי אמר רב (חמא) [חנא] בר יהודה משמי' דרבא אפי' לא טבל עמהם אלא בציר ולא אכל עמהם אלא גרוגרת אחת מצטרף ולהוציא את הרבים אינו מוציא עד שיאכל כזית דגן אמר רב חנא בר יהודה משמ' דרבא הלכתא אכל עלה של ירק ושתה כוס של יין ה"ז מצטרף. להוציא את הרבים ידי חובתן עד שיאכל בזית דגן. ומיירי רשב"ג אפי' בשלשה כדמוכח בירושלמי כדפי' לעיל. פרש"י אע"פ דכזית דגן שיעורא דרבנן הוא כדא' פ' מי שמתו כיון דמחוי' מדרבנן מחויב בדבר קרינן בי' ומוציא רבים ידי חובתן ואם תאמר בקטן שהגיע לחינוך הא לא אמרי' הכי ההוא אפי' מדרבנן לא מחויב. עליה דאבוה הוא דרמיא עליה לחנוכיה ובה"ג פסק דוקא דאכלו אינהו כזית או כביצה דכוותיה אבל אכלו ושבעו [לא מפיק ואי אפשר להעמידה דהא ינאי וחבריו אכלו ושבעו] ואפקינהו שמעון בן שטח ואע"ג דלגרמי' הוא דעביד טעמא משום דלא אכיל כזית דגן אבל אכל כזית דגן הכי נמי ע"כ לשונו. וכתב מורי רבינו יהודה ב"ר יצחק שירליאון דמסקנא דמלתא הכי הוי דמצטרף לזימון אפי' בעלה של ירק או בשתי'. וקשה לרבינו שלמה דהואיל שאינו מחויב מן התורה האיך יוציא אחרים שהן מחוייבים מן התורה. ופי' רבינו יצחק ב"ר שמואל דמוצי' שפיר אע"ג דלא מחייב אלא מדרבנן כי אפי' לא אכל כלל הי' יכול להוציאו כההיא דס"פ ראוהו ב"ד דתני אבא בר ברי' דר' זירא כל הברכות כולן אע"פ שיצא מוציא חוץ מברכת הלחם וברכת היין וטעמא לפי שכל ישראל ערבים זה לזה מ"מ ברכת הלחם וברכת היין הם מטעם שנהנה ואסור להנות מן העוה"ז בלא ברכה. אבל קידוש וברכת המצה שאינם אלא למצוה מוציא אע"פ שיצא וה"ה ברהמ"ז. וכזית דגן א"צ אלא שיוכל לומר שאכלנו אבל מן התורה הי' יכול להוציא אפילו בלא אכילת כזית כיון שהי' גדול ולא דמי לההיא דמי שמתו דקטן שאכל כדי שביעה והגדולים שאכלו שיעורא דרבנן אבל אם לא אכל קטן אלא כזית לא הי' מוציא גדולים שגם הם לא אכלו אלא שיעורא דרבנן כיון דבקטן איכא תרתי לפטורא שהוא קטן ושיעור כזית: