תפילין - הלכות והסברים לפי הפשט והסוד - המדריך המלא

מה זה תפילין?

התפילין הם אות הברית והקשר בין עם ישראל לבין אלקים. המצווה הראשונה של כל ילד יהודי בן 13, בהגיעו ל'בר מצווה' (כלומר בוגר, על פי דיני התורה. מקביל לגיל 18 בדיני המדינה) היא לקנות ולהניח תפילין (ולעלות לתורה). מנהג זה נהוג בעם ישראל כבר מאות שנים, ונפוץ ברוב ככל תפוצות ישראל. 

וזהו ענין קשר של תפילין - כי כשם שאנו קושרים כחותם על לב וזרוע יחוד השי"ת כן הקב"ה משים אותנו כחותם על לבו, וכחותם על זרועו, לעשות אותנו גוי אחד בארץ, וזהו הקשר שבינינו עם בוראינו ית', ששנינו מעידים זה על זה את ענין האחדות (כלי יקר על דברים ו)

תְּפִלִּין הוּא לְשׁוֹן פְּלִילָה וְהוֹכָחָה (וְלָכֵן הַלָּמֶ"ד דְגוּשָׁה לְמַלֹּאת חֶסְרוֹן הַשְּׁנִיָּה, כאילו כתוב 'תפיללין'), כִּי הַתְּפִלִּין הֵן עֵדוּת וְהוֹכָחָה שֶׁהַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה עָלֵינוּ, כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב, וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְגוֹ', וְדָרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה אֵלּוּ תְפִלִּין שֶׁבָּרֹאשׁ שֶׁיֵּשׁ בָּהּ שִׁי"ן מֵהַשֵּׁם שַׁדַּי. (קיצור שו"ע)

תפילין הם שני קוביות מרובעות העשויות מעור מעובד. בתוך הקוביות הללו יש קלף קטן (כמו של מזוזה) ועליו כתובים 4 פרשיות מהתורה ("שמע ישראל", "והיה אם שמוע" ועוד 2). הפרשיות נכתבות על ידי סופר סת"ם, אדם מקצוען וירא שמיים, עם כתב מהודר ויפה מצד אחד, ואחד שמבין בכל הניואנסינים ההלכתיים מצד שני. את הפרשיות הללו מגלגלים ושמים בתוך ריבועי עור, כלומר בתוך ה"תפילין". 

תפילין: למה זה טוב? 4 טעמים פשוטים

1. כל העניין של תפילין הוא "לקשור", לקשור את התפילין על היד, לחזק את הקשר שלנו להקב"ה, ולקשר את הילד מתבגר ונכנס לעולם המבוגרים – לתוך הקשר של שרשרת הדורות שלנו כמשפחה ועם אחד.
2. על חשיבות התפילין ניתן ללמוד מכך שחז"ל לימדו אותנו שמי שלא מניח תפילין (כל יום, ויש אומרים שאפילו פעם בחייו) נחשב ל'פושעי ישראל בגופו' שאינו יכול לקחת חלק ולהצטרף, לזמן הגאולה ותחיית המתים.
3. " מִצְוַת תְּפִלִּין הִיא גַם כֵּן מִצְוָה יְקָרָה מְאֹד, שֶׁכָּל הַתּוֹרָה הוּקְשָׁה לַתְּפִלִּין, שֶׁנֶּאֱמַר, לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ. וּמִי שֶׁאֵינוֹ מֵנִיחַ תְּפִלִּין, הֲרֵי הוּא בִּכְלַל פּוֹשְׁעֵי יִשְֹרָאֵל בְּגוּפָן" (קיצור שו"ע הלכות תפילין) 
4. וְכָל הַזָּהִיר בְּמִצְוַת תְּפִלִּין לִנְהֹג בָּהֶם קְדֻשָּׁה שֶׁלֹּא לְדַבֵּר בָּהֶם דִּבְרֵי הֲבָלִים וְשִׂיחַת חֻלִּין, מַאֲרִיךְ יָמִים ומֻבְטָח שֶׁהוּא בֶּן עוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר, ה' עֲלֵיהֶם (שֶׁנּוֹשְׂאִין עֲלֵיהֶם שֵׁם ה' בִּתְפִלִּין) יִחְיוּ, וּלְכָל בָּהֶן חַיֵּי רוּחִי, וְתַחֲלִימֵנִי וְהַחֲיֵינִי. זו הבטחה מצדיקים קדושי עליון מלפני כ200 שנה, והיא נכתבה בספרי ההלכה כהלכה פסוקה – סגולה בדוקה לאריכות ימים, וכרטיס כניסה לגן עדן אחרי 120 שנה! אגב, בחסידות 'בעלז' כל ילד שמגיע לגיל 13 מקבל החלטה שלא לדבר דבר כלל דיבורי חול עם התפילין שלו על מנת לשמור על קדושתם, וכך הוא מתחיל את חייו היהודיים הבוגרים בצורה חיובית)
5. מלבד זאת יש כוח רוחני בתפילין לסייע לאדם לשמור על מחשבות טובות וטהורות מלאות באמונה ועין טובה, וכן לשמור על לב נקי ומידות טובות ועדינות: התפילין של ראש משפיעות על המחשבות שעוברות לנו בראש ועל צורת החשיבה שלנו, "ובמקום שאדם חושב – שם הוא כולו" (הבעש"ט). תפילין של יד מכוונות כנגד הלב, ובכוחה לטהר את הרגשות שלנו להיות עדינים וחיוביים וטהורים יותר.

יְכַוֵּן בְּהַנָּחַת תְּפִלִּין שֶׁצִּוָּנוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהָנִיחַ תְּפִלִין שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם אַרְבַּע פָּרָשִׁיּוֹת שֶׁכָּתוּב בָּהֶן יִחוּד שְׁמוֹ יִתְבָּרַךְ וִיצִיאַת מִצְרַיִם, עַל הַזְּרוֹעַ כְּנֶגֶד הַלֵּב וְעַל הָראֹשׁ כְּנֶגֶד הַמֹּחַ, כְּדֵי שֶׁנִּזְכֹּר תָּמִיד נִסִּים וְנִפְלָאוֹת שֶׁעָשָׂה עִמָּנוּ, שֶׁהֵם מוֹרִים עַל יִחוּדוֹ וַאֲשֶׁר לוֹ הַכֹּחַ וְהַמֶּמְשָׁלָה בָּעֶלְיוֹנִים וּבַתַּחְתּוֹנִים לַעֲשׂוֹת כִּרְצוֹנוֹ. וִישַׁעְבֵּד לוֹ אֶת הַנְּשָׁמָה שֶׁהִיא בַמֹּחַ וְגַם הַלֵב שֶׁהוּא עִקַּר הַתַּאֲווֹת וְהַמַּחֲשָׁבוֹת, וּבָזֶה יִזְכֹּר אֶת הַבּוֹרֵא וְיַמְעִיט הֲנָאוֹתָיו, וִיקַיֵּם וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם. וְלָכֵן כְּתִיב בַּתְּפִלִּין, בֵּין עֵינֶיךָ 

התפילין הם מזכירות ועוזרות לנו לקשר גם את המח (החלק השכלי באישיותנו) וגם את הלב (החלק הרגשי באישיותנו) להיות מחוברים כאחד לעבודת הבורא.

תפילין: איך קונים וממי?

את התפילין חייבים לקנות ממשיהו אמין. שיודע היטב את כל פרטי הדינים הקשורים לעשיית התפילין עצמם, ולכתיבת הפרשיות ואפילו לאיכות ולאופן עיבוד העורות. אם התפילין לא כשרות על פי ההלכה, אז מלבד מה שבזבזת הרבה כסף, גם לא נוצר ה'קשר' של התפילין בכלל. 

 וּמִי שֶׁמֵנִּיחַ תְּפִלִּין פְּסוּלִין, לֹא בִלְבַד שֶׁאֵינוֹ מְקַיֵּם אֶת הַמִּצְוָה, אֶלָּא שֶׁמְּבָרֵךְ כַּמָּה וְכַמָּה בְּרָכוֹת לְבַטָּלָה שֶׁהוּא עָוֹן גָּדוֹל. וְלָכֵן יְדַקְדֵּק לִקְנוֹת תְּפִלִּין מִסּוֹפֵר מֻמְחֶה וִירֵא שָׁמַיִם, וְכֵן רְצוּעוֹת יִקְנֶה מֵאִישׁ נֶאֱמָן שֶׁהוּא בָטוּחַ שֶׁנִּתְעַבְּדוּ לִשְׁמָהּ מֵעוֹרוֹת טְהוֹרוֹת. (שם)

וּבַעֲוֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים, רַבָּה הַמַּכְשֵׁלָה בְּמַה שֶּׁקּוֹנִים תְּפִלִּין וּרְצוּעוֹת מִמָּאן דְּהוּא (ממישהו לא אמין) לְפִי שֶׁמּוֹכְרָם בְּזוֹל, וְהֵם פְּסוּלִים. וְכָל יְרֵא שָׁמַיִם יִתֵּן אֶל לִבּוֹ, אִם עַל מַלְבּוּשָׁיו וְכֵלָיו הוּא מְהַדֵּר שֶׁיְּהוּ כְתִקּוּנָן, מִכָּל שֶׁכֵּן בְּחֶפְצֵי ה' יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ, שֶׁלֹּא יְצַמְצֵם וְיָחוּס עַל הַכֶּסֶף אֶלָּא יְהַדֵּר לִקְנוֹת אוֹתָן בְּוְדַּאי כְּשֵׁרִים אַף שֶׁמְּחִירָם רָב, וְיַשְׁגִּיחַ עֲלֵיהֶם שֶׁיִּהְיוּ מְתֻקָּנִים וּשְׁחוֹרִים הַבָּתִּים וְהָרְצוּעוֹת. 

תפילין קונים רק ממישהו שמכירים באופן אישי כאחד כזה שניתן לסמוך עליו בכל הקשור להלכות תפילין. יש היום מכונים שמקבלים אישור מרבנים, וניתן אפילו לקנות היום תפילין באופן פשוט ומקוון דרך האינטרנט.

"תפילין מהודרות" – יש דבר כזה?

כן, בהחלט. נאמר בתורה "זה אלי ואנווהו" ודרשו חז"ל שיהודי צריך להתנאות לפני ה' במצוות יפות ומהודרות, הן בצורה שהם נראות, והם באיכות שלהם ההלכתית. כלומר שהם נעשו באופן שהוא כשר 'לכתחילה' לכל הדעות, לא 'בדיעבד', או לפי דעות מסוימות בלבד. מלבד זאת יש הידורים נוספים ומיוחדים בתפילין, כגון שהסופר סת"ם יטבול לפני כל כתיבה, כדי להמשיך טהרה וקדושה על האותיות שהוא כותב, וממילא על האדם שעתיד להניח אותם, או כוונות בכתיבת האותיות על פי קבלה ועוד. כפי שנראה בהמשך בע"ה

כמה עולה לקנות תפילין?

תפילין כשרות רגילות עולות לפחות 2200 ₪, ואם זה מעור בהמה דקה (כלומר עז, לא מפרה) צריך לעלות לפחות 1200 ₪. כל זה רק תפילין 'כשרות' באופן מינמאלי. כיון שתפילין זה מצווה של 'פעם בחיים' ובגלל חשיבותה הרבה, רוב הקונים לא מסתפקים בתפילין 'כשרות' אלא מחפשים תפילין 'מהודרות', למרות שהמחיר שלהם גבוה יותר. אם מצאתם תפילין במחיר 'מציאה' נמוך יותר – קרוב לוודאי שפשוט עובדים עליכם (כגון שאין פרשיות בתוך התפילין, או שהדפיסו אותם מהמחשב, או שתאילנדי כתב אותם או שמצאו אותם באיזה גניזה, ולפעמים אפילו התפילין עצמם לא מעור אלא מפלסטיק ועוד דברים שונים ומשונים כאלו...). בהמשך נבאר יותר את ההבדל בין בהמה דקה לבהמה גסה.

מה יש בתפילין? בתים, רצועות, קשרים, תיתורא, מעברתא וקציצה

בתפילין עצמם ישנם שני עניינים:

1. הרצועות, והקשרים שבהם:
   1. קשר יו"ד על תפילין של יד, שצריך להיות צמוד לבית התפילין של יד. הקשר נמצא בצד ימין, בחלק הפנימי של התפילין שסמוך יותר לגוף (אצל איטר-יד (שמאלי) הקשר נמצא בצד שמאל.
   2. קשר יו"ד אל מול התפילין של ראש, שמונח על העצם שמעל העורף. בצורת קשר זה יש שני מנהגים, האם נראה כאות דלת או כאות מם סתומה.
2. בתי התפילין, שבהם מונחות הפרשיות. חלקי בתי התפילין הם:
   1. קציצה – הבית המרובע שבו מונחים הפרשיות. הקציצה של יד היא מעור מעובד אחד. הקציצה של ראש לעומת זאת, מחולקת ל4 בתים שונים, שבהם מכניסים את הפרשיות. וכל זה בחלק הפנימי של הקציצה.
   2. תיתורא – "הגשר", החלק התחתון שבבית התפילין. החלק העליון של התיתורא בולט מסביב לבית (לקציצה) בצורה ריבועית. החלק התחתון של התיתורא נועד לסגור את ריבוע הקציצה (כדי שהפרשיות לא יפלו...) וגם הוא מרובע, בגודל זהה לתיתורא העליונה.
   3. מעברתא – חלק העור שבו עוברת הרצועה של התפילין, בתוך המעברתא יש תעלה חלולה שבתוכה עוברת הרצועה. משני צדדי המעברתא יש חתכים בצורת רבע עיגול, כדי ליצור את הריבוע של התיתורא (בחצי שאינו עגול). בתפילין של יד, החתך בצד ימין הוא גדול יותר כדי לתת מקום לקשר של תפילין של יד. אצל איטר-יד, החתך השמאלי הוא רחב יותר, כי שם מקום הקשר של תפילין של יד
   4. התפירות – הלכה למשה מסיני שהקציצה והמעברתא יהיו ריבועיים לחלוטין. את התפילין תופרים עם גידים של בהמה טהורה, ולשם קדושת תפילין דווקא. על ידי 12 תפירות מצמידים את החלק העליון של התיתורא (והקציצה) לחלקה התחתון (עם המעברתא). הקשירה חייבת להיעשות בצורה של ריבוע, ובתפלין מעור בהמה גסה ישנם תעלות שדרכם הגידים עוברים.
   5. שין של ראש – חלק עור החקוק על גבי הצדדים של קציצת התפילין של ראש, בשני צדדיו בצורת שין. בצד הימיני של המניח, שין עם 4 ראשים, ובצד השמאלי – שין רגילה עם 3 ראשים.
   6. חריצים בבית של ראש – על התיתורא של תפילין של ראש, יש חריצים המכוונים כנגד הרווח שבין 4 הבתים.

חומר הגלם של התפילין – מה חשוב בו?

התפילין עשויות מעור בהמה גסה או דקה (כפי שיבואר בהמשך ההבל ביניהם) הכשרה לאכילה. התפילין צריכות להיות מעובדות 'לשמה' הכוונה לשם קדושת תפילין. מטעם זה רק יהודי יכול להכין את העורות, ועורות שהוכנו על ידי אינו-יהודי – הם פסולים, וגם אם נעשו מהם בתים לתפילין והכניסו בהם פרשיות מהודרות – התפילין פסולות, והאדם המניחם לא מקיים שום מצווה.

נחלקו הראשונים האם גוי שמעבד את התפילין, ויהודי עומד על גביו, בסמוך אליו ומצווה אותו לעבד את העור לשם קדושת תפילין (כגון שהפועל הוא תאילנדי, ומנהל המפעל הוא יהודי) האם זה מותר או אסור? לדעת הרא"ש עור שכזה מותר, ולדעת הרמב"ם והתוספות – עור שכזה אסור כיון שסוף סוף יהודי לא כיון 'לשמה' בעת עשייתו. להלכה עור שכזה הוא כשר, אף שלכתחילה עדיף להדר ולקחת עור מעובד על ידי יהודי לחלוטין. מה עוד, שאם היהודי היה רחוק מן הגוי או שלא ציווה אותו לעשות ל'שם קדושת תפילין' – התפילין פסולות גם לשיטת הרא"ש. (שו"ע סי' ל, סע' ט). 

מה יותר קדוש: תפילין או ספר תורה?

על פי ההלכה, ישנה הבדלים בקדושה של הסת"ם (ספר תורה, תפילין ומזוזה). ספר תורה קדדוש מתפילין, ושניהם יחד קדושים ממזוזה. מה זה משנה? הכלל אומר ש"מעלין בקודש, ולא מורידין" לדוגמא: עור שעובד לשם קדושת תפילין – אפשר להשתמש בו על מנת לכתוב עליו מזוזה, שקדושתה פחותה יותר. אך אי אפשר להשתמש בעור זה על מנת לכתוב עליו דף בספר תורה, שקדושתו גבוהה מקדושת תפילין. בספר תורה, צריך שיהיה העור מעובד לשם קדושת ספר תורה. בכל מקרה, כל קלף שמעובד לשם קדושה כלשהי של סת"ם – אסור להשתמש בו שימוש של חולין, אל אם כן מראש התנו על כך בעת העיבוד (שו"ע סי' ל' סעיף ח).

עיבוד במכונה או ביד?

כאמור, העיבוד של העור צריך להיות 'לשמה', וזה כוונה שצריכה להיות תוך כדי פעולת העיבוד. בימים עברו היו מעבדים את העור באופן ידני, וכך כיוונו 'לשם קדושת תפילין' לכל אורך תהליך העיבוד. בימינו העיבוד נעשה פעמים רבות על ידי מכונה, והחלק האנושי שבתהליך העיבוד איננו אלא לחיצה על כפתור. האם שהיהודי יכוון 'לשם קדושת תפילין' לפני הלחיצה על הכפתור זה מספיק, או שצריך שהעיבוד ייעשה דווקא באופן ידני, על מנת שהכוונה 'לשמה' תהיה נוכחת לכל אורך תהליכי העיבוד? גם כאן, להלכה עיבוד מכונה באופן זה בוודאי שהוא כשר, אלא שכדאי להחמיר ולהדר ולקנות קלף המעובד בידי אדם (סימן ל', ס"ק ל ובביאו"ה)

הרצועות של התפילין: מה חשוב בהם?

את התפילין עצמם קושרים על היד ומצמידים לראש על ידי 'הרצועות' שצריכות להיות מעור בהמה טהורה, ונעשות לכתחילה מתוך כוונה לעשות בהם מצוות תפילין. התפילין והרצועות צריכות להיות בצבע שחור (וזה אחד מהדברים שנמסרו למשה רבנו באותם ימים שהיה בהר סיני), לפי הרמב"ם גם החלק הפנימי של הרצועות צריך להיות צבוע בשחור, אך לרוב הפוסקים זו אינה חובה אלא 'הידור' מומלץ.

וְיֵשׁ לִמְשֹׁחַ הָרְצועוֹת תָּדִיר בְּשֻׁמָּן שֶׁיִּהְיוּ שְׁחוֹרִים (וְלֹא יִמְשְׁחֵם בְּשֻׁמָּן דָּג טָמֵא).

הרצועות צריכות להיות שחורות תמיד, וצבועות דווקא מחומרים טהורים על פי ההלכה. מכיון שהתפילין הם מוצר שאתה משתמש בו באופן יומיומי, בפעמים רבות הצבע קצת נשחק וצריך לצבוע אותו מחדש. הכי קל ונוח זה פשוט לקנות טוש שחור לצביעת התפילין המיוצר מיוחד לעניין זה.

תפילין: על איזו יד מניחים?

כתוב בפסוק המדבר על תפילין: "וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה" (בְּפָרָשַׁת וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ), מכך שכתוב 'ידכה' ולא 'ידך' דָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, שמדובר על יָד כֵּהָה, זוֹ יד שְׂמֹאל שֶׁהִיא תָּשָׁה וְכֵהָה, וזה אצל רוב בני האדם שהם 'ימיניים' (לא פוליטית אלא) שיד ימין היא החזקה ושימושית יותר, ולכן צריכים להניח תפילין על יד שמאל. מי שהוא 'איטר יד' (כלומר 'שמאלי') צריך להניח תפילין על יד ימין שהיא החלשה יותר עבורו (ובשביל זה הקשר של תפילין של יד שלו צריך להיות בצד השני). מי שמשתמש בשני הידיים בשווה נחשב ל'ימיני'. לפי מנהג האשכנזים, אם כותב ביד שמאל אך משתמש לכל שאר הדברים ביד ימין – נחשב כ'שמאלי', וכן להיפך אם כותב ביד ימין ועושה שאר השימוש בידו השמאלית – נחשב ימיני (ומניח תפילין ביד שמאל). לפי הספרדים, בשני המקרים האחרונים נחשב האדם כ'ימיני'.

תפילין: איפה מניחים את התפילין?

בדומה למשדר רדיו שלא יכול לקלוט את התחנה המתאימה אם הוא לא יעמוד במקום ובזווית הנכונה, כך גם התפילין (האנטנה הרוחנית) לא יכולים לקלוט את השפע הרוחני העצום בלי שיהיו מונחות במקום הנכון.

כתוב "וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה (את התפילין) עַל לְבַבְכֶם" ודרשו חז"ל: "שהתפילין צריכים להיות מונחות על היד כנגד (במקביל אל) הלב. ולכן מניח את תפילין של יד על הזרוע בַּמָּקוֹם שֶׁהַבָּשָׂר הוּא גָבוֹהַּ, וְיַטֶּה אוֹתָהּ מְעַט לְצַד הַגּוּף, שֶׁכְּשֶׁיָּכוֹף הַזְּרוֹעַ לְמַטָּה, תִּהְיֶה כְּנֶגֶד לִבּוֹ, כמו בתמונה הימינית): 

מסוף התפילין עד למרפק צריך להיות מרחק של שתי אצבעות מהמרפק (ניתן למדוד זאת כשמכופפים מעט את היד, כמו בתמונה השמאלית העליונה).

אחרי שמניחים את התפילין של יד, כורכים 7 רצועות על הזרוע, ומסובבים סביב כף היד, ומהדקים: 

הערה: בתמונה (לא להתייחס לעובי היד בבקשה...) רואים את הרצועות כשתנועה שלהם היא כלפי פנים הגוף, המנהג הרווח יותר הוא קשור כלפי חוץ. בכל מקרה לאחר 7 כריכות מלפפים סביב כף היד, ועוברים להנחת התפילין של ראש. (עוד בתמונה: התפילין הם קטנות במיוחד, הסבר בהמשך).

תפילין של ראש – איפה מניחים אותם?

אחרי שסובבנו את הרצועות של תפילין של יד מסביב כף היד פונים להוציא את תפילין של ראש ולהניח אותם. על תפילין של ראש נאמר "והיו לטוטפות בין עיניך" וקיבלנו במסורת, עוד ממשה רבנו בהר סיני (ברכות ז) "שֶׁאֵין הכוונה להניח את התפילין בֵּין עֵינֶיךָ מַמָּשׁ (בתחתית המצח), אֶלָּא כְּנֶגֶד (במקביל ל)בֵּין עֵינֶיךָ. באופן כזה: החלק הנמוך ביותר של הקצה התחתון של התפילין צריך להגיע מקסימום עד מְּקוֹם שֶׁהַשְׂעָרוֹת מַתְחִילִין לִצְמֹח. ואילו החלק העליון של התפילין (כלפי הקודקוד) אסור שיהיה מעל 'מָקוֹם שֶׁמֹּחוֹ שֶׁל תִּינוֹק רוֹפֵס', ניתן להרגיש אותו אם מעבירים אצבע בעדינות על החלק הקדמי של הראש. באדם בינוני זה שמונה ס''מ מתחילת צמיחת השיער שליד המצח. (בשם הרב אברהם יוסף). 

    התפילין של ראש עצמם צריכים להיות באמצע הראש, מקביל ומעל לאף (כלומר ל'בין עיניך'), והקשר של תפילין של ראש צריך להיות בסוף הגולגולת, כלומר מאחורי העצם, גם כן מעל ומקביל לאמצע העורף, והתפילין צריכים להיות מספיק מהודקות לראש כדי שלא יזוזו להמיקום המדיוק שנדרש (ולכן צריך לסדר את הרצועה של התפילין של ראש שתהיה בגודל המתאים).

וְצָרִיךְ לִזָּהֵר מְאֹד שֶׁתְּהֵא מֻנַּחַת בִּמְקוֹמָהּ הָרָאוּי. וְאִם מֵנִיחַ אֲפִלּוּ מִקְצָתָהּ עַל הַמֵּצַח בְּמָקוֹם שֶׁאֵין שְׂעָרוֹת גְּדֵלוֹת אוֹ אֲפִלּוּ הֵנִיחָהּ כֻּלָּהּ בִּמְקוֹם שֵׂעָר אֶלָּא שֶׁהִיא מִן הַצַּד וְלֹא כְנֶגֶד בֵּין הָעֵינַיִם, לֹא עָשָׂה אֶת הַמִּצְוָה וּבֵרַךְ לְבַטָּלָה. וְהַקֶּשֶׁר יְהֵא מֻנָּח כְּנֶגְדּוֹ מֵאַחוֹרֵי הָרֹאשׁ לְמַעְלָה בְּגֹבַהּ הָעֹרֶף שֶׁהוּא סוֹף הַגֻּלְגֹּלֶת בִּמְקוֹם שֵׂעָר שֶׁהוּא כְּנֶגֶד הַפָּנִים וְלֹא יַטֶּה לְכָאן אוֹ לְכָאן. וּצְרִיכָה שֶׁתְּהֵא מְהֻדֶּקֶת בְּראֹשׁוֹ. וְהִנֵּה כְּשֶׁהַבַּיִת עִם הַמַּעְבַּרְתָּא רְחָבִים, קָשֶׁה שֶׁתְּהֵא מְהֻדֶּקֶת כָּרָאוּי, וּצְרִיכִין לִזָּהֵר בָּזֶה מְאֹד (שם).

איך קושרים את התפילין על כף היד?

בעיקרון הקשירות השונות יוצרות צירופים של השם הקדוש שד"י. אלא שיש שני מנהגים לגבי התנועה של ליפוף הרצועות על הזרוע: לפי אשכנזים התנועה תהיה כלפי פנים, וממילא הבסיס של הקשירה בכף היד תהיה בין האגודל לאצבע. ואילו לפי מנהג הספרדים (והחסידים) התנועה של ליפוף הרצועות הוא כלפי חוץ, וממילא הבסיס של הקשירה על כף היד יהיה בין הזרת לזרוע.

(בתמונה הימינית: קשירה על כף היד כשיטת 'הבן איש חי'. בשמאלית: קשירה כשיטת האשכנזים)

מה אומרים לפני שמניחים תפילין?

לפני שמניחים את התפילין, אנו צריכים להתכונן לכך. בסידורים מובא תפילה קצרה "לשם יחוד" שנועדה להזכיר לנו ולבקש מהשם שהאור העצום של התפילין, אכן יגיע אלינו וישפיע על ליבנו וחיינו:

לְשֵׁם יִחוּד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ. לְיַחֵד שֵׁם י"ה בו"ה בְּיִחוּדָא שְׁלִים בְּשֵׁם כָּל יִשְׂרָאֵל: הִנְנִי מְכַוֵּן בַּהֲנָחַת תְּפִלִּין לְקַיֵּם מִצְוַת בּוֹרְאִי שֶׁצִּוָּנוּ לְהָנִיחַ תְּפִלִּין. כַּכָּתוּב בְּתוֹרָתוֹ וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ. וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ. וְהֵם אַרְבַּע פַּרְשִׁיּוֹת אֵלּוּ. שְׁמַע. וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ. קַדֶּשׁ. וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ. שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם יִחוּדוֹ וְאַחְדוּתוֹ יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ בָּעוֹלָם. וְשֶׁנִּזְכֹּר נִסִּים וְנִפְלָאוֹת שֶׁעָשָׂה עִמָּנוּ בְּהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם. וַאֲשֶׁר לוֹ הַכֹּחַ וְהַמֶּמְשָׁלָה בָּעֶלְיוֹנִים וּבַתַּחְתּוֹנִים לַעֲשׂוֹת בָּהֶם כִּרְצוֹנוֹ: וְצִוָּנוּ לְהָנִיחַ עַל הַיָּד לְזִכְרוֹן זְרוֹעַ הַנְּטוּיָה. וְשֶׁהִיא נֶגֶד הַלֵּב לְשַׁעְבֵּד בָּזֶה תַּאֲוַת וּמַחְשְׁבוֹת לִבֵּנוּ לַעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ. וְעַל הָרֹאשׁ נֶגֶד הַמֹּחַ. שֶׁהַנְּשָׁמָה שֶׁבְּמֹחִי עִם שְׁאָר חוּשַׁי וְכֹחוֹתַי כֻּלָּם יִהְיוּ מְשֻׁעְבָּדִים לַעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ: וּמִשֶּׁפַע מִצְוַת תְּפִלִּין יִתְמַשֵּׁךְ עָלַי לִהְיוֹת לִי חַיִּים אֲרֻכִים וְשֶׁפַע קֹדֶשׁ וּמַחֲשָׁבוֹת קְדוֹשׁוֹת. בְּלִי הִרְהוּר חֵטְא וְעָוֹן כְּלָל. וְשֶׁלֹּא יְפַתֵּנוּ וְלֹא יִתְגָּרֶה בָּנוּ יֵצֶר הָרָע. וְיַנִיחֵנוּ לַעֲבֹד אֶת יְהֹוָה כַּאֲשֶׁר עִם לְבָבֵנוּ. וִיהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ. יְיָ אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ. שֶׁתְּהֵא חֲשׁוּבָה מִצְוַת הֲנָחַת תְּפִלִּין לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. כְּאִלּוּ קִיַּמְתִּיהָ בְּכָל פְּרָטֶיהָ וְדִקְדּוּקֶיהָ וְכַוָּנוֹתֶיהָ וְתַרְיַ"ג מִצְוֹת הַתְּלוּיִם בָּהּ. אָמֵן סֶלָה

לאחר תפילה זו, מתחילים להניח את התפילין: למנהג האשכנזים – מניחים את התפילין בעמידה. ולמנהג הספרדים – מניחים את תפילין של יד בישיבה, וקמים לפני שמניחים את תפילין של ראש (בא"ח, פרשת וירא, אות ח).

שים את התפילין של יד על הזרוע במקומם הראוי (כמו שהסברנו למעלה, על החלק הטפוח של הזרוע, 2 אצבעות מהמרפק) ומברכים ברכה על הזכות והחובה לקיים מצוות תפילין:

ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להניח תפילין

יש כלל "כל הברכות מברך עובר לעשייתן" כלומר מיד לאחר הברכה יש לעשות את המצווה עצמה, ואין להפסיק בדיבור או עיסוקים אחרים עדד גמר המצווה. ולכן מיד לאחר הברכה, מהדקים את הקשר של תפילין של יד, ומלפפים 7 פעמים על היד, ומלפפים את הרצועות סביב כף היד. ועוברים להניח את תפילין של ראש.

את התפילין של ראש מניחים במקומם הראוי (כנ"ל), כלומר שהקצה התחתון מונח במקום שנגמרים (או נגמרו...) השערות לגדול. ושיהיו במרכז הראש, מעל האף ובין העיניים. שמים את התפילין, ואז יש חילוק בין המנהגים: לפי הספרדים לא מברכים על תפילין של ראש. לפי מנהג האשכנזים מברכים:

ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על מצוות תפילין

ומהדקים את התפילין על הראש, ומוודאים שמונחים במקומם הראוי, בית התפילין מקדימה וקשר התפילין מאחורה (על גבי העצם). 

ספרדי, שבטעות התחיל לברך "ברוך אתה ה' " על תפילין של ראש – יסיים "אלוקינו מלך העולם אשר קדישנו במצוותיו וציוונו על מצוות תפילין". כלומר, לא יסיים בפסוק: ברוך אתה ה' למדני חוקיך, כדי שלא יהיה הפסק, בין התפילין של יד לתפילין של ראש (בא"ח, וירא, ו)

איך מניחים תפילין? הדגמת הנחת תפילין כהלכתם מאת הרב מרדכי אליהו

האם מותר לדבר בין הנחת התפילין של יד להנחת תפילין של ראש?

לא! על פי הלכה, אין לדבר מרגע שאדם בירך 'להניח תפילין' ועד שיסיים את כל הנחת התפילין. במקרה ושאדם דיבר או עשה הפסקה משום מה לאחר שקשר להניח תפילין ולפני שהספיק להניח את תפילין של ראש. חז"ל מתארים (מסכת סוטה דף מד ע"א), שגבר שלא הקפיד על הלכה זו, לשמור על שתיקה ורציפות שבין הנחת תפילין של יד לתפילין של ראש – לא היה רשאי לצאת למלחמה, עם שאר לוחמי דוד המלך (כי חששו שהעוון הזה יגרום לו למות במלחמה).

במקרה ומשום מה דיברת או התעסקת בדברים אחרים לאחר שקשרת את תפילין של יד, אז גם לספרדים צריכים לברך ברכה על תפילין של ראש" "על מצוות תפילין". ואילו למנהג האשכנזים (שבאופן רגיל מברכים 'על מצוות תפילין') אז אם דיבר בין תפילין של יד לתפילין של ראש – צריך לברך את שתי הברכות ביחד "להניח תפילין" ו"על מצוות תפילין" לפני שמהדק את תפילין של ראש על ראשו.

במה דברים אמורים כשהפסיק בדברים חיצונים שאינם לצורך הנחת תפילין, אבל הפסיק בדברים השייכים להנחת תפילין אין צריך לחזור ולברך על תפלין של ראש, ומכל מקום לכתחילה יזהר שלא יפסיק כלל אפילו לרמוז ולקרוץ בעיניו ולרמוז באצבעותיו אסור בין תפלין של יד לתפלין של ראש, ואפילו אם שמע קדיש וברכו וקדושה לא יפסיק לענות אלא שותק ושומע ומכוין למה שהציבור אומרים, ואם שכח וענה אפילו הכי לא יברך על תפלין של ראש (בא"ח, וירא, י)

מי שמניח תפילין ושמע קדיש או קדושה, לפני שהספיק להניח תפילין של ראש - האם צריך לענות?

ישנם 2 טעמים המובא בראשונים מדוע אסור לדבר בין תפילין של יד לתפילין של ראש:

• יש אומרים שהטעם הוא בגלל שעושה הפסק במצווה אחת, המורכבת משני חלקים. ועצם הפירוד בין תפילין של יד לתפילין של ראש הוא בעייתי, עפ"י הלכה וקבלה.
• יש אומרים שהטעם הוא, שעם מפסיקים בדיבור – צריך לחזור ולברך על תפילין של ראש, וזו הבעיה – שגורם ברכה שאינה צריכה (כלומר אם לא היה מדבר, לא היה צריך לברך גם על של ראש ברכה נוספת)

הנפקא מינה היא לגבי תפילין של רבנו תם, שאותם מניחים בלי ברכה כנ"ל. כמובן שאין לדבר דיבורי חול בין תפילין של יד לתפילין של ראש, גם כשמיח תפילין של רבנו תם. אך השאלה מה לגבי מי ששומע 'קדיש' או 'קדושה' באצמע הנחת התפילין – האם מותר לו להפסיק בין תפילין של יד לתפילין של ראש? הרי מצד אחד גורם בזה הפסק בין שני חלקי המצווה (כטעם א' הנ"ל) אך מצד שני – אין פה שום בעיה של ברכה שאינה צריכה (כטעם ב' הנ"ל) כיון שבכל מקרה לא מברכים על תפילין של רבנו תם.

מי שלובש רבנו תם לבדו ונזדמן לו קדיש וקדושה בין של יד ובין של ראש, אף על גב דבזה לא יש (=אין) ברכה, ואין כאן הפסק (טעם ב' הנ"ל), עם כל זה לפי טעם הר"ן וה"לבוש" דסבירא להו הא דאין פוסקין בין של יד לשל ראש, משום דכתיב "והיו" (דברים ו, ח) שצריך להית הוויה אחת לשתיהם (טעם הא' הנ"ל) ועיין ב"מנחת אהרן" דף ל"ז שכתב בזה טעם על פי הסוד. (כלומר הבא"ח מכריע שהעיקר הוא הטעם הא')

ועל כן צריך להיזהר גם ב(תפילין) של רבנו תם, אף על גב דליכא (שלמרות שאין בהם) ברכה בזה (ולכן אין להפסיק באמצע הנחת תפילין דרבנו תם, אפילו לא לדברים שבקדושה!). 

מיהו (מכל מקום) עשיתי תיקון לזה שלא לאבד קדיש וקדושה: כיוון דאין כאן ברכה (כלומר בכל מקרה לא תתוסף פה ברכה שאינה צריכה על התפילין דר"ת. כך יעשה:) יענה קדיש וקדושה, ואחר שיענה יפשוט תפלין של יד ויחזור ויניחנו מחדש ואחריו תפלין של ראש בלי הפסק, לקיים מה שאמר הכתוב "והיו" (דברים ו, ח) הוייה אחת לשתיהם, וגם על פי הסוד דרך זהה יבא נכון: (בא"ח, וירא, כו)

אם כן, למסקנה, הבן איש חי מכריע שאין להפסיק ולענות 'אמן' או 'קדוש' וכו' ולהמשיך להניח את תפילין של ראש. אלא צריך לענות 'אמן' ו'קדוש' וכיו"ב –ואחר כך לחזור מחדש על הנחת תפילין של יד (ובתפילן של רבנו תם בכל מקרה זה בלי ברכה) ואחריו ברציפות תפילין של ראש, ובכך מרוויח מכל הצדדים.

14 דגשים לסדר הנחת תפילין על פי הקבלה (בן איש חי, פר' וירא)

רבותינו המקובלים, נהגו בכל מיני עניינים נפלאים ומתוקים, ומי שנפשו חשקה בכך, או שמנהג אבותיו כפסקי הרב הבן איש חי זצוק"ל, ישימו לב לדגשים הבאים:

• את התפילין של יד יש להניח בישיבה. ולכסות את היד בטלית תוך כדי הנחתם:
• סדר הנחת תפילין, בתחלה יקשור תפלין של יד בזרוע השמאלי על הקיבורת שהוא מקום בשר הגבוה התופח הנקרא קיבורת, ויכסה זרועו בטלית כדי שתהיה הנחת תפלין של יד בהצנע, ויש סוד בדבר על כן אפילו יושב לבדו ואפילו בבית אפל גם כן יכסה הזרוע בטלית, סימן לדבר "כי יד על כס" (שמות יז, טו), ומהר"י קשטרו ז"ל טעמא טעים "והיה לך לאות על ידך" (שמות יג, ט) לך לאות ולא לאחרים. 
• היו"ד (הקשר הקטן הסמוך לתפילין של יד) צריך להיות צמוד לתיתורא כל הזמן על ידי גיד 
• בשעת הקשירה של תפילין של יד, דבר ראשון יש לקשור את היו"ד (הקשר הקטן הסמוך לתפילין של יד) עם הרצועה ולהצמידה לתיתורא, ולכוון להמשיך ש"ע (=רצוע"ה) נהורין (אורות, מאור פני השם) ליו"ד. - ולא יעשה כריכה בקבורת, אלא אחר שיהדק היטב יקשור היו"ד ברצועה עם התפילין, ואף על פי שבלאו הכי (בכל מקרה) היו"ד קשורה בחוט של גיד עם הבית משום דאין להפריד התיתורא לעולם, כנזכר בזוהר פינחס דף קל"ו, עכ"ז יש סוד בדבר לקשור היו"ד ברצועה לכוין להמשיך להיו"ד ש"ע נהורין כמנין "רצועה" שהיא מספר ש"ע עם הכולל
• יש לכרוך ז' כריכות שלמות על הזרוע (לא כולל הכריכות על הקיבורת, ולא כולל חצי כריכה ראשונה), ורק לאחריהם לעמוד ולהניח את תפילין של יד - ואחר שקשר היו"ד ימשוך הרצועה לזרוע ויכרוך אותה סביב הזרוע שבעה כריכות שלימות, ומה שנמשכת הרצועה בתחלת הזרוע מצד אחד של הזרוע אין זה נחשב כריכה ואין זה בכלל הכריכות... לכך יכרוך ז' כריכות ממש שלימות, ואחר שיכרוך השבע כריכות, יעמוד ויניח תפלין של ראש מעומד, דאין להניח תפלין של ראש אלא רק אחר שבע הכריכות
• אין להוציא את התפילין של ראש מהקופסא שלהם, אלא לאחר שכבר קשרת את התפילין של יד על הקיבורת - יזהר שלא יוציא תפלין של ראש מן הכיס אלא עד שיניח תפלין של יד ויקשרנו במקום הקיבורת, ואם יש שמש לפניו ורוצה להכין לו את תפלין של ראש ולהוציאו מן כיס קודם שכרך שבעה כריכות על הזרוע לית לן בה, ורק יזהר שלא יוציאנו מן הכיס אלא עד שיקשור התפלין של יד במקום הקיבורת, ויש בני אדם נכבדים שהשמש מכין להם במקומם בבית הכנסת הציצית והתפילין שיוציאם מן הכיסים קודם שיבואו וצריך למחות בידם שלא יעשו כן
• כשבא להניח תפילין של ראש, יסתכל על שני האויות 'שין' המוטבעות על התפילין של ראש, ויכוון שיש ב7 הראשים (4 מימין ו3 משמאל) סודות עצומים ואורות נפלאים הנמשכים על האדם המניחם - קודם הנחת תפלין של ראש בראשו, יסתכל בשבעה זייני"ן שיש בשני שיני"ן דאית בהו רזין סתימין עמיקין כמו שכתוב בזוהר הקדוש, והובא זה בדברי האחרונים ז"ל.
• לאחר סיום הנחת תפילין של ראש, יש לכסות את התפילין על ידי שיוריד את הטלית עד סוף המצח. וזאת שלא כמו דעת השו"ע שהתפילין של ראש צריכים להיות מגולות - ודע כי אע"ג דמרן (השו"ע) ז"ל כתב "תפלין של ראש טוב להניחם גלויים", הנה המקובלים ז"ל סבירא להו לכסות בטלית שיוריד הטלית עד סוף המצח. וטעמם ונימוקם עמם על פי הסוד וזה עיקר.
• לאחר סיום הנחת תפילין של ראש, יש לכרוך על האמה (האמצעית) שלוש כריכות: אחת על פרק האמה האמצעי, ושתיים על פרק האמה התחתון. ולומר פסוק "וארשתיך לי לעולם וכו' - אחר שהניח תפלין של ראש, אז תכף ומיד יגמור הנחת תפלין של יד בשלש כריכות שכורך באצבע האמצעי הנקרא אמה, ויעשה כריכה אחת בפרק האמצעי של האצבע ושתי כריכות בפרק התחתון. ולפי דברי הרב "מצת שמורים" ז"ל יאמר בעת שעושה הכריכות הנזכרות פסוק "וארשתיך לי לעולם, וארשתי לי בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים וארשתיך לי באמונה וידעת את ה'"
• לאחר סיום הכריכות על היד, יכניס את הרצועות המתשלשלות מתפילין של ראש לחגורה: הרצועה הקצרה לחלק העליון של החגורה, והרצועה הארוכה לחלק התחתון של החגורה. בסוד חד אריך (הרצועה הארוכה מצד החסד) וחד קציר (הרצועה הקצרה מצד הגבורה) (בזמן הבא"ח החגורה הנקראת 'אנט' היתה רחבה, בדומה לאבנטים של חסידי תולדות אהרון כיום, ולכן החלק העליון של האבנט היה כנגד הלב, והחלק התחתון כנגד הטבור. בכל מקרה יש להקפיד על כך שהרצועות לא ישתלשלו ברפיון): אחר שעשה שלשה כריכות הנזכרות על האצבע וגמר תפלין של יד, אז יכניס הרצועות של תפלין של ראש באבנטו, בסדר זה: דהיינו רצועה של שמאל יכניסנה בקצה העליון של האבנט כנגד החזה שלו, ורצועת הימין יכניסנה באבנט למטה בקצה התחתון של האבנט כדי שתהיה כנגד הטבור שלו, בסוד "והאחת גבוהה מחברתה" (דניאל ח, ג), וידוע דחסד נקרא 'אריך' (ארוך) וגבורה (נקראת) קצר, וכמו שכתוב בפתח אליהו (הקדמת התיקוני זוהר, שהחיד"א כתב שטוב לאומרה לפני כל תפילה) "חד אריך וחד קצר (וחד בינוני". כלומר שהקו הימיני של החסד, חח"נ הוא נקרא 'ארוך' כמו 'ארך אפיים', הקו שמאל נקרא 'קצר' כמו קצר רוח, והקו האמצעי של ספירות דעת תפארת יסוד, נקרא 'בינוני' וממצע בין קווי החסד והגבורה). וכל זה יעשה כולם שלא יהיו משולשלים לארץ...
• הסדר הנכון על פי הסוד הוא: טלית, ואחריה תפילין של יד, ואחריה תפילין של ראש. וגם במקרה אונס שהטלית או התפילין של יד הגיעו מאוחר יותר – יש לחזור ולהניח בסדר הזה דווקא - על ידי עטיפת הטלית נתקן חיצוניות דעולם היצירה, ועל ידי הברכה של הטלית נעשה אור מקיף דעולם היצירה, ועל ידי התפילין של יד נתקן עולם הבריאה, ועל ידי הברכה נעשה אור מקיף דעולם הבריאה, ועל ידי תפלין של ראש נתקן עולם האצילות...  מי שלא היה לובש אלא רק תפילין של ראש מפני שלא היה לו תפלין של יד, ואחר שלבש תפלין של ראש הביאו לו תפלין של יד... צריך להסיר תפלין של ראש מעליו כדי שילבש תפלין של יד תחלה, ואחר כך יניח תפלין של ראש.  ואם היה לובש תפילין בלא טלית גדול, מפני שלא היה לו טלית גדול, ואחר כך הביאו לו טלית גדול שצריך להסיר התפילין וילבש הטלית ואחר כך ילבש התפילין בלא ברכה, דכן מוכרח להיות על פי דברי רבינו האר"י ז"ל:
• יש להניח את הטלית והתפילין בבית, ולהיכנס לבית הכנסת בעודו מעוטף בהם - בזוהר הקדוש הפליג מאד בשבח המגיע ליוצא מביתו מעוטף בציצית ומוכתר בתפילין והולך לבית הכנסת ואומר בפתח פסוק "ואני ברוב חסדך (אבוא ביתך אשתחווה אל הר קדשך ביראתך)", ומצוה זו קודמת למצות עשרה ראשונים כמו שכתוב בשער הכונות לרבינו האר"י ז"ל, ובעיר שמצויים עוברים ושבים גוים במבאות, וקשה לעשות דבר זה בגלוי, יש חכמים מתחכמים ללבוש טלית דק ותפילין קטן הרבה כדי שיתכסה בכובע ואינו ניכר לעיני הרואין, ומורידין הטלית על כתפיהן ולובשים עליו הגלימא, ובבואם לבית הכנסת מסירין התפילין הקטן הנזכר ולובשים תפילין רש"י ורבנו תם שיש להם שם ומתפללין בהם.
• יש להניח את תפילין של רש"י לפני תפילין של רבנו תם, וההקפדה בכך היא דווקא כשמניחם על מנת להתפלל איתם - לאחר שמסביר שניתן להניח תפילין של רבנו תם קטנות בביתו על מנת להגיע מעוטף בטלית ותפילין לבית הכנסת, וכשיגיע לבית הכנסת יוריד אותם ויניח תפילין רגילות שלו של רש"י ורבנו תם. כותב הבן איש חי: מה שכתב רבנו (האר"י) ז"ל בשער הכונות שצריך להניח של רש"י קודם רבנו תם, משום דבתחילה קודמין ליכנס מוחין דתפילין דרש"י ואח"כ מוחין דרבנו תם, דיש לומר דלא קפיד רבינו ז"ל אלא בהיכא (במקום) שבא להניחם לקיים עיקר מצותן בקריאת שמע ותפלה, דאז צריך להקדים של רש"י, ועוד דהוא איירי כאשר בא להניח שתיהם ביחד דתפילין של רש"י גם כן מונח לפניו, דאז צריך להקדים של רש"י, מה שאין כן הכא דלובש רבנו תם לבדו, ועוד שאינו מניחו בשביל עיקר מצותו אלא רק כדי ליכנס בו בפתח בית הכנסת ולומר פסוק "ואני וכו'" לית לן בה... 
• יש להניח את תפילין של רש"י ותפילין של רבנו תם ביחד (כלומר, יש לעשות תפילין קטנות מיוחדות עבור כך). התפילין של רבנו תם מעל (גבוהות מ)התפילין של רש"י. ושניהן נוגעות בבשר עצמו.  - בהמשך המאמר נבאר יותר מה ההבדל בין תפילין של רש"י (שהם התפילין הרגילות שכולם מניחים) לבין תפילין של רבנו תם (שאותם מניחים יראי שמיים הרוצים לקיים מצוות בחסידות, ומעבר להכרחי). החסידים נהגו להניח את תפילין של רבנו תם לאחר התפילה או בשעת הלימוד, וכך גם פסק הרב עובדיה זצ"ל, שטוב לקנות תפילין בגודל רגיל (לא קטן) ולהניחו בסיום התפילה, לאחר שמוריד את התפילין הרגילות של רש"י. לעומת זאת, לדעת הבן איש חי – יש לקנות תפילין קטנות (בערך 22 מ"מ, והמחיר של כל זוג תפילין קטנות הם כ 3500 ₪) וכך צורת ההנחה של תפילין של רש"י ורבנו תם ביחד: על כן ירא שמים יעשה שני זוגות תפילין אחד כסברת רש"י ואחד כסברת רבנו תם ויאחז שתיהם בידו ויכניסם בזרועו ויקשרם זה למעלה מזה, דצריך שיניח שניהם יחד ולא כאותם שמניחין של רש"י לחוד ושל רבנו תם לחוד, גם צריך שיניח תפילין של רבנו תם למעלה משל רש"י, בין בראש בין ביד כי מעלת בחינת תפילין של ר"ת גדולה מבחינת תפילין של רש"י, ולכן המנהג לעשות בית תפלין דרבנו תם קטן משל רש"י... גם יזהר שלא יתן הקציצה של האחד על המעברתא של האחר אלא יהיו סמוכים זה תחת זה ומונחים כולם על הבשר (בא"ח, וירא, כא)
• לאחר שמהדק את תפילין של יד של רש"י, מהדק את תפילין של יד דרבנו תם. הרצועות שעל גב היד יהיו של רבנו תם, ועל גביהם הרצועות של רש"י. וכן בתפילין של ראש – הבית והקשר של רבנו תם מעל הבית והקשר של תפילין דרש"י, אך הרצועות של רבנו תם מתחת לרצועות של רש"י. - והצד המחובר בזרוע הוא העליון, לכך יכניס תחלה של רש"י ויברך עליו אחר שיקשור אותו על הקבורת, ואחר כך יכניס של רבנו תם ונמצא בזה של רבנו תם מונחין למעלה משל רש"י, וכל זה בבתים אבל הרצועות יניח רצועה של תפילין דרבנו תם תחת רצועה של רש"י, לכך יעשה רוחב רצועה של רבנו תם קצר משל רש"י כדי שתתכסה בה, וכן בשל ראש יניח של רבנו תם למעלה משל רש"י וגם הקשר דתפלין דרבנו תם יהיה בעורף גבוה מעט משל רש"י, ורק הרצועות היורדים מן הקשר שבעורף ולמטה, תעביר רצועת רבנו תם תחת רצועת של רש"י שתתכסה בה, רמז לדבר "שמור ת"ם וראה יש"ר" (תהלים לז, לז), ולכל דברים אלו יש טעם על פי הסוד ואין לשנות מה..

תפילין: אשכנזים או ספרדים – יש הבדל?

האם יש הבדל בין תפילין של אשכנזים לתפילין של ספרדים? באופן כללי, התוכן של 4 פרשיות, וחומרי הגלם שמהם מעבדים את הבתים. אולם בכל זאת יש כל מיני ניואנסים קטנים שבהם יש הבדלים בין מנהג האשכנזים לספרדים:

1. צורת האותיות: ישנם שלושה סגנונות כתיבה שונים, השינויים לא גדולים כך כך ומתבטאים עפ"י רוב רב בכמה אותיות בודדות: 
   1. האשכנזים כותבים בסגנון הנקרא 'בית יוסף' (כי מרן רבי יוסף קארו כתב אותו בספרו 'בית יוסף' לפני כ500 שנה), כזה:
   2. הספרדים כותבים בסגנון 'וואליש' (גם מופיע בבית יוסף) זהו סגנון כתיבה שיותר קל לכתוב אותו, כזה:
   3. החסידים, ובפרט חסידי חב"ד כותבים בסגנון "האר"י" שדומה לכתב הבית יוסף מלבד כמה אותיות:

בכל מקרה עניין זה של כתב אשכנזי או ספרדי לא מעכב: " תפילין שהפרשיות שלהן נכתבו בכתב אשכנזי כשרות אף לספרדים וכן להיפך תפילין שהפרשיות שלהן נכתבו בכתב ספרדי כשרות אף לאשכנזים ויניחן בברכה. מכל מקום מצוה מן המובחר שכל עדה תחזיק במנהג אבותיה והספרדים יניחו התפילין שבכתב ספרדי והאשכנזים יניחו תפילין שבכתב אשכנזי ואל תטוש תורת אמך" (קיצוש"ע ילקוט יוסף סי' לב). ובעיקר יש לזה משמעות כשבאים לקנות תפילין חדשות, או לילד לבר המצווה: יש לשים לב שצורת האותיות הכתובה בתוך הקלף היא כמנהג אבותיכם (הבדיקה פשוטה מאד: פשוט מבקשים מהמוכר שיראה לכם את הפרשיות עצמם. ואז משווים אותם לצורת האותיות שהבאנו למעלה, ותוכל לדעת מאיזה סוג צורת האותיות של הפרשיות שאתה מחזיק בידך.

יש עוד הבדלים קטנים בין אשכנזים לספרדים, ונזכיר אותם בהמשך בע"ה.

מה רמוז ב"שין" המוטבעת על תפילין של ראש?

משה רבנו לפני כ4000 שנה בהיותו בהר סיני למד מפי הקב"ה גם על צורת התפילין. אחד הדברים שלמד "הלכה למשה מסיני" הייתה "שין של תפילין" כמובא בגמרא, ובספרי הגאונים ('שמושא רבא') מתוארת הקבלה שיש לנו מסורת על אופן עשיית שין זו: על הבית של תפילין של ראש מצד ימין (של המניח) מוטבע (כלפי חוץ) בעור האות שי"ן רגילה (עם שלושה ראשים), ועל צד שמאל מוטבעת האות שין עם ארבע ראשים. שני אותיות אלו, נאמרו במפורש מאלקים למשה רבנו, ואם זה כל כך חשוב לה' יתברך מוכרח שיש בהם סודות עצומים וסגולות נפלאות. ורמז לדבר, ששני אותיות אלו שוות ערך למספר 613, כלומר לתרי"ג מצוות התורה, וזה החשבון:

• 300 (גימטריה אות ש') + 300 (גימ' של האות ש' השניה) + 6 (הצירוף של האותיות יוצר "שש") + 3 (ראשים של ה'שין' הימינית) + 4 (ראשים של ה'שין' השמאלית) = 613 (מספר הכולל את כל תרי"ג מצוות התורה).
• האות שי"ן עם ארבע הראשים, יוצרת בתוכה צורה מוטבעת של שי"ן רגילה עם שלושה ראשים, זכר ללוחות הברית שבהם היו האותיות חקוקות באבן.
• האות ש' בגימריה שווה ל300, שהוא המספר של שם הוי"ה בהמרה של אתב"ש (א' מתחלפת באות ת', וכן הלאה ואז אותיות הוי"ה הינה באתב"ש: מצפ"צ  = 300 בגימטריה.
• גם רומז למספר הימים שבהם מניחים תפילין בשנה – 300 (ללא שבתות וחגים)

אגב, גם באות שין המוטבעת על גבי התפילין של ראש יש הבדל בין אשכנזים לספרדים: מנהג האשכנזים שהבסיס של האות שין הוא צר, כמצולם מצד ימין. מנהג הספרדים שהבסיס של האות הוא רחב, כמצולם בצד שמאל. 

האם ספרדי יכול להניח תפילין של אשכנזי? ומה זה פרשיה פתוחה או סתומה

כשהקב"ה אמר למשה רבנו לכתוב את התורה, הוא אמר לו לכתוב אותה בצורה של פרשיות פרשיות, כדוגמת פרקים שעושים רווח בין כל התוכן שבספר התורה הגדול. אין מדובר על "פרשת השבוע" אלא על 'פרשיה' שהוא חלוקת ספר התורה לפי נושאים (פרקים) כפי שקיבלנו במסורת עוד מימי משה על הר סיני. אמנם כדי לעשות רווח בין פרשיה לפרשיה, צריך לעשות רווח חלק של שורה או חצי שורה ללא אותיות, כדי שיהיה ניכר שמתחילה פרשיה חדשה. ובכן יש שני סוגים של התחלות:

1. שפרשיה פתוחה – שמתחילה בתחילת השורה, כלומר הפרשיה הקודמת הסתיימה באמצע שורה (רמב"ם הלכות סת"מ פ"ח ה"ב, וכ"פ שו"ע דלא כרא"ש). העיקרון הוא שפרשיה פתוחה היא 'פותחת' נושא חדש לגמרי מהפרשיה הקודמת לה (מהרש"ל)
2. פרשיה סתומה –  שקודמת לה הפסקב באמצע שורה, כגון שהפרשיה הקודמת הסתיימה בתחילת השורה, ונשאר רווח ניכר להתחיל את הפרשיה הסתומה החדשה בסוף השורה (וכן שהקודמת הסתיימה בסוף שורה, והסתומה החדשה מתחילה באמצע שורה). העיקרון הוא שפרשיה סתומה היא רק מסיימת (סותמת) את הפרק (הפרשיה) הקודם, וממשיכה מאותו מקום, כעין פרק נוסף באותו נושא.

עכשיו נחזור לעניין התפילין: איך כותבים את 4 הפרשיות של התפילין, פתוחות (הכוונה שמתחילים אותם בתחילת השורה) או 'סתומות' (מתחילים מאמצע השורה). בעיקרון 3 פרשיות כתובות בתורה כפרשיות 'פתוחות' ולכן גם נכתוב אותם בתפילין בתחילת שורה כפרשיה פתוחה. אך לגבי פרשיית "והיה אם שמוע" (הפרשיה השניה), היא נכתבה בתורה כפרשיה סתומה! 

ונחלקו איך לכתוב אותה בתפילין: השולחן ערוך (סי' לב, לו) כותב שאת פרשית "והיה אם שמוע" האחרונה צריך לכתוב כפרשיה 'סתומה' כלומר באמצע השורה, "ואם שינה פסול".

לעומתו, הרמ"א כותב "ויש מכשירים בכולם פתוחות... ובמדינות אלו נוהגים אף פרשת והיה אם שמוע בראש השיטה (=השורה) כשאר הפרשיות". וכך נוהגים האשכנזים, שגם הפרשיה הרביעית היא פתוחה בתחילת שורה.

על פי זה פסק הרב עובדיה זצ"ל, שספרדי לא יכול להניח תפילין של אשכנזי, ואם מניח אותם – לא יצא ידי חובה, ואף בירך ברכה לבטלה! ולעומתו הרב מרדכי אליהו זצ"ל פסק שבדיעבד יכול ספרדי ש'נתקע' בלי תפילין, להניח תפילין של אשכנזי, בברכה!

אמנם, יש להעיר שלמנהג חב"ד, פרשיה האחרונה של התפילין היא נחשבת 'סתומה' לדעת הרמב"ם והשו"ע – ולכן ספרדים יכולים להניח תפילין של חב"ד ואף לברך עליהם, גם לשיטת הרב עובדיה זצ"ל.

[הסבר: למנהג חב"ד, פרשת והיה אם שמוע מתחילה באמצע שורה, ופרשת שמע הקודמת לה מסתיימת בסוף שורה, והכלל הוא שאם 'פתוחה (יש רווח) מכאן (מסוף הפרשיה האחרונה) ומכאן (מתחילת הפרשיה השניה) – (נחשבת הפרשיה השניה לפרשיה) סתומה. כזה:

וכתבתם על מזזות ביתך ובשעריך ....................

....................... והיה אם שמע תשמעו אל מצותי]

על פי זה מובן שכל מי שהניח תפילין אי-פעם בדוכני חב"ד ברחבי העולם – הוא בוודאי יצא ידי חובה לכתחילה בהנחת תפילין זו.

מה ההבדל בין התפילין של יד לתפילין של ראש? ומה זו 'תיתורא'?

ה'תיתורא' הינו החלק העליון של בית התפילין, שבו מכניסים את הפרשיות. בעיקרון בשני הבתים, הן של יד והן של ראש יש אותו תוכן, כלומר כתובות בו את אותם 4 פרשיות שבתורה שבהם מוזכרים התפילין ויציאת מצרים (שנבאר אותם בהמשך) אלא שבתפילין של ראש יש 4 'חדרים' שונים צמודים זה לזה, שלכל אחד מהם מכניסים פרשייה אחת הכתובה על קלף בנפרד (פרשיה ראשונה ב'חדר' הראשון, פרשיה השניה ב'חדר' השני וכן הלאה). צריך לדעת שצורת ההנחה של הפרשיות היא קריטית, ופוסלת אפילו בדיעבד. כלומר: צריך לשים לב שמכניסים את הפרשיות ישר ולא הפוך, וגם סדר הפרשיות צריך להיות בדיוק כמו שקיבלנו במסורת הדורות (ובזה יש הבדל בין תפילין של רש"י לתפילין של רבנו תם, כמו שנבאר בהמשך בע"ה). זו הסיבה שעל תפילין של ראש יש שלוש חריצים קטנים, הם לא רק 'לסימון' אלא הם אמורים להיות ממש החריצים שמראים את ה'חדרים' השונים והנפרדים זה מזה. (ונבאר עניין זה בהמשך בע"ה)

לעומת זאת, הבית של תפילין של יד, עשוי מקשה אחת, ויש בו רק חלל 'חדר' אחד. הסופר כותב את כל ה4 פרשיות על קלף אחד, פרשיה בצד פרשיה (כמו שהסברנו קודם, שהפרשיות 'פתוחות'). מגלגל אותם מהסוף להתחלה, ושם אותם בצורה ישרה בתוך ה'חדר' היחידי של התפילין של יד. וזו גם הסיבה שעל תפילין של יד לא נראה חריצים, אלא רק קוביה חלקה בלבד, כזה:

בהלכה מבואר שהקדושה של תפילין של ראש היא גדולה מקדושת תפילין של יד, הן בדלל שיש בה 4 בתים, והם בגלל ה'שין' המוטבעת על גבי הבית של ראש. ונפקא מינא (כלומר יש לכך ביטוי מעשי הלכתי) בדוגמא הבאה:

מַעֲלִין בַּקֹּדֶשׁ וְלֹא מוֹרִידִין. וּתְפִלָּה שֶׁל רֹאשׁ, קְדֻשָּׁתָהּ גְּדוֹלָה מִשֶּׁל יָד, לְפִי שֶׁיֵּשׁ בָּהּ אַרְבָּעָה בָתִּים וְגַם הַשִּׁי"ן. וְלָכֵן רְצוּעָה שֶׁהָיְתָה בְשֶׁל רֹאשׁ, אָסוּר לַעֲשׂוֹתָהּ לְשֶׁל יָד. אֲבָל מִשֶּׁל יָד, מֻתָּר לַעֲשׂוֹתָהּ לְשֶׁל רֹאשׁ

המקרה לא כל כך שכיח בימינו ברוך השם. אך את העיקרון ההלכתי הנחמד מכך נוכל להבין ולהפנים.

ממה עשויות התפילין? מה ההבדל בין 'בהמה גסה' ל'בהמה דקה'?

כאמור לעיל, על פי ההלכה, הבתים של התפילין צריכים להיות מעור בהמה כשרה (כלומר לא מפלסטיק או מחומר סינטטי אחר). אמנם יש שני אפשרויות כיצד להכין תפילין: או מעור בהמה גסה (פרה או שור) או מעור בהמה דקה (כבש או עז). 

לפני שנבאר את ההבדלים שבין שני הסוגים, באופן כללי נאמר שתפילין מעור בהמה גסה הם מהודרים יותר, מכמה סיבות, והפרקטית שביניהם: שהם תפילין שאורך חייהם בלתי נגמר, וקל לתקן אותם במקרה שניזוקו ח"ו. וזו גם הסיבה שרוב ככל היהודים שמניחים היום תפילין – בחרו לקנות תפילין מעור בהמה גסה, שאמנם יותר יקרים בקנייתם, אך נשמרים לאורך דורות. תפילין מעור בהמה דקה הינו זול יותר (בערך ב1000-2000 ₪), ועל פי רוב קונים אותו מי שיש לו קשיים כלכליים או שמשום מה מתכוון להשאיר את התפילין בארון אחרי ההנחה הראשונה... אגב, בכל מקרה, גם אם אתם צריכים לצמצם בהוצאות על תפילין – עדיף שהכתב עצמו יהיה מהודר יותר, מאשר שהבתים יהיו מהודרים (ובלבד שהם כשרים), ולכן כמו שכתבנו לעיל, דבר ראשון צריך לבדוק מיהו הסופר או כיצד כתבו את הפרשיות עצמם.

7 סיבות למה עדיף לקנות תפילין מעור בהמה גסה:

1. תפילין של בהמה גסה נשארים לאורך זמן בין דורי, תוכל להעביר אותם אפילו לנכד שלך.
2. הצורה של התפילין היא מרובעת לחלוטין, גם בפינות התפילין (מה שאין כך בתפילין של עור בהמה דקה, על כל פנים לאורך זמן הקצוות שלהם מתעגלות מעט).
3. תפילין מעור בהמה גסה עמידות וקשיחות מאד, מה שמבטיח שהם לא יהרסו גם אם יעברו עליהם אי אלו חבטות, שמש קופחת או נפילות וכדומה.
4. תפילין העשויות מעור מבהמה גסה, קל יותר לתקן אותם במקרה ונפגמו (קלות, עפ"י רוב, כנ"ל). 
5. התפילין של בהמה גסה תמיד יהיו מעור אחד ולא מחיבורים של כמה עורות קטנים (מה שאכן קורה בתפילין 'פשוטים' מעור בהמה גסה. אם אינו 'פשוטים מהודרים' שאז הם מעור אחד). מה שבוודאי מוריד את ההידור של התפילין, כמו שכתב אדמו"ר הזקן: 

"ד' בתים של ראש צריכים להיות מעור אחד שנאמר ולזכרון בין עיניך זכרון אחד אמרתי לך ולא ב' וג' זכרונות וחתיכות עור תפורים יחד חשובים כעור אחד (והוא הדין אם הם מדובקים בדבק) ומכל מקום טוב ונכון לעשותם מעור אחד ממש" (שו"ע הרב, סי' לב, סעיף נח)

1. את התפילין קונים רק פעם אחת בחיים, כדאי להשקיע בכך, גם אם זה יוצא יותר יקר. מה עוד שעם כל ההידורים, המחיר לא מתקרב למחיר האולם שמקובל לשלם בארוע ה'בר מצווה'...
2. כמו שתראו, כל הסיבות שעבורם עדיף לקנות תפילין מעור בהמה דקה לא כל כך משכנעות. ומיליוני יהודים ברחבי העולם, שלרובם ככולם יש תפילין מעור בהמה גסה – לא טועים...

5 סיבות למה יהיו כאלו שיעדיפו לקנות תפילין מעור בהמה דקה:

1. התפילין יותר זולות. המחיר של תפילין העשויות מעור בהמה דקה, יעלה בין 1000 ל2000 ₪ בלבד. - אמנם, האמת שתפילין זה קנייה של פעם בחיים לכל החיים (אם זה מעור בהמה גסה) וההוצאות של אירוע ממוצע הם בערך פי 5 מעלות של תפילין, כך שמי שאינו דחוק מאד כלכלית וכו' יוכל לוותר על הסיבה הזו...
2. בכל הדורות, עד לפני 100 שנה השתמשו כמעט רק עם עור בהמה דקה, מהסיבה הפשוטה שלא היו את האצמעים הטכנולוגיים והכימיים, לעבד עור בהמה גסה בגימור ראוי. הראשונים ז"ל כתבו בענין עשיית הבתים לקחת עור דק כו', והיינו מפני שהעור הדק מתכווץ בקל ויצלח למלאכה זאת" (קסת הסופר בהסכמות שוה"ג אות ד). בימינו, אם התפתחות הטכנולוגית וכו', אין בעיה להגיע לגימורים מצוינים גם בעור בהמה גסה, כמו שכתב הרב ואזנר זצ"ל (תורת הלוי, עמ' רנ): "שבדורות הקודמים לא היו בקיאים כל כך לעבד עור בהמה גסה שהוא עבה מאוד וקשה לקפלו וכיו"ב כו', אמנם היום עושים לזה כמה פעולות [כימיים] שעי"ז נוח לעשות הבתים כראוי מעור גסות למהדרין
3. כיון שהעור יותר רך, קל יותר לעשות בו את האות 'שין' על התיתורא של התפילין של ראש, באופן שמקמטים את העור ויוצרים את האות שין. וזה עדיף על פני שחוקקים בו את הצורה של סביבו השין ומשאירים את השין בולטת החוצה. "יש אומרים שהשיני"ן צריכים להיות מקמטי העור ואם עשאן בדפוס לא יצא מפני שהוא כחק תוכות כו' [חק תוכות = שבמקום לכתוב את האות, הוא חוקק מסביבם ומשאיר את האות בפנים החקיקה. צורת כתיבה זאת אסורה בכתיבת הפרשיות של התפילין], ויש אומרים שאין לחוש בשי"ן זו לחק תוכות כו' [כלומר, שה'שין' שעל הבית, ניתן לכתוב אותה בחקיקה, ואין צורך להקפיד בה על כל ההלכות של כתיבת האותיות בתוך הפרשיות], וכן המנהג פשוט לעשותה בדפוס, ואעפ"כ טוב לחוש לסברא הא' [כלומר: יש להעדיף לעשות את האות ש' מקמטי העור, ולא בחקיקה בדפוס] יש להעיר, שכיום, אין בעיה להשיג תפילין של עור בהמה גסה, שהשין נעשתה באופן של קימוט העור בזמן העיבוד, ולא באופן של חקיקת האות בדפוס (חק תוכות).
4. יש אומרים שהתפילין העשויות מעור בהמה דקה הם דקות יותר, ולכן יש יותר מקום להכניס את כל הפרשיות בתוכם. מה שאין כן בהמה גסה, העובי של הבית גדול יותר, ולכן חלק מהפרשיה נשאר קצת מחוץ לתיתורא, כלומר בחלל ה'קציצה'. (הלקח והלבוב ח"ב עמ' ריא). אמנם גם כאן, יש להעיר שהיום אין בעיה לעשות בתים מעור בהמה גסה, שכל הפרשיות נכנסות בשופי לתוך התיתורא. 
5. בתפילין מעור בהמה דקה: "אין לעור זויות חדות וקשיחות הנצמדות זל"ז לגמרי"(קובץ אור ישראל מאנסי גליון נז עמ' קסג). האמת שעל פי רוב זה חיסרון, כי התפילין לא יהיו מרובעות עד הסוף ועלול להיפגם בקצוות. אך יש גם יתרון מסוים והוא שניתן יהיה ליצור את 4 הבתים של תפילין של ראש באופן שהם פרודים זה מזה לחלוטין. מה שאין כן בתפילין מעור בהמה גסה, לעיתים אין החריצים נפרדים עד למטה, אלא אם כן מתעקשים לקנות בתים כאלו שחריצם ניכר, ועד למטה או רובו (ונבאר את הסוגיה הסוגיה הזו בהמשך בע"ה)

מה זה תפילין פרודות?

חריץ שבין בית לבית צריך שיגיע עד התפר, ואם לא הגיע כשרה והוא שיהיה ניכר החריץ כדי שיהיו ד' ראשיה נראין לכל" (שולחן ערוך, סימן לב, סעיף מ)

כשבאים לעשות את הבתים של התפילין של ראש, צריכים לקחת עור, לעבד אותו עד שיהיה רך, לעשות לו צורות של 4 בתים ואז להצמיד את הבתים בלחץ מספיק גדול על מנת שיישארו בצורת ריבוע לאורך זמן. לצורך כך צריך מיומנות ומקצועיות גדולה, עד שמצליחים לגרום לכך ש"החריץ של בית מגיע עד התפר" כלומר עד למטה – לקציצא (החלק הרחב התחתון שמונח על הראש), לאורך כל ה'תיתורא' (הריבוע העליון שבו שמים את הפרשיות) – בתים כאלו נקראים "תפילין פרודות" והם מאד מהודרות!

אמנם, מי שאינו מומחה בתחום, גם אם יצליח לעשות צורת ריבוע מהבתים על ידי לחץ, בסופו של דבר הבתים עלולים עם הזמן להיפרד זה מזה, ולכן צריך לקנות דווקא מחברה עם אחריות, או להתפשר על תפילין 'כשרות' שהן 'רוב פרודות':

במקומות רבים, שמים דבק המחבר בין הבתים, וגורם לכך שצורתם הריבועית תישאר כך לאורך זמן. הבעיה בתוספת דבק זו, היא שהכשרות של הבתים יורדת מ'לכתחילה' מהודר ל'כשרות', (ולכן גם מחירם נמוך יותר מעט, בהתאם), כיון שיש פוסקים (הגר"א והשאגת אריה) הסוברים שהדבק מחבר את בתי התפילין להיות בית אחד, כלומר שלשיטתם מי שיש לו דבק בין הבתים הוא בעצם מניח תפילין של יד על הראש...

תפילין שאינם פרודות – ממה צריך להיזהר?

כאמור לעיל צריך שיהיו שלושה חריצים הניכרים על התיתורא של התפילין של ראש. כך כותבת הגמרא (מנחות לד ע"ב), וכך פירש רש"י שם " החריץ שבין כל בית ובית אם אינו ניכר מבחוץ - פסולה, כגון אם עשה מחיצות הבתים מבפנים ואין חריץ ניכר מבחוץ" וכך נפסק בשו"ע (סימן לב סעיף מ): "שיהיה ניכר החריץ, כדי שיהיו ד' ראשיה נראין לכל". 

אמנם, יש שהתריעו (חיי אדם, תפילין כלל יד) שיש מקומות שעושים 4 בתים שונים מבפנים (מקום הכנסת הפרשיות) אך מבחוץ – לא ניכר כלל שיש כאן 4 בתים שונים,  ואז הבית הוא שווה לבית של תפילין של יד ופסול. היום זה יכול לקרות כי המכונה של ה'פרס' (press) מצמידה כל כך חזק את הבתים זה לזה, עד שמבחוץ הם נראים כבית אחד, בפרט לאחר שצובעים אותם. 

אלא שהתפילין צריכות להיות 'חריצן ניכר'. ולכן יש מיצרני התפילין בעבר, שהיו עושים שריטה כלשהי על גבי הבית של תפילין של ראש, כדי שיהיה ניכר מבחוץ שאלו הם בתים של ראש ולא של יד. אך כתב על כך המשנה ברורה (סימן לב ס"ק קפח): 

"שריטה או רשימה בעלמא לא מהני כלל, כי על כל פנים צריך הבדל מעט בין הבתים, שיהיו החריצים ניכרים ממש"

וכך כתב גם רבי חיים ויטאל תלמידו המובהק של האר"י הקדוש (ספר 'פרי עץ חיים' פרק י' שער הכוונות עניין התפילין דרוש ו):

מורי ציווה לעשות התפילין שיהיו החריצים עמוקים עד המעברתא ויהיו נפרדים הארבעה בתים ושיעבירו את הגידין בשעת התפירה מעבר לעבר.

בתפילין מהודרות, אכן מעבירים את הגידין בשעת התפירה מצד אחד לשני, לפני שסוגרים אותם על ידי המכונה. והחריצים המסותתים על הבית – הם ממש כנגד החריצים שבין ארבעת הבתים של תפילין של ראש.

על פי ההלכה: בתפילין מעור אחד (שהם כל התפילין מעור בהמה גסה, וכן תפילין 'מהודרות פשוטות' מעור בהמה דקה) החריצים חייבים להיות בדיוק במקום שבו הבתים נפרדים זה מזה. בתפילין שאינם עשויים מעור אחד (כגון העשויות מעור בהמה דקה 'פשוטות'), החריצים צריכים להיות כנגד המחיצות הפנימיות. חריצים שנעשו שלא במקומם, אינם נחשבים כחריצים מבחינה הלכתית. 

פעמים שבייצור התפילין, הבתים אינם זהים זה לזה בגודלם, או שאינם בעלי זויות ישרות ואחד רחב מהשני או בצורה אלכוסונית וכו'. ואם במקרה כזה עדיין יעשו 3 חריטות שוות לאורך התיתורא, אך באופן שאינו מקביל למחיצות הבתים – התפילין פסולות! כי ניתן להעביר נייר או משהו דק מאד בין הבתים עד לקציצה. ואילו בתפילין שהם 'רוב פרודות' יותר קשה להבחין בכך, ולכן חובה לקנות תפילין שכאלו ממקום אם הכשר מהודר ומוסמך, שבדק עניין זה של חריצי התפילין בשעת ייצור התפילין.

אמנם, שמעתי מהרב דביר זעפרני שליט"א, תלמיד הרב מרדכי אליהו זצ"ל, שהרב התיר תפילין שהחריצות שנעשו על גביהם לא כנגד מה שבפנים – כי זה נויין. (עיין במאמר מרדכי, הלכות. סת"ם, חלק א, פרק 'בתי תפילין'). ולפי זה לא צריך לחשוש כלל לחסרון כשרות של התפילין בעניין זה.

מה כתוב בפרשיות התפילין?

כבר כתבנו שמכניסים לתוך בתי התפילין 4 פרשיות: בתפילין של ראש כותבים כל פרשיה בקלף נפרד, ובתפילין של יד כותבים את כל ה4 פרשיות על קלף אחד ארוך, אותו מגלגלים ומכניסים לבית. התפילין נקראים 'אות ברית' בין כל יהודי להקב"ה, ולכן מונח בעצם בתוכן של 4 הפרשיות, 4 עקרונות עצומים שעליהם מושתת כל הקשר בין יהודי להקב"ה, ושהוא צריך לדעת ואף לחיות אותם בחייו, מרגע שנכנס לגיל בר מצווה (בן 13), ונעשה שותף לשאת בנטל הקדוש של הבוגרים בעם ישראל – לגלות את האור והטוב האלוקי לעצמם ולעולם כולו, "עם זה יצרתי לי תהילתי יספרו".

בגלל חשיבותם של 4 פרשיות אלו, יש רבים הנוהגים לומר מדי יום, את ארבעת הפרשיות (או את השתיים האחרונות, שאינן מוזכרות בשעת התפילה בפרשת 'שמע' ו'והיה אם שמוע')

פרשיה ראשונה – שמע ישראל (מתוך פרשת ואתחנן, דברים פרק ו)

הפרשה עוסקת באמונה באלקים, שהוא האחד ויחיד (כלומר מנהל את הכל) והוא האלקים שלנו (כלומר אנו מקבלים את מלכותו ורצונו באהבה). הקב"ה מצווה אותנו שהאמונה בו תלווה אותנו כל ימי חיינו, מרגע שאנו קמים ועד שהולכים לישון, בבית (במזוזה) ובדרך, בלימוד התורה, ובתוך הלב והמח (על ידי התפילין). בלשון חז"ל (ברכות, יד ע"א) נקראת פרשה זו "קבלת עול מלכות שמיים":

שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד: וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ: וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ: וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ: וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ: וּכְתַבְתָּם עַל מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ:

פרשת ואתחנן, דברים פרק ו

כל יהודי, ובפרט הנער בשעה שנכנס לשורות החלק הבוגר של עם ישראל, צריך דבר ראשון להכיר ולחזק את אמונתו בבורא עולם, אמונה שתלווה אותו לכל חייו, ולכל מצבי החיים השונים, והיא שתיתן לו חיים מלאי תוכן משמעות ושמחה.

פרשיה שניה – והיה אם שמוע (מתוך פרשת עקב, דברים יא)

הפרשיה השניה "והיה אם שמוע" שגם אותה אנו אומרים מדי יום בעת קריאת שמע. עוסקת בקבל עול מצוות, כלומר לא רק האמונה בהשם והכרה באמת שהוא מנהיג ומולך על העולם, אלא גם הכרה במשתמע מאמונה זו – התחייבות מצידנו לשמור את המצוות וההנגות שאלקים רצה שנעשה, ואת צורת החיים שמתאימה לעמו הנבחר של אלקים בעולם. פרשת עקב מדברת על ההבטחה והשייכות של ארץ ישראל לעם ישראל, ואת האפשרויות הכלכליות והרוחניות העצומות הטמונות בישיבה בארץ קדושה זו. הפרשיה 'והיה אם שמוע' מתארת שהישיבה והברכה וההצלחה של עם ישראל בארץ ישראל – תלוייה ומושפעת ישירות, מצורת התנהלותם והתנהוגתם כפי הקוד האתי האלוקי, כלומר נאמנות לשמירת מצוות:

וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם: וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ: וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ: הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם: וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר ה' נֹתֵן לָכֶם: וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶם וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם לְאוֹת עַל יֶדְכֶם וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֵיכֶם: וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ: וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ: לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם כִּימֵי הַשָּׁמַיִם עַל הָאָרֶץ

פרשת עקב, דברים יא

כל יהודי, ובפרט הנער שנכנס לשורות החלק הבוגר של העם, צריך להכיר בכך שיש לו מחויבות אישית לקיים את רצון השם ממנו, בהיותו חלק מעם ישראל כולו. שהנער נהפך לבוגר, הוא צריך להכיר באחריות המוטלת על כתפיו – במעשיו שלו הוא יכול לגרום שפע או פשע, ברכה או קללה, לא רק לעצמו ולמשפחתו, אלא אפילו למעגלים הרחוקים יותר של כל העם, כי כל ישראל ערבים זה בזה.

פרשה שלישית: והיה כי יביאך (מתוך פרשת 'בא', שמות יג)

הפרשיה השלישית שנכתבה בתורה בסמוך למכת בכורות ויציאת מצרים, ומתארת את הצוויו האלוקי שנזכור את הארוע העצום של יציאת מצרים, הן על ידי 'קידוש' כל בכור להיות ראוי לעבוד במשכן השם מצד אחד, ולהיות אחראי על הצביון הרוחני של העם כולו מצד שני. מלבד קידוש הבכורות, מוזכרים הניסים של יציאת מצרים, והחיב לשמור את חג החירות היהודי – חג פסח – על דקדוקיו ההלכתיים, וכן לשים את זיכרון יציאת מצרים בין העיניים ועל הלב – כלומר בתוך התפילין  -  למען נזכור לנצח שה' הוציא אותנו ממצריים, וביכולתו לשנות את הטבע כרצונו.

העיקרון השלישי של הברית בינינו לבין הקב"ה, היא הכרה שלנו בייחודיות שלנו כעם ישראל. יחודיות שגרמה ליציאת מצרים ושידוד כל מערכות הטבע בידי אלקים על מנת לשחרר ולהיטב לעם סגולתו. וממילא, יחודיותו של עם ישראל, ומתוך כך של כל יהודי ויהודי המניח תפילין, היא הגורמת לכך שהוא נעשה כ'בכור' המקודש ומיוחד להקב"ה. "בני בכורי ישראל"... "ובכורך ישראל גאלת". האנושות כולה הם כמשפחה אחת, ועם ישראל הוא ה'בכור' שה' בחר בו. תפקיד הבכור הוא מצד אחד להיות 'קדוש' ומיוחד לעבודת האלקים, כלומר לחיות חיים מלאי תורה ומצוות ועבודת השם. ומצד שני, אחריותו של הבכור לשמור על הצביון של שאר האנושות והאחים במשפחה, "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" בגילוי המוסר האלוקי, עד ש"יאמר כל אשר נשמה באפו – ה' אלקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה" (מתפילת ראש השנה), ותתקיים הנבואה " וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא שֹׁרֶשׁ יִשַׁי אֲשֶׁר עֹמֵד לְנֵס עַמִּים אֵלָיו גּוֹיִם יִדְרֹשׁוּ וְהָיְתָה מְנֻחָתוֹ כָּבוֹד" (ישעיה יא).

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיא ה' אֶתְכֶם מִזֶּה וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ: הַיּוֹם אַתֶּם יֹצְאִים בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב: וְהָיָה כִי יְבִיאֲךָ ה' אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ וְעָבַדְתָּ אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה: שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצֹּת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי חַג לַה': מַצּוֹת יֵאָכֵל אֵת שִׁבְעַת הַיָּמִים וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ: וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם: וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ ה' מִמִּצְרָיִם: וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת לְמוֹעֲדָהּ מִיָּמִים יָמִימָה

פרשת 'בא', שמות יג

מתוך קבלת האמונה ועול המצוות, ממשיכים לעיקרון השלישי של "בני בכורי ישראל" שהתגלה ביציאת מצרים. עול המצוות והאחריות המוטלת על כל יהודי, איננה עונש, אלא היא פועל יוצא של היותו בן מיוחד אהוב ומוערך על ידי אלקים. מקודש בקדושת הבכור, שנועד להיות קדוש החי את חייו עם תוכן אלוקי (לחיות עם הקב"ה), באופן שיהווה בעצמו נציג נאמן של אלקים עלי אדמות.

הפרשיה הרביעית: והיה כי יביאך (המשך פרשיית קדש לי, מתוך פרשת בא, שמות יג)

הפרשה הרביעית, המופיעה מיד בהמשך לפרשיית "קדש לי כל בכור", עוסקת בזמן שעם ישראל כבר בא ומתיישב בארץ ישראל, ומתחיל לחיות חיי רווחה כלכליים עצמאיים. התורה נותנת קדושה מיוחדת לבכור המשפחה, בכור בהמה (פטר שגר בהמה), ובכור חמור (פטר חמור), ואת מצוות הפדיון לקדושתם, כל אחד כפי דרכו. (בעקבות חטא העגל, שבו הבכורות לא מילאו את תפקידם לשמור על צביון העם בטהרתו, החליפו הלווים את הבכורות, וכל מה שנשאר בפועל מקדושת הבכור היא 'פדיון הבן' הבכור, שעורכים 30 יום לאחר לידתו). החמור הוא בהמת המשא לנכסי האדם, הבהמה היא מקור המזון (ממנה בשר וחלב וצמר), והתורה מצווה אותנו להקדיש את הטוב שבאדם, מזונו רכושו להקב"ה. עניין זה כה חשוב עד שצריך לשים אותו על היד ובין העיניים – כלומר בפרשיות התפילין – כי בחוזק יד הוציאנו ממצרים, והכל נועד למטרה שנחייה חיי קדושה ועבודת השם.

וְהָיָה כִּי יְבִאֲךָ ה' אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְךָ וְלַאֲבֹתֶיךָ וּנְתָנָהּ לָךְ: וְהַעֲבַרְתָּ כָל פֶּטֶר רֶחֶם לַה' וְכָל פֶּטֶר שֶׁגֶר בְּהֵמָה אֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ הַזְּכָרִים לַה': וְכָל פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶּה: וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מַה זֹּאת וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים: וַיְהִי כִּי הִקְשָׁה פַרְעֹה לְשַׁלְּחֵנוּ וַיַּהֲרֹג ה' כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר אָדָם וְעַד בְּכוֹר בְּהֵמָה עַל כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ לַה' כָּל פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים וְכָל בְּכוֹר בָּנַי אֶפְדֶּה: וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרָיִם:

מתוך פרשת בא, שמות יג

העיקרון הרביעי המופנם באות-ברית-התפילין, הינו ההכרה שלנו, שאיננו מסתפקים רק להאמין בה', לקיים מצוותיו מתוך אחריות. אלא גם את כל חיי החומר הרגילים שלנו – גם אותם נקשר להקב"ה, מתוך הבנה שכל מה שיש לנו הוא רק ממנו יתברך, שרוצה שכל חיינו הטובים יהיו בגבולות המותרים ומתוך קישור אליו, "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלקיך". במילים אחרות לא להסתפק בחיי קדושה רק כשאנו מקיימים מצוות מתפללים או לומדים תורה, אלא שכל הוויית חיינו האישית, המשפחתית והלאומית – תהיה קשורה באהבה איתו יתברך, ישתבח שמו לעד.

מה ההבדל בין תפילין של רש"י לתפילין של רבנו תם?

בתוך התפילין יש 4 פרשיות, אך נחלקו הראשונים מה הסדר הנכון לשים את הפרשיות בתוך הבתים. הגמרא (מנחות לד ע"א) אומרת:

תנו רבנן: כיצד סודרן? "קדש לי" "והיה כי יביאך" מימין (הכוונה לצד ימין של המתבונן על האדם המניח, כלומר לשמאלו של המניח), "שמע" "והיה אם שמוע" משמאל. 

(שואלת הגמרא:) והתניא איפכא? (והרי שנינו בברייתא אחרת, שהסדר של הנחת הפרשיות הוא הפוך?!)

אמר אביי, לא קשיא: כאן מימינו של קורא, כאן מימינו של מניח, והקורא קורא כסדרן. 

אמר רב חננאל אמר רב: החליף פרשיותיה פסולות (כלומר שהסדר של הפרשיות הוא קריטי! ואם משנים או מחליפים את סדר הפרשיות, אפילו שבסופו של דבר כל הפרשיות יהיו כתובות בתוך הבתים – התפילין הם פסולות!)

ונחלקו כל הראשונים כיצד לפרש את דברי הגמרא הללו, כשנראה כשלכל אחד מהראשונים הללו היה מסורת כיצד היו מסודרים התפילין (בית חדש, אור,ח סי' לב):

תפילין של רש"י – כסדר הכתוב בתורה

מצד אחד עומדים רש"י, הרמב"ם, הרמב"ן, רבנו יונה והרשב"א ועוד. הם סוברים שסדר הנחת התפילין הוא, ממש כסדר הכתוב בתורה: שתי הפרשיות הראשונות בפרשת בא זו אחר זו, השלישית בפרשת ואחתנן והאחרונה בפרשת עקב, כמו שכתבנו למעלה. ואם כן הסדר הוא כזה: 

קדש לי – והיה כי יביאך – שמע – והיה אם שמוע

רש"י מסביר שהגמרא בתחילה מביאה את הסדר בתורה קדש-והיה כי-שמע-והיה אם שמוע, 

ומקשה: הרי מצינו ברייתא שנאמר בה סדר הפוך, כלומר: והיה אם שמוע – שמע – והיה כי – קדש

ועונה, שבאמת תלוי מאיפה מסתכלים, והסד הנכון הוא שהקורא, כלומר מי שעומד מול המניח תפילין (ולא המניח עצמו) הוא זה שקורא את הפריות כסדרן הכתוב בתורה, כלומר  קדש לי – והיה כי יביאך– שמע– והיה אם שמוע.

תפילין של רבנו תם – הוויות באמצע

רבנו תם (שהיה נכדו של רש"י) ואיתו עוד גאונים וראשונים רבים (כרבינו שרירא גאון ורבינו האי ור"ח וראשונים המובאים במרדכי) נאלץ לפרש אחרת את הגמרא (כיון שהכיר את שיטתם של הגאונים הנ"ל שקדמו לו).

רבנו תם שואל: למה הגמרא צריכה לחלק את 4 הפרשיות לשניים: 

"קדש לי" "והיה כי יביאך" מימין  

"שמע" "והיה אם שמוע" משמאל.

רבנו תם מוכיח מכאן, שכוונת הגמרא לומר שהסדר של הבתים הוא (אם מסתכלים מכיון הקורא), שפרשיות ה"והיה אם" הם שבאמצע, קדש היא הימינית ביותר ו'שמע' היא השמאלית ביותר, כזה:

קדש לי – והיה כי יביאך – והיה אם שמוע – שמע

ומסביר כך את המשך הגמרא: הקורא קורא כסדרן (אין הכוונה 'כסדרן הכתוב בתורה' שפירש"י אלא) הכוונה כמו הסדר שהגמרא אמרה כפי הסבר ר"ת ש"הויות באמצע. 

כלומר שהקורא רואה כנגדו קדש לי – והיה כי יביאך – והיה אם שמוע – שמע

ואילו המניח תפילין עצמם (שאיננו 'הקורא') רואה את הפרשיות הפוך (ולא כ'סדרן'): שמע-והיה אם שמוע- והיה כי יביאך – קדש לי. 

לסיכום:

תפילין של רש"י, הסדר הוא כמו שכתוב בתורה: קדש לי – והיה כי יביאך – שמע – והיה אם שמוע

תפילין של רבנו תם הסדר הוא "הויות באמצע": קדש לי – והיה כי יביאך – והיה אם שמוע – שמע 

איך יכול להיות שיש מחלוקת בעניין כזה יסודי כמו תפילין? ומה עושים בפועל?

באמת שנחלקו בזה גדולי עולם. על פי הפשט, רוב ככל המחלוקות נובעות מחוסר ידיעה, כלומר מספק שנוצר במהלך הדורות. על פי זה יש שפסקו, כמו בכל ספק הלכתי אחר, שנוהגים כפי רוב הפוסקים ויש להניח רק תפילין של רש"י בלבד – וזה המנהג שהתפשט בכל עם ישראל להניח תפילין של רש"י!

השולחן ערוך כותב, שמכיון שיש ספק בנוגע לגבר כל כך עקרוני וחשוב, ולשיטת רבנו תם התפילין שלנו (של רש"י) הם בעצמם פסולות – לכן ירא שמיים יניח את שניהם, ויכוון שהוא מתכוון לצאת ידי חובה באותם שהם הנכונים, ושהתפילין השנייים (שאינם כהלכה) ייחשבו כסתם רצועות עור. הכוונה הזו (שהשניים הם כסתם רצועות עור) היא בשביל שלא לעבור אל 'לא תוסיפו'. 

מי יכול וצריך לקנות ולהניח תפילין של רבנו תם?

השו"ע (אורח חיים, לד, ג) כתב "ולא יעשה כן אלא מי שמוחזק ומפורסם בחסידות ". ומטעם זה נמנעו רבים להניח גם תפילין של רבנו תם מחשש "יוהרא" (כלומר, שזה מעשה יהיר להעיד על עצמך שאתה מפורסם בחסידות). אך בפועל, הבעש"ט הקדוש ותלמידיו, וכל ממשיכי דרכם לרבבותיהם, מניחים תפילין של רבנו תם (מהחתונה או מהבר מצוה), וכן נהגו ספרדים רבים. עוד לפני כ100 שנה כתב הרב קוק זצ"ל (חבש פאר, פ"ח): " הן נמצאים בעמנו אנשים אשר יראת ד' מצאה קן בלבבם, להדר להניח גם תפילין דרבנו תם... וכבר התירו פרושים את הדבר שאין לחוש בזה ליוהרא, הלא בספרן של צדיקים האחרונים ז"ל הדברים מפורשים". ואכן, גם הרב עובדיה זצ"ל כתב שבימינו אין בכך שום יוהרא, כיון שרבים וגם שלמים, מניחים גם תפילין של רבנו תם, ושכך ראוי לעשות. 

אלא מנהג הספרדים ורוב קהילות החסידים היא להתחיל להניח תפילין דרבנו תם רק לאחר החתונה. לעומת זאת לפי מנהג ברסלב וחב"ד (ועוד מעט חסידיות) כבר מגיל בר מצווה יש להתחיל להניח תפילין דרבנו תם, מגודל חשיבותם לתיקון והשלמת נפש הבחור והעולם כולו, הנעשה על ידי תפילין דרבנו תם (בהמשך בע"ה נבאר מעט מזעיר מהאור הייחודי של תפילין דרבנו תם)

כיצד מניחים בפועל גם 2 זוגות תפילין?

מנהג החסידים, וכן כתב הרב עובדיה זצ"ל שיש להניח תפילין של רש"י בשעת התפילה, ולאחר התפילה (או לקראת סיומה, כל מקום לפי מנהגו) – יש להוריד את תפילין של רש"י ולהניח את תפילין של רבנו תם בלא ברכה (אך בלי הפסק בדיבור חול בין תפילין של יד לתפילין של ראש).

יש חסידים שנוהגים להניח תפילין של רבנו תם כבר מגיל בר מצווה (כך בברסלב ובחב"ד ובנדבורנא ועוד). ויש שנהגו להניח תפילין של רבנו תם רק לאחר החתונה. 

הרא"ש כותב שהיה מניח את שני הזוגות, כלומר גם של רבנו תם וגם של רש"י בבת אחת, כי מקום יש בראש וביד להניח שתי זוגות, וגם הוא כיוון שהזוג שאינו נכון על פי הלכה ייחשב כ'רצועות בעלמא'. כך העיד בנו רבי יעקב בעל הטורים (באור"ח סי' לב):

לפי שנחלקו בו גאוני עולם, ותפילין של אלו פסולין לאלו, דתניא: החליף פרשיותיה, פירוש שנתן של בית זה בזה, פסולין; ואמרו חכמים: מקום יש בראש להניח בו שני תפילין, וכן בזרוע, לכן ירא שמים יצא ידי שניהם ויעשה ב' זוגות תפילין ויניח שניהם, ויכוין בהנחתן, באותן שעשויין כתקונן אליבא דהלכתא – בהם אני יוצא ידי חובתי, והאחרים הרי הן כרצועות בעלמא. ואין כאן משום בל תוסיף, דלא מיקרי בל תוסיף אלא כשעושה ה' בתים. 

הרב עובדיה זצ"ל טען שהמנהג להניח 2 תפילין בבת אחת הוא קצת בעייתי כי לא תמיד יש מספיק מקום לשני התפילין שיונחו במקומם, ולכן העדיף לפסוק כמנהג החסידים להניח תפילין בגודל רגיל (לא קטנות) של רש"י בשעת התפילה עם ברכה, ושל רבנו תם ללא ברכה, לאחר התפילה.

על פי הסוד  - אין שום ספק, אלו ואלו דברי אלקים חיים

על פי חכמת הקבלה, אין בכלל ספק אמיתית בהלכה מה האמת, כיון שכל חכם וצדיק שהביע דעה הלכתית מסוימת – בוודאי יש בה אמת אלוקית, וגם לחכם שחולק על שיטתו, ואלו ואלו דברי אלוקים חיים, אלא שכל אחד מהחכמים מדבר על שורש רוחני אחר, ושניהם נכונים ואמיתיים, אלא שצריך להכריע איך לפסוק למעשה למרות ידיעת שני השורשים. כו שכתב האדמור הזקן (הקדמתו לספר התניא) שבאופן כללי, בית הלל שהיתה נשמתם מושרשת מצד החסד, היו מרבים להקל, כלומר להתיר ולאפשר לעוד מציאויות להיכנס לתוך הקדושה. ולעומתם בית שמאי, ששורשם מצד הגבורה היו מרבים לאסור, כלומר לקשור עוד דברים לתוך התחום האסור-קשור שאין להשתמש בו. וכמו שכתב האר"י (שעה"ג, הקדמה לד) שהלל הזקן, כיון שהיה מצד החסד היה ענוונתן וותרן, לעומת חברו שמאי, שהיה משורש הגבורה ולכן היה קפדן וגבורתי.

גם בתפילין, על פי האר"י הקדוש, יש מקום ושורש גם לתפילין של רש"י (משורש הבינה) וגם לתפילין של רבנו תם (משורש החכמה). על תפילין של רש"י צריך לברך, כי יש לנו עוד איזה השגה בהם, תפילין של רבנו תם הם במעלה גבוהה יותר, ולכן מובא בהלכה שרק ירא שמיים וחסיד יניח אותם, וגם אין אפשרות לברך עליהם, לגודל קדושתם ורוממותם. לפי האר"י הקדוש, שני סודי התפילין ירדו יחידיו מן השמיים (כך כתב החיד"א), ויש חיוב על כל יהודי להניח את שני זוגות התפילין. וכך כתב הבן איש חי (וירא, כא):

... והנה בתחלה היו חושבין מחלוקת זו כשאר מחלוקת שסברה אחת בטלה (כלומר שסברה את היא טעות), אך בא רבינו האר"י ז"ל והגיד בקבלה מפי אליהו זכור לטוב ששני הסברות אמת, וצריך למעבד תרווייהו (וצריך לעשות-להניח את שניהם), ומימות משה רבנו עליו השלום ועד הגאונים היו מניחים שני זוגות, וכן איתא בגמרא מקום יש בראש להניח בו שני זוגות, ובזוהר חדש איתא על קצת בני אדם דמניחים שני זוגות מספק "דלא ידעין ברזא דא דתרוויהו אצטריכו" 

איך בדיוק מניחים אותם? בזה יש שינויי מנהגים: כאמור, לפי החסידים יש להניח תפילין של רבנו תם אחרי התפילה (או בזמן אחר במהלך היום) לא מצד הספק ההלכתי (כדעת הרב עובדיה והשו"ע) אלא מצד שכך אמר האר"י שנכון לעשות. לפי מנהג מקובלים הספרדים, ובפרט ההולכים בדרכו של הבין אישי חי, יש להניח שני זוגות קטנים בבת אחת על הראש. כמו שכתבנו לעיל, בדגשים להנחת תפילין על פי הקבלה והבן איש חי.

תפילין רבנו תם – 5 דגשים מיוחדים וחשובים

מלבד כל מה שכתבנו לעיל על דגשים בקניית תפילין, הן מצד הכתב והסופר, הן מצד הבתים וצורת עיבודם וחומרי הגלם, והן מצד הנחת התפילין בפועל. ישנם, כמה דגשים מיוחדים לגבי תפילין דרבנו תם:

1. סדר הפרשיות צריך להיות הויות באמצע. שהרי זו משמעות תפילין דרבנו תם כנ"ל. כלומר קדש לי – והיה כי יביאך – והיה אם שמוע – שמע ישראל. ניתן לבדוק זאת בעת שפותחים את הבתים ורואים אלו פרשיות ממקומות בכל בית.
2. סדר הכתיבה צריך להיות כסדרן. למרות שסדר ההנחה של הפרשיות הוא הויות באמצע, מכל מקום סדר הכתיבה של הפרשיות צריך להיות כסדרן דווקא. כלומר שפרשת 'שמע' קודמת לפרשת 'והיה אם שמוע'. בעיקר הדגש בתפילין של יד, שלאחר שמסיים את פרשיית 'והיה כי יביאך' יש לדלג עמודה, לכתוב את פרשת 'שמע' לאחרונה, ורק אחר כך לחזור לעמודה השלישית ולכתוב את 'והיה אם שמוע'. " וְצָרִיךְ לְכָתְבָם בַּסֵּדֶר הַזֶּה לִכְתֹּב תְּחִלָּה הַקּוֹדֶמֶת בַּתּוֹרָה וְאִם שִׁנָּה פָּסוּל" (סי' לב, א). ועניין זה, כמו דברים נוספים אי אפשר לזהות כלל לאחר שהתפילין כבר כתובות, ולכן חובה לקנות תפילין מאדם אמין וירא שמיים הבקי בהלכות אלו.
3. השער שבין הבתים של ראש – מימין לבית השלישי או הרביעי?

בתפילין של רבנו תם יהיה באמצע, בתפילין של רש"י יהיה בין הבית השלישי לרביעי.

הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִינַי שֶׁיִּכְרֹךְ עָלֶיהָ שְׂעַר בְּהֵמָה אוֹ חַיָּה הַטְּהוֹרִים... קְצָת שֵׂעָר זֶה צָרִיךְ שֶׁיֵּרָאֶה חוּץ לַבָּתִּים. (שו"ע אור"ח, לב, מב)

וטוב שיניח אצל פ' והיה אם שמוע בצד הפונה לפרשת קדש (מגן אברהם ושל"ה)

ולכן, בתפילין של רש"י, שפרשת 'והי אם שמוע' היא הרביעית (השמאלית ביותר), השיער שנראה בחוץ יהיה מימין לבית הרביעי. ואילו בתפילין של רבנו תם, שבו פרשית 'והיה אם שמוע' היא שלישית – לכן השיער הנראה לחוץ, יהיה מימין לבי זה, כלומר בדיוק בין שני הבתים הימניים לשני הבתים השמאליים. בתמונות: מימין תפילין דרש"י, ומשמאל תפילין דר"ת:

1. שינויים בסיום והתחלת הפרשיות לדעת השו"ע (הסובר שפרשת והיה אם שמוע היא סתומה ולא פתוחה) - כאמור לעיל, פרשת 'והיה אם שמוע' היא צריכה להיות 'סתומה' לדעת השו"ע, ולדעת הרמ"א אפשר גם שתהיה פתוחה. ועל כן ההבדלים שיבוארו הם דווקא לשיטת השו"ע, כי לשיטת הרמ"א ומנהג האשכנזים לעולם כל הפרשיות פתוחות, כלומר מתחילות בתחילת שורה, ומסתיימות באמצע שורה. ולכן שני הסעיפים הבאים חשובים לפי הפוסקים כשו"ע, כלומר מנהג הספרדים:
2. היכן מסתיימת ומתחילה פרשת 'והיה כי יביאך'?
   1. בפרשיות לשיטת רש"י, השורה האחרונה של פרשת "והיה כי יביאך" מסתיימת בתוך השורה ולאחריה יש רווח כשיעור עד סוף השורה, כיון שהפרשה שלאחריה, פרשת "שמע", היא פרשה פתוחה. 
   2. בפרשיות לשיטת רבנו תם, השורה האחרונה של פרשת "והיה כי יביאך" מסתיימת ברווח שהוא פחות משיעור, כיון שהפרשה שלאחריו, פרשת "והיה אם שמע", היא פרשה סתומה.
3. היכן מסתיימת פרשת 'והיה אם שמוע'? בתפילין של רש"י, פרשת 'והיה אם שמוע' היא האחרונה ולכן לא משנה היכן מסתיימת. לעומת זאת, בתפילין של רבנו תם, פרשית 'והיה אם שמוע' קודמת לפרשת 'שמע' שהיא פתוחה, ולכן חשוב מאד היכן מסתיימת פרשת 'והיה אם שמוע': 
   1. בפרשיות לשיטת רש"י, השורה האחרונה של פרשת "והיה אם שמע" מסתיימת בסוף שורה. 
   2. בפרשיות לשיטת רבנו תם, השורה האחרונה של פרשת "והיה אם שמע" מסתיימת בתוך שורה ולאחריה יש רווח כשיעור עד סוף השורה, כיון שהפרשה שלאחריה, פרשת "שמע", היא פרשה פתוחה.
4. שלא להחליף בבתים ברצועות ואפילו הכיס התפילין - כיון שהיסוד ההלכתי לכך שיש שני סוגי תפילין הוא הספק, ולפי דעת השו"ע צריך לכוון בהנחתם שהאחד הוא תפילין והשני הוא 'רצועות בעלמא'. ממילא צריך להיזהר קדם בקדושת התפילין והרצועות, על פי הכלל של "מעלין בקודש ואין מורידין", וכיון שעל פי השו"ע איננו יודעים מיהו היותר קודש מבין שני הזוגות, לכן צריך להזהר לשני הצדדים. כלומר שלא לשים את התפילין של רש"י בכיס של תפילין דרבנו תם, ולהיפך. וכן שלא לקחת רצועות שהשתמשו בהם לתפילין דרבנו תם ולהשתמש בהם בתפילין של רש"י, או להיפך. לֹא יָנִיחַ ב' הַזּוּגוֹת (ז) בְּכִיס אֶחָד שֶׁהָאֶחָד מֵהֶם הוּא חֹל, וְאָסוּר לַהֲנִיחוֹ בְּכִיס תְּפִלִּין, אֶלָּא יַעֲשֶׂה שְׁנֵי כִּיסִין, וְסִימָן לְכָל כִּיס, שֶׁלֹּא יִתֵּן שֶׁל זֶה בָּזֶה (שו"ע, סי' לד, ד) אם עשאו כיס התפילין מתחלה להניח בו שניהם שרי דהוי כאלו התנה (מגן אברהם) וכן אסור להחליף הכיסים וכ''ש הבתים והרצועות והפרשיות משל רש''י לר''ת או איפכא (באר היטב)
5. יש אומרים (כך כתב בספר 'חמודי דניאל') שיש להקפיד על כך שהסופר שכותב את התפילין של רבנו תם, יהיה בעצמו אחד כזה שמניח תפילין דרבנו תם. (אמנם, לכאורה זה דווקא לשיטת האר"י שצריך להאמין ששניהם אמת, ואם לא מאמין בהם הוי ככופר בתפילין אלו. אך לשיטת השו"ע והפוסקים, הרי סיבת ההנחה היא מצד הספק והחומרה ליראי שמיים מפורסמים בחסידות, ויכול הסופר לומר שאיננו מפורסם בחסידות כמו זה שהוא כותב עבורו את התפילין, ואין בכך שום בעיה).

הידורים מיוחדים על פי קבלה:

1. הסופר צריך לכתוב את פרשיות תפילין של רא"ש ואח"כ יד (הפוך דברי הרמ"א) ולא יפסיק ביניהם. וכ''כ האר''י ז''ל בס' הכוונות שיכתוב השל ראש ויתקנו לגמרי וישחירו ואח''כ יכתוב השל יד" (באר היטב סימן לב)
2. הסופר צריך להיות מרוכז ושלא להפסיק בדיבור במהלך כתיבת כל פרשיות התפילין, כיון שהם עניין אחד: "ויזהר לכתוב כל הד' פרשיות של ראש ויד רצופים ולא יפסיק ביניהם בשום דיבור כלל" (באר היטב, סימן לב, בשם האר"י)
3. הסופר צריך להקפיד לטבול במקווה לפני שכותב שם הוי"ה, כלומר בתחילת כל יום כתיבה (תורת השלמים לחיד"א פרק י"ח)
4. הסופר צריך להיות מזוקן, כלומר שאינו נוגע 'מסדר' או מגלח את זקנו כלל (הקפידו בכך החסידים, צדיקי משפחת אבוחצירא, והגר"מ אליהו זצ"ל)
5. כתיבה בקולמוס קנה או בנוצה ולא בקולמוס ברזל בשום אופן, כמו שבבית המקדש אסור להשתמש בסכין ומתכת, כך גם העוסק במלאכת הקודש הזו (תורת השלמים לחיד"א פרק י"ח)
6. כתיבת שם הוי"ה על פי קבלה, כלומר בצורת הכתיבה, כפי שנבאר בהמשך
7. וכמובן – כוונות בכתיבת שם הוי"ה, ובכתיבת הפרשיות עצמם וכו' (ובע"ה בהמשך נכתוב כוונות בשביל הסופר, או מי שרוצה ללמד את הסופר שלו מה לכוון כשהוא כותב את התפלין שלו) וכמו שנבאר עתה:

כוונות מיוחדות בכתיבת שם הוי"ה – הידור עצום בתפילין

"בזוהר החמירו מאד לכתוב את השם בכוונה, ולאו דווקא בתפילין (אלא גם בספר תורה ומזוזה)... וכך כתב החיד"א: "ואם עד כה ברכו השם, למצוא סופר שכותב ההוי"ה ברזא דשמא קדישא, על דרך הזוהר הקדוש והאר"י ז"ל – אשריו דמקיים את המצווה כתיקונה".

(קול יעקב על הלכות ספר תורה, יו"ד סי' רעו אות ו') 

בהמשך דבריו מביא את דברי הזוהר הקדוש, שסופר שכותב את שם הוי"ה שלא באופן המבואר כאן עפ"י קבלה – היה עדיף לו שלא להיברא (כלומר 'חבל שנולד') מגודל הפגם שעושה במציאות.

עוד הקדמה נוספת: הרב 'קול יעקב' מבאר בעצם שמי שרוצה לכתוב על פי קבלה, צריך להכין את עצמו לשני דברים: 

1) צורת הכתיבה צריכה להיות באופן מסוים, למרות שמבחינת התוצאה  - האותיות ייראו בדיוק כמו שאר אותיות אהו"י שעל הקלף. למסקנת דבריו, כל סופר שכותב באופן זה בפועל, גם אם אינו מבין דבר בקבלה – בזה ניצול מקללת הזוהר על הפוגם בשם הקדוש.

2) הכוונות שצריך הסופר לכוון או לחשוב בעת שכותב בצורה המיוחדת לכתיבת שם הוי"ה. כלל הדברים מדברים על ספירות ופרצופים עליונים, אולם ננסה להסביר עקרונות מובנים עפ"י דברי הבעש"ט (מובא בהקדמה על הבעש"ט על התורה) שכל העולמות והשמות והספירות הכתובים בספרי הקבלה – נמצאים גם בעולם ובאדם. ועיקר הכוונה היא 'כוונת הלב' לאותם עניינים בעולם ובאדם המקבילים ומשתלשלים מהעולמות העליונים והספירות הקדושות.

כיצד ינצל הסופר מקללת הזוהר על מי שאינו כותב עפ"י קבלה?

וממשיך שם הרב קול יעקב: 

וכתיבה זו הוא דווקא לסופר בעל נפש, אשר יודע שייעשה זאת כדת. אבל אם מסופק בזה אולי יקלקל (כלומר לא ברור לו איך כותבים בצורה כזו, וממילא הוא יכול לטעות ולכתוב את שם הוי"ה בצורה שדורשת מחיקה או שאינה ראויה) – יותר טוב לסופר שיכתוב פשוט, בלי כוונות הקבלה כלל, רק אם הכוונה הפשוטה "לשם קדושת השם" ולשם קדושת תפילין וכו'.

וכך כתב בזוהר הקדוש (ויקרא דף יא ע"ב): והכי בעי בר נש לאזדהרא בשמא קדישא, דיכתוב שמא קדישא כגוונא דא. ודא איהו כדקא חזי, ואי לא – לא אקרי שמא קדישא ואיקרי פגים. ומאן דפגים שמא קדישא טב ליה דלא אתברי

תרגום: וכך צריך בן אדם להיזהר ב(כתיבת) השם הקדוש (שם הוי"ה). לכתוב את שם הוי"ה בצורה זו (שכתבנו לעיל), וזו כתיבה כמו שראוי. ואם לא (כותב כך) – לא נקרא 'שם קדוש' ונקרא פגום. וכל מי שפוגם בשם הקדוש (על ידי שלא כותב בקדוה ובכוונה כראוי) היה עדיף לו שלא ייברא (לגודל חומרת מעשה זה).

ועל כן לפחות, הגם שאינו יודע לכוין, יש להיזהר לכתוב שם הוי"ה בחילוק האותיות הנזכר כדי שלא תבוא עליו קללת הזוהר, וכך אנו נוהגים פה בעירנו בגדד.

והיזהר, שאין כוונתי לומר שיניח את האות ה"א שרגל הימינית נפרדת מחלקה השמאלי, אלא העניין הוא שבעת שהוא כותב: יכתוב תחילה אות יוד, ואח"כ יכתוב עליו ויצייר עליו צורת ה"א בשלמותה, ויעביר הקולמוס על היו"ד גם כן בשווה לשאר צורת ה"א בשלימותה. ויעביר הקולמוס על היו"ד גם כן שוה בשאר צורת הה"א, ויעשנה כשאר כל ההי"ן (כלומר זו רק צורת הכתיבה, אך בפועל האות תיראה אותו דבר בדיוק כמו שאר אותיות אהו"י שבספר תורה\תפילין).

הרב 'קול יעקב' מציע פיתרון שהסופר יכתוב את האותיות כפי ההנחיות המבוארות בהמשך, גם אם אינו יודע לכוון דבר בהם. אמנם, בע"ה ביארנו את כוונות כתיבת שם הוי"ה על פי הבעש"ט וחסידות באופן השווה לכל נפש דורש השם.

כוונת כתיבת הארבע פרשיות

באופן כללי, כל ה4 פרשיות, הם כנגד 4 אותיות שם הוי"ה. ולכן הכוונות שנבאר בהמשך שצריך הסופר לכוון בעת כתיבת אותיות הוי"ה הם ממש הכוונות שצריך לכוון בתחילת כל פרשיה שהוא כותב. כלומר: לפני שמתחיל לכתוב או בסיום הכתיבה כשמכניס את הפרשיה הראשונה לתוך התפילין עצמם – צריך לכוון, ובעיקר להתפלל ולבקש מהשם, את אותם כוונות של כתיבת האות יו"ד שנבאר לקמן. וכן את כוונות האות ה"א הראשונה יש לכוון והתפלל לפני כתיבת הפרשייה השנייה וכן הלאה, כמבואר בטבלה:

בהמשך בע"ה נבאר בפרטיות יותר כיצד המשמעות של הפרשיות מכוונות כנגד 4 אותיות שם הוי"ה הנ"ל, וכן את משמעות חילוף 2 הפרשיות האחרונות בתפילין של רבנו תם, וממילא את הכוונות המיוחדות לתפילין דרבנו תם. ועתה נחזור ונבאר את 4 אותיות שם הוי"ה:

כוונת כתיבת האות יו"ד

ונבאר יותר בפרטיות: שם הוי"ה כולו הוא מרכב מ4 אותיות. כל אות מייצגת ומקפלת בתוכה תוכן ערכי שלם. האות יו"ד – מלמדת על החכמה שנשפעת לאדם מלמעלה כעין הברקות ומחשבות טובות ועצות נפלאות, שבעזרתם ה' מכוון אותנו להצלחה. 

כי יש שכל שאדם משיג אותו על ידי הקדמות רבות, והשכל הזה מכנה בשם 'אחור'; ויש שכל שבא לאדם בלא שום הקדמה, אלא על ידי שפע אלקי, וזה מכנה בשם 'קדם', בשם פנים (לקו"מ סי' כא).

האות יו"ד מרמזת על החכמה הנקראת 'קדם' שכל הנשפע מאור פני השם. כמו שאמר הפסוק (דברים, ח) "וזכרת כי ה' אלוקיך הוא הנותן לך כח לעשות חיל", וביאר התרגום: "כי הוא הנותן לך עצות טובות לקנות קניינים (כלומר לעשות כסף, פרנסה טובה). וברור שאין הכוונה רק לעצות טובות ורעיונות חדשים איך לעשות כסף, אלא גם ובעיקר רעיונות חדשים איך להיות יהודי יותר טוב ואמיתי. וכמו שאמר רבי נחמן (בלקו"מ סי' כד) שעיקר הברכה שיש לאדם היא 'ברכת השכל', שיש לו תפיסה ושכל מעולים, וכלשון הגמרא "דדא ביה כולה ביה, ודלא דא ביה מה ביה?" (מי שיש לו את זה – יש לו הכל, ומי שאין לו את זה, את החכמה – אז מה כן יש לו?!). 

וזו כוונת כתיבת האות יו"ד על ידי הסופר -  שיימשך על האדם הלובש אותם, שפע של חכמה עליונה

אם נתבונן יותר, נמצא שהיכולת והזכות לקבל חכמה והארות מלמעלה, מורכב משלושה שלבים, נקודות:

• הנקודה הראשונה, היא עצם הדבקות בהשם וקרבת האלוקים המתרחשת, בשעה שאני מחובר אליו יתברך. והיא נקראת 'נקודת הכתר' שבתוך החכמה.
• הנקודה המרכזית, האמצעית – היא עצם החכמה שה' יתברך משפיע לתוך מוחנו וליבנו. נקודה זו נקראת נקודת החכמה של החכמה.
• הנקודה השלישית והאחרונה היא – שהמפגש הזה עם אלוקים, צריך להוליד ולהמשיך בי ביטול כלפי ה' וגדלותו, מתוך הכרה שברכת השכל הזו לא היתה ממני כלל. והיא נקראת נקודת הבינה שבתוך החכמה (כי בשביל להגיע לביטול, צריך התבוננות כנ"ל וסוג של תשובה פנימית)

עכשיו נחזור לדברי הרב 'קול יעקב' בלשונו הקדושה, ונראה איך הדברים מתיישבים עם הסברנו הנ"ל: 

וזוהי הכוונה: כשיכתוב אות יו"ד יעשה תחילה קוצא קדמאה, ואח"כ קוצא תניינא ואח"כ קוצא תליתאה. 

כלומר יכתוב את היוד בשלוש משיכות קולמות, וליתר דיוק שלוש נקודות. 

ויכוון כי באות יו"ד הזו כלולות ג' ראשונות (כתר, חכמה ובינה), 

כמו שהסברנו לעיל, שבתוך המשכת החכמה העליונה על האדם, מקופלות שלוש נקודות פרטיות, הנקראות "כתר-חכמה-בינה" המרכיבים את הארת החכמה עצמה.

גם הם רומזים אל שלוש אותיות שיש במילוי האות יו"ד, שהם כוללים את כל העשר ספירות כנודע. 

כי אות יו"ד כוללת את הכח"ב כנ"ל, אות וא"ו את הו' קצות חגתנה"י, ואות דל"ת את ספירת המלכות שהיא דלה וענייה. 

כלומר, שאדם שזוכה ומקבל שכל והברקות מאת הקב"ה לתוך שכלו, אז הדבר משפיע לא רק על השכל שלנו (ספירת החכמה, ומתוכה דבקות הכתר), אלא גם על הלב הרגשי (כנגד ספירת הבינה 'בינה ליבא ובה הלב מבין), ועל כל המידות שלנו: אהבה, פחד, התפעלות, ניצוח-התגברות על קושי, הודיה-הכנעה, התקשרות ביחסים בין-אישיים (כנגד ו' ספירות: חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד). וכמובן שהדברים בסופו של דבר משפיעים על עולם המעשה שלנו, והצורה שאנו נראים ומתנהגים בפועל בחיינו (כנגד ספירת המלכות). והסופר צריך לכוון ולהתפלל במחשבתו, שכשמניח התפילין יקבל את הארת החכמה – אזי היא תופיע בחייו בצורה שלמה, המשפיעה על כל העולם הרגשי, המידות והמעשי.

וגם יו"ד הוא בגמטריה 20, שהם עשר ספירות מלמעלה למטה ועשר ספירות מלמטה למעלה 

עניין החשבון, כלומר מה הוא פועל. כמו חשבון הוצאות והכנסות. איך האור הישר מלמעלה למטה, כלומר מה' אלי - מוביל לאור החוזר ממני אל ה' בהשתוקקות ושמחה. 

ומשמעותו: שהסופר מכוון, שהמניח את התפילין, לא רק שיזכה לחכמה מאת הבורא, שתופנם בצורה שלמה בנפשו וחייו, אלא שגם היא תוביל אצלו תנועה כלפי מעלה של התעלות והתחדשות תמידית בעבודת השם.

רבי נחמן מתאר בכמה מקומות שמי שזוכה לחיות באופן זה של שכל נשפע מלמעלה – הרי ששלהבת הלב שלו עולה מאליה (לקו"מ סי' כא) בהתלהבות וחשק לכל עניניי הקדושה. וכן מוביל אותו ל'חיים טובים' מלאי התחדשות פריחה ועמקות.

כוונת כתיבת האות ה"א ראשונה

האות ה"א הראשונה היא כנגד ספירת הבינה, שעליה נאמר ב'פתח אליהו' (בינה ליבא ובה הלב מבין), עיקר עניינה של ספירה זו כפי שהיא מופיעה בתוך העולם והאדם (כנ"ל בדבר הבעש"ט) היא כח ההתבוננות הפנימית לידי תשובה ונעימות פנימית

אם אדם ישאל את עצמו "מי או מה החזיר אותי\את חברי בתשובה"? הוא ימצא שגם אם היו כל מני סיבות שונות ומגוונות, הרי שבאמת, היה זו הארה של תשובה ממרום, שנכנסה לתוך ליבור וגרמה לו לעשות שינוי בחיים שלו, שינוי שגרם לו להתקרב יותר לנשמה שלו, ולחוש מכך תענוג פנימי (כנעם שבת) וסדר של 'בניין' בחיים שיש בהם יותר התבוננות ומחשבה עצמית. – כל תנועת הנפש הזו, למרכיביה ופרטיה השונים, נרמזת באות ה"א השניה, והיא ספירת הבינה כפי שמופיע בנפשו של האדם ובעולם. שהרי 'העולם הוא אדם גדול' וגם באנושות כולה יש תנועה של תשובה וחזרה למקורות הלאומיים והטבעיים וכו'. עכשיו נחזור לדברי הרב קול יעקב:

ואח"כ יכתוב אות ה"א, וכדי להראות עניין חיבור אות יו"ד באות ה"א (בסוד החכמה והבינה שהם תרין רעין דלא מתפרשין) בסוד ונהר יוצא מעדן דלא אתפריש לעלמין (הנהר הוא הבינה, היוצא מעדן היא החכמה, להשקות את הגן-דא אורייתא, ז"א). לכן אין לכתוב ה"א זו כשאר ההי"ן, אלא מתחילה יכתוב צורת יו"ד (כלומר בקצה הימיני העליון של האות) ואחר כך ימשוך קו אחד לאורך, וקו אחד לרוחב, וקו השלישי תניח תלוי ועומד (כלומר הרגל של האות ה"א). ובזה נמצא שהאות יו"ד קשורה בה"א.

כלומר, שבאמת החכמה והבינה הם חייבים לבוא ביחד. לא יכול להיות שהמניע לשינוי אצל האדם יהיה חיצוני – מה יגידו, מה חשוב, מה נראה לי וכו'. כל התנועה של התשובה והתפתחות אישית, חייבת לבוא מבפנים, כלומר מתוך השכל הנשפע מלמעלה לאדם. כי רק מה שמגיע מתוך שורשי הנשמה שלנו - יכול להכות שורשים ומתוך כך לגדל ולהפריח את נשמתנו כלפי מעלה, בתנועה של תשובה "ועיקר התשובה – שישוב האדם לשורשו" למהותו (לקו"מ סי' כז).

והנה ג' קווים הם חסד דין ורחמים, שהם חסד ונצח, גבורה והוד, תפארת ויסוד, ואלו השישה הם כלולים בג' קווים שבה (היינו בספירת הבינה, הנרמזת באות ה"א הזו), ומתפשטים ויוצאים מן האות יו"ד שבקרן הזווית הימינית של האות ה"א. ובזה, הרי הוא מקשר את האות ה"א עם היו"ד שלפניה ועם הוא"ו שאחריה, והרי ג' אותיות כלולות יהיו כלולים זה בזה.

התנועה של התשובה היא תמיד תהיה בשלושה קווים: מצד החסד, צד ימין, היא להסתכל בגדולת הבורא, וממילא בגדולת נשמתי, להאמין ולרצות עד אין סוף מבלי פחד מלרצות, ומתוך אמון מלא בגדולת נשמתי וטהרתה ורצונה לגדול ולהתפתח באופן ייחודי ומיטיב עם כל הסובב אותה.

מצד שני, כל תנועה של תשובה יש בה הרבה ביקורת עצמית, לראות את עצמו בעין האמת, איפה באמת אנו אוחזים במידות ובתאוות, ובנגיעות המניעות אותנו בפועל בחיינו (לקו"מ ח"ב סי' סז) – וזהו קו שמאל של הדין והגבורה והצמצום.

ובין לבין יש את קו האמצע, המכריע בכבוד. והוא שמתוך כבוד לייחודיות נשמתי, והכרה במציאותי הנוכחית בעין האמת, אני מתחיל לחתור קדימה בצורה מאוזנת וממוקדת מטרה לפעולה. – וזה כנגד הקו האמצעי, שהוא כמו המקל המחזיק את שני כפות המאזניים ומאזן ביניהם.

וא"ו השלישי התלויה באות ה"א ראשונה (כלומר הרגל של האות ה"א). יעשה לה כעין קוץ קטן מאד יוצא לחוץ למטה ברגל, 

וא"ו זעירא שבתוך הה"א, והיא נקראת בזוהר "פסיעה לבר" (כלומר שספירת המלכות היא בשלב זה כמו פסיעה, כף רגל היוצאת החוצה מהז"א-אות ואו) שהיא סוד המלכות שהיתה נקודה בסוף אות ואו

כשאדם נמצא בתוך מהלך של תשובה, ומסע פנימי של התבוננות מעמיקה בתוך עצמו. אז מרגיש איך המידות והרגשות השונים פועלים בתוכו (זה נקרא 'אורות של בעל תשובה'...), ואילו הצד המעשי של תשובה והתבוננות זו, בקושי בא לידי ביטוי, הוא רק 'מזדנב' אחרי המהלך הפנימי העמוק שאדם עובר. וכל זה בינתיים, אד אשר העולם הרגשי יתאזן ויגדל, ומתוך כך ההתבוננות תוביל לשינוי מעשי, בפועל ממש, ובצורה שלמה – וכל זה בסוד האות וא"ו הנמצאת בעיבור בתוך האות ה"א, כרגל האות ה"א. והיא זו שעתידה להתפתח להיות אות וא"ו עצמאית, והפסיעה החוצה בתחתית האות, היא כנגד המלכות-הצד המעשי, שגם הוא יתפתח בשלמות יותר מאוחר בסיומו של תהליך, כשנכתוב את האות ה"א האחרונה.

כוונת כתיבת האות וא"ו

האות ואו, שהיא כנגד פרצוף 'זעיר אנפין' או 'תפארת' הכולל את הו' קצוות. משמעות עולם זה באדם ובעולם, הוא עולם התורה. וצריך הסופר לכוון בכתיבתו, שהמניח את התפילין יזכה לחיות חי תורה ולהתגלות בתורה. מתוך שאדם מקבל חכמה מלמעלה ומתחיל תהליך של תשובה פנימית, הוא מכיר בכך שכל חייו צריכים להיות מאוחדים ומושתתים על הרצון העליון של הקב"ה, ורק בזה ימצא 'נחת רוח' לחיות חיי אמת. ושני חלקים יש בזה: ה'גוף' של התורה הם שכל חייו יהיו מבוררים עם דעת, להבדיל בין טוב לרע, כלומר בין טמא לטהור, בין אסור למותר, בין כשר לפסול (לקו"מ סי' עט) שהם שישה דברים, בגימטריה – ו'. כמובן שאין מספיק לחשוב אותם, אלא כדרכה של תורה שבעל פה, הם צריכים לבוא לידי ביטוי בלימוד תורה בפה, בפועל.

החלק הנוסף של חיי תורה הוא 'הראש' של התורה, היינו פנימיות התורה, וההבנה מה הטעם והכוונה העליונה (שאנחנו יכולים להבין ולהתחבר) הנמצאת בתוך חיי התורה ההלכתיים ולימוד התורה שבעל פה בהתמדה. במילים אחרות – גוף האות וא"ו היא כנגד 'הן הן גופי תורה', של לימוד וחיים על פי כל פרטי מצוות ה' הכתובות בתורה בשמחה. ואילו הראש של האות וא"ו היא 'נשמתא דאורייתא' נשמת התורה הפנימית, והמתחבר אל נשמת התורה זוכה להתגלות בתורה של חידושי תורה והבנה, להיות כמעיין המתגבר (הקדמת רח"ו לע"ח). ובקצה העליון של ראש הו"א יש 'קוץ קטן' משוך כלפי מעלה, ומשמעותו היא המהות של לימוד התורה והקיראה בתורה, היא המפגש עם האין סוף, עם הקב"ה, נותן התורה: "עסק התורה נקראת בלשון 'קריאה' -  'קורא בתורה' פירוש: שעל ידי י עסק התורה (האדם) קורא להקב"ה לבוא אליו כביכול, כאדם הקורא לחבירו שיבוא אליו, וכבן קטן הקורא לאביו לבוא אליו להיות עמו בצווותא חדא, ולא ליפרד ממנו ולהישאר יחידי ח"ו" (תניא, פרק לז).

ואחר כך יכתוב אות וא"ו, שהוא סוד זעיר-אנפין (=ז"א), וצריך לעשות לו גוף וראש וקוץ קטן על הראש.

ויכוון לחג"ת נה"י והמלכות כוללת אותם בסוד שישה סדרי משנה שלה כנודע (כלומר שהתורה שבעל פה שעיקרה הם ש"ס משנה, היא משורש 'מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה' הנזכר בהקדמת התקו"ז).

ויכוון לראש אות וא"ו (כשכותב את הראש של האות וא"ו, שהוא רומז) לדעת העליון הנמשך מכח"ב (כתר-חכמה-בינה).

כפי שהסברנו על הסופר לכוון ולהתפלל במחשבתו: 

• בעת כתיבת גוף האות וא"ו -  שהמניח את התפילין יזכה לחיות חיי תורה מלאים וללמוד תורה בהתמדה. 
• בעת כתיבת הראש של האות וא"ו – יכוון שהמניח את התפילין יזכה להתגלות נשמתא דאוריתא ופנימיות התורה. 
• ובעת כתיבת הקוץ הקטן יכוון שהמניח את התפילין הללו יזכה להתחבר להקב"ה בעת שלומד תורתו הקדושה.

כוונת כתיבת האות ה"א אחרונה

האות ה"א האחרונה, כנגד ספירת המלכות, שעניינה היא קבלת עול מלכות שמיים באמונה ובנאמנות. האות ה"א מחוברת לאות וא"ו, כלומר לחיות באמונה עם הקב"ה – זה דווקא כשחיים על פי תורה ומצוות, שהם רצון האלוקים שהתגלה לעם ישראל במעמד הר סיני, וממשיך להתגלות על ידי חכמי כל דור ודור. וכן לצד השני – כל צורת הלימוד היא רק באופן זה, שיביא את האדם לידי מעשה, של חיי תורה ומצוות מלאים על פי דקדוקיה. לולי זה, וכשלומדים תורה אך לא מקיימים את מה שכתוב בה, או עכ"פ רוצים ומנסים לקיים את מה שכתוב בה – אז העיקר חסר מן הספר, כי התורה איננה רק חכמה נפלאה אלא חכמה אלוקית קדושה, וצריך ללמוד אותה רק באופן שמתכוון להתחבר לקדושה של התורה ולהמשיכה לחיינו. "ונראה שכונתו (של ה') יתברך מעולם היתה שנהיה עוסקים בתורה כדי שתתעצם נשמתינו בעצמות ורוחניות וקדושת מקור מוצא התורה ולכן נתן הקב"ה תורת אמת לישראל במתנה שלא תשתכח מאתנו כדי שתתדבק נשמתינו וגופינו רמ"ח איברים ושס"ה גידין ברמ"ח מ"ע ושס"ה לא תעשה שבתורה ואם היו עוסקים בתורה על הכוונה הזאת היו המה מרכבה והיכל לשכינתו יתברך שהיתה השכינה ממש בקרבם כי היכל ה' המה ובקרבם ממש היתה השכינה קובעת דירתה והארץ כולה היתה מאירה מכבודו ובזה יהיה קישור לפמליא של מעלה עם פמליא שלמטה והיה המשכן אחד" (בית חדש, אור"ח סי' מז). רצונו לומר, שאם מפרידים את התורה מהאמונה בה' ועול מלכות שמיים – אז גם אם יש תורה ורוחניות, הארץ והעולם הזה נשאר ריקן בגשמיותו עד שיבש ונחרב. 

ואחר כך יכתוב אות הא אחרונה, דוגמת ה"א הראשונה. לרמוז גם כן אל הקשר שיש לה אל התפארת. אמנם יש שינוי אחד, כי תמורת (במקום) מה שכתבנו באות ה"א ראשונה שצריך לעשות בראש קרן זוית ימינית צורת יו"ד, צריך באות ה"א האחרונה לעשות בקרן זוית ימינית שלה, צורת האות וא"ו. והנה בזה כל ההוי"ה היא קשורה ביחד.

צריך הסופר לכוון ולהתפלל במחשבתו בעת כתיבת האות ה"א, שהמניח את התפילין הללו יזכה לאמונה ועול מלכות שמיים, להמשיך את כל רצון התורה ונשמתה לתוך חייו בפועל ולמעשה.

כוונות קצרות להנחת התפילין מהאר"י הקדוש ובביאורו של רבי נתן מברסלב

האר"י הקדוש כותב שיש לכוון במחשבתו את השמות (אהי"ה הוי"ה אדנ"י) בעת שמניח תפילין של יד. ואת השמות (אהי"ה הוי"ה אהי"ה) בעת שמניח תפילין של ראש. וכל זה בתפילין של רש"י הרגילות שבהם הפרשיות כסדרן. אך המניח תפילין של רבנו תם שבהם 'הויות באמצע' כנ"ל, צריך לכוון בעת שמניח תפילין של יד (אהי"ה יהה"ו אדנ"י) ובעת שמניח תפילין של ראש (אהי"ה יהה"ו אהי"ה). ובע"ה נבוא לבאר את משמעות הדברים על רבנו נחמן ורבי נתן מברסלב זי"ע (הלכות תפילין, אות כו).

וְהִנֵּה כְּלַל הַתְּפִלִּין הֵם בְּחִינַת מֹחִין חַיִּיִם, דְּהַיְנוּ לְהַתְחִיל לִחְיוֹת בְּכָל פַּעַם מֵחָדָשׁ בֵּין צַדִּיק, בֵּין בֵּינוֹנִי, בֵּין רָשָׁע כָּל זְמַן שֶׁשֵּׁם יִשְׂרָאֵל נִקְרָא עָלָיו צָרִיךְ בְּכָל יוֹם לְהַתְחִיל מֵחָדָשׁ וְכוּ' וְכַנַּ"ל וְזֶהוּ בְּחִינַת ( דְּבָרִים ד') וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱלֹקֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם, הַנֶּאֱמַר עַל הַתְּפִלִּין הַקְּדוֹשִׁים כַּיָּדוּעַ 'חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם' דַּיְקָא, כִּי צָרִיךְ לְחַדֵּשׁ הַחִיּוּת בְּכָל יוֹם וָיוֹם כְּאִלּוּ הוּא מַתְחִיל לִחְיוֹת הַיּוֹם וְזֶהוּ "חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם" 'הַיּוֹם' דַּיְקָא כַּנַּ"ל וְזֶהוּ בְּחִינַת תְּפִלִּין שֶׁל יַד וּתְפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ 

את התפילין מניחים כל יום, כי מהם ניתן לקבל שפע של 'חיים' כלומר חיות (שורוק בוא"ו) והתחדשות בתוך המפגשים היומיומי שלנו עם כל ענייני הקדושה למיניהם, כמו תפילה, תורה, התקרבות לצדיק, מעשה של חסד אמיתי וכן הלאה.

באופן כללי, כל ה'מוחין' של תפילין של רש"י, הנותנים לאדם את האפשרות לחיים מלאי משמעות ואנרגיה, הוא על פי מה שגילה רבי נחמן בתורה הראשונה בספרו:

כי איש הישראלי צריך תמיד להסתכל בהשכל, של כל דבר, ולקשר עצמו אל החכמה והשכל שיש בכל דבר, כדי שיאיר לו השכל, שיש בכל דבר, להתקרב להשם יתברך על ידי אותו הדבר. כי השכל הוא אור גדול ומאיר לו בכל דרכיו, כמו שכתוב (קהלת ח): "חכמת אדם תאיר פניו"... וזה בחינת חית - לשון חיות (עיין זוהר פנחס רמ"ה: ובתיקונים תיקון ס"ה). כי החכמה והשכל הוא החיות של כל דבר, כמו שכתוב (קהלת ז): "החכמה תחיה" וכו'.

תורה א' ליקוטי מוהר"ן

בכל דבר שאנו נפגשים איתו בחיים, ובפרט כל דבר של קדושה, כגון התפילה הקרובה שאנו מתפללים עם התפילין, או שאר מעשי החסד והטוב שאנו עתידים לפגוש במהלך אותו יום, יש בעצם חיות אלוקית המניעה וטמונה בה. בסגולת התפילין של רש"י היא להצליח להתחבר לאותה חיות אלקית הטמונה בתוך החיים, או באופן של רגש אמוני, או באופן של חידוש שכלי וקליטת דבר ה' אלי השייך לאותו יום. השכל של כל דבר יש בו 2 משמעויות: הראשונה היא  מלשון חיות, כלומר להתחבר לאנרגיה האלקית של החיים שיש בתוך כל דבר, ומתוך כך לחיות בהתחדשות מתמדת בליבנו. האפשרות השניה היא 'שכל' מלשון הבנה הנופלת לאדם במוחו משמיים, לא מתוך התבוננות שכלית מאומצת (עיין לקו"מ סי' כא), והיא זו שגורמת לכך שכל החיים של האדם הם בעצם שיח מתמיד בינו לבין הקב"ה, הוא מבין מה הקב"ה מדבר איתו מראה לו דרך התרחשויות חייו, ומתוך כך מכוון את חייו שיהיו יותר דבקים בה' וברצונו הפשוט.

וננסה להסביר את הדברים, ואת כוונתם עבורנו: התפילין נקראים חיים, ועיקר כוונתם להמשיך חיים וחיות לאדם במהלך אותו יום. על מנת לקבל חיות מהדברים המשמעותיים היומיומיים שאנו עושים, צריך 3 דברים:

• להתכונן ולרצות ולהשתוקק אליהם. וזה בחינת שם אהי"ה שפירושו: "אנא זמין למהוי" (לקו"מ סי' ו), להיות זמין ומוכן לקראת הקדושה שאתה עתיד לפגוש ולהתחבר אליה. ולדוגמא, לרצות שהתפילה תהיה משהו משמעותי עבורי, שיהיה בה חידוש.
• להיות בתוך המציאות בעמצה בתמימות, ומתוך כל הויתי. וזה בחינת שם הוי"ה, כלומר המפגש שלי עם כל הוויתי ונפשי בתמימות, עם השם יתברך. מפגש עצמי. לדוגמא: בשעת התפילה לא לחשוב על דברים אחרים, ואפילו לא לחשוב על כך שאני מתפלל או איך אני מתפלל, אלא פשוט 'להיות שם' עד הסוף, בתמימות ובאמת.
• לאחר המפגש צריך שיישאר רושם בלב או בדעת מאותה מפגש, לגומא מאותה תפילה טובה. ובזה יש שני אפשרויות:
  • האפשרות הפשוטה יותר, היא שמכל מפגש עם קדושה כלשהי יומיומית, כגון תפילה, לאחר שהתכוננתי והזמנתי את עצמי לכך, והייתי שם עם כל הוויתי – עכשיו צריך להישאר רושם של אמונה ויראת שמיים, בחינת שם אדנ"י, היינו אמונה וקבלת אדנותו יתברך בצורה חזקה יותר. ועניין זה הוא בליבו של האדם, ואינו ניתן לכמת או להגדיר בדיוק. אך תפילה טובה (כדוגמה) היא בוודאי מחזקת את האמונה שלנו בהשם (לקו"מ סי' ז, ח"ב סי' מד).
  • האפשרות העמוקה יותר, שנשאר רושם גם שכלי, כלומר שאנו מצליחים 'לראות את השכל בכל דבר' ולהבין מה ה' יתברך רמז לי באותו יום, על ידי ההתחברות שלי לענייני הקדושה היומיות. צורת חיים שכזו, יש בה התחדשות מתמדת, ושמחת עולם על ראשם. וזה בחינת שם אהי"ה, היינו שלאחר ההכנה והמפגש עם הקדושה (אהי"ה הוי"ה) אנו מקבלים רושם בליבנו ודעתנו שמוציא אותנו לתנועה נוספת של תשובה והתחזקות, שוב 'אנא זמין למהוי', בבחי' שם אהי"ה.

אם כן על המניח לכוון בהנחת תפילין של יד, שיזכה לקבל חיות והתחדשות מכל הקדושה שהוא עתיד לפגוש במהלך היום, ובפרט בעת התפילה הקרובה (וסימנך: אהי"ה י-ה-ו-ה אדנ"י). ובעת הנחת תפילין של ראש, לכוון שיזכה לשמוע ולהבין ולראות את השכל שבכל דבר, מה ה' יתברך מדבר איתו באותו יום (וסימנך: אהי"ה י-ה-ו-ה אהי"ה).

כוונת התפילין של רבנו תם – על פי האר"י וחסידות

בתפילין של רבנו תם, הוי"ת באמצע. כאמור פרשית שמע היא כנגד האות וא"ו, ופרשיית והיה אם שמוע היא כנגד אות ה"א האחרונה. ואם כן בתפילין של רבנו תם אותיות הוי"ה לא מסודרות כסדרן הרגיל: י-ה-ו-ה, אלא מסודרות באופן של 'הויות באמצע', כזה: יהה"ו. 

הצירוף יהה"ו, השייך לחודש אייר (לכל חודש יש צירוך אחר) והוא היוצא מראשי תיבות של המילים: " כִּי אִם בְּזֹאת יִ'תְהַלֵּל הַ'מִּתְהַלֵּל הַ'שְׂכֵּל וְ'יָדֹעַ אוֹתִי" (ירמיהו ט, כג), המדבר על 'המשכילים' אשר יודעים ומכירים את הקב"ה, מבינים את דרכי ההנהגה שלו, על ידי לימוד פנימיות התורה, שהיא ידיעה מהוללת ונפלאה:

ענה ואמר בודאי כל מה שנעשה בעולם, אפלו מה שנעשה בין האמות וכל הנהגת מהלכם ומלבושיהם הכל כאשר לכל, בודאי אין שום דבר נעשה בעולם לבטלה חס ושלום (רק כל דבר יש לו איזה שרש). ואפלו מי שאינו יודע מה נעשה בעולם, אף על פי כן כשזוכה לעשות רצון הבורא יתברך בודאי הוא טוב מאד, אשרי לו. וצריכין לבקש מהשם יתברך שיזכה לכון רצונו יתברך לעשות רק מה שהוא יתברך חפץ, אבל כשזוכין שמתנוצץ לו הארה וזוכה לדעת מה הוא עושה אזי טוב לו ביותר שנפתחו לו כל השמים וכל החכמות. והשם יתברך מראה לו מה הוא עושה בבחינת (יחזקאל א) "נפתחו השמים ואראה מראות אלקים" שנפתחין לו כל השמים וכל החכמות והשכליים וזוכה לראות מראות אלקים הינו שאלקים מראה לו מה שהוא עושה בעולם. כי על ידי החכמה בעצמה שנפתח לו, על ידי זה נפתחים השמים כי (תהלים ק"ד): "כלם בחכמה עשית". ואז כשזוכה לראות מה שהוא עושה בעולם אזי בודאי השם יתברך שומרו מלהכשל חס ושלום. וזה בחינת (דניאל י"ב): "והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע", כי על ידי השכל והחכמה שמתנוצץ ומזהיר על ידי זה נפתחין השמים והרקיעין כי כלם בחכמה עשית כו'. (חיי מוהר"ן, קצה).

בתפילין של רש"י, עיקר ה'מוחין' והתפיסה היא היכולת 'לראות את השכל שבכל דבר' השייך לחיים הפרטיים שלי, כלומר הם נועדו לעורר אותי לתשובה ולהתפתחות אישית של נשמתי (ולכן הם כנגד 'בינה' עולם התשובה והנשמה הפרטית של כל אדם). 

לעומת זאת, תפילין של רבנו תם הם סוד 'המשכילים', שהיא היכולת והזכות לראות "את מה שה' יתברך עושה בעולם", כלומר להבין את המהלכים הכללים בעולם, ואצלו ואצל הסובבים אותו. והיא התסכלות רחבה ומקיפה הרבה יותר (ולכן תפילין דרבנו תם, כנגד ספירת ה'חכמה' שהיא המקיף הראשון מעל הנשמה שבגוף). כאדם המצליח לראות מעבר למעגל האישי שלו, ולהסתכל ולראות את השכל האלוקי, ודבר ה' המופיע על כל העמים, בהסטוריה האנושית, ובפרט במה שעובר על כלל ישראל, על קהילות שונות, ואפילו להבין את מה שעובר עלי ועל סביבתי מתוך מבט ש אמונה והשגחה פרטית. כעין מה שביקש משה רבנו, הראני נא את כבודך, וביקש לדעת למה צדיק ורע לו רשע וטוב לו, כלומר שה' יתברך יסביר לו איך הוא מנהיג את העולם, וכל מיני מקרים תמוהים או שנראים כ'רגילים' המתרחשים במציאות, מהי הסיבה המסובבת את הכל, וכיצד מגלגלים זכות על ידי זכאי וחובה לע ידי חייב וכו'. והשגה בעניינים כאלו היא זכות עצומה מאין כמוה, וגורמת לאדם חיים וחיות באיכות עצומה ונפלאה לא יאומן כי יסופר (ולכן הרבה צדיקים שאחזו במדרגה זו כאו"א לפושי"ד, התקשו לישון הרבה מרוב הרגשת חיות ואנרגיה מתחדשת בכל רגע ורגע שהם בהכרה. אם הדברים נכונים לגבי התורה הנמצאת בתוך המציאות, כל שכן שהם נכונים לגבי התורה בעצמה. כלומר, בסגולת תפילין דרבנו תם לעשות את האדם כלי לחידושי תורה עצומים, לראות השכל הפנימי שבכל התורה, ולהיות כמעיין המתגבר בחידושי תורה אין סופיים מתוך התחברות לנשמת התורה.

וזה כוונת המניח תפילין דרבנו תם, שנזכה בזכות התפילין הללו לפגוש את השם בתפילה ובכל התרחשויות חיינו המזומנות לנו באותו יום, ומתוך כך נזכה להבין מה ה' יבתרך עושה בעולם או בתורתו הקדושה בנה פנימית יותר, ובזה נחזק את ליבנו באמונה ויראת הרוממות (כנגד תפילין של יד, שסימנם: אהי"ה יהה"ו אדנ"י). ובהשגות וחידושי תורה וידעת אלקות גדולים יותר (בעת תפילין של ראש, וסימנם: אהי"ה יהה"ו אהי"ה).