אוהב ישראל, לשבת ו׳

בזוה"ק. דשבת איהו צרור החיים. וכמו שאנו אומרים בזמר של יום שבת. צרורא דלעילא כו' ומהו לשון צרור שייך לומר בקדושת שבת: אכן י"ל ע"ד ומבשרי אחזה אלוה. והוא בדרך משל כמו שאנו רואים שיש באדם. ג' מדריגות זו למעלה מזו. והם נפש. רוח. ונשמה. והנה הרוח הוא רוח החיים שנתן הש"י בלב האדם שיהא מתאווה ומשתוקק תמיד לעשות מצות ומע"ט. אך שאין לו להרוח חכמה ובינה מצד עצמו לדעת ולהבין איך לעשות ובאיזה אופן היותר טוב ונאה יוציא את רצונו ומחשבתו מכח אל הפועל. עד שהנשמה הק' מאירה לו מאור שכל העליון. ואז הרוח מקבל את אור החכמה מהנשמה ואז יודע הדרך הנכון איך ומה לעשות ועי"ז הוא מעורר את הנפש שהוא כח החיות ותנועות האיברים. לגמור עשיית הדבר על מכונו כאשר עם לבבו לעשות באיזה זמן ואיזה הנהגה ובאיזה פנים כפי מה שהשכל מחייבו. ואז נגמר המעשה עצהיו"ט. בלי שום חסרון. נמצא נעשה קשר חזק ואמיץ בין שלשתם. שהנשמה מאירה להרוח. והרוח להנפש. ומתקשרי' יחד. אבל אם תמנע ח"ו הנשמה הק' את אורה מן הרוח. אזי לא יהיה שום כח ויכולת ביד הרוח והנפש לעשות מאומה. וילכו בלא כח השכל כמו שהוא חסר דיעה ח"ו. כך הוא כביכול. הג' סעודות של שבת קודש. הם רומזים אל ג' עולמות הק'. אשר המה מתקשרים ומתייחדים ומתפשטים יחדיו ביום השבת הק' על ידי שמאירים זה לזה. להוציא רצונו הטוב מכח אל הפועל. כי רצונו הטוב הוא רק להיטיב לברואיו תמיד ולהשפיע להם כל הטובות והברכות וע"י שמתקשרים יחד יוצא מהם הרבה ברכות והשפעות טובות לכל העולמות ולזה נק' צרורא דלעילא דבי' חיי כולא. היינו שע"י צרור הזה בא חיות לכל העולמות. וכמ"ש בזוה"ק כל ברכאין דלעילא ותתא ביומא שביעאה תליין. והבן: