אגרא דכלה, ביאורים על מדרשים, תרגומים ופירוש רש"י לפרשות בראשית נח ולך לך, מדרש רבה א׳

רבי הושעיה רבה פתח (ב"ר פ"א א'). כל היכא דאמר במדרש פתח, הוא מפני שיש איזה קושיא בהפרשה שבכאן או איזה חקירה, על כן הביא פסוק מנביאים או מכתובים, ושם קשה גם כן איזה קושיא, ועל ידי מה שמתרץ ומפרש הפסוק שם, יובן גם פסוק התורה. והנה בכאן נ"ל שבא ר' אושיעא לפתוח פתח למה פתחה התורה בבי"ת (בראשית א א), ולמה כ"ח אותיות בפסוק בראשית. גם למה בראשית ולא בראשונה. על כן פתח פסוק במשלי (ח ל) ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים יום יום. דקשה בפסוק היה לו לומר והיית"י אצלו אמון, דזו היה התפארות התורה שהיתה קודם לעולמות. אך הוא להורות שהתורה מתפארת איך היתה אצל היוצר בראשית קודם שנבראו ונגבלו גבולות השמים ומשטריהם והארץ וצבאיה וכל העולמות העליונים, אשר כולם נבראו מצירופיו שנצטרפו אות באות על ידי רל"א אלפי ביתות של עולם המלבוש כידוע ליודעים. והנה קודם בטישת האורות אלו באלו וצירופי האותיות, אזי כללות התורה הוא רק כ"ז אותיות כמנין ואהי"ה, אשר נתגלו אלו האותיות בטהיר"ו עילא"ה גימטריא רצון, ששם הוא דבוק רצונו ית' לבריאת העולמות, וגם כן הוא גימטריא שמ"ו שכל התורה שמותיו של הקב"ה כנודע. והנה שם התורה בכ"ז אותיות, ודביקות רצונו ית' כולל באותו המקום שהוא מקום לאותיות התורה, הוא בחינת כ"ח מעשיו הגי"ד לעמו (תהלים קיא ו), [ר"ל המשיך] לעמו להודיעם ממאורי אור, היינו התורה הנבנית מעולם ועד עולם מצירופי אותיות הכ"ז הנ"ל. וזהו פירוש הפסוק ואהיה, הן הנה הכ"ז אתוון היו דבוקים אצלו ברצונו בטהיר"ו עילא"ה, ששם דביקות רצונו לבריאה שזה הוא כח מעשיו, והמ"י וידום:

ואהיה שעשועים יום יום (משלי ח ל). הן ב' אלפים שנה שקדמה תורה לעולם (ב"ר פ"ח ב'), והיודע סודו צריך להסתירו כי לצד עילאה ימלל בבחינת שתי בחינות הקודמות להמקום אשר יכונה בהתחלה בשם עולם הוא טהירו"ו עילאה, יעויין הסוד הכמוס הזה בספר שערי גן עדן, כי יראתי להעלות על הכתב. והנה ממילא לפי זה נפתח פתח ושער לצדיקים יבואו בו למה פיה פתחה בבי"ת, על שם הב' אלפים שקדמה לעולם. וגם בראשית, ב' ראשית. היינו בחינות קודמות והמ"י. וגם יש כ"ח אתוון בפסוק בראשית, לרמוז על בחינת ואהי"ה אצלו, דהיינו בחינת כ"ח מעשיו כנ"ל, ואי אפשר להרחיב הבאור במקום גבוה מעל גבוה, והמ"י וישים מחסום לפיו:

והנה איידי דאתא הפסוק לידו מפרשו לגמרי, דהיינו מהו תיבת אמו"ן, ומפרשו דתיבת אמו"ן הוא כולל כמה בחינות מופלאות בתורה. אמון פדגוג ר"ל שתוכל לפרש אמון פדגוג היינו מגדל ומנהל, שכל הדברים שבעולם נתגדלו על ידי אותיות התורה, ויציבא מלתא דא בסוד חכמי האמת שמתחילה היו האורות העליונים בבחינת נקודות, ונתגדלו על ידי קבלת הארת התורה, דהיינו אותיות עולם המלבו"ש להתהוות בבחינת פרצופים. עוד יתפרש אמו"ן מכוס"ה, ר"ל נודע המציאות, רק שמכוסים בלבושים אבל על ידי לבושים ניכר הפנימיות. כי הנה חיות כל הענינים הנמצאים בעולמות, הן הנה מאותיות התורה וצרופיה, למשל אפילו בדברים הגשמיים על ידי צירוף האלפ"י ביתו"ת, דהיינו בצירוף הא' עם הב' ועם הנו"ן נתהווה אב"ן, והן הנה עד העשיה הגשמית החיות משתלשל, והאותיות התורה מסתתרים בו על ידי לבושים צמצומים רבים ממדריגה למדריגה עד בחינת האב"ן הלזו, ואלו יצוייר שיסולק מהאבן אותיות התורה הנ"ל המושפעות מרצונו ית', אזי יתבטל האבן ממציאותו והיה כלא היה. וזה חכמות אדם הראשון בקריאת השמות, שהבין בלבוש איזה צירוף מהאותיות התורה מסתתרת בו להתהוות מאין ליש, וזה השם קרא לו, והבן. ממילא כשאנו רואין אפילו איזה דבר מוגשם בתכלית, אזי צריך לידע ששם מסתתר בתוכו על ידי צמצומים אותיות התורה כפי השם אשר נקרא בלשון הקודש מאותיות התורה. ועל כן נקרא התורה אמון מכוס"ה, שנודע מציאותה בכל הנבראים רק שמכוסה בהעלם גדול. עוד יתפרש אמון מוצנע, שמוצנעת התורה בלא הודע מציאותה, שמציאותה בעצמה בלי הלבשה לא נודע כלל ונעלם מאוד כנודע, אשר לזה חשקו מלאכי השרת להשיגה, כי בודאי לא חשקו על בחינת פשוטי התורה בצירופים כאשר מלובשת בתוכנו, כי בודאי ידעו כי מצות התורה יצטרך לגשמים, ותשובות אדונינו משה היתה להם שאינו בחוק האפשרית לקבל מציאות התורה בעצמה מבלי לבוש הגשמיים, כי היא נעלמה מעין כל חי (עיין שבת פ"ח ע"ב), והוא נתי"ב [רל"א שערים פנים ורל"א אחור, גימטריא נתי"ב] לא ידעו עיט (איוב כח ז), ואי אפשר לקבלה אם לא בהתלבשות במצות גשמיים. ויציבא מלתא דא שבחינת התורה בעולם המלבוש רל"א שערים פנים ורל"א אחור, לא תושג אם לא על ידי התלבשות מעולם ועד עולם. ולזה נקראת התורה אמו"ן מוצנ"ע.

עוד יתפרש אמו"ן רבת"א, לשון גדלות וחשיבות, כי בה כלולים כל הנמצאים ונבראים ונוצרים ונעשים, והוא בסוד היולי לכל הצורות, וכמו שהאומן כשרוצה לעשות איזה כלי חשובה וממציא חומר מוכן שממנו יוכל לתקן כל חלקי הכלי הוא כפתוריה ופרחיה, אזי בחומר ההוא דבוק מחשבתו של האומן שממנו יוציא כלי למעשהו. כן מחשבתו של בעל הרצון דבוק תמיד עם אותיות התורה, [בסוד מה רבו מעשיך ה' כולם בחכמה עשית (תהלים קד כד), שממנה המציא כל העולמות. נמצא גדלה מעלת התורה מאוד מכל העולמות, כיון שדביקות ראשית מחשבתו ית' בתורה, והמשכיל והמושכל אצלו ית' יתאחד בתכלית כנודע, ולזה נקרא אמו"ן רבתא. [ובזה יובן הפסוק (תהלים קיא ב) גדולים מעשי ה' כשהם דרושים לכל חפציהם, דהיינו החפץ והרצון והבן], ויש מקום אתנו לפרש אלו הד' בחינות על הד' עולמות אצילות בריאה יצירה עשיה ממטה למעלה. פדגו"ג מרמז לעולם העשיה וכו', על כן פדגו"ג בגימטריא א"ל אדנ"י, והמ"י הכל אית דאמרי אמון רבת"א, כי התנא הראשון רצה למנות עולם האצילות שיכלל בבחינת ואהיה אצלו (משלי ח ל), שהן עולמות אין סוף והבן סברתם, נ"ל:

(ב"ר פ"א א') דבר אחר אמו"ן אומ"ן, התורה אומרת אני הייתי כלי אומנות של הקב"ה, בנוהג שבעולם וכו' אינו בונה אותה מדעת עצמו אלא מדעת האומן, והאומן אינו בונה אותה מדעת עצמו אלא דפתראות וכו', כך היה הקב"ה מביט בתורה וכו', והתורה אמרה בראשית וכו', ואין ראשית אלא תורה, המד"א (משלי ח כב) ה' קנני ראשית דרכו, עד כאן המאמר. והוא קשה להולמו. א' דמתחילה אמר אומ"ן, ואחר כך כלי אומנות. ב' דקאמר בנוהג שבעולם, זה הלשון לא יצדק רק כשמסיק אחר כך אבל מדת הקב"ה אינו כן. ג' במשל הביא מלך ואומ"ן וכלי אומנות, ובנמשל לא הביא רק הקב"ה והתורה, כל אלו הדקדוקים המה באלשיך עיין שם. ונ"ל דהנה דקדק אמו"ן פירושו אומ"ן, ומדלא קאמר בפירוש אומן, על כרחך כדי לכלול גם כלי אומנות, והוא על פי מה שכתוב באמו"ן רבת"א, שהוא להיות דביקות רצונו ית' באותיות התורה, ואצלו ית' המשכיל והמושכל אחד כי הוא המדע והיודע, אם כן יש בתורה ב' בחינות אומ"ן וכלי אומנו"ת, ובזה תבין כל הדקדוקים ואי אפשר לפרש הכל בכתב, ולזה התחילה התורה בב', והוא ב' ראשית והבין:

(ב"ר פ"א ב') רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי פתח. הפתיחה היא לדעתי למה יש כ"ח אתוון בפסוק (בראשית א א) בראשית, ועיקר המאמר ביארתיו ברש"י יעויין שם. רק כאן נ"ל שהפתיחה היא כ"ח מעשיו (תהלים קיא ו), על כן כ"ח אתוון בבראשית. גם לפי מ"ש ברש"י כ"ח מעשיו, פירוש המחשבה שהוא כ"ח המעשה, ולפי זה היא פתיחה גם כן למה פתחה בבראשית, שהוא ראשית חכמה המחשבה כדמתרגמינן בחוכמת"א, עיין מ"ש ברש"י ותבין:

בראשית ברא אלקים (בראשית א א). ר' תנחומא פת"ח (ב"ר פ"א ג'). הפתיחה היא לדעתי למה נאמר אלקים בבריאה שהיא מדת הדין, על כן ציין עד ברא אלקים, על כן פתח (תהלים פו י) כי גדו"ל אתה ועושה נפלאות אתה אלקים. דהנה גדו"ל מורה על מדת הגדולה והחסד, ואלקים מורה על הגבורה והדין, אך הוא על פי מה דידוע דכל צמצום הוא מצד הדין והתפשטות מצד החסד, והנה השי"ת ברא עולמו להיטיב לברואיו כי מדרך הטוב להיטיב, והנה אור אין סוף ב"ה היה ממלא הכל, על כן כביכול צמצום אור ית' להיות מקום פנוי לעמידת העולמות, וכל צמצום הוא מצד הדין, ואחר כך התפשט כביכול אורו ית' בתוך כל עלמין להחיות העולמות כנשמה בתוך הגוף. והנה כל עלול חושק להכלל בעילה שלו, והנה חשיקת כל העולמות ליכלל באור אין סוף ב"ה. וזה הוא גם כן ברצונו ית' צימצום לכל העולמות שיתצמצמו וישארו קיום במעמד בגזירת היוצר כל, ואם כן הצמצום שהוא בחינת דין הוא מצד החסד, כדי שלא יתבטלו העולמות וייטיב לברואיו מצד חסדו וטובו. וזה הענין הוא גם כן באדם דלמטה שאין רוחו יוצא ומשתמר בקרבו, והוא בחינות צמצום והתפשטות, והבן כי בעל המאמר מדבר כפי הנראה באדם התחתון ומרמז בעליון, והבן מה שאמר מחילים מחילים נקבים נקבים, הוא צנורות וחלונות השפע הנשפע מהמחיה את כולם. וז"ש הכתוב כי גדו"ל אתה בבחינת החסד, על כן תעשה נפלאות אתה אלקים בבחינת הדין והצמצום והבן עוד דברי הפסוק בהעמיק יותר. ומזה יצא לנו טוב טעם למה כתב בבריאה השם אלקי"ם דייקא שהיא בחינת הצמצום והבן, והמשכילים יבינו במה שאמר ואין רוחו יוצא ממנו, מי יעשה כן אתה אלקי"ם לבדך, והמשכיל יבין וידום:

אימתי נבראו מלאכים (ב"ר פ"א ג'), שלא נזכר בריאותם בתורה ומציאותם מפורסם בתנ"ך, וסמך חקירה זו לכאן להיות גם הם נקראים אלקים, וכאן מוזכר פעם הראשון אלקים, הגם דכאן הכוונה על היוצר כל כנזכר בפסוק (תהלים פו י) אתה אלקים לבדך, עם כל זה הואיל ודרש מענין שם אלקים, מפרש נמי ענין המלאכים:

הדא הוא דכתיב (תהלים קד ג) המקרה במים עליותיו, והוא היה ביום שני, וכתיב בתריה בהאי קרא (תהלים קד ד) עושה מלאכיו רוחות, הה"ד (בראשית א כ) ועוף יעופף על הארץ, ר"ל דהיה לו לומר ועוף יהיה על הארץ. ומדכתיב יעופף על כרחך מופנה לגזירה שוה:

שלא יאמרו מיכאל היה מותח בדרומו וגבריאל בצפונו. תפס כך להיות מיכאל מצד החסד דרום ימין, וגבריאל מצפון שמאל כנודע ליודעי חן:

דבר אחר. אגב מפרש הפסוק באופן אחר, על פי מ"ש לעיל שלא היה שום מלאך שותף עמו במעשה בראשית, וזה אמר מלך בשר ודם מתקלס במדינה וגדולי המדינה מתקלסין עמו, הגם שכל הפעולות הן מהמלך, עם כל זה משבחים ומקלסים יועציו ואומניו שנושאין עמו במשאו, מה שאין כן הש"י את"ה אלקים לבד"ך:

אמר ר' תנחומא כי גדול אתה ועושה נפלאות (תהלים פו י), למ"ה כי אתה אלקים לבדך. ר"ל דבשלמא מלך בשר ודם עם גדולי המלכות הגם שהוא גדול מהם, עם כל זה הם תחת סוג אחד דנכללין עמו באנושיות, אבל הש"י נעלם ונסתר מעין כל חי, ואין נכנס בסוג עם נבראותיו כי אין שום נברא יכול להשיגו וזה יאמר כי אתה אלקים לבדך דייקא, והבן:

בראשית ברא אלקים (בראשית א א). ששה דברים קדמו לבריאת עולם (ב"ר פ"א ד'). הכוונה על כן פתח בבראשי"ת אותיות "ברא "שית. רב אהבה ברבי זעירא אמר אף התשובה, ואם כן שבעה קדמו, אפשר דנכלל במחשבתן של ישראל, והוי גם כן שפיר בר"א שי"ת. או י"ל דאחת קודם לששה, ואם כן בראשי"ת פירושו בדבר שהוא ראשית, ובהתחלק תיבות ראשית היינו בר"א שי"ת ומרומז הכל, ואם כן על כרחך לומר דאחת שקודם הם, או הכסא כבוד, או התורה, דאינך לא נבראו רק עלה במחשבה להבראות, וז"ש תיכף אבל איני יודע איזה מהן קודם, אם התורה קדמה לכסא הכבוד וכו', מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר, הגם שהוא רק מחשבה עם כל זה קדמה לכל דבר משל למלך שהיה נשוי למטרונא אחת. הנה הגם שבמשל אין צריך להמשיל שנשא למטרונא רק שלא היה לו ממנה בן ואמר טלו מילנין וכו'. אך לפי המבואר שהשי"ת ברא עולמו שיקבלו ממנו שפעו, ועדיין לא יצא פעולתו מכח אל הפועל עד עמוד ישראל עם קרובו שהם סוף המעשה ובתחילת מחשבתו ית', לזה קאמר שהיה נשוי למטרונא להשפיע להמטרונא הוא העולם, ועדיין לא יצאו מהכח אל הפועל נשמות ישראל להתלבש בגוף, וזה ראיה גמורה מדחזינין בתורה דנכתב דבר אל בני ישראל על כרחך מחשבתן קדמה, ודבר עמוק הוא:

אמר ר' בנאי העולם ומלואה לא נברא אלא בזכות התורה (ב"ר פ"א ד'), שנאמר (משלי ג יט) ה' בחכמה יסד ארץ, והוא ראשית חכמה (תהלים קיא י), כדמתרגמינן בחוכמתא. וזה טעם שפתחה התורה בראשי"ת (בראשית א א) בשביל ראשית היינו חכמות התורה, והבן על פי מ"ש לעיל כי אותיות התורה הם מתלבשין בכל הדברים המוגשמים בעולם, ואם כן אותיות התורה הם צורת העולם וכל הדברים שבעולם הם חומר לאותיות התורה, ועל כן התורה נקרא ראשית כענין הצורה שהיא עיקר המכוון בחומר:

ר' ברכיה אמר בזכות משה וכו' (ב"ר פ"א ד'), הוא גם כן לכוונה הנ"ל כידוע דמשה אדונינו הוא הצורה לכל ישראל והוא נקרא ראשית (דברים לג כא), והבן:

בזכות ג' דברים בזכות חלה (ב"ר פ"א ד'). הנה מאוד יתפלא לבב אנוש באומרם ז"ל שתגדל המצוה הזאת דייקא לבריאות עולם בזכותה. והנה על פי פשוטו צונו הבורא ית' להפריש מראשית עריסותינו העשוין למאכל אדם להחיות את נפשותינו, ולתנו לשם השם לכהן איש החסד. והוא לבל יבוא האיש לחשוב כי המאכל מחיה את האדם וכחו ועוצם ידו עשה לו את החיל הזה, ועל ידי כך יבטל חיי העולם עבודת השי"ת ויבא לרדוף אחר חיי שעה להמציא מזונותיו, על כן להסיר תועה מלב אנוש, צונו אלקי עולם להפריש מראשית עריסותינו לכהן איש החסד, בכדי שזכור יזכור כי עוד כל ימי עולמיו מזונותיו ביד ה' והוא ממציא לו מזונותיו על צד החסד, ובהשתדלותו לא יוסיף אומץ בעושרו, והשתדלות בו הוא סיבה ח"ו למנוע היראה ועבודה. לזה יאמר בזכות חלה הזכות המגיע לישראל ממצות חלה, שעל ידי זאת המצוה מוסיפים אומץ ביראה ועבודה ותורה ומצוה, על כן בזכות זה נברא העולם. והנה בחלה יש רי"ו חומשים דביע"א [כן כתב בספר עשרה מאמרות], והנה הוא המנין ירא"ה, ותבין בראשית (בראשית א א) בשביל הראשית ראשית חכמה יראת ד' (תהלים קיא י), והבן כי הכל עולה בקנה אחד עם מה דמתרגמינן בראשית בחוכמתא, [ועיין בשערי גן עדן אות ב' ותבין]:

ובזכות מעשרות, צונו הבורא ית' העשירי יהיה קודש לה' (ויקרא כז לב) ליתנו למשרתי ה', וכן בבהמה להביאו קרבן לה' (ויקרא א ב), להורות מה רבו מעשיך ה' כלם בחכמ"ה עשית (תהלים קד כד), והחכמ"ה הוא סוד יו"ד כנודע שהוא מוכן לקבל כל הצורות, ולהורות גם כן שאין השתדלות האדם פועל כלום, רק הכל מעשה הבורא כל בחכמ"ה, והבן. ואם כן גם זה יסוב על הפסוק ראשי"ת חכמה, כדמתרגם בראשית בחוכמתא:

ובזכות בכורי"ם, תבין מה שפירשנו בחלה שהיא ראשית עריסותיכם (במדבר טו כ), כן הוא בכורים ראשית פרי האדמה אשר נתן לנו ה' לא בכחנו ועוצם ידינו, ולהורות זה היה קורא הגדתי היום (דברים כו ג) שאינו כפוי טובה (ספרי פרשת תבא). והנה נרמז הכל בתיבת בראשי"ת בר"א בשביל התורה ר"ת בראשי"ת, "בשביל "ששים "רבוא "אותיות "תורת "ישראל. בשביל ישראל ר"ת בראשית, "בשביל "ששים "רבוא "תמימי "אורות "ישראל, כי ששים רבוא נשמות תמימים יש בישראל, והשאר הם ענפי הששים רבוא. בשביל חלה ר"ת בראשי"ת, "בשביל "ראשית "אכילה "שירימו "ישראל "תרומה. בזכות מעשרות, הנה על מעשר תבואה ר"ת בראשי"ת, "בראשונה "ראה "אשר "יעשרו "תבואת "שדה (דברים יד כב). ובמעשר בהמה ר"ת בראשי"ת, "בראשונה "ראה "אשר "יעבור "תחת "שבט (ויקרא כז לב). בזכות בכורי"ם שמעתי מאת הרב החסיד המפורסם האבד"ק ראפטשיץ ר"ת בראשי"ת, "ראה "אדם "תאנה "שבכרה "יביאנה "ביכורים (תנחומא תבא סי' א'), ודפח"ח. וי"ל עוד לדרכינו ר"ת "ראה "אלקים "שיביאו "ישראל "תרומות "בכורים, כי גם בכורים נקראים תרומה כנודע (פסחים ל"ו ע"ב). או יהיה ר"ת בראשי"ת, "ראשית "ביכורי "אדמתך "תביא "שם "ישראל (שמות לד כו). בזכות משה ר"ת בראשי"ת, "בשביל "רועה "ישראל "שיקבל "תורת "אמת:

והנה בענין בכורים, הגם שעל פי פשוטו הוא מצוה עלינו מאת השי"ת להביא ביכורי פירות לירושלים, עם כל זה נרמז במצוה זאת מה שאמרו בזוהר הק' (תיקו"ז יד ל' ע"ב) ראשית ביכורי אדמתך תביא בית ה' אלקיך, הוא אזהרה לשמור טיפה קדמאה לבת זוגו ולא לאפקא זרעא בריקנייא ח"ו. ומה יצדק לפי זה בזכות ביכורים, היינו מה שישראל נזהרים בזה ואינם מכחישים הבריאה, כי כל המוציא לבטלה ח"ו מכחיש הבריאה, והבן כי דבר עמוק הוא:

(ב"ר פ"א ה') ר' הונא בשם בר קפרא פתח (תהלים לא יט) תאלמנה וכו' הדוברות על צדיק חי העולמים עתק, שהעתיק בבריותיו. בגאוה וכו', לומר אני נאה דורש במעשה בראשית, ובוז אתמהה וכו'. בדברי המאמר הלז יראתי בפצותי פי באריכות מה שעולה על רעיוני בפירושי, וקיימתי בעצמי אזהרת בעל המאמר הלז, רק ארמוז ראשי פרקים יובן למשכילים בחכמה. והנלע"ד שכוונת בעל המאמר לפרש בראשי"ת (בראשית א א), עם הראשית היינו מלכין קדמאין הן העולמות שהחריבן, על ידי זה נתקן עולם התיקון שמים וארץ הם זעיר ונוקב'. ושיעור הכתוב בראשי"ת, על ידי הראשי"ת ברא שמים וארץ, והבן. והנה מלכין קדמאין נקראין מעשה בראשית ועולם התיקון מעשה מרכבה שנבנו בסוד הפרצופים. והנה כשרצה בעל המאמר לפרש כך, הביא להקדמה הפסוק תאלמנה שפתי שקר וכו', כי מי שלא בא בסוד ה' ולא שימש תלמידי חכמים כראוי, יקשה בעיניו הדבר למה עשה ה' ככה בשבירת הכלים, הלא אין מעצור לה' לברוא העולמות בתיקון כמו שנתהוו אחר שבירת הכלים. והנה המשכילים בחכמה הבאים בסוד ה' מבינים הדבר, ומחוייבים להסתיר הסוד ולא לגלותו לכל אדם, והמבין ברמיזות יבין מה שאמר שהעתיק בבריותיו, ויבין גם כן מה שאמר אחר כך אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, בראשית ברא אלקים מנין הן והארץ היתה תהו ובהו (בראשית א ב), והשי"ת יראנו נפלאות ואל יאמר פינו דבר שלא כרצונו:

(ב"ר פ"א ו') ר' יהודה בר סימון פתח וכו' (דניאל ב כב) עמיקתא, זו גיהנם, ומסתרתא זו גן עדן. אפשר גם כן מתרץ בראשי"ת, ב' ראשית הם גן עדן וגיהנם. והנה גן עדן יכונה בשם מסתור שהאדם מסתתר בתוכו, אם כן הוא למעלה מן האדם. וגיהנם יכונה לעומק שהוא למטה. וזה ירמוז בתורה (בראשית א א) ב' ראשית ברא אלקים, היינו את השמים לרום רמז לגן עדן, ואת הארץ מתחת רמז לגיהנם. ואפשר מפרש רבוי האתין את השמים מרבה הגן עדן ברום, ואת הארץ מרבה הגיהנם מתחת. [והנה על זה מורה גם כן סוף תיבות שמים הוא המ"ם סתומה, שהוא מסתור ומקיף מארבע רוחות רמז לגן עדן. וסוף תיבות ארץ הוא הץ' פשוטה, שיורדות למטה]:

דבר אחר. הואיל והביא הפסוק מפרשו גם כן בענין אחר. או יאמר דהכי נמי רוצה לפרש תיבת בראשי"ת, כי הנה מעשה הרשעים הם מצד הקליפות המסיתים אותם ומטים עקלקלותם. והנה הכסיל מתמיה על זה דהרי גם הקליפות נבראים והשי"ת מחיה את כולם, והיכן יתהווה זה להיותם מתנגדים לאלקותו ית'. והמשכילים יבינו שהכל נברא כדי שיהיה עולם הנסיון והבחירה חפשית, ואם כן גם השטן לשם שמים נתכוין לעשות מצותיו ית', ורצונו שיתגבר עליו האדם כמשל הזונה בזוהר הק' (ח"ב קס"ג ע"א). ובזה יובן מ"ש איוב רבש"ע בראת צדיקים בראת רשעים, והרי השי"ת אינו גוזר על הטיפה רק חכם וטיפש וכיוצא, אבל צדיק ורשע לא קאמר (נדה ט"ז ע"ב). אבל הכוונה על מעשיהם של צדיקים ומעשיהם של רשעים, דהיינו יצר הטוב ויצר הרע המסית את האדם. וזה שדרש והוא גלי עמיקתא ומסתורתא ידע מה בחשוכא, הכל על מעשיהם של רשעים היינו הקליפות, שח"ו לומר שהוא נגדיי לאלוקית ונמצאים בעצמם, רק הש"י מחיה את כולם וקרא אותם עמיקתא ומסתרתא וחשוכא, הכוונה כי מדוריהם בחצי טהירו התחתונה, ששם לא הגיע רזא דמחשבה להיות ציור למלך הכבוד, רק הוא מקום החשך ואבדון נוקבא דתהומא רבה. ואמרו ידע מה בחשוכא, להורות שידע מהם כמאן דשדי לשנאוי בתר כתפוי (זוהר ח"ג כ"ג ע"ב), והמשכילים יבינו גם הפסוקים שהביא לראיה הכל מודים על הדבר הזה (עיין בשערי גן עדן שער א' ותבין כל זה), ונהור"א עמי"ה שר"א אלו מעשיה"ם ש"ל צדיקי"ם, מה שעולה בכל פעם על ידי מעשה הצדיקים ניצוץ קדוש העולה ממעמקים ונעשה ציור למלך הכבוד ומחדש השי"ת בטובו בכל יום מעשה בראשית. ועוד תבין על מעשה בראשית גופיה ונהורא עמיה שרא, המשכילים יבינו שנשמות הצדיקים אותם שראויים לבא לידי ציור עלו במעשה בראשית מתוך חצי טהירו התחתונה שהוא מקום החשך למקום האור ונכללו במלכות שמים, והבן. (והנה בזה נוכל לפרש בראשית), וידעתי כי לא יובנו דברי אלה למי שאינו שוקד על דלתי החכמה. ועל זה קאמר אחר כך אמר רבי אבא פרונגיא ונהורא עמיה שרא זה מלך המשיח, כי אז יתוקן העולם במלכות וימלא כבוד ה' את כל הארץ, והבן. והנה בזה נוכל לפרש בראשי"ת ב' ראשי"ת, שהכל נברא במאמרו ואין שום דבר נמצא בעצמו, דהיינו את השמים מעשיהם של צדיקים, ואת הארץ מעשיהם של רשעים, והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום (בראשית א ב), בין והתבונן שהיו הקליפות מתגברים ויאמר אלקים יהי אור (בראשית א ג), כנ"ל על ונהורא עמיה שרא, שיעלו האורות היינו מעשה הצדיקים למקום האור, וכן רוחו של מלך המשיח, והבן מאוד כי עמוק הוא ואי אפשר להרחיב הביאור רק מפה אל פה ומאזן לאזן, והשי"ת יראנו נפלאות מתורתו:

בפסיקתא אמר רבי יהודה ב"ר סימון מתחלת ברייתו של עולם הוא גלי עמיקתא ומסתרתא, עד כאן. יש לפרש שהוא סיום המאמר הנ"ל על פי פירושנו, והביא לראיה לשון הפסיקתא שתיכף בתחלת ברייתו של עולם גילה גם כן העומק והסתר היינו מעשיהם של רשעים כנ"ל, ומ"ש אחר כך בראשית ברא וכו' (בראשית א א), הוא ענין בפני עצמו כמו שנבאר פירושו אי"ה לדרך הסוד. ויש לפרש גם כן שהוא התחלת המאמר, שרבי יהודה בר סימון מפרש בענין אחר הפסוק והוא גלי עמיקתא וכו', ועל ידי זה מפרש גם כן הפסוק בראשית, הכוונה על פי מה שכתבו הפיליסופים והסכימו עמהם כמה מחכמי האמת ועיין ברמב"ן, והוא שנברא חומר היולי קודם וממנו נבראו שמים וארץ וכל צבאם, והכוונה בראשית עם הראשית היינו החומר היולי הקדום, ויש מהם שכתבו ב' חומריים היוליים, חומר קדום לשמים וצבאיהם, וחומר היולי לארץ וצבאיה. ויאמר לפי זה בראשית, ב' ראש"ית, והנה יש לפרש לפי זה כוונת המאמר והוא גלי עמיקתא ומסתרתא, היינו חומר הקודם היולי שעדיין הוא עמוק ונסתר בלי צורה, ויאמר אחר כך בראשית ברא אלקים, ול"א פיר"ש ר"ל שאינו מובן הכוונה על חומר היולי, דאפשר לפרש בפנים אחרים, וכשפירש בישעיה (מ כב) הנוטה כדוק שמים, מדקאמר הנוטה משמע שכבר נברא ואחר כך נטהו השי"ת, ממילא נברא מקודם חומר היולי וכן באינך, והבן נ"ל:

(ב"ר פ"א ז') ר' יצחק פתח (תהלים קיט קס) ראש דברך אמת. הנה פתיחתו נ"ל בא לפרש שם אלקים שהוא לשון ריבוי. וכדי שלא נטעה ח"ו שתי רשויות, בא התשובה בצדו בראו אין כתיב כאן אלא ברא. והנה יש כת רשעים שאומר יש פועל טוב ויש פועל רע תפח רוחם, ולפי זה אינם מצדיקין הרשעים גם כן את הדין, כיון שלדעתם הוא דברים נגדיים ימח שמם. והנה לזה נקרא השם אלקים לשון ריבוי שהוא בעל הכחות כלם, כמבואר שו"ע או"ח סי' ה'. והנה לזה פתח הפסוק ראש דברך אמת ולעולם כל משפט צדקך, דלכאורה לאו סיפא רישא. אך הוא להורות ראש דברך בתורה שבכתב ברא (בראשית א א) לשון יחיד, ממילא אלקים פירושו בעל הכחות אלקים, על כן לעולם כל משפט צדקך שהן מצדיקין עליהם את הדין, מה שאין כן הרשעים האפיקורסים המאמינים בשניות ח"ו, ולפי זה תבין המאמר על מכונו ואין צריך להאריך. על כן בראשית ברא אלקים ס"ת אמ"ת, וגם כן אמת הוא התחלה וסוף והממוצע, מרמז היה והוה ויהיה, דוק במאמר ותשכח הכל בעז"ה:

(ב"ר פ"א ח') רבי יהושע בן לוי בשם ר' לוי אמר זה שהוא בונה צריך ששה דברים. אפשר לרמז על ו' קצוות שתורה מרמזת לתפארת ישראל. וגם ששה דברים נרמזו בתחילת הבריאה (בראשית א ב) והארץ היתה תה"ו ובה"ו וחש"ך על פני תהום ורו"ח כו' המים, ואם תאמר עשיר הוא וכו', ר"ל כשהבונה הוא עשיר אינו מצרף קנים בבנין, כי בונה הכל באבנים ועצים גדולים, אף על פי כן צריך הוא לקנה המידה:

תהו ובהו שנאמר (ישעיה מה ז) עשה שלום ובורא רע, היא על פי מאמר הבהיר ברא בה"ו שם מקומו בשלו"ם, ברא תה"ו שם מקומו ברע, וענין המאמר זה עמוק אין כאן מקומו:

(ב"ר פ"א י') ולמקצה השמים ועד קצה השמים (דברים ד לב) אתה דורש וכו'. כתבו חכמי האמת אימא עילאה נקראת קצה השמים לעילא, ומלכות שמים מקצה השמים לתתא. וזה מקצה השמים ועד קצה השמים אתה דורש, שהוא מה שאמרו (חגיגה י"ג ע"א) במה שהורשית התבונן שאין לך עסק בנסתרות שאסור להתבונן יותר, והמ"י עד כאן:

(ב"ר פ"א י') ולמה לא באל"ף שהוא לשון ארור"ה. ח"ו לומר באלף לשון ארורה, אלא נ"ל הכוונה שמושג יותר הבית מהאלף, והרוצה להשיג האלף לא יתברך, מה שאין כן הבית, ואם תבין רמיזת האלף והבית, תבין דברינו:

(ב"ר פ"א י') מה ב' יש לו ב' עוקצין כזה ב. והוא מראה להן בעוקצו של אחריו ואומר ה' שמו. הכוונה דציור האלף הוא "י ו"י מנין הוי"ה ב"ה, ועשרים וששה דורות היתה האלף קורא תגר כמנין צורת האלף כנ"ל:

למה נקרא שמו אלף, שהוא מסכים מאלף. ר"ל שמשלים הסכום של אל"ף שהן התתקע"ד דורות אשר קמטו (איוב כב טז, חגיגה י"ג ע"ב). והכ"ו דורות של בריאה:

מנצפ"ך צופים אמרום (ב"ר פ"א י"א). ולכך קורין מנצפ"ך היינו מן צופי"ך, כן כתבו התוספות (מגילה ב' ע"ב ד"ה ועוד):

הלכה למשה מסיני דאין נביא רשאי לחדש דבר. עיין במגילה (ב' ע"ב) מה שהתקינו הצופים. אפשר יאמר דהתקינו היה בסוף תיבה והיה בתחלה ובאמצע :(ב"ר פ"א י"א) מעשה היה ביום סגריר. הנראה דהביא זה גם כן למה קורין במבטא מנצפך ולא כמנפ"ץ, כאשר אבאר בעה"י. ובעיקר המאמר ראוי לשום לב לדברי חכמים וחידותם למה לן סיפור המעשה שהיה יום סגריר. גם מהראוי להבין שאמרו התינוקות נעשה בית הועד, הרי בית הועד היה כבר, רק היה לו לומר נעשה וע"ד. גם ראוי לשום לב למה שינה כאן מכל המקומות שקרא למקום הקיבוץ לתורה, בית המדרש. והנ"ל בהבנת דברי חכמים וחידותם שהכוונה יו"ם סגר"ר, היינו תגבורת הדינים בהעדר היחוד בגבהי מרומים בין זעיר ונוק'. והנה אקדים לך הקדמות נכונות מקובלת. הקדמה א', כבר ידעת כי מדת המלכות נקראת בי"ת, ועיין במאורי אור מערכת ה"ו סימן ב', וע"ד נקרא מלכו"ת תמן ויעודא דכולא, עכ"ל. אם כן מה יפה ומה נעים לכנות המדה דמלכות שמים בי"ת וע"ד:

הקדמה ב', כבר ידעת היחוד והזיווג, נמשך מהמוח סוד החכמה, והוא סוד בחכמ"ה יבנה בי"ת (משלי כד ג), ובחכמה יסד ארץ (משלי ג יט) והבן, ובהתמשך המוחין דגדלות להמשפיע, אזי מקבל המקבל והבן בפנימיות הדבר:

הקדמה ג', אעתיק לך לשון המאורי אור אות המ"ם סימן כ"ג וז"ל, מן הוא הטיפה מיין דוכרין, ולכן הוא לבן כזרע ג"ד (שמות טז לא) ויורד מן הדעת, ולכן בא על ידי משה סוד הדע"ת וכו' (תענית ט' ע"א), [ועיין ליקוטי תורה פרשת בהעלותך ותראה נפלאות], מ"ן מצד מ"ן דמנצפ"ך, ולכן טעמו כדב"ש ש"ו דינים [גימטריא דב"ש] הנבדלות, ושרשם ל"ב אלקים ש"ך דינים וכו' מנצפך הם הג', עכ"ל המאורי אור עיין שם:

עוד הקדמה ד' מספר הנ"ל מערכת הכ' סימן א' וז"ל, אות כ"ף כפופה רחל הכופפות רגליה שלא יאחזנה החיצונים, וכף פשוטה בעלמא דדכורא, וכל כ"ף מורה על כתר, עכ"ל. עוד הקדמה ה' מספר הנ"ל מערכת מ"ם סימן א', הנה אות המ"ם פתוחה מלכות בהארת בינה בה, וגם פתוחה אחר הזיווג וסתומה קודם כן, אך אימא נקרא מ"ם סתומה וכו' עיין שם עכ"ל. וכבר ידעת שתיבות מאמ"ר יקרא גם כן למעלה באימא, בסוד (בראשית א ג) ויאמ"ר אלקים דמעשה בראשית, ויצדק מאמ"ר במלכו"ת בסוד עשה מאמ"ר (יבמות י"ז ע"א) שהיא כינוי לקידושין, ויהי רצון שלא יאמר פינו דבר שלא כרצונו:

הקדמה ו', מערכת הנו"ן סימן א' וז"ל, הנה אות הנו"ן כפופה רחל, שצריכה להיות כפופה מפחד החיצונים, ונו"ן פשוטה לאה, שאינה צריכה לכפוף עצמה וכ"ש אימא שנקר' נון פשוטה, נו"ן פשוטה בבחינת התפאר"ת שאורו מתארך וקדמה נ' לן' כסדר תשר"ק, כי כך היה בעלמא דאתי, עכ"ל:

הקדמה ז', ז"ל האר"י ז"ל בליקוטי תורה פרשת בהעלותך אם יהיה נביאכם ה' (במדבר יב ו), דע כי שאר נביאים נבואתם במראה, היינו במלכות תתאה אתוודע, ועל ידי המלאך גבריאל שהוא סוד החולם, לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא (במדבר יב ז), הם סוד ב' נוקבין לאה ורחל, כי בית ועליה הם לאה ורחל בסוד נשרפו חיטך בעליה (חולין פ"ג ע"א), כי חט"ה גימטריא כ"ב אתוון בזיווג עליון, ולפעמים הדינים תקיפין נשרפו בעליה, בסוד ראיתי בני עליה והמה מועטים (סוכה מ"ה ע"ב), לזה אמר בכל ביתי נאמן הוא, כי רחל מלכות תתאה יושבת בסוד נ' כפופה בסיבת הקליפות, ומלכות עילאה עומדת בסוד ן' פשוטה מנאמ"ן לנאמ"ן, לזה אמר בכל ביתי נאמ"ן הוא פה אל פה אדבר בו, פירוש כי לאה בסוד פה אחורים, והנה כשחזרו פנים בפנים (בדבר יב ח) פה אל פה אדבר בו והזיווג בסוד הדיבור, כמ"ש (כתובות י"ג ע"א) ראוה מדבר"ת עכ"ל:

הקדמה ח' מספר מאורי אור, פה מלכות פה עם הכולל בגימטריא אלקים, והנה שורש לאה ורחל בפה אדם קדמון, גם בינה נק' כך ס"ג, וכ"ב אותיות גימטריא פה, ובמילואו פה בגימטריא [הויה אדנ"י], הויה קול אדנ"י דיבור, כמנין מילה פה התחתון ופה תחתון יסוד נוקבא וכו', פ"ה הזעיר אנפין פנימיותו גימטריא יה"ו, ס"ג וכ"ב אותיות גימטריא פ"ה, והחיצונית רבוע מ"ה ק"ל, ובהסרת הפשוט גימטריא פ"ה, עכ"ל:

הקדמה ט' מספר הנ"ל, צדיק נקרא יסוד דדכורא דאור ישר יוסף, וכן היסוד דנוקבא דאור חוזר בנימין צדיק עילאה צדיק תתאה, עכ"ל:

עוד נקדים הקדמה י', הזיווג נקרא בשם עשיה, בסוד כולם בחכמה עשית (תהלים קד כד), והבן מה שאמרו רז"ל (סנהדרין כ"ב ע"ב) אין האשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי, והבן. עלה בידינו עשר הקדמות, מנין דברים שבקדושה להקדים את קדוש ישראל. ומעתה על פי הדברים האלה הנאמרים באמת הבוא נבוא להבנת המאמר מתכונתו, מעשה היה ביום סגרי"ר, היינו זמן הדינים בהעדר היחוד סגור ומסוגר אין יוצא ואין בא, ולא נכנסו חכמים כבר ידעת חכמים נקראים המקבלים מחכמה עליונה חכמת התורה, ועל פי מה שנעשה הענין למטה במעשה הזאת שאירע שלא נכנסו חכמים לבית הוועד, הבינו הדבר שלא נכנסו חכמים העליונים לבית הוע"ד מלכו"ת שמי"ם, בהעדר היחוד הנמשך מהמוחין סוד חכמים, והבן מה שאמר נכנסו ולא אמר באו, והיו שם תינוקות שיש לה עדיין מוחין דקטנות, ואמרו "נעשה "בית "הועד, התעוררו מעצמם לעשות היחוד, ועשיה מיקרי עיין בהקדמה י' ותבין, אמרו מה טעם כתיב מ"ם מ"ם, והתחילו גם כן בסדר מנצפ"ך שהוא מ"ן וצפ"ך הוא מלשון ונופת צופי"ם, עיין בהקדמה ג' ותבין. אלא ממאמר עליון למאמר תחתון להתהוות היחוד, בסוד בחכמה יבנה בי"ת, עיין בהקדמה ה' בדברי הרב ומ"ש שם ותבין, וכן השאר תבין על פי הקדמות הנ"ל, ופירוש אחר כך מנאמן מהקב"ה שנקרא נאמן, למשה נקרא נאמן, עיין מ"ש בשם הליקוטי תורה ותבין הכל, ולא רציתי לבאר פרטי הבחינות הכתב כי מובן הכל מאליו למשכילים, רק תתבונן שהכל על ידי משה אדונינו, ובחינתו הוא מתפשט בכל איש ישראל לגרום היחוד, בין והתבונן מ"ש בסיום המאמר ועמדו חכמים גדולים לישראל, הגם שהם דברים כפשוטים, עם כל זה התבונן שעל ידם עמדו החכמים והגדולים למדת ישראל, היינו מוחין דגדלות להתעוררות הזיוג, והש"י יראנו נפלאות:

(ב"ר פ"א ) באנכי דר' מאיר וכו'. נ"ל שמבואר כל המעשה הנ"ל בספר שחיבר ר' מאיר על האותיות, ונקרא אנכי כנ"ל, או בדרשות ר' מאיר שדרש על פרשת אנכי ה' אלקיך (שמות כ ב), וכן בכאן מתחיל הדרוש איידי דדרש מאנכי לעיל, נ"ל:

(ב"ר פ"א י"ב) ר' יודן בשם אקולס אמר. כוונתו לבאר למה לא פתח התורה בשם, כענין ששינו לתלמי אלקים ברא בראשית (מגילה ט' ע"א), וגם באפשר למה אלקים לשון רבים:

ברם יחידו על עולם בתחלה פעל ולבסוף נתקלס, על כן נקרא גם כן לשון רבים, על שם שהוא בעל הכחות כולם:

ושמעון בן עזאי הוסיף אפילו הדיוט בשר ודם נוהג להזכיר שמו קודם, והש"י ב"ה ענוותנותו תרבנו:

תנא רבי שמעון בן יוחאי (ב"ר פ"א י"ג). בכאן תוכחת מגולה שלא להזכיר שם שמים לבטלה:

רבנן אמרו בשר ודם בונה בנין וכו'. כונתם "השמים "והארץ בה"א הידיעה, על כן מפרשים הן הם שעלו במחשבה בלי תוספת ומגרעת. ויציבא מלתא דנא להבאים בסוד ה' בראותו מה אירע למלכין קדמאין, אזי אם לא יבין מפלאות תמים דעים יעמוד משתומם על המראה, והמשכילים בלבותם שכך היה המחשבה הראשונה ואין כאן שינוי רצון חלילה וכך עלה במחשבות הצור תם, בין והתבונן כי עמוק הוא:

(ב"ר פ"א י"ג) רב הונא וכו' אפילו אותן שכתוב בהן וכו'. גם הוא כוונתו לתרץ יתור ההי"ן. והנה בספר מאורי אור עשה סמיכות לדברי בעל המאמר פרפרת נאה:

א"ת השמי"ם (בראשית א א), בגימטריא "הם "שמים "חדשים (ישעיה סו כב). וא"ת האר"ץ, בגימטריא "הארץ "החדשה "הוא "יסד. (והנה אעתיק כאן בענין האתי"ן וגמי"ן ריבויים, כתב בספר הנ"ל שהם בבחינת לאה הלוקחת ד' אלפים שבמוחין, גימטריא מד"ת כמנין "את "גם, עכ"ל. ואגב אודיעך מה שאמרו רז"ל (ב"ר פ"א י"ד) א"ך ור"ק מיעוטין, כי א"ך ור"ק מיעוטין הם בחינת דינים שברחל, א"ך ר"ק גימטריא ש"ך דינים, עכ"ל. עוד שם א"ת נקראת המלכות בקבלתה כל החסדים מאלף עד ת', עכ"ל). ולהיות הפעם הראשון בתורה אתי"ן, העתקתי לך פירוש הדבר אתי"ן גמי"ן ריבויים אכי"ן רקי"ן מיעוטין, מה רמיזתם ואתה תבין, ואם רק הוא מכם (דברים לב מז) למה שאין אתם יודעים לדרוש בשעה שאין אתם יגעים בו כי היא חייכם, אימתי הוא חייכם בשעה שאתם יגעים בו, על כן בין והתבונן החי מתנועע ממקום למקום ומתרבה במקומותיו, מה שאין כן המת אינו מתרבה כי אינו מתנועע ממקום למקום, וזה יאמר כשאינם יגעים בכח ובחיות ללמוד תורה בכח בכל איבריו, אזי אין התורה מתנועעת ואינו ממציא תולדות בתורה ואינו יודע לחדש חידושים בתורה, מה שאין כן הלומד בחיות ובכח ובהתלהבות, ממציא תולדות חדשים בכל פעם ודרושים נחמדים בתורה וניתוסף חיות על חיות בתורה ובנפש, והבן כי הוא בדמיון הבנים שישנם בכח האב להוליד אותם, ובאם אינו מתייגע להוציא אותם מכח אל הפועל, אזי ילך ערירי ח"ו. מה שאין כן המוציא מכח אל הפועל, בניו כשתילי זיתים סביב לשולחנו:

רבי תנחומא משום רב הונא וכו' (ב"ר פ"א י"ד). להיות דדרש הא"ת (בראשית א א) לרבות, הביא לדוגמא גם במעשה משכן שהוא דמיון מעשה שמים וארץ, וגם שם א"ת לרבות:

רבי חוניא בשם רבי אמר וכו', עד ומן הארנוניות הכל בירושלמי, ואגב מייתי לה הכא לסיים כל המאמר, כך כתב המתנות כהונה:

אמר רבי אלעזר בן רבי שמעון אם כדעת אבא למ"ה וכו' (ב"ר פ"א ט"ו). עיין במתנות כהונה דפירוש מלשון ניחא. ולי נראה כפשוטו דהכי קאמר אם כדעת אבא, אם כן אינו מורה קדימת הפסוק על קדימת הבריאה אלא אחשיבות, אם כן למה פעמים מקדים וכו', אלא על כרחך להורות דשניהם חשובין כאחד לפני היוצר כל. ובהכי ניחא דשוב כפל דבריו בסוף הפרק, דשם כוונתו אבריאה והבן, וכל המאמר מבואר: