כיבוד הורים - כל מה שרציתם לדעת על כיבוד אב ואם
בכל מקרה בו המצב של ההורים והילדים איננו "רגיל" קרי: הורים מכים, התעללות נפשית וכו' - יש לפנות להנחיה אישית על ידי רב מסומך. ניתן לפנות למקוד קו ההלכה: טלפון לשאלות בהלכה על פי דעת הרב עובדיה/הרב מרדכי אליהו (שלל שפות - גם לדעת האשכנזים) - 24 שעות ביממה: 072-2602020
אם תרצו לקבל לשיטת הרב עובדיה או אשכנזים, חסידים או שיטות אחרות יש לבקש זאת מהרב.
מתוך הספר כבוד אב ואם - בהלכה ובאגדה
כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ, כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ, לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ, וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ, עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ (דברים פרק ה פסוק טו)
לתועלת הקוראים: יש לציין שההלכות שבחוברת הן לכל בדעות, לבני אשכנז ולבני ספרד. לבד מההלכות שבארנו בהם במפורש, שיש חילוק בין בני אשכנז לבני ספרד. העמודים המסומנים בחוברת ב ( ), הם לפי הספר ילקוט יוסף כיבוד אב ואם. וכשכתוב (ה"ע), הוא ספר הליכות עולם חלק ח. וכשכתוב סימן וסעיף, היינו שלחן ערוך יורה דעה.
אסיפת חירום
מתח וציפייה דרוכה עמדו באוויר הארמון. עדיין ניתן עוד למשש את אותות הפחד והבהלה שתקפו את כל הנוכחים כאן, אך לפני זמן קצר. רעידת האדמה המזעזעת שפקדה אותם - הותירה אותם כהלומי רעם. מעולם לא ראו ולא שמעו מאבותיהם על רעידת אדמה שכזו! - מלווה היתה בקולות רעמים אדירים, ברעשים מחרידים, ובכל מיני תופעות טבע משונות!
לאחר שהתאוששו מן ההלם הראשוני, החליטו שעליהם לברר בדחיפות את נסיבות האירוע, ולקבל הערכה מקצועית לגבי השלכותיו לעתיד. וכך, בעוד האדמה רועשת תחתם, מיהרו להתכנס מלכים ושרים מפוחדים לאסיפת חירום בהולה - בארמונו של בלעם. בלעם - מורה דרכם הוא. ניחן בכוחות מאגיים פלאיים, והוא בודאי יוכל לתת הסבר אמיתי למתרחש כאן!
"ובכן, בלעם", פנו אליו בקול רועד, "אנא אמור לנו, מה מתרחש כאן, שמא העולם הולך להיחרב?! שמא מבול רוצה האלוקים להביא לעולם?!"
"אהה...", נשמע קולו העמוק של בלעם. "שוטים שכמותכם... כבר נשבע האלוקים שלא יביא עוד מבול לעולם. אל דאגה, העולם אינו הולך להיחרב".
תחושת הקלה ורגיעה הורגשה בחלל. העולם אינו עומד להיחרב, כפי שאכן חשו וחשבו, וזה העיקר. ובכל זאת, מה כן? "ובכן", נשמע שוב הקול העמוק, "חמדה גנוזה יש לו לאלוקים, אוצר יקר וחביב, השמור אצלו עוד לפני שברא את העולם, והיום הזה הוא בא לתת אותו לבניו!" (זבחים קטז ע"א. וכמבואר עוד בהרחבה בחוברת חג השבועות בהלכה ובאגדה)
--------------------------------------------------------------------------------
יודוך ה' כל מלכי ארץ!
כעת התחלף הפחד ברגש של ציפייה וסקרנות, מהו המסר האלוקי המיוחד, ההדרכה הייחודית, שאותה רוצה האלוקים להעביר דווקא לבניו אהוביו?
והנה - לפתע נשמע הקול. קול ה' הדהד בעולם כולו, ונחלק לשבעים שפות, כדי שכל אומות העולם יוכלו לשומעו. שומעים המלכים את הקול מכריז ואומר:
"אָנכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם"!
רחש של תחושת ביטול עבר בין המלכים. נו, בודאי, הלוא לכבוד עצמו הוא דורש! וכי איזה מלך רוצה שיהיו מכחישים אותו?!
ממשיך הקול ואומר:
"לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי!".
שוב לא התרשמו המלכים. הלוא לכבוד עצמו הוא דורש! וכי איזה מלך רוצה שיהיה לו שותף?!
"לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא!" הדהד הקול.
- לכבוד עצמו הוא דורש! וכי איזה מלך היה רוצה שיהיו נשבעים בשמו על שקר?!
"זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ!"
- לכבוד עצמו הוא דורש, וכי איזה מלך אינו רוצה שיהיו אזרחיו מכבדים את אותו יום שעלה בו על כס מלכותו?!
"כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ!"
כאן השתנתה ההתייחסות. רחש של התפעלות עבר בין המלכים, אמרו: בנימוסי המלכות שלנו, מי שרוצה להראות שהוא כנוע ומשועבד למלך, הרי הוא בוגד באבותיו, ובכך הוא מביע את נאמנותו הבלתי מסויגת כלפי המלך. ואילו האלוקים מצווה ואומר "כבד את אביך ואת אמך", שאין זה לטובת עצמו אלא לטובת ישראל שיהיו מכבדים את אביהם ואמם, ויתן להם שכר טוב. עמדו כל המלכים מכיסאותיהם והודו גם על הדיברות הראשונות, שכולן אך טוב ואמת. (קידושין לא ע"א, במדבר רבה פרשה ח)
--------------------------------------------------------------------------------
שלושה שותפים באדם
לא זו בלבד שמצווה ה' יתברך לכבד את האב והאם, אלא שמשווה גם את כבודם לכבודו!
אמרו חז"ל: השווה הכתוב כיבוד אב ואם - לכבודו של הקדוש ברוך הוא! שהרי בכיבוד אב ואם נאמר: "כבד את אביך ואת אמך", ולגבי כבוד ה' נאמר: "כבד את ה' מהונך". וכן השווה הכתוב מורא אב ואם - למוראו של הקדוש ברוך הוא! שהרי במורא אב ואם נאמר: "איש אמו ואביו תיראו", ולגבי מורא ה' נאמר: "את ה' אלהיך תירא".
ובדין הוא שכך יהיה! שהרי שלושה שותפים יש באדם: הקב"ה, אביו ואמו. אביו ואמו נותנים בו אברים וגידים, בשר ודם, והקב"ה נותן בו נשמה. בזמן שאדם מכבד את אביו ואת אמו, אומר הקב"ה: מעלה אני עליהם כאילו דרתי ביניהם וכבדוני! ובזמן שאדם מצער את אביו ואת אמו, אומר הקב"ה: יפה עשיתי שלא דרתי ביניהם, שאילו דרתי ביניהם - ציערוני! (מסכת קידושין דף ל עמוד ב)
--------------------------------------------------------------------------------
מצוה שכלית
נשאל: מצות כיבוד הורים - מצוה כה מובנת מאליה, כה מתחייבת, כה מתקבלת על הלב. חוב מוסרי פשוט, מוסכמה חברתית בעולם כולו! לשם מה יש לצוות עליה? ועוד - להזכירה במעמד כה גדול ונשגב? כל העולם דממה, עם ישראל דרוכים, אומות העולם מקשיבים, כולם מצפים לשמוע את המסר השמימי היחיד מסוגו בהיסטוריה. והנה - צו כה פשוט ומובן, כלל אנושי אלמנטארי שכזה?!
הנה, חז"ל מעידים, כי אכן יש מן הגויים שאף הם הצטיינו באופן נפלא בכיבוד הוריהם!
פעם שאלו את רבי אליעזר, עד היכן כיבוד אב ואם? אמר להם: אותי אתם שואלים? לכו ושאלו את דמא בן נתינה מאשקלון.
דמא היה גוי חשוב ונכבד. פעם אחת, בהיותו ראש שר החיל, היה יושב בין גדולי רומי, כשהוא לבוש מלבוש חשוב של זהב. והנה לפתע הגיעה אמו, שלא היתה שפויה בדעתה, והכתה בו על לחיו בפני כולם, משום שלא בא לשרת אותה כמנהגו! בעודה קוצפת ורוגזת, נפל מידה המנעל שהכתה בו. והושיט לה דמא את המנעל בחזרה כדי שלא תצטער, ולא הכלים אותה!
עוד מספרים חז"ל, כי פעם אבדה אבן "ישפה" מן החושן של הכהן הגדול [הכהן הגדול היה לובש על ליבו חושן זהב, שבו שנים עשר אבנים יקרות, כנגד שבטי ישראל: אודם, פטדה, ברקת, נופך, ספיר, יהלום, לשם, שבו, אחלמה, תרשיש, שוהם וישפה. האבן ישפה היא כנגד בנימין שהצטיין במידת השתיקה - יש לו פה והוא שותק], והיות שהכהן הגדול אינו יכול לעבוד כך בבית המקדש, לכך ניסו חכמים למצוא בהקדם אבן שכזו. שמעו כי יש אבן כזו בידיו של דמא בן נתינה מאשקלון, ומיהרו ללכת אליו. דמא אכן היה מוכן למכור להם את האבן, תמורת שישים ריבוא דינרי זהב. הלך דמא להביא את האבן, והנה הוא רואה כי אביו ישן, ורגליו פשוטות על התיבה שבה מונחת האבן. הלך לחכמים והודיע להם כי נכון לעכשיו, אינו יכול לתת להם את האבן. חשבו, כנראה הוא רוצה בעבורה סכום גדול יותר, והכפילו את המחיר! אך דמא עמד בסירובו. ניסו חכמים להעלות את המחיר שוב ושוב! - ועדיין הוא עומד בסירובו. משראו כך, פנו ללכת.
כשהתעורר אביו, קרא דמא לחכמים ואמר להם: הנה, מוכן אני עכשיו למכור את האבן. רצו חכמים לשלם את המחיר האחרון שנקבו, אמר להם דמא: האם אני אמכור לכם את כבודו של אבא תמורת כסף?! איני נהנה מכבוד אבותי כלום!
מה השכר שפרע לו הקב"ה? לשנה הבאה ילדה פרתו פרה אדומה, ונתנו לו ישראל זהב רב כמשקלה! (ירושלמי פאה פרק א ה"א, קידושין לא ע"א, תוספות ויד דוד שם)
--------------------------------------------------------------------------------
לקחיה של פרה אדומה
הנה לנו כיבוד הורים מיוחד במינו - של גוי! אדם מוסרי, בעל מצפון בריא - שאכן כיבד את הוריו בצורה מושלמת! מה חסר בזה? מהו בכל זאת ההבדל בין כיבוד הורים של גוי, לבין כיבוד הורים של יהודי?
התשובה לכך חבויה דווקא בסופו של הסיפור - דמא בן נתינה קיבל בשכרו "פרה אדומה", ונתנו לו ישראל זהב רב כמשקלה.
פרה אדומה נצרכת לישראל, כדי להשתמש באפרה לטהרת טמאי מתים. המפליא הוא כי אותו אפר עצמו, המטהר את הטמאים - מטמא הוא את הטהורים העוסקים בהכנתו! ואכן אומות העולם היו מלגלגים על ישראל שמקיימים מצוה זו, הנראית כסותרת את עצמה. לפיכך כתוב במצוה זו: "זאת חוקת התורה"! לומר לנו: "חוקה חקקתי, גזירה גזרתי, ואין לך רשות להרהר אחריה!", למרות שאינכם מבינים את טעמה - עליכם לקיים אותה משום "גזירת מלך". (במדבר פרק יט ובמפרשים)
אפילו שלמה המלך, החכם מכל האדם, ניסה להבין את טעמה של מצות פרה אדומה, ולא השיג, כמו שאמר (קהלת ז כג) : "אמרתי אחכמה - והיא רחוקה ממני!". אך למרות שטעמה רחוק מבינתנו, בכל זאת עם ישראל מקיימים מצוה זו באהבה וחיבה, ומוכנים לשלם עליה במיטב כספם!
ומדוע? משום שיהודי מבין, שהוא אינו מבין. יהודי יודע, שבכל מצוה של הקב"ה - יש טעם וסיבה, כוונה ותכלית. ומי יעמוד בסוד ה'?!
--------------------------------------------------------------------------------
הגלויות - עלומות!
הדברים אמורים לא רק לגבי חוקים שאינם מובנים לנו. אלא גם במצוות המובנות לשכלנו - ישנם רבדים עמוקים הרבה יותר ממה שנראה לעינינו. יתכן שאנו מבינים את "השכבה החיצונית", את הרובד הפשוט של המצוה, אך תחתיו מצויים רבדים עמוקים לאין שיעור.
במוזיאון השעווה, ביקרתם פעם? ודאי פגשתם שם את ראש הממשלה ואת שר הביטחון, אולי אף נועדתם פנים מול פנים עם הנשיא הראשון... ובכן אמרו בבקשה, מה ההבדל בין אדם אמיתי לבין בובת שעווה, האין הם נראים זהים?
שאלה מגוחכת, לא?! כך אומר הרמב"ם באגרת תימן, כזה הוא ההבדל - בין חוקי הגויים, לבין - להבדיל בין קודש לחול - חוקי התורה. ישנם חוקים והוראות שאכן כלפי חוץ נראים כזהים, אבל לאמתו של דבר, ממש מגוחך ושטחי להשוות ביניהם, והרי זה כמו להשוות בין אדם אמיתי לבובת שעווה. כל בר דעת מבין כי בובת השעווה היא רק חיקוי של המראה החיצוני של האדם. אבל אצל האדם - הלוא מתחת לשכבה החיצונית ישנה מערכת מופלאה של גידים ונימים, מערכות מסובכות ושלובות של לב וריאות, כליות וטחול, קרביים ובני מעיים, עצמות ועצבים. ומעל הכל - מח וחושים, תודעה וזיכרון, חוויות ורגשות, שכל ונשמה - ודבר מכל אלו אינו מצוי בבובת השעווה הגולמית! (מחשבת הטהרה עמוד 11) כך - אף אצל הגויים ישנם אכן חוקים והנהגות, נימוסים ומוסכמות: לא לגנוב, לא לרצוח, לכבד את ההורים וכדומה. אבל אותו חוק עצמו, אותה הנהגה עצמה - כשהיא כתובה בתורה, הרי זה משהו אחר לגמרי. מצות ה' יש לה רבדים עמוקים לאין תכלית! הרבה מעבר לרובד החיצוני הפשוט והמובן הנגלה לנגד עינינו. וכלשון הרמב"ם: "הדת האלוקית - חכמתה בפנימיותה".
זאת אשר יסד הפייטן בפיוט פרשת פרה אדומה: "אין לחקור סוד חידותיך, כי המפורשות - סתומות, והגלויות - עלומות, המבוארות - חתומות".
גם מצות כיבוד הורים - נכון שיש בה טעם פשוט ומובן של הכרת הטוב, מוסר והגינות, אבל זהו רק הרובד הפשוט, השכבה החיצונית. חכמי תורת הקבלה [הנקראת גם "פנימיות התורה"] יודעים כי בפנימיות מצוה זו, ישנם סודות טמירים בסדרי ההנהגה של העולם, עולמות עליונים תלויים בה, תיקונים עילאיים קשורים בה. אין לנו כלים להבין זאת! - "הַחֵקֶר אֱלוֹהַּ תִּמְצָא, אִם עַד תַּכְלִית שַׁדַּי תִּמְצָא?! גָּבְהֵי שָׁמַיִם מַה תִּפְעָל, עֲמֻקָּה מִשְּׁאוֹל מַה תֵּדָע?!" (איוב פרק יא פסוקים ז-ח)
אדם שמכבד את הוריו רק מפני שזה זורם לו ככה ישר מהמצפון, רק מפני שהוא מבין שזה מה שצריך לעשות - זה טוב ויפה, אך זה עדיין לא מושלם. הוא הצליח להשיג רק את הרובד השטחי, את העטיפה החיצונית. אך עיקר קיום המצוה צריך להיות - בראש ובראשונה - מפני ציווי ה', ככתוב בתורה: "כבד את אביך ואת אמך - כאשר ציוך ה' אלוקיך"!
מסופר על רבי מנחם מנדל מרומנוב זצ"ל, שהיה יושב ולומד בחבורה עם תלמידיו, והנה בא אליו עני מסכן, לבוש בלויים, פניו חיוורות, וכל הופעתו מעוררת חמלה. ריחם עליו הרב, ורמז לשמשו שיביא לו מהארנק מטבע זהב יקרה. הושיט הרב לעני את המטבע, והלה אורו עיניו ושמח שמחה גדולה עד מאוד. אחר שהלך העני, התחיל הרב להיות מיצר על כך שנתן לעני את המטבע מרוב רחמנות, ולא מפני ציווי התורה. קרא שוב לשמשו וביקשו שילך לשוק לחפש את העני ולהחזירו אליו. כששמע העני כי הרב קורא לו, הצטער בלבבו וחשב: כנראה מתחילה רצה הרב לתת לי מטבע נחושת, והתחלפה לו מטבע הנחושת במטבע של זהב. והנה כעת הוא הבחין בטעות, ורוצה להחליף לי את מטבע הזהב במטבע של נחושת. אך מה מאוד נדהם העני, כאשר התייצב לפני הרב, והרב הוציא מארנקו מטבע זהב נוסף, ומסרו לו! לאחר שהלך, הביע השמש את פליאתו הרבה על מעשיו של הרב. רבי, אם רצית לתת לו שתי מטבעות זהב, למה מתחילה לא נתת לו שתיים, הלוא כשקראתי לו כמעט נפל לבו בקרבו, בחשבו שאתה רוצה לקחת לו את מטבע הזהב ולהחליפה בנחושת. אמר לו הרב לשמש: מתחילה חשבתי לתת לו רק מטבע זהב אחת, אך בראותי שנתתיה לו מרוב רחמנותי עליו, החלטתי כי עלי לתת לו מטבע נוספת, נטו לשם מצות צדקה שציווני הבורא יתברך! (ענף עץ אבות עמוד קפג)
קיום המצוה לשם מצוה - זה מה שאכן חסר אצל הגויים. דמא בן נתינה קיים "כיבוד הורים" בשלמות המעשה, אבל חסר היה העיקר - קיום המצוה מפני ציווי ה'! אדם שמקיים מצוה רק מפני שהדעת נותנת, או רק מפני שרגשותיו מחייבים אותו לכך, אינו ראוי כל כך לקבל שכר על זה, שהרי עשה מעשה טבעי. אך אדם שמבטל רצונו מפני רצון ה', אדם שמקיים מצוה מתוך תחושה של ענווה והתבטלות, "לשם יחוד קודשא בריך הוא", ראוי הוא לשכר רב לאין שיעור! (מעם לועז)
* * *
בחוברת שלפנינו נמצא הלכות כיבוד אב ואם המצויות, עם דברי אגדה ומוסר, סיפורים והנהגות מגדולי ישראל. מכל אלו נשכיל להבין עד כמה אכן חמורה ביותר היא מצוה זו, עד שכינו אותה חז"ל (ירושלמי פאה פ"א ה"א): "המצוה החמורה שבחמורות"! ההלכה מחייבת הרבה למעלה מן ה"מקובל" וה"מוסכם" בקרב אותם אלה המקיימים אותה רק מפני "צו המצפון". ומה שנותן לנו את הכח ואת הנחישות לעמוד במצוה זו כראוי [ובפרט בדור מתירני כשלנו!] - היא אכן "גזירת מלך" עלינו.
אשר על כן, נחלץ חושים ונאזור חיל, לעסוק בלימוד מצוה חשובה ויקרה זו כראוי, כדי שנוכל לקיימה כדת וכהלכה. כי עינינו הרואות, שללא לימוד מקיף כראוי, לא ימלט אדם מלהיכשל בהלכות ובפרטים רבים, מבלי לדעת כלל שהוא נכשל.
איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק, לזכות גם את חבריו ומכריו בלימוד כמה הלכות לאחר התפלה, בשלחן שבת עם בני הבית, בשעות הפנאי בעבודה, וכיוצא.
ויהי רצון מלפני אבינו שבשמים שנזכה לכבד את אבינו ואמנו כראוי, וברכות התורה יחולו על ראשנו: "לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ, וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ, עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ", ונזכה לביאת משיח צדקנו, ולבנין בית מקדשנו ותפארתנו במהרה בימינו, אמן.
--------------------------------------------------------------------------------
מטעמי מצות "כיבוד אב ואם"
אמרו חז"ל: "תשע מאות שבעים וארבע דורות קודם שנברא העולם, ישב הקב"ה ודרש וחקר ובחן וצרף את כל התורה כולה. וכל דבר ודבר מדברי התורה בדק וחקר אותו מאתיים ארבעים ושמונה פעמים, כנגד מאתיים ארבעים ושמונה אברים שבאדם, ואחר כך הוציאו מפיו וקבעו בתורה!" (ילקוט שמעוני תהלים פרק יב סימן תרנח)
מצות ה', מצוה שחקק אותה הקב"ה בתורה הקדושה, מצוה שחקר אותה בורא עולם 248 פעמים - האם יש לנו העוז והאומץ לנסות להבין טעמיה? האם יש לנו בכלל רשות לחקור אודותיה? "כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם, וְלֹא דַרְכֵיכֶם דְּרָכָי, נְאֻם ה', כִּי גָבְהוּ שָׁמַיִם מֵאָרֶץ, כֵּן גָּבְהוּ דְרָכַי מִדַּרְכֵיכֶם וּמַחְשְׁבתַי מִמַּחְשְׁבתֵיכֶם". (ישעיהו נה ח-ט)
"כי טעמי מצוות לא נתגלו, והם למעלה מהשכל וההבנה. וגם באיזה מקום שהתגלה ונתפרש איזה טעם המובן לנו לכאורה - אין טעם זה המובן לנו טעם הסופי לבדו, אלא בתוכו מוצנעים פנימיות ותעלומות חכמה שלמעלה מהשכל וההבנה". (תניא אגרת הקודש יט)
אכן לעולם לא נתיימר להבין בטעמיה של מצוה - לעומקם ולאשורם, אין לנו כלים, אין לנו הבנה. ואולם יחד עם זאת, אנו מתפללים ומבקשים "והאר עינינו בתורתך", תן לנו להבין לפחות מעט, להשיג לפחות את "השכבה החיצונית". וככל שאדם גדל יותר, ליבו מתרחב, נפשו מזדככת, והוא מצליח לחדור לעומק רב יותר, לגלות רבדים עמוקים יותר. לחזות בנועם ה', ולהתענג על מתיקות התורה. על כך התפלל דוד המלך ואמר: "גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה - נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ"! (תהלים קיט יח)
"טעמי המצוות" כשמן כן הן, מטעימות לנו את המצוות, עושות אותן טעימות וערבות יותר לחיכנו, קרובות יותר ללבנו, מעוררות את החשק והרצון. ועל כן אדרבה, ראוי וכדאי לו לאדם שינסה לחקור אודותן, כפי יכולתו והשגותיו. "כי כשימצא האדם המצוה מוטעמת לחיכו, יחפוץ בלב לעשותה, והוא סיבה שישיג השלמות האמיתית". (הריקאנטי בהקדמה לספרו "מאה שערים")
להלן נביא מעט טעמים ומטעמים למצוה היקרה והנעלה - מצות כיבוד אב ואם.
--------------------------------------------------------------------------------
הכרת הטוב
שני אורחים
אורח הוזמן לשבת אל בית משפחת כהן. הגיע, נקש על הדלת בעדינות. - כמה יפה מצידם שהזמינו אותי! מוקירים אותי, חושבים עלי, מכבדים ומזמינים אותי!
בני הבית פתחו את הדלת בשמחה. - אהה... כמה שמחים הם בבואי, איזו הארת פנים!
הבית היה נקי ומצוחצח, הרצפה מבהיקה, מפה צחורה פרוסה על השולחן, כלים נאים ערוכים בטוב טעם, מפיות נאות נתונות בכוסות גבוהות. - איזו טרחה! איזו שימת לב לכל פרט! רואים שהם התאמצו מעל ומעבר, כדי להעניק לי הרגשה טובה ונעימה!
סעודת השבת היתה ממש כיד המלך. חלות ריחניות, מבחר סלטים מגוונים, תבשילים משובחים, משקאות מיוחדים, לפתנים וקינוחים, עוגות ועוגיות, פירות ופיצוחים. - לא ייאמן, כמה טרחו בשבילי! ערכו קניות רבות מתמיד, ובודאי היתה להם בכך הוצאה כספית לא קטנה! סחבו והרימו, סידרו וארגנו, שטפו וקילפו, טיגנו ובישלו, לשו ואפו, קישטו וערכו. ממש לא ייאמן, כל הכבוד להם!
ואיזו הגשה, איזה יחס! בעלת הבית כה טורחת להגיש עוד ועוד, ופוקחת עין לראות שלא חסר לי כלום, בעל הבית מפציר בי לאכול, ממש רואים שהם עושים הכל כדי שיהיה לי טוב ונעים!
כך חלפה השבת, כשהאורח לא חדל מלהתפעל מן האירוח הנפלא: החדר הנעים שייחדו לו, המיטה הנוחה שהכינו במיוחד עבורו, היחס הלבבי, הסעודות העשירות, השתיה החמה שדאגו להגיש לו, ולבסוף - במוצאי שבת בעל הבית טרח במיוחד להחזירו במכוניתו לביתו! 'אין ספק, הם טרחו והתאמצו בשבילי מעל ומעבר!'.
לשבת הבאה, שוב הוזמן אורח לשבת אל בית משפחת כהן. נקש אף הוא על הדלת. - הזמינו אותי לשבת. כן, זה ידוע שמשפחת כהן אוהבת להזמין אורחים. יש אנשים כאלה, זה עושה להם טוב על הלב. אוירה חגיגית יותר, מעניינת יותר. אז הנה השבת הם מצאו אותי.
בני הבית פתחו את הדלת בשמחה. - יפה מצידי, זכיתי לשמח יהודים, בודאי גם מצוה יש לי...
הבית היה נקי ומצוחצח, הרצפה מבהיקה, מפה צחורה פרוסה על השולחן, כלים נאים ערוכים בטוב טעם, מפיות נאות נתונות בכוסות גבוהות. - כן, הם בהחלט אנשים מאורגנים ומסודרים, ויש להם בית יפה. ואיזה שולחן גדול הם צריכים עבור כל בני הבית, בלי עין הרע, כן ירבו. אז בסך הכל מה עשו הם למעני? נו, הוסיפו עוד צלחת אחת...
סעודת השבת היתה ממש כיד המלך. חלות ריחניות, מבחר סלטים מגוונים, תבשילים משובחים, משקאות מיוחדים, לפתנים וקינוחים, עוגות ועוגיות, פירות ופיצוחים. - הם יודעים לאכול האנשים הללו, אין מה לומר! יודעים לבשל טוב ולאכול טוב. ועם שפע שכזה, אורח אחד לא מעלה ולא מוריד כלום!
כך חלפה השבת. חדרים נאים, מיטות נוחות, אוכל בשפע ובטוב טעם. אין מה לומר, האנשים הללו "חיים טוב", כמו שאומרים. רמת חיים מצוינת. - כן, הם השתדלו בהחלט שגם אני ייהנה ויהיה לי טוב. סוף סוף הם הזמינו אורח, אז הם חייבים לכבד את עצמם, לא?! ובמוצאי שבת בעל הבית רצה כנראה להתאוורר קצת או שהיו לו כמה סידורים, אז הוא הקפיץ אותו על הדרך לביתי...
* * *
אותה משפחה, אותו אירוח, אותם תנאים, אותו יחס - ואיזו הסתכלות שונה!
האם זהו סתם עניין של "זווית ראיה" שונה, או שמסתתר כאן שורש עמוק יותר?
--------------------------------------------------------------------------------
מהו השורש לכפיות טובה?
אמרו חז"ל (ברכות נח ע"א) : "אורח טוב מהו אומר - כמה טרחות טרח בעל הבית בשבילי, כמה בשר הביא לפני, כמה יין הביא לפני, כמה גלוסקאות [עוגות] הביא לפני, וכל מה שטרח - לא טרח אלא בשבילי. אבל אורח רע מהו אומר - מה טורח טרח בעל הבית זה? פת אחת אכלתי, חתיכה אחת אכלתי, כוס אחד שתיתי, כל טורח שטרח בעל הבית זה - לא טרח אלא בשביל אשתו ובניו!"
חז"ל לא באו ללמד אותנו סתם פרק בהליכות אורחים ומארחים, אלא ללמדנו על שתי השקפות עולם מנוגדות, שיש להן השלכות מרחיקות לכת, על כל תפיסת החיים שלנו: ישנו המכיר טובה לעומת הכופר בטובה.
נתבונן: מהו השורש של כפיות טובה? אדם עשה לך טובה - מדוע לא תודה לו? מה גורם לבן אדם לכפור בטובה שקיבל, במקום להודות עליה?
התשובה היא, כי בטבעו האגואיסטי של כל אדם, מוטבע הרצון לעצמאות, לחוסר תלות! כאשר הוא מקבל טובה, משהו מעצמיותו ומעצמאותו מתערער, תחושתו העצמית מתקטנת, "גאוותו" נפגעת. מה הוא עושה כדי לחזור ל"שיווי משקל"? מונחות לפניו שתי דרכים:
הדרך הטובה והטבעית היא, כאשר האדם מכיר ומודה בטובה שגמלו עימו - הרי הוא חש צורך להחזיר לחברו טובה. בכך הוא מחזיר לעצמו את תחושת העצמאות, ותחושתו "מתאזנת".
אנחנו מכירים את המושג 'פִיטִם'. קל לנו לגשת לבקש שתי ביצים דווקא מהשכן שאתמול לווה מאיתנו כוס סוכר. אך אותו שכן שאינו מבקש מאתנו שום טובה, גם אנו נמנעים מלבקש ממנו. מדוע? מה אכפת לי? האם הוא יצעק עלי? יכעס עלי? ידרוש ממני משהו? היחסים בינינו יתערערו? בהחלט לא! דווקא יתכן מאוד שהוא יעשה זאת בשמחה ובמאור פנים, אם כן מה מונע אותי מללכת אליו? זוהי תחושת העצמיות, שלא נותנת לאדם רק לקבל ולקבל מבלי לתת, הוא לא מסוגל, זה "מקטין" אותו.
ההכרה בטובה שגמלו עימי - היא בהכרח תחושה מחייבת. וגם אם בפועל לא הצלחתי להחזיר טובה, הרי שארגיש כלפי מיטיבי רגש של מחויבות והוקרה!
אך מה יעשה אדם שאינו רוצה להרגיש מחויבות? שהעול הרגשי הזה כבד עליו? כאן המוצא היחיד שלו הוא לבחור בדרך השניה, שהיא: לכפור בטובה, לא להכיר בה בכלל, לא להודות בכך שעשו לי טובה. למצוא עילות וטענות מדוע בעצם לא גמלו עימי טובה! כגון:
- אמנם הוא עשה לי טובה, אך שילמתי לו על כך.
- עשיתי לו גם אני פעם טובה, אז שהוא יגיד לי תודה!
- מה כבר עשה לי? הטובה שהוא עשה, לא עלתה לו במאמץ מיוחד.
- הוא לא התכוון כלל לטובתי, הוא עשה זאת אך ורק להנאת עצמו.
בטענות כאלו ואחרות, מצליח האדם להתנער מהרגשת המחויבות הכרוכה בקבלת טובה מחברו.
במקרים קיצוניים, האדם מרגיש ש"כבודו" ועצמיותו מאוימים כל כך, עד שהוא לא רק כופר בטובה, אלא ממש בועט בטובה. כהמחשה לכך מספר הרב מיארניק זצ"ל (בספר הנפלא "התבוננות ומעשה" עמוד שג) : פעם בעוברי ברחוב בשכונת 'גאולה' בירושלים, נתקלתי בקבצן עני נכה רוח. הוא היה נראה מסכן ועגום כל כך, כולו קרוע ובלוי, גם ריח לא נעים נדף ממנו. ניכר עליו שזה זמן רב שלא התרחץ, וגם אוכל ראוי לשמו לא הגיע אל פיו. ריחמתי עליו מאוד, הזמנתי אותו לביתי. הזמנתי אותו לאמבטיה חמה וריחנית, הענקתי לו בגדים להחלפה, הצעתי לו ארוחה טובה. הוא היה מאושר, מזמן לא טעם טעם של בית. לבסוף, טרם נפרדנו, כיבדתיו במתנת יד הגונה. הוא לא ידע כיצד להודות לי. לאחר זמן מה, שוב פגשתיו במקומו הרגיל, פושט יד. הבגדים שהענקתי לו קמטו והתלכלכו, ניכר עליו שזקוק הוא לאמבט נוסף. ובכן הזמנתיו שוב. גם עתה טרם נפרדנו הודה לי בלבביות. אבל כבר לא באותו החום כבראשונה. בפעם הרביעית שהיה בביתי, התלונן שהמים לא היו מספיק חמים, אך לא ייחסתי חשיבות יתירה לתלונתו. בפעם שלאחריה התלונן שהאוכל היה תפל. והפעם גם בקושי אמר תודה כשיצא. בפעם השביעית יצא מביתי ברוגז. דומה היה לו שלא הקבלתי את פניו בכבוד, או בחיוך הראוי. יתכן שהיה זה פרי דמיונו, יתכן גם שהיה משהו בתלונתו, הייתי באותו היום טרוד במיוחד, וסוף סוף הוא כבר היה אורח רגיל בביתי. לא יכולתי להתפנות אליו כל כך. לאחר זמן מה משפגשתיו, לא הקדים פני בשלום. הזמנתיו לביתי, והוא לא רצה. לאחר זמן הבחנתי, שכל פעם שאני עובר בגאולה, הוא טורח לעבור לצד השני של הכביש. הוא מתכחש לי, לא רוצה לפוגשני כלל!
אבל מדוע? הן רק היטבתי עימו, והרבה! עובדה, ליחס כזה הוא לא זכה משום אדם אחר. כאן הבנתי שוב, עד כמה עוצמתית היא הרגשת העצמאות של האדם, עד כמה התלות בזולת פוגעת פוצעת עמוקות את תחושת ה'אני', את הגאווה העצמית. בפעם הראשונה זה היה נעים, בפעם השניה זה קצת התחיל להכביד על הלב, ומפעם לפעם זה הכביד יותר ויותר, עד שכבר לא יכל לסבול זאת. ומכיון שלא היתה לו אפשרות להחזיר לי טובה, ולאזן בכך את שיווי משקלו, לא מצא מוצא אחר כי אם למצוא עילה לכעוס עלי ולבעוט בטובה, ובכך להפגין נגדי את עצמאותו. ואני מוכרח לציין שבמבט לאחור, היה אותו עני בעל נפש. עדין, ואולי אפילו אציל. טרם כהו בו רגשות אנוש. אילו כבו בו הניצוצות האנושיות האחרונות, הוא לא היה עובר לצידו השני של הכביש, הוא פשוט היה מקלל ומבזה אותי לעיני כל עובר ושב...
--------------------------------------------------------------------------------
דרגות בהכרת הטוב
כך ניצבות להן זו מול זו שתי קצוות:
הכרת הטוב - הודאה בכך שעשו לי טובה, ומכך נובע רגש של מחויבות.
אל מול: כפיות טובה - כפירה וחוסר הודאה בטובה, והתנערות מכל מחויבות.
ובין שתי קצוות קיצוניות אלו, ישנן כמובן דרגות ביניים, אשר רוב בני האדם מצויים בהן בדרך כלל.
ניקח כדוגמא את אדון ראובן. יש לו לראובן דוד עשיר, אשר נוכח לראות כי מצב פרנסתו של ראובן דחוק למדי, והחליט לתמוך בו כספית מידי חודש בסכום נכבד, של אלף דולר לחודש. לכל הדעות, יפה מאוד מצידו! ראובן נהנה מאוד מן התמיכה, ומוקיר מאוד את דודו על כך, משתדל לכבדו, מזמין אותו לביתו לעיתים תכופות, "מאמץ" אותו בתור "סבא" של המשפחה, משתף אותו בחכמותיהם של הילדים וכדומה. יחד עם זאת, ניתן לשמוע אותו מידי פעם אומר לאשתו: "הדוד שלנו עושה עסק טוב, הוא נותן לנו מידי חודש סכום כסף נכבד, אך בתמורה הוא מקבל דבר ששווה הרבה יותר מכסף - חמימות והוקרה שהוא כה זקוק להם!" או לחילופין: "בלי עין הרע, הדוד הזה ממש עשיר כקורח, שמעתי שיש לו עסקים חובקי עולם. את יודעת, אלף דולר בשבילו זה כמו איזה עשר שקל בשבילנו. אני חושב שגם אנחנו במקומו, היינו תומכים בבני משפחתנו, מה יותר טבעי מכך...?"
תגובות אלו ודומיהן מראות כי ראובן עדיין לא הגיע לדרגה מעולה במידת הכרת הטוב. יש בו אומנם מידה מסוימת של הכרת הטוב, וזה מה שגורם לו לכבד את הדוד ולהעניק לו יחס חם, אך יש בו מצד שני גם מידה מסוימת של כפיות טובה. הוא לא לגמרי כופר בטובה, אך הוא קצת מגמד אותה.
--------------------------------------------------------------------------------
יסוד היהודי - הודאה בה' ובטובותיו
וכאן אנו מגיעים לנקודה החשובה בעניין מידת הכרת הטוב! והיא מה שאמרו חז"ל (משנת רבי אליעזר ז) : "מפני מה ענש הכתוב ביותר לכפויי טובה? מפני שהוא כעניין כפירה בהקב"ה. האדם הזה הוא כופה טובתו של חברו, למחר הוא כופה טובתו של קונו!"
חז"ל למדונו כי מידת הכרת הטוב אינה מצטמצמת רק ביחסי האדם עם החברה, אלא מתפשטת ומתרחבת אף ביחסו אל בורא עולם! כאשר אדם מכיר בטובות המורעפות עליו מידי בורא עולם, מכיר בכך שכל חייו וכל הווייתו תלויים אך ורק בו, זה מחייב אותו! הוא מרגיש שהוא חייב למלא את ציפיותיו של בורא עולם ממנו, להישמע להנחיותיו, להיות כפוף לרצונו. אך אדם שקשה לו להרגיש מחויבות כזאת, מה יעשה? הן אינו יכול להכיר בטובה ויחד עם זאת לא להרגיש חייב. הוא חייב אפוא לכפור בטובה. למצוא טענות וצידוקים, ומכאן הקרקע פוריה לכל מיני תיאוריות כפרניות. טוב לו להיות קוף מפותח, בריה חסרת יעד, חי בתוך עולם שנוצר מהתפוצצויות קוסמיות, מאשר להכיר בעובדה המחייבת, שהוא תלותי בבורא עולם וכפוף אליו!
כפירה זו - זהו הצד הקיצוני של כפיות טובה כלפי הקב"ה. ברוך אלוקינו שהבדילנו מן התועים, ואין בלבנו חלילה מחשבות של כפירה מן הסוג הזה. ואולם בכל זאת למעשה, ההתמודדות של ההכרה בטובותיו של בורא עולם עלינו - היא התמודדות יומיומית אצל כל אדם ואדם! מדוע?
כותב הפחד יצחק: בטבע הפרא של כל אדם, גנוזה ההנחה של "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה"! זוהי הרגשה פנימית חזקה, שקשה לאדם להתנתק ממנה. (מאמר ב אות ה)
כאשר האדם מצליח בחייו, 'הולך לו', ההצלחה זורמת - בדרך כלל מתחזקת ומתעצמת בו הרגשה זו, ההרגשה שהכל בא לו מכוחו, קשה לו להכיר ולהודות בטובותיו של ה' עליו. ממילא גם תחושת המחויבות וההתבטלות שלו מתקטנת.
ניקח כדוגמא, בעל סופרמרקט מצליח. ברוך ה', הלקוחות זורמים, הקופות מתמלאות, חשבון הבנק תופח. אל ליבו מזדחלת אותה תחושה אנושית [טפשית! אוהו כמה טפשית!] - של גאווה, "כוחי ועוצם ידי". קשה לו לחוש בשכנוע פנימי עמוק, את ההכרה המלאה בטובת ה' עליו. ההרגשה הפנימית נוטה לייחס את ההצלחה - אל עצמו. כמובן, בפיו תהיינה שגורות המילים "בעזרת ה'", "ברוך ה'", ו"שבח לבורא עולם", אבל כבר לא באותה תחושה פנימית עמוקה.
באופן אוטומטי - גם תחושת ההתבטלות שלו מתקטנת. יהיה לו קשה יותר לבטל את רצונו מפני רצון ה'. ולדוגמא: הנה עומד בפניו ניסיון - זמן השקיעה קרב ובא, עליו לסגור את החנות וללכת לבית הכנסת להתפלל תפילת מנחה, ודווקא עכשיו זורמים לקוחות, אשר עם סגירת החנות בודאי יפנו אל מתחרהו הסמוך! יתכן מאוד שהוא לא יעמוד בניסיון זה, כי הרי תחושתו הפנימית היא "אני בעל הבית", "אני המצליח", קשה לו להתכופף ולבטל את רצונו.
אך לעומתו, בעל סופרמרקט אחר, שאכן הצליח לעבוד על עצמו, והגיע להכרה חזקה יותר בטובותיו של בורא עולם עליו, שהוא זה אשר שולח לו את הקונים ומביא לו את פרנסתו בריווח [לא רק בדיבורים, אלא בהרגשה פנימית אמיתית!] - אם יגיע הוא לניסיון שכזה, לא יהיה לו קושי כלל לסגור את החנות, משום שהוא חש שאכן פרנסתו היא אך ורק מה', תוספת השתדלותו על חשבון המצוות לא תעלה מאומה את פרנסתו, ואדרבה תגרע יותר, ממילא אין לו אלא להישמע לרצון ה'.
נמצא שתמיד אנו בהתמודדות של:
הכרת הטוב - מחויבות, התבטלות וכפיפות כלפי הקב"ה - קיום מצוותיו.
למול: חוסר הכרה בטוב - חוסר מחויבות, בשרירות לבי אלך.
זו עבודת חיים לא פשוטה, ואפשר לומר שזוהי בעצם תמצית עבודת חיינו. ניסיונות שונים, קשיים, אתגרים הניצבים בפנינו ומחייבים אותנו להתכופף - כל אלה מחנכים אותנו להכיר בה', בטובותיו עמנו, ובתלותנו בו. וכפי שכותב הרמב"ן (סוף פרשת בא) : "וכוונת כל המצוות, שנאמין באלוקינו ונודה אליו שהוא בראנו. והיא כוונת היצירה, שאין לנו טעם אחר ביצירה הראשונה, ואין אל עליון חפץ בתחתונים, מלבד שידע האדם ויודה לאלוקיו שבראו...". היהודי נקרא יהודי, על שום מה? על שם ההודאה, שהוא מכיר ומודה בבורא עולם ובטובותיו האינסופיות עימו. זהו בסיס היהדות.
נמצא אם כן שמידת הכרת הטוב - היא מידה נחוצה והכרחית עבור היהודי, והיא הבסיס לאמונה שלימה בה'. זוהי מידה שאפשר להשיג בה רמות שונות, מעולות יותר ומעולות פחות. כדי לפתח ולטפח אותה יותר ויותר, על האדם בראש ובראשונה להשריש בלבו הכרת הטוב כלפי הסובבים אותו, ומכך יגיע להכרת הטוב לה' יתברך.
--------------------------------------------------------------------------------
כיבוד הורים - בסיס לפיתוח מידת הכרת הטוב
עתה נתבונן, מהי הכרת הטוב הראשונית ביותר בחייו של האדם? ודאי, שזוהי הכרת הטוב כלפי הוריו מולידיו, אשר הביאו אותו לאוויר העולם. ואכן, מצות "כיבוד הורים" היא הבסיס והיסוד לפיתוח מידת הכרת הטוב!
כבר כאן יכול האדם לסגל לעצמו שני מבטים שונים, לנהוג כמו "אורח טוב", או כמו "אורח רע". יכול הוא להכיר בטובה של הוריו, לבחון במבט מעריך את כל הטובות הרבות והעצומות אשר גמלו עימו מיום שנולד, ולבו יעלה על גדותיו ברגש טהור של הוקרה וכבוד כלפיהם, ומאידך - יכול הוא לכפור בטובתם של הוריו בתירוצים שונים: הלוא להנאתם ולטובתם הביאו אותי הורי לעולם, שהרי מי אינו חפץ בילדים?! תורות ארוכים משתרכים אף בציפייה לאימוץ ילדים. היש תענוג ואושר גדולים יותר מלגדל תינוק רך?! ואם כבר הביאו אותי לאוויר העולם - בודאי מחובתם לדאוג לי ולספק לי את כל צרכי... ובכך ינער את עצמו מכל הרגשה של מחויבות והוקרה.
כתב ה"חיי אדם" (כלל סז הלכה ב) : "יסכר פי דוברי שקר, האומרים שאינם צריכים להחזיק טובה לאביהם ואמם, כי להנאת עצמם הם מכוונים, וממילא נולד, וכיון שנולד מהם - נתן הקב"ה הטבע שהאב והאם יגדלו בניהם בטבע, ככל בהמה חיה ועוף המגדלים בניהם, ואין הבנים מחזיקים טובה לאבותיהם. יאלמו וישתתקו ויתחרשו, ככתוב "תאלמנה שפתי שקר", כי הם בעצמם מעידים עליהם שהם כבהמה, ולא חלק ה' להם לב לדעת ולהבין. ועל זה אמרו חכמים "כל הכופר בטובתו של חברו, סופו כופר בטובתו של הקב"ה". שלדבריהם גם אין צריכים לכבד ולירא מהקדוש ברוך הוא, כיון שאנחנו מעשי ידיו, ומהראוי להיטיב ולחמול על מעשי ידיו. ואין ספק שהאומרים כן, הם כופרים בלבם". וכן כותב ספר החינוך (מצוה לג) במצות כיבוד הורים: "משורשי מצוה זו, שראוי לו לאדם שיכיר ויגמול חסד למי שעשה עמו טובה, ולא יהיה נבל ומתנכר וכפוי טובה. שזו מידה רעה ומאוסה בתכלית לפני אלוקים ואנשים. ויתן אל ליבו, כי האב והאם הם סיבת היותו בעולם, ועל כן באמת ראוי לו לעשות להם כל כבוד ותועלת שיוכל. כי הם הביאוהו לעולם, גם יגעו בו כמה יגיעות בקטנותו. וכשיקבע זאת המידה בנפשו, יעלה ממנה להכיר טובת האל ברוך הוא, שהוא יתברך סיבתו וסיבת כל אבותיו עד אדם הראשון, ושהוציאו לאור העולם, וסיפק צרכיו כל ימיו, והעמידו על מתכונתו ושלימות אבריו, ונתן בו נפש יודעת ומשכלת, שאילולי הנפש שחננו האל יהיה סוס כפרד אין הבין. ויעריך במחשבתו, כמה וכמה ראוי להיזהר בעבודתו ברוך הוא".
--------------------------------------------------------------------------------
לא מובן מאליו!
ובאמת כדאי לכל אדם שיתבונן כמה הוא חייב תודה להוריו! הלוא אם אדם עשה למישהו טובה קטנה, כגון שהקפיץ אותו הביתה, בודאי מגיעה לו על כך תודה רבה. ואם טרח בעבורו טרחה מרובה יותר, הכין לו איזו ארוחה טובה, כבר לא יודע כיצד להודות, פיו מלא תודות. טרח יותר ועשה לו טובה גדולה יותר, כגון שהשתדל למצוא לו מקום עבודה טוב, כבר חש צורך לקנות לו מתנה. ואם זו טובה מתמשכת, כגון איזו תמיכה חודשית - אוהו, זו כבר באמת מחויבות לא פשוטה...
ואילו ההורים היקרים, עשו הרבה הרבה מעל ומעבר. אמו סבלה עבורו צער של הריון ולידה, הלוא זהו לבד דבר עצום ונשגב! וכמה דאגו לו הוריו, כמה התמסרו, כמה התאמצו להאכילו, להשקותו, לרחצו ולהלבישו, כמה השקיעו בחינוכו ובלימודיו, שלא לדבר על כמה ארוחות הכינו ובישלו לו, כמה בגדים כיבסו וגיהצו לו, כמה ריצות רצו עימו, לטיפת חלב ולקופת חולים, לרופא שיניים, ולמסיבות סוף שנה, וכמה הוצאות הוציאו עליו... האם משום שהוריו הם, אזי הכל מובן מאליו?!
מעשה בעשיר אחד שאימץ ילד רך בשנים יתום מאב ואם. גידל אותו כבן, נתן לו כל מחסורו ביד רחבה, והעניק לו רוב טובה. התרגל הנער למצבו הטוב, ולא ידע להעריך כראוי את גודל הטובה, אף זלזל לפעמים, ודרש דרישות מופרזות... לימים, הגיע אל בית העשיר עני המחזר על הפתחים. חס עליו העשיר, הכניסו לביתו, נתן לו ארוחה טובה ומקום ללון, בצאתו - נתן לו סכום כסף, ואף צייד אותו בצידה לדרך. עני זה לא חדל מלהודות לבעל הבית: על כל כפית שאכל - פיו מלא ברכות ותשבחות. על כל פעולה, עבור כל טרחה - שבח והודיה. ראתה זאת בעלת הבית וכאבה: מדוע עני זה, אשר אכל ולן בביתנו יום אחד בלבד, כה מודה ומשבח, ופיו מלא ברכות ותשבחות, ואילו הנער היתום הזה, אשר כה מתאמצים אנו למענו יום ולילה - אינו נוהג כלפינו בכבוד הראוי?!
אמר לה בעלה: "אל דאגה, בעוד מספר ימים תראי שיחול מהפך!" הלך העשיר אצל הנער ואמר לו: "הלוא יודע אתה כי אינך בננו האמיתי, בהיותך ילד רך בשנים חסנו עליך ואספנו אותך אל ביתנו. ואולם עתה אנחנו כבר די מבוגרים, וברוך ה' אנו רואים שאתה מסוגל להסתדר בכוחות עצמך. אנא ארוז חפציך, פנה לדרכך, והתחל לבנות את חייך בכוחות עצמך".
הנער הנדהם לא ידע את נפשו. כהלוּם רעם, ארז כמה מחפציו, נטל עימו צידה, ויצא לדרך. לא ידע אנה יפנה ולאן ילך, הלך כה וכה, ישב על ספסל, אכל מעט, נרדם. רוח קרה הצליפה בו בלילה וניעור בפחד ובדאגה. כך הסתובב יום יומיים ושלושה וליבו מלא צער ודאגה.
או אז בא אליו העשיר ואמר לו: "בני היקר, רואה אני כי קשה עליך להסתדר לבד, החלטתי להחזירך אל ביתי..." שמח הנער שמחה גדולה, חזר לבית העשיר, ופיו לא חדל מלשבח ולהלל את מיטיביו. על כל כפית שאכל - פיו מלא ברכות ותשבחות. על כל פעולה, עבור כל טרחה - שבח והודיה! ואשת העשיר נדהמת, הכיצד חל המהפך?! לאן הלך בימים אלו?! אולי נשלח לקורס מזורז בפיתוח מידת הכרת הטוב?!...
כזה הוא האדם, כבר התרגל מינקות לקבל טובה מהוריו, חש את הכל כמובן מאליו, הכל מגיע לו. אולם לאמתו של דבר, ודאי שתחושה זו היא מוטעית מאוד. אדרבה, חז"ל למדונו כי אדם שהקדים לתת טובה לחברו, יש להכיר לו טובה על עצם ההקדמה: "אם קידמך חברך בעדשים - קדמנו בבשר. למה? שהוא גמל עליך תחילה!" (בראשית רבה לח ג). וכן אמרו: "מי שפותח פתחו לחברו - נפשו חייב לו!" (שמות רבה ד ב) . ואם כן לעולם לא נוכל להשיב טובה להורים באופן מלא, שהרי אין כאן יחס של אחד לאחד, אלא אנו חייבים להם הרבה מעבר למה שהם הקדימו ועשו למעננו!
ומכאן יבין האדם, כי גם כאשר הטיפול בהורים המבוגרים כרוך בטרחה פיזית ונפשית גדולה יותר מאשר לטפל בילדים רכים, בכל זאת אין זה פוטר אותו מחובת הכרת הטוב. מה גם שמצות כיבוד הורים איננה רק כתשלום עבור טיפול ההורים בנו, אלא היא "גזירת מלך" שיש לקיימה אף ללא חשבונות והתחשבנויות של טובה כנגד טובה. וכמבואר להלן בשער ההלכה, כי גם במצב שההורים לא העניקו לבנם את אשר מחובתם היה להעניק לו, עדיין על הבן מוטלת החובה לכבדם.
--------------------------------------------------------------------------------
אימון אישי
כך על ידי מצות כיבוד הורים, מחנכת אותנו התורה הקדושה לתַרְגֵל בנפשנו שוב ושוב מידה זו של "הכרת הטוב". לנער אותנו אט אט מ"עַיִר פֶּרֶא אָדָם יִוָּלֵד", מתחושת האנוכיות והגאווה המושרשת בנו מינקותנו ש"הכל מגיע לי", ולסגל לעצמנו רגש טהור ועדין של עין טובה ומבט מעריך, על הטובות הרבות המקיפות אותנו.
ככל שנזכה לפתח ולטפח בלבנו רגש טהור זה, נזכה בעזרת ה' להשיל מעלינו את ה"אורח הרע", ולהכניס אל ליבנו את ה"אורח הטוב" - כלפי כל הסובבים אותנו! הבעל ילמד להעריך את אשתו ולהכיר לה טובה על כל פעולותיה, על כל טרחתה בגידול הילדים ובענייני הבית, כבישולים, ניקיונות, כביסות, גיהוצים... שום דבר אינו מובן מאליו. גם אם זוהי חובתה, בודאי שמגיעה לה הכרת הטוב, על כך שהיא ממלאת אותה! כמו כן, האשה תלמד להכיר טובה לבעלה על הפרנסה שהוא מביא, על הקניות שהוא עורך... שום דבר אינו מובן מאליו. גם אם זוהי חובתו, בודאי שמגיעה לו הכרת הטוב, על כך שהוא ממלא אותה!
או אז יהיה ליבנו אף מלא על גדותיו בשבח ובהודיה אינסופיים לה' יתברך, על כל נשימה ונשימה, על כל יום של חיים, על גופנו הנפלא, על הזכות שהעניק לנו לעבוד אותו ולשמור את מצוותיו, על כל המתנות שהעניק לנו ברוב טובו וחסדו.
--------------------------------------------------------------------------------
בשבילי נברא העולם
הנה לנו בגמרא דוגמא מיוחדת ומאלפת למבט נפלא של הכרת הטוב לה' יתברך על חסדיו וטובותיו (ברכות נח ע"א) :
התנא הקדוש בן זומא, היה גר בירושלים. כאשר ראה המוני אנשים העולים לרגלים במעלה הר הבית, בירך ואמר: "ברוך חכם הרזים [שיצר הקב"ה כל אחד ואחד שונה מחברו במראהו ובדעותיו, והוא יודע מה שבלב כל אחד ואחד מאלו] , וברוך שברא כל אלו לשמשני".
כיצד ומדוע נבראו כולם לשמשו?
אמר בן זומא, הלוא כמה יגיעות יגע אדם הראשון עד שמצא פרוסת לחם לאכול: חרש, וזרע, וקצר, ועמר, ודש, וזרה, וברר, וטחן, והרקיד, ולש, ואפה, ואחר כך אכל. וכמה יגיעות יגע אדם הראשון עד שמצא בגד ללבוש: גזז את הצמר, וליבן, וניפץ, וטווה, וארג, ואחר כך מצא בגד ללבוש. ואילו אני - אינני זקוק לעשות את כל המלאכות הרבות הללו, שכן הקב"ה שולח לי המוני שליחים, בעלי אומנויות שונים, העושים את המלאכה עבורי: זה מגדל חיטה, וזה מפעיל טחנת קמח, ההוא בעל מאפייה, והאחר בעל מכולת. זה מגדל כותנה, והאחר - פשתן, זה בעל מפעל לטכסטיל, וההוא חייט מעולה, זה מייצר כפתורים ורוכסנים, וההוא - בעל מפעל לייצור מכונות אריגה. וכך - אני קם בבוקר, וללא כל טורח אני מוצא לחם לאכול ובגד ללבוש - מוכנים ומזומנים לפני!
ולא אלו בלבד שלח לי ה' יתברך, שהלוא לצורך תפקודם התקין של כל אלו, עומדים בעלי אומנויות נוספים, לשם הקמת המבנים הדרושים, ולצורכי מגורים ומחיה: בנאים וחוצבי אבן, חוטבי עצים ושואבי מים, זגגים, נגרים, חרשי ברזל, ועוד ועוד. וכל אלו רק עבור "לחם לאכול ובגד ללבוש", ומה עם החביתה וסלט הירקות, הזיתים והגבינה... בקיצור - שדות ומַטָּעים, מְשָׁקים וחוות, לולים ורפתות, מדגרות ומחלבות - אלפי אלפי אנשים מזמן לי ה' יתברך לשמשני.
איזה מבט של אמונה והכרת הטוב!
אין כאן מקריות, ואין 'מובן מאליו'. הכל מכוון, הכל מתוכנן, הכל נעשה בהשגחה פרטית, מתוך כוונה ורצון להיטיב לי.
ובמאמר מוסגר: אין כאן חלילה איזו נאיביות מגוחכת, של אדם החי באשליות שווא ש"הכל בשבילי", אלא זוהי אכן הסתכלות אמיתית ונכונה, שכך אמרו חז"ל: מדוע בבריאת העולם ברא הקב"ה את האדם יחידי, ולא ברא עימו בני אדם נוספים? כדי ללמד אותנו, שראוי באמת לברוא עולם ומלואו עבור אדם אחד ויחידי. לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם! והדבר כמובן מחייב אותי לעשות נחת רוח לבוראי! (סנהדרין לז סוף עמוד א. פסיקתא זוטרתא תזריע דף לד ע"א)
אך אם ירגיש האדם שהעולם קיים לא דווקא בשבילו, אלא שבמקרה אף הוא 'נפל' לתוך העולם הזה, והוא משוטט בו כמו עוד איזה יצור שקיים בעולם, סתם עוד אחד מתוך מיליונים, הרי שמחשבה זו מביאה את האדם לבעוט בעבודת ה', וכלשון רבותינו: לא יאמר אדם לעצמו: העולם הזה מלא תוהו ובוהו, אלך ואוכל ואשתה ואהנה, ואלך מן העולם, אם עשה כן, עליו הוא אומר: "אמר נבל בלבו - אין אלוקים!" (אליהו רבה פרשה כג) באמת על כל אדם ללכת בהרגשה ש"בשבילי נברא העולם". הנה, כאן עמלים פועלים רבים לסלול כביש, כדי שיהיה לי נח יותר לנסוע. כאן שוקדים טובי המוחות לפתח חידוש טכנולוגי שיסייע לי. וכאן טורחים לשווק מוצר חדש הנחוץ לי. אנג'ל ותנובה, אוסם וקוקה קולה, יבואנים ויצואנים, נְמֵלים ושדות תעופה, סיטונאים ומשווקים, מפעלים ובתי חרושת, סולל ובונה וחפציבה, חברת חשמל ומקורות, ואפילו מעבורת החלל האמריקאית - הכל הכל ברא הקב"ה בשבילי ולתועלתי, כדי לספק לי את התנאים הטובים ביותר בעבורי לעבודתו יתברך!
--------------------------------------------------------------------------------
טוב להודות לה'!
למה הדבר דומה?
לאדם שהוזמן אל שולחן המלך. ציוה המלך להושיבו במקום הראוי לו, להגיש לו מנה זו ומנה אחרת, משקאות כאלו ואחרים, דאג לו אף למיזוג אויר נעים, למוסיקת רקע ערבה, דאג כי מאומה לא יחסר לו. לעומתו אדם אחר - נקלע אל מחסן המזון של המלך. מצא אוכל משובח והכניס לפיו, מצא משקאות טובים ושתה, נהנה גם ממיזוג האוויר שהגיע למחסן דרך המזגן המפוצל, וממוסיקת הרקע שנשמעה היטב מבעד לחלון... לכאורה נהנה בדיוק כמו הראשון - אותו אוכל ואותם תנאים. אך ההבדל ברור. אומנם גופו נהנה באותה מידה, אך נפשו לא נהנית. חסר הוא את קורת הרוח המיוחדת שממלאת את ליבו של הראשון, עקב יחסו האישי של המלך אליו, וכוונתו ורצונו להיטיב לו.
כזה הוא ההבדל בין המאמין והמכיר בטובה לבין הכופר. הכופר חי בתוך מחסן חשוך, חוטף ואוכל, חוטף ושותה. חי באיזה כוכב נידח, אחד מביליוני כוכבים הממלאים את היקום. במקרה נוצרו בכוכב זה - הלוא הוא כדור הארץ - תנאים המתאימים לקיום חיי אנוש, ואיכשהו מצליח הוא למצוא את צרכיו.
לעומתו האדם המאמין, בכל חייו מוזמן הוא לשולחן המלך, בראותו את הכוונה האלוקית להתאים עבורו את צרכיו. הנה למשל המזון, כה מותאם הוא לצורך האדם: בערכם התזונתי של המאכלים, במראם המגוון, בצבעם ובצורתם; וכל מאכל נברא במינון המתאים ביותר עבור האדם: המים מצויים בכמויות גדולות, כי האדם אינו יכול לחיות בלעדיהם. החיטה, שהיא מזון בסיסי, אף היא מצויה בשפע רב. לעומתם - הבשר והעופות, החלב והביצים, הפירות והירקות, הדגנים והקטניות, התבלינים ועשבי התיבול - כל אחד מהם מצוי בכמויות המתאימות ביותר בעבורנו לתזונה מאוזנת ובריאה. לעומת זאת החמצן הדרוש לנשימה מצוי ממש באוויר, אין צורך אפילו לטרוח לשאוב אותו מן הבאר או למלאותו בגלונים מאיזה מִכְרֶה.
אין סוף להתבוננויות כמה שהעולם נברא מתוך מחשבה להיטיב לנו ולהעניק לנו. אם נתבונן במבנה הגוף - אין צורך להיות מדענים או רופאים כדי להבין עד כמה הוא מותאם עבורנו באופן נפלא, לדוגמא: האף מעל הפה, כדי שנימנע מלהכניס לפינו מאכל באוש ומקולקל. השפתיים רגישות יותר לחום כדי שלא יכנס אל גופנו מאכל מדאי חם. העיניים שקועות מיתר אברי הפנים, כדי לספק להן הגנה בעת נפילה. מעליהן יש גבות המונעות טפטוף של זיעה העלולה להזיק להן. העפעפיים שוטפות את העיניים מאבק ולכלוך, וכך הלאה והלאה אינסוף תכנונים מדויקים בכל אבר ואבר - לתועלתנו ולטובתנו. (ניתן לראות הרחבה מרתקת ועוצרת נשימה ממש בחוברת "פלאי גוף האדם" - הוצאת ערכים.)
הכופר בטובה, כלל אינו מבחין בכל הדברים הללו, כלל אינו מרגיש בהשגחה הפרטית המזמנת לו את צרכיו, כלל אינו נותן דעתו להבין, מיהו המרעיף עליו ונותן לו עד בלי די. ככה הוא נולד, ככה הוא גדל, זה הטבע, כך העולם נוהג, הכל ברור וטבעי. מהי ההתפעלות, בכלל?!
התורה מחנכת אותנו להסתכלות בוגרת ואמיתית. לא להישאר "עַיִר פֶּרֶא אָדָם יִוָּלֵד", חטוף ואכול, חטוף ושתה. אלא פקח עיניך, הבט סביבך, תן תודה על הטובות המקיפות אותך. החל בכבוד והוקרה להורים שהולידו וגידלו אותך, ועד להודיה עמוקה ואינסופית לבורא עולם על טובותיו וחסדיו - - -
"וְאִלּוּ פִינוּ מָלֵא שִׁירָה כַיָּם, וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה כַּהֲמוֹן גַּלָּיו, וְשִׂפְתוֹתֵינוּ שֶׁבַח כְּמֶרְחֲבֵי רָקִיעַ, וְעֵינֵינוּ מְאִירוֹת כַּשֶּׁמֶשׁ וְכַיָּרֵחַ, וְיָדֵינוּ פְרוּשׂוֹת כְּנִשְׁרֵי שָׁמָיִם, וְרַגְלֵינוּ קַלּוֹת כָּאַיָּלוֹת - אֵין אֲנַחְנוּ מַסְפִּיקִין לְהוֹדוֹת לְךָ ה' אֱלֹקֵינוּ, וּלְבָרֵךְ אֶת שִׁמְךָ מַלְכֵּנוּ, עַל אַחַת מֵאֶלֶף אַלְפֵי אֲלָפִים וְרוֹב רִבֵּי רְבָבוֹת פְּעָמִים, הַטּוֹבוֹת נִסִּים וְנִפְלָאוֹת שֶׁעָשִׂיתָ עִמָּנוּ וְעִם אֲבוֹתֵינוּ...!"
--------------------------------------------------------------------------------
העברת שושלת האמונה
בשנת אלפיים ארבע מאות ארבעים ושמונה לבריאת העולם, בששה לחודש סיון, ביום שבת קודש - נגלה ה' לעם ישראל, ונתן לנו תורה ומצוות, חוקים ומשפטים.
היום, למעלה משלושת אלפים ושלוש מאות שנה אחרי - - -
יהודים בכל רחבי העולם - מחזיקים בידם את אותה תורה בדיוק. הוגים ולומדים בה, ומקיימים את מצוותיה לפרטי פרטים, בדיוק כפי שלימד משה רבנו בזמנו: אותן תפילין מרובעות ושחורות, אותו תכנון אדריכלי מורכב של מקוואות, אותם 39 אבות מלאכות האסורות בשבת, אותם מועדים, אותה סוכה ואותן מַצוֹת, אותם בעלי חיים המותרים והאסורים באכילה, אותם טכסי נישואין, ואותם דיני ממונות מורכבים, וכו' וכו'.
כאילו זה עתה התרחש המעמד, כאילו ממש לאחרונה עשה משה רבנו סבב עולמי בכל תפוצות ישראל: בעירק ובפרס, במרוקו ובתימן, בפולין ובהונגריה, ברוסיה ובצ'כוסלובקיה, בהולנד ובשוויץ, בספרד ובצרפת, בארצות הברית ובקנדה, בסין וביפן - עבר ממדינה למדינה, הפיץ את ספר התורה באלפי עותקים, והסביר בדיוק כיצד לשמור את פרטיה ומצוותיה.
ובאיזו דבקות והתמסרות נשמרת התורה, באיזו מסירות נפש! יהודים בכל הדורות היו מוכנים למות, להסתכן, להתענות, לנדוד, לרעוב - להקדיש את כל חייהם - למענה. כאילו הם עצמם עמדו לא מכבר למרגלות הר סיני, והכריזו פה אחד "נעשה ונשמע", כאילו לעיניהם ממש נגלה ה' בעב הענן, ואוזניהם שמעו את הקולות ואת הלפידים ואת ההר עשן, וקול ה' בוקע מתוך האש: "אנוכי ה' אלוקיך... לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני..."
הכיצד?! כיצד נחקק אירוע היסטורי באופן כה חזק בתודעת העם למשך אלפי שנים?!
אין ספק כי זהו פלא עצום, פלא היסטורי שאין לו אח ורע בשום אומה ולשון. אין ספק שעומדת כאן ההבטחה האלוקית של נותן התורה בכבודו ובעצמו: "כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ..." (דברים לא כא)
--------------------------------------------------------------------------------
אב לבנים יודיע
כשנתבונן בדבר, נבחין במנגנון חזק ורב עוצמה, האחראי על העברתה של התורה מדור לדור בצורה כה חיה וחזקה. מנגנון זה הוא - העברת התורה מאב לבן.
ככתוב בתורה (דברים ד ט) : "רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמר נַפְשְׁךָ מְאד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ, וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כּל יְמֵי חַיֶּיךָ, וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ: יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב... אֲשֶׁר יִלְמְדוּן לְיִרְאָה אתִי כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר הֵם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה, וְאֶת בְּנֵיהֶם יְלַמֵּדוּן".
וכותב הרמב"ן (שם) : "והנה קודם שיזכיר הדברות שנאמרו שם, הזהיר במצות לא תעשה שלא נשכח דבר מן המעמד ההוא ולא נסירהו לעולם, וציוה במצות עשה, שנודיע בו לכל זרענו מדור לדור כל מה שהיה שם בראייה ושמיעה... כי כשנעתיק גם כן את הדבר לבנינו, ידעו שהיה הדבר אמת בלא ספק, כאילו ראוהו כל הדורות, כי לא נעיד שקר לבנינו, ולא ננחיל אותם דבר הבל".
הרמב"ן מלמד אותנו את ההבדל הגדול בין המאמין למה שמסופר לו על ידי כמרים ומיסיונרים, שאין להם בהכרח אהבה כנה ואמיתית לשומעיהם, לבין אמונה הנמסרת לבנים על ידי אבותיהם, באופן שהכל יודעים שהאבות אוהבים את הבנים אהבה גדולה ונאמנה, ומעוניינים להעביר להם את מיטב הידע שלהם. האבות לא יורו לבנים כי אם את האמת לבדה, ואין מדרך האב להנחיל ולהשריש בלב בנו סיפורי שקר. מה שאין כן בשאר הדתות והאמונות: הכל מודים שהם הופצו בין ההמונים לא על ידי אבות, כי אם על ידי מטיפים למיניהם, מאומנים ומומחים לכך. אין זו אמונה אלא פתיות להאמין להם. (וראה עוד הרחבה נפלאה בספר "מסילות אל האמונה" עמוד 83) לכן עיקר מסירתה של התורה היא דווקא מאב לבן. והתורה מדגישה זאת במקומות רבים:
"למען תספר באוזני בנך ובן בנך..." (שמות י ב)
"והודעתם לבניך ולבני בניך" (דברים ד ט)
"אשר תְצַוֻם את בניכם, לשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת" (דברים לב מו)
"ובניהם אשר לא ידעו, ישמעו ולמדו ליראה את ה'" (דברים לא יב) "אב לבנים יודיע אל אמיתך" (ישעיה לח יט)
בכל קריאת שמע, אנו חוזרים פעמיים על החיוב להעביר את התורה והאמונה לדור הבא - "ושננתם לבניך".
ההעברה הרצופה של התורה מאבות לבניהם במשך עשרות דורות, מתוך מסירות נפש, למרות כל ה"הגבלות" הקיימות בה - 613 מצוות! כשאבות אוהבים מורים לבניהם לחיות ואף למות למענה, היא עדות נאמנה לאמיתותו של מעמד הר סיני!
ככתוב בתהילים (תהלים עח ג-ו) : "אֲשֶׁר שָׁמַעְנוּ וַנֵּדָעֵם וַאֲבוֹתֵינוּ סִפְּרוּ לָנוּ, לֹא נְכַחֵד מִבְּנֵיהֶם לְדוֹר אַחֲרוֹן מְסַפְּרִים תְּהִלּוֹת ה' וֶעֱזוּזוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיָּקֶם עֵדוּת בְּיַעֲקֹב וְתוֹרָה שָׂם בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר צִוָּה אֶת אֲבוֹתֵינוּ לְהוֹדִיעָם לִבְנֵיהֶם, לְמַעַן יֵדְעוּ דּוֹר אַחֲרוֹן בָּנִים יִוָּלֵדוּ, יָקֻמוּ וִיסַפְּרוּ לִבְנֵיהֶם".
וביאר האבן עזרא: "אשר שמענו זה מפי אנשים רבים וצדיקים, שחייב אדם לקבל מה שהעתיקו. והיתה הקבלה כמו דעה ['דעה' היא ראיה ברורה, כמו שרואה דבר לנגד עיניו, כאדם היודע בוודאות שקיימת יבשת אמריקה אף שלא ראה אותה] וזה הוא "ונדעם", כי המְסַפרים אוהבינו היו וגם אבותינו, שאין להם חפץ להכשילנו".
--------------------------------------------------------------------------------
כיבוד הורים - התנאי להעברת השושלת
נמצא אפוא, כי מצות "כיבוד הורים" הינה יסוד חשוב מאוד במסירת התורה מדור לדור.
רבי יוסף אלבו בספר העיקרים (מאמר שלישי פרק כו) מדמה זאת למדינה שמשלו עליה רודנים אכזריים, כל אזרחיה היו עבדים כנועים ומושפלים. והנה הגיע אליה מלך טוב וחזק, אשר הכניע את השלטון הקיים, ובכך שחרר את האזרחים מעבדותם, ולא עוד אלא שפיתח ושכלל את המדינה, הקים בה מוסדות לימוד, מפעלים, בתי חולים וכו', ובכך הביא רווחה עצומה לאזרחי המדינה. המלך חזר לארצו, אך המדינה נשארה כמובן תחת חסותו. שנים חלפו, אזרחי המדינה נשארו תמיד נאמנים אל המלך בזוכרם את הטובה הרבה שגמל עמם. ואולם - דור הולך ודור בא. בנים חדשים נולדו וגדלו. האם יֵדַע אף הדור החדש להעריך את המלך? האם ישמרו לו אמונים? כאן הדבר תלוי במידת התבטלותם כלפי ההורים. אם אכן יהיו הבנים מקבלים מרות מהוריהם ושומעים למוסרם, או אז ישמרו אף הם אמונים למלכם! אך אם יהיו הבנים פורקי עול, ואינם מקבלים מרות מהוריהם, הרי ודאי שימרדו ויבעטו אף במלכם.
כן הדבר בקבלת התורה - ככל שהבנים מכבדים ומוקירים את אבותיהם, כך העברת התורה מדור לדור הינה חזקה יותר. אך אם חלילה היו הבנים בועטים באבותיהם, לא יתכן שהתורה היתה עוברת מדור לדור באופן כה חזק.
ובאמת, כשנתבונן בעשרת הדיברות החקוקות על שני לוחות הברית, נמצא כי הלוח הראשון עוסק במצוות שבין אדם למקום - אמונה בה', איסור עבודה זרה, שבת וכדומה. ואילו הלוח השני עוסק במצוות שבין אדם לחברו, החל מן הדרישה האלמנטארית של "לא תרצח" ועד לדרגה המרוממת של "לא תחמוד".
ומצות כיבוד אב ואם - היכן מקומה? לכאורה, זוהי מצוה השייכת לחלק שבין אדם לחברו. הכרת הטוב בסיסית כלפי מי שגידל אותנו וטרח עבורנו. מוסכמה חברתית בעולם כולו. אבל דווקא נמצאת היא בלוח של המצוות שבין אדם למקום. ומדוע? משום שכאמור, מצות כיבוד הורים היא הערובה למסירת האמונה מדור לדור!
וכך כותב רבנו יצחק אברבנאל (פרשת יתרו) : "יסוד מצוה זו הוא כדי שתהיה קבלת ההורים חשובה בעיני האדם, ויאמין בה ויסמוך עליה... ולהיות כח הדיבור הזה להאמין בקבלת הראשונים [אבותינו] שהוא עיקר כולל בתורה, ולא תצוייר מציאותו בלתו [מבלי מצוה זו], לכן היה הדיבור הזה מכלל הדיבורים האלוקיים [שבין אדם למקום] אשר בלוח האחד, ולא היה מהדברים האנושיים [שבין אדם לחברו] שהיו בלוח השני".
--------------------------------------------------------------------------------
מי קרוב יותר לקוף?
הגאון רבי יעקב קמינצקי זצ"ל טס פעם מאמריקה לארץ ישראל. לצידו ישב מזכיר ההסתדרות דאז, ירוחם משל. הגאון עסוק היה בספרו, ומר משל עסק בשלו. מידי כמה דקות הופיע נכדו של הרב, שהתלווה אליו לטיסה, ניגש לסבו ושאלו ביראת כבוד: "האם סבא צריך משהו, האם הכל בסדר. הכסא נח? אולי משהו לשתות?" התעניינות מכל הלב, בכבוד עצום ורב. מר משל בחן בהתעניינות את הנער. "מי הבחור?" שאל. "נכדי", השיב הרב. נאנח מר משל: "הנכדים שלי, רק יודעים לבקש בקשות. לא שכחו לפני הטיסה להגיש לי רשימת קניות מפורטת. סבא תקנה וסבא תביא. סבא קיים אצלם רק כאשר הם צריכים משהו... ומי חולם על כזה כבוד וִיקָר?!"
"אסביר לך את ההבדל", אמר הרב.
אני חינכתי את ילדי ונכדי, שאנו צאצאי אברהם אבינו, 'האדם הגדול בענקים', שהנחיל את מורשתו לבניו אחריו 'לשמור דרך ה' לעשות צדקה ומשפט'. במעמד הר סיני קבלנו את התורה, ומאז היא עוברת מדור לדור. בדור שאחרי מעמד הר סיני - העריצו הילדים את הוריהם כאנשים אשר זכו לשמוע את דבר ה' מפי הגבורה ממש. וילדיהם הם, העריצו אותם על שהכירו את אלו שעמם דיבר ה', וכך השתלשל הדבר מדור לדור, כך שתמיד הבנים רואים באבותיהם מוסרי התורה ומעבירי השושלת היהודית. ילדי ונכדי מכבדים אותי כאדם שזכה להיות מקושר עם ענקי הרוח בדור הקודם: החפץ חיים, הסבא מסלבודקה ועוד ענקי עולם קודמים.
לעומת זאת, אתה חינכת את ילדיך ונכדיך, על פי השקפתו הבאושה של דרווין, כי החיים הם תוצאה של אירועים מקריים, ומוצא האדם מן הקוף, ואם כן מדוע שיעריך אותך?! הרי אין אתה בעיניו אלא חוליה המקשרת בינו לבין הקוף... אתה מקורב אל הקוף, ואילו הוא אדם מושלם יותר ממך"...
ומר משל נאנח בשנית... (מעיין השבוע שמות רנ)
--------------------------------------------------------------------------------
שרשרת הדורות
הפסוק אומר (ויקרא יט ב-ג) : "קְדשִׁים תִּהְיוּ!... אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ, וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמרוּ". ראו, מה כתוב כאן! איך אפשר להגיע לחיי קדושה, אור וזוהר? איך מנחילים את מורשת הדורות, את שמירת השבת? רק דרך אחת יש: "איש אמו ואביו תיראו". כיבוד אב ואם, מורא הורים! כבוד ויקר להורינו כפי שחונכנו מדור דור!
ראשי החינוך החילוני ידעו זאת, וראשית חינוכם מה היתה? לנתק את הנוער מן ההורים! לבוז להם בתור "נחשלים", חלילה, שעבר זמנם. מנכ"ל משרד החינוך אליעזר שמואלי אמר זאת בפרוש בהרצאה שנשא בוועידה ארצית של ועדי ההורים. הקשיבו לדבריו: "עם הקמת המדינה, קבעה לעצמה מערכת החינוך הגדרה שהכתיבה את דרכנו, לאמור: "אנחנו איננו מתעסקים עם דור המדבר"! כלומר: ההורים הם אבודים, וכמו "דור המדבר" הם ימותו בדרך, אנחנו נעצב את הילדים שלהם ברוחנו! ההורים הם שונים, גלותיים, נושאים איתם תרבות שאנו מתכוונים לשנות אותה. המורים לא היססו לבטא את הדברים. התפיסה של בית הספר היתה כמו בית יתומים אחד גדול! המערכת של החינוך הממלכתי תפקדה ללא הבנה, ללא הכרה וללא ידיעה בקיומו של הבית, ובקיומם של ההורים"!
עד כאן הדברים המזעזעים. הודאת בעל דין!
גם הם ידעו את הכלל היסודי: אם רוצים לנתק את הילדים מהמורשת, לקרוע אותם משרשרת הדורות, התנאי הראשון הוא: ללא ההורים! לבעוט בהורים, להתעלם מהם. "דור המדבר" הם קראו לנו. שאנחנו נמות חלילה, והם יירשו את ילדינו.
לא כן, החינוך התורני, הטוב, המושרש, מחנך בדרך ההפוכה! לבסס את הקשר עם הבית, להדק את הקשרים עם ההורים, לחנך לכיבוד הורים ולמורא אב ואם. ודרך הידוק שרשרת הדורות מגיעים לקדושה ולאורה, לחינוך מעולה וטהור! (מעיין השבוע ג שלה)
--------------------------------------------------------------------------------
ריסון עצמי וקבלת מרות
אומר הפסוק (איוב יא יב) : "וְעַיִר פֶּרֶא אָדָם יִוָּלֵד". "פרא" הוא דבר שאינו מעוצב, אינו יודע גבולות, פורץ לכל אשר יחפוץ - כמו "שִׂיחַ פרא", שצומח ללא השגחה והכוונה. כך תינוק קטן - מטבעו אין לו ריסון והגבלות. כל עולמו סובב סביב סיפוקיו, תאוותיו ורצונותיו, הכל משועבד לו, ואין לו כל מחויבות.
אילו ימשיך הוא לגדול ללא הדרכה והכוונה, ללא גבולות ברורים וקבלת סמכות, הוא יהפוך ברבות הימים מ"עיר פרא" קטן - לחמור גדול. כל העולם משועבד לרצונותיו, כל האמצעים כשרים להשגת תאוותיו, בשרירות ליבו הולך, ואין מי יאמר לו מה תעשה ומה תפעל. אם הוא אינטליגנט, הוא יעטוף את "פראותו" בעטיפות יפות, יכול אפילו להיות נימוסי ו"יפה נפש", אבל במהותו הוא עדיין "פרא", ללא שום ריסון עצמי אמיתי.
אך האדם היהודי נדרש בחייו להרבה מאוד ריסון עצמי, לקבלת עול מלכות שמים, לקיום מצוות, ולביטול רצונו מפני רצון ה' יתברך. וכיצד יוכל להגיע האדם לזאת? היסוד והבסיס לכך, היא מצות "כיבוד הורים". בראש ובראשונה על הילד ללמוד לקבל את סמכותם של הוריו, לקבל מהם מרות ולציית להם, וכך תתרגל נפשו כבר מקטנות לריסון עצמי.
הנה - כך כתוב בתורה (ויקרא יט ב-ג) : "קְדשִׁים תִּהְיוּ, כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם, אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ...". אומר רבנו בחיי: הפרשה הזאת אזהרה היא לכל ישראל שיהיו פרושים וגדורים במידותיהם. וגילה הכתוב, כיצד יתחנך האדם לכך, והלא מטבעו נוהה הוא אחר רצונותיו ומאווייו? הדרך לשים רסן לתאוות ולגדור את המידות, היא: "איש אמו ואביו תיראו" - להכיר בסמכותם ורוממותם של ההורים! וכשיש סמכות שכפופים בפניה, הרי זו הערובה לבלימת התאוות והתגברות על היצרים!
--------------------------------------------------------------------------------
צורך קיומי עבור האדם
מחשבה רווחת היא, כי מצות "כיבוד הורים" היא מין פריבילגיה עבור ההורים על טרחתם בגידול הילדים - מעין "שכר טרחה", לטובתם ולהנאתם של ההורים. אולם לאמתו של דבר, מצות "כיבוד הורים" - יותר ממה שהיא לטובתם של ההורים, הרי היא מתנה נפלאה וכלי נחוץ והכרחי לגדילה בריאה - דווקא עבור הילדים.
כדי שילד יגדל להיות בריא בגופו ובנפשו, הוא צריך "גב חזק", סמכות של הורים אשר ידריכו אותו, יקבעו לו גבולות ברורים, יורו לו מה מותר ומה אסור, יחייבו אותו לעשות פעולות מסוימות, ויאסרו עליו לעשות פעולות אחרות. על ידי כך מרגיש הילד שיש לו על מי להישען, יש מי שמדריך אותו בדרכו בחיים, יש מי שיודע מה טוב בעבורו וממה עליו להישמר. ולכן גם כאשר הילד מתנגד לסמכות ההורים, הרי שזהו רק ניסיון מצידו לבחון אותם עד כמה הם חזקים, אך בתת הכרתו הוא מצפה שההורים יעמדו על שלהם ולא יוותרו לו.
לדוגמא: ילד בן שלוש ארבע מבקש ממתק ונתקל בסירוב. עכשיו הוא מתחיל לנסות את הוריו, עד כמה סירובם רציני. הוא מייבב, משתולל, נשכב על הרצפה, בועט ומרים קול זעקה גדולה ומרה. אם ההורה עומד על שלו - הילד אומנם מאוכזב מכך שלא קיבל את הממתק, אך הוא מרגיש תחושת בטחון, הוא יודע שההורים שלו רוצים בטובתו, הם יודעים טוב יותר ממנו מה טוב בעבורו, והנה - הם גם מספיק חזקים כדי לעמוד על שלהם. אך אם ההורה נכנע - חבל מאוד! תחושת הביטחון שלו בהוריו נפגמת. עכשיו מרגיש הילד: הנה, ניצחתי את הורי, זאת אומרת שהורי פחות חזקים ממני. ואם כן כמה מסכן וחסר אונים הוא, מי יכוון אותו בדרכו בחיים?! אם "ויתורים" כאלו ימשיכו להתרחש שוב ושוב, הדבר עלול לפגום מאוד בנפשו של הילד.
מלבד זאת, ילד שגדל ללא קבלת מרות וסמכות ברורה של הורים, הרי שגם התפקוד היום יומי שלו נפגם: הוא לא ישן בזמן, תזונתו אינה מאוזנת ובריאה, הישגיו בלימודים יורדים, וכדומה.
לכן, אך טוב וחסד עושים ההורים עם ילדיהם, כשהם מחנכים אותם כראוי לקיום מצות "כיבוד הורים"! וכך כתב בספר צידה לדרך (לפני כ-700 שנה. מאמר רביעי פ"ה) : "'כבד את אביך ואת אמך', דיבור זה הוא צורך גדול לתיקון הגוף והנפש, לפי שעיר פרא אדם יולד, לכן צריך שישמע לקול מוריו שהם אביו ואמו, ובזה יושלם סדר האדם".
ומעניין להביא בהקשר לכך, מחקר שנערך בחסות האו"ם. מחקר ארוך ומלא, נדיר בהיקפו, אשר הסתיים לפני קצת יותר מעשר שנים. 1,800 נערים יתומים, מרחבי העולם - אירופה, ארצות הברית ודרום אמריקה - נערים החוסים בבתי יתומים, נבדקו לאורך 12 שנים. המעקב וגיבוש המסקנות נערכו על ידי מיטב בעלי המקצוע בתחום. (מובא בספר 'התבוננות ומעשה' עמוד קיא) הנערים חולקו לשתי קבוצות: האחת שקיבלה חינוך מודרני - מתירני - ליברלי, והאחרת חינוך סמכותי - משמעתי, 'בנוסח הישן'. כולם חונכו בידי מחנכים טובים ומסורים, מקצועיים בתחום החינוך. התקיים אחריהם מעקב צמוד, החל מגיל שתים עשרה ועד גיל עשרים וארבע.
מסקנות המעקב הדהימו את החוקרים! התברר שההצלחה החינוכית אצל הנערים שקיבלו חינוך סמכותי, היתה יותר מפי שמונה (!) מאשר אצל אלו שהוענק להם חינוך ליברלי. ההצלחה בלטה בכל תחום אפשרי שנבדק. כל תחום שניתן לבדיקה, הוכיח חד משמעית, שהחינוך ה'ליברלי' הינו תשתית המצמיחה הרס אישי וחינוכי: חוסר ביטחון אישי וחברתי, נברוזות [-עצבנות, הפרעה נפשית], פחדים - פי 2.8 אצל המתירנים. עבריינות - פי 2.1. ולאידך גיסא: הצלחה אישית בתחום האקדמאי, בעסקים וכדומה - פי שניים אצל השמרנים. האיזון הנפשי, המוסריות, וגם הצלחה אישית וכלכלית - כל אלו נפלו בחלקם של אלו שקיבלו חינוך סמכותי "מיושן", ובפער ניכר!
המשמעת נדרשת אפוא לא רק ככורח חינוכי, אלא גם כדי לגדל אנשים בוגרים מאוזנים בנפשם, הבוטחים בעצמם ובכוחותיהם, ומסוגלים להציב לעצמם אתגרים ולעמוד בהם!
--------------------------------------------------------------------------------
גודל חיוב כיבודם - גדרים והנהגות
--------------------------------------------------------------------------------
בעקבות רבותינו
עד כמה צריך לכבד את ההורים? באיזו רמה של כבוד? הנהגותיהם של חכמינו ז"ל יתנו לנו מעט מושג על כך.
הגמרא מספרת כיצד היה רבי טרפון מכבד את אמו המבוגרת. בכל פעם שהיתה אמו צריכה לעלות למיטתה או לרדת ממנה, היה מתכופף כדי שתעלה עליו ותיתמך בו! עשיר גדול היה, ויכול היה להעמיד לרשותה משרתות אין מספר, אך העדיף לקיים את המצוה בגופו. באחת השבתות, כשירדה אמו לטייל בחצר, נקרעה רצועת מנעלה, ונותרה רגלה יחפה. מיד בא רבי טרפון, התכופף ושם את כפות ידיו מתחת לרגליה, וכך הלכה על כפות ידיו עד שהגיעה למיטתה. (קידושין לא ע"ב. ירושלמי פאה פרק א)
פעם אחת חלה רבי טרפון, ונכנסו רבותינו לבקרו. אמרה להם אמו: התפללו על רבי טרפון בני, שהוא נוהג בי בכבוד! שאלו אותה: איזה כבוד הוא נוהג בך? סיפרה להם. אמרו לה: אפילו עשה כן אלף אלפי פעמים - עדיין לחצי כיבוד לא הגיע! (פסיקתא רבתי פ' כג) רב יוסף היה סגי נהור [עיור], וכשהיה שומע את קול צעדי אמו, היה עומד ואומר: הריני עומד מלפני השכינה שבאה!
אבימי - היו לו חמשה בנים גדולים, וכאשר היה אביו - רבי אבהו, דופק על דלת ביתו, היה אבימי רץ בעצמו לפתוח את הדלת, ולא היה נותן לאף אחד לפתוח. ובהליכתו עד הדלת, היה אבימי קורא שוב ושוב: "כן, כן, אבא, אני בא, אני פותח...". (קידושין לא ע"ב)
הבן איש חי מסביר שאבימי ביקש לקיים את המצוה הגדולה של כיבוד אב - לא רק במעשה, אלא גם בדיבור, כדי לא להסיח את הדעת מקיום המצוה!
פעם אחת ביקש ממנו אביו להביא לו מים לשתות, הלך אבימי להביא את מבוקשו, והנה כשחזר מצא את אביו מנמנם. לא הניח אבימי את הכוס ליד אביו והלך, שאין זה כבוד, אלא עמד לפני אביו כעבד לפני רבו כשהכוס בידו, והמתין לו עד שיתעורר! [ובשעה שהיה עומד וממתין, זכה והתחדש לו חידוש תורה, בעניין שעד עתה לא הצליח להבינו. מכאן אנו למדים, שאדם לא יחשוב כי הוא מפסיד מזמן לימוד התורה כאשר הוא נצרך לעסוק בכבוד הוריו, אלא אדרבה, ידע שה' לא ימנע טוב להולכים בתמים, וישלח לו ברכה בזמנו, ויצליח לעשות חיל בתורה יותר ויותר. גם כי אריכות ימים שאמרה התורה, זה בא להשיב לו את הזמן שהוציא על כיבוד הוריו, כך שלא יחסר לו מלימוד התורה כלום.] (קידושין לא ע"ב)
אמו של רבי ישמעאל התלוננה לפני רבותינו על בנה. אמרה להם: גערו בו ברבי ישמעאל בני, שאינו נוהג בי כבוד! נתכרכמו פניהם של רבותינו, אמרו: אפשר שרבי ישמעאל איננו נוהג כבוד באמו?! אמרו לה: אמרי נא לנו, במה אינו נוהג בך כבוד? אמרה להם: כאשר הוא חוזר מבית המדרש, רוצה אני לרחוץ את רגליו במים ולשתות את המים הללו, הרוויים בעמל של תורה! והוא אינו מניח לי לעשות זאת... אמרו חכמים לרבי ישמעאל: הואיל והוא רצונה - הוא כבודה! (תוספות קידושין לא ע"ב)
--------------------------------------------------------------------------------
ככל שביכולתנו
רבי זעירא היה יתום מאב ואם, והיה מצטער ואומר: הלואי שהיו לי אבא ואמא שהייתי זוכה לכבד אותם, ובזכות זה הייתי מקבל גן עדן! אולם כאשר שמע את דברי רבותינו הנ"ל, אמר: ברוך השם, שאין לי לא אבא ולא אמא, שהרי לכבדם כל כך כמו רבי טרפון - שמא לא הייתי יכול. ולעשות כמו רבי ישמעאל שהניח לאמו לשתות את מי רחיצת רגליו - גם לכך אינני מסוגל! (ירושלמי פאה פרק א הלכה א)
אכן לאמתו של דבר, ככל שאדם יכבד את הוריו, עדיין לא הגיע לשלמות מצות כיבוד אב ואם, שהשווה הקב"ה את כבודם לכבודו ואת מוראם למוראו! אך כמובן אין זה צריך להחליש את האדם ולייאש אותו חלילה, אלא רק לתת לנו את ההבנה הנכונה, שאין שיעור ואין גבול למצוה זו. ואדרבה כל אדם ישתדל ויתחזק בה כמיטב יכולתו, וכפי שאמרו חז"ל (אבות ב טז) : "לא עליך המלאכה לגמור, ואין אתה בן חורין להבטל ממנה!"
דומה הדבר למה שאנו אומרים ב"נשמת כל חי": "ואילו פינו מלא שירה, ולשוננו רינה כהמון גליו, ושפתותינו שבח כמרחבי רקיע, ועינינו מאירות כשמש וכירח, וידינו פרושות כנשרי שמים, ורגלינו קלות כאיילות - אין אנחנו מספיקים להודות לך ולברך את שמך...". אבל מאידך אנו ממשיכים ואומרים: "על כן אברים שפלגת בנו, ורוח ונשמה שנפחת באפנו, ולשון אשר שמת בפינו - הן הם יודו ויברכו וישבחו ויפארו..."? אלא אנו משבחים כפי יכולתנו, כפי מה שידינו משגת, והשבח הפעוט שלנו, מתקבל לרצון ולנחת רוח לפני ה' יתברך.
כך בכיבוד הורים, שלימות מצוה זו - ללא שיעור וקצבה, אך כשאדם משתדל בה כפי יכולתו - ודאי מתקבלים מעשיו לנחת רוח לפני ה' יתברך.
--------------------------------------------------------------------------------
החזק במוסר
הנה לנו דברי חיזוק והדרכה מרבותינו, בקיום מצות כיבוד הורים:
- "לא יראה אדם את אביו ואת אמו כשהם הולכים בבגדים בלויים, אלא ילבישם בבגדים נאים. אם מלביש אדם את עצמו בחמשה מנה, ילביש את אביו ואת אמו בעשרה מנים, וכן יבחר להם כל הדרכים הטובים". (תנא דבי אליהו רבא פרק כז)
- "כבד את אביך ואת אמך - לכבדם בכל מיני כבוד, לשמחם במעשים טובים... (זוהר שמות דף צג ע"א)
- "דרך ארץ לאדם עם אביו ואמו - יאזין וישמע למצוותו, ויעשה רצונו של אביו, ויכבדהו בכל כבוד שיוכל להיות. ויהיה דיבורו עמו בבושת ובצניעות, ולא ידבר עמו אלא בנחת ובתחנונים. ואם נצטרך האב לבנו, יעשה לו כל צורכו בטוב לב, ולא יזכיר לפני אביו הטובה שהיטיב לו". (ראשית חכמה פרק דרך ארץ שער ד)
- בכלל כבודם - שיהיה נותן להם בלב חונן, כדרך שהיו הם נותנים לו, ולא בלב אכזרי. ויאהבם אהבה עזה, כדרך שהיו הם אוהבים אותו, ולא יהיו עליו לטורח ולמשא כבד! (ספר חרדים פ"ט לז)
- כתב הרב פלא יועץ: כבר מילתי אמורה, שיש מצוה שהיא בת מזל. שהרי כמה מעות אדם מפזר לעשות פתיחת ההיכל, או להיות סנדק וכדומה, אף שאין בזה לא מצוה מהתורה ולא מדברי חכמים, אלא חיבוב מצוה, אשריהם ישראל! ועל כל פעם ששומע בקול אביו ובקול אמו - מקיים מצוה רבה מן התורה!" וראוי לבן חכם שישמח את אביו, ויתאווה שיצוונו דבר כדי לעשותו ולקיים מצות התורה... וכל מגמת בן משכיל יהיה לדעת מהו רצון אביו, כדי לעשותו, ולעשות נחת רוח לאביו שבשמים. ואם חננו ה' עושר, ואביו איש עני, מוטל עליו לפרנסו ולספק לו כל צורכו בסבר פנים יפות ובדברי פיוסים ובדרך כבוד. ואם יש לו בני בית, יצווה לכולם בכל תוקף שיזהרו בכבודם..."
--------------------------------------------------------------------------------
שכר מצות כיבוד הורים
--------------------------------------------------------------------------------
נאמן הוא בעל מלאכתך...
נאמר בתורה (דברים ה טו) : "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ, כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ, לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ, וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ".
הבטחת שכר זו, שהבטיחה התורה עבור קיום מצות כיבוד הורים, הינה דבר יוצא דופן. כמעט לא ניתן למצוא בתורה שום פירוט של שכר עבור קיום מצוה זו או אחרת. יוצאות מן הכלל הן שתי מצוות, שהתורה מפרשת בהן את שכרן: האחת - כיבוד אב ואם, והשניה - מצות שילוח הקן, ככתוב בתורה (דברים כב ו-ז) : "כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ... שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם, וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ, לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים". מפליא מאוד לראות כי התורה מבטיחה את אותו שכר בדיוק, עבור שתי מצוות, שהקושי והעמל בקיומן כה רחוקים זו מזו: מצות שילוח הקן - מצוה כה קלה לביצוע, פעולה חד פעמית של שילוח האם [היונה] ולקיחת הגוזלים, אינה כרוכה במאמץ גדול, ואף לא בהוצאה כספית, ועליה אומר בתלמוד ירושלמי (מסכת פאה פ"א ה"א): "מצוה קלה שבקלות". ואילו מצות כיבוד הורים - כמה קשה לקיימה כראוי! כמה היא דורשת מאמץ ועמל, הקרבה ועבודת המידות. מצוה יום יומית הכרוכה פעמים בהוצאות כספיות, ובהשקעה של זמן ומחשבה. איך יתכן כי השכר על מצוה גדולה זו, יהיה כמו השכר של מצות שילוח הקן?
עוד יש לשאול, מדוע באמת לא פירטה התורה שכר לקיום המצוות? ואם ראתה התורה לנכון שלא לפרט - מדוע בשתי המצוות הללו יש פירוט לשכר?
אומר המדרש: משל למה הדבר דומה? למלך שהיה לו פרדס נאה, שגדלו בו עצים רבים, מינים ממינים שונים. שכר המלך פועלים שיבואו לעבוד בפרדסו, אך לא גילה להם מהו השכר עבור כל עבודה מעבודות הפרדס, כדי שלא ילכו כולם לעשות דווקא את המלאכות ששכרן רב, ויזניחו את העבודות ששכרן מועט. בערב קרא המלך לכל הפועלים, כדי לשלם להם שכר עבור עבודתם. פנה אל הפועל האחד ושאלו: תחת איזה אילן עבדת? השיב הפועל: תחת אילן זה. אמר לו המלך: זהו שיח של פלפלים, ושכרו זהוב אחד. קרא לפועל אחר ושאלו: תחת איזה אילן עבדת? השיב: תחת אילן זה. אמר לו המלך: זהו עץ נוי, אתן לך בשכרו חצי זהוב. קרא המלך לפועל נוסף ושאלו: תחת איזה אילן עבדת? השיב: תחת אילן זה. אמר המלך: זהו עץ משובח של זיתים, אתן לך בשכרו מאתים זוז!
תמהו הפועלים ואמרו למלך: האם לא היה המלך צריך להודיע לנו איזה אילן שכרו מרובה, כדי שנדע לעבוד תחתיו?! אמר להם המלך: אילו הודעתי שכר כל אילן ואילן, היאך היה כל פרדסי נעשה?!
כך אמר הקב"ה: לא תהא יושב ומְשַׁקֵּל במצוותיה של תורה. לא תהא אומר: הואיל ומצוה זו גדולה, אני עושה אותה ששכרה מרובה, והואיל ומצוה זו קלה, איני עושה אותה. מה עשה הקב"ה? לא גילה לבריות מהו מתן שכרה של כל מצוה ומצוה, כדי שיעשו את כל המצוות בתום, שהלוא כל המצוות כולן נצרכות לאדם, כדי להגיע אל תכליתו ואל שלמותו האמיתית, ולכן לא שייך שהאדם יחשב חשבונות, אלו מצוות כדאיות לו יותר ואלו מצוות כדאיות פחות - כולן חיוניות והכרחיות עבורנו. בכל אחת ממצוות התורה צפונה תועלת מיוחדת והכרחית, ולכן אמרו חז"ל (אבות פרק ב משנה א) : "וֶהֱוֵי זָהִיר בְּמִצְוָה קַלָּה כְּבַחֲמוּרָה, שֶׁאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל מִצְוֹת".
כדי להראות לנו עד כמה אין לנו שום הבנה אמיתית בשכרן של מצוות, ואין לנו שום אפשרות לחשב מהי מצוה חשובה יותר, ומהי מצוה חשובה פחות - מה עשה הקדוש ברוך הוא? "טלטל" ו"נענע" את שכר המצוות. דהיינו פירטה התורה דווקא מתן שכרן של שתי מצוות מנוגדות: מחד גיסא - החמורה שבחמורות, ומאידך גיסא - הקלה שבקלות, ושכר שתיהן "אריכות ימים"! ועל כך אמר שלמה המלך (משלי ה ו) : "אֹרַח חַיִּים פֶּן תְּפַלֵּס [שמא תתחיל לחשב חשבונות ולפלס לך דרך אלו מצות לקיים ואלו לא, לכך:] נָעוּ מַעְגְּלֹתֶיהָ - לֹא תֵדָע".
יחד עם זאת, בודאי לא יתכן לומר שהשכר בעבור שתי מצוות אלו, הוא אכן שווה, שהלוא אמרו חז"ל (אבות ה כג) : "לפום צערא - אגרא", כלומר: ככל שהאדם מתאמץ ועמל יותר בקיום המצוה, כך הוא מקבל שכר גדול יותר. ואם כן בהכרח לומר ששכר האריכות ימים, הוא רק חלק קטן מן השכר, והשכר האמיתי הוא לעולם הבא, אשר עין לא ראתה, ואין לנו שום יכולת לנסות לתאר ולהבין אותו, ונסמוך בזה על חסדו ויכולתו של הקדוש ברוך הוא, ונאמן הוא בעל מלאכתנו שישלם לנו שכר פעולתנו. (מדרש רבה דברים פרשה ו אות ב, ובפירוש מהרז"ו)
--------------------------------------------------------------------------------
האם מקבלים שכר מצוה בעולם הזה?
מסופר על אלישע בן אבויה, שהיה גדול מאוד בתורה. אבויה אביו הועיד אותו כבר מינקותו להיות גדול בתורה, אך כוונתו בזה לא היתה לשם שמים. היה זה כאשר ערך אבויה סעודת ברית מילה לבנו אלישע, והזמין לסעודה אנשים רבים וביניהם אף את גדולי הדור. הסתובב אבויה בין המוזמנים, וראה כי כל קבוצה משוחחת בענייניה, העשירים - בענייני מסחר ועסקים, העניים - בענייני קיבוץ נדבות, וכן הלאה. והנה ראה את החכמים שעוסקים הם כמובן בדברי תורה, ומרוב קדושה, ירדה אש מן השמים והקיפה אותם. תחילה לא הבין אבויה וחשב כי זוהי אש רגילה, אמר להם: וכי באתם לשרוף את ביתי?! אמרו לו: לא אש רגילה היא זו, כי אם אש של קדושה. התפעל אבויה ואמר: אם זהו הכבוד והגדולה של לומדי התורה - הריני מקדיש את בני הנולד לעסק התורה! ואכן גדל אלישע והיה לגדול בתורה. ואולם, מכיון שהיסודות לגדלותו היו שלא לשם שמים, הנה קרה מה שקרה. (תלמוד ירושלמי מסכת חגיגה פרק ב ה"א, תוספות חגיגה טו ע"א)
הלך אלישע בדרך, והנה רואה הוא אדם האומר לבנו: עלה לגג והבא לי משם גוזלים. עלה הבן, קיים בכך מצות כיבוד אב, ואף שילח את האם הרובצת על הגוזלים, וקיים בכך מצות "שילוח הקן", והנה כשאך בא לרדת מן הגג - נפל מן הסולם ומת!
ראה זאת אלישע ותמה: הלוא שכר מצות כיבוד אב ואם הוא אריכות ימים, ואף שכר מצות שילוח הקן הוא אריכות ימים, וכיצד מת זה דווקא לאחר שקיים שתי מצוות אלו?! מיד החל לכפור בתורה, ויצא לתרבות רעה, ומאז כינו אותו חכמים בשם: "אָחֵר".
אולם באמת, כיצד יתכן שאותו אדם מת? הלוא כתוב בתורה במפורש: "לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ, וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ"?! אלא אמרו חז"ל: "שכר מצוות בהאי עלמא - ליכא", כלומר: אין הקדוש ברוך הוא משלם את שכר המצוות בעולם הזה, אלא "למען ייטב לך" - לעולם שכולו טוב, "ולמען יאריכון ימיך" - לעולם שכולו ארוך. (קידושין לט ע"ב. חולין קמב ע"א) ובאר המאירי: כי אכן עיקר שכר המצוות הוא בעולם הבא, ואולם יש גם קצת מפירות של שכר המצוה בעולם הזה, אלא שיש דברים המעכבים את הגמול. לפיכך אל יהרהר האדם כלל בענין "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו", אלא ידע האדם שכל מעשיו של ה' יתברך הם במשפט ויושר, ואופני חכמתו נעלמים מאתנו.
ולמה הדבר דומה?
פרופסור נכבד מסר הרצאה מאלפת אודות נזקי העישון. נתן הוכחות והסברים לכך שהעישון מזיק מאוד לריאות, גורם למחלות קשות, ומקצר את תוחלת החיים ל"ע. אחד הנוכחים ביקש את רשות הדיבור והכריז: "אדוני הפרופסור, ההרצאה הזו כולה מופרכת ולא נכונה, כל ההסברים וההוכחות - הכל שקר וכזב!". "מדוע אתה חושב כך?", התעניין הפרופסור, והלה השיב בביטחון: "הנה יש לי שכן, זקן בן שמונים, מעשן כרוני כבר עשרות שנים, והוא מאריך ימים ובריא כמו שור! ואם לא די בכך - הרי שיש לי קרוב משפחה, אשר נפטר בגיל צעיר ממחלה קשה ברֵיאות, ותאמינו לי, רבותי - לא עישן סיגריה אחת מימיו!" כך סיים את "נאומו" בנימת ניצחון, והתיישב בחשיבות במקומו...
ומה באמת נאמר? האם הדוגמאות הללו הן אכן "ראיות" לכך שהעישון אינו מזיק לבריאות, ואינו גורם למחלות קשות? בודאי ובודאי שלא! אלא מה? יש סיבות נוספות שמתערבות כאן! יש אדם חזק ובריא מטבעו, ויש אנשים חלשים ורגישים יותר. יש אנשים השומרים על תזונה מאוזנת ובריאה, ועוסקים בפעילות גופנית, ויש כאלה שמזניחים זאת. יש אנשים הגרים באזור של אויר הרים צלול, ויש הגרים באזור תעשייתי מפויח ועכור...
כללו של דבר: דוגמא זו או אחרת לא תוכל לערער את הקביעה הברורה, כי העישון אכן מזיק לבריאות, וגורם חלילה, למחלות ולקיצור תוחלת החיים.
ולעניינינו, שכר מצות כיבוד הורים מובטח בתורה: "לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ, וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ!". אלא שלפעמים מתערבות סיבות נוספות המעכבות את השכר, ועיקר השכר האמיתי צפון ושמור לעולם הבא. ולכן אין מקום להקשות קושיות ממקרים מסוימים, כפי שהקשה אלישע 'אחר', אלא המאמין האמיתי יודע שיש להקב"ה חשבונות רבים, ולכן עושה הוא את המצוות בתמימות, מתוך ידיעה ברורה ש"נאמן הוא בעל מלאכתך, שישלם לך שכר פעולתך". ומובא במדרש (שוחר טוב תהילים ט), שכאשר אדם מקיים את המצוות בתמימות מבלי לחשב חשבונות, הרי הוא זוכה לשכר כפול: האחד - עבור קיום המצוה, והשני - עבור אמונתו בבורא עולם. וכתב ספר החסידים (סמן שמב) : אם תראה רשעים שמזלזלים באביהם ואמם, ואף על פי כן מצליחים, דע לך כי לרעתם הוא, כדי שיהיה עונשם גדול. ואל תַקשה, כמה וכמה מכבדים אב ואם ואין להם בנים, שדברים אלו נעלמים ממנו, וגלויים לפני הבורא, ואין להרהר אחר שאלות אלו וכיוצא בהן, כי הדברים אמת הן, שכל מי שמכבד את אביו ואמו זוכה לבנים, ואותם שאינם זוכים, יש סיבה גלויה לפני הבורא כמדובר. וכן במי שאינו מכבד אב ואם, ויש לו בנים.
להלן נביא מספר נקודות של שכר המובטח עבור מצות "כיבוד אב ואם", בבחינת מה שאמרו חז"ל (פאה פרק א משנה א) : "אלו דברים שאדם עושה אותם, אוכל מפֵרותיהם בעולם הזה, והקרן קיימת לו לעולם הבא. ואלו הן: כיבוד אב ואם...".
"בֵּן יְכַבֵּד אָב וְעֶבֶד אֲדֹנָיו"
משל למה הדבר דומה, למלך בשר ודם שהיה לו עבד שאהבו מאוד, לימים ברח העבד מהמלך, והיה המלך מחזר עליו בכל הארצות לחפשו עד שנפל בידו והעמידו לפניו, כיון שהביאו לפניו, תפסו בידו והכניסו לתוך ביתו והראהו כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות וכל שהיה לו בתוך ביתו, הוציאו לשדה והראהו גנות ופרדסים וכל שיש לו בשדה, והראהו את בניו, בין גדולים ובין קטנים, ועבדיו בין גדולים ובין קטנים. לאחר שהראהו אמר לו, הראית שאיני צריך לך כלום? אלא בוא ועשה מלאכה עם בני ועם עבדי בין גדולים ובין קטנים, ותהא נוהג בי כבוד ומתיירא ממני, כדרך שבני אדם נוהגים בי כבוד ומתייראים ממני. כך אמר הקב"ה השוויתי את כבודי לכבוד אב ואם, בא וכבד את אביך ואמך ותהיה ירא מהם, ואתן לך את שכרך. (תנא דבי אליהו רבה פרשה כה)
--------------------------------------------------------------------------------
אריכות ימים
אומרת התורה: "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ... לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ!" (דברים ה טו) אומר רבנו סעדיה גאון: מדוע ראתה התורה לנכון להבטיח שכר "למען יאריכון ימיך", מה שלא אמרה בכל המצוות? אלא, שאם אדם יתרשל במצוה זו, בדין הוא שגם בניו לא יכבדוהו. ואז לא כדאי שיאריך ימים, כי בזקנותו בהכרח יצטרך לעזרת בניו... אבל אם יכבד את הוריו, אזי בבוא העת יכבדוהו בניו, ותהא זקנותו טובה ומאושרת!
ויש שאמרו, שיש כאן מידה כנגד מידה - שכר של כבוד כנגד כבוד. דהיינו שכאשר אדם מאריך ימים ומגיע לגיל זקנה ושיבה, אזי מכבדים אותו יותר. לכן אדם זה, שכבד את הוריו, זוכה שיכבדו אף אותו בהיותו בעל הדרת שיבה.
עוד מסבירים, שהלוא אמרו חז"ל: "שלושה שותפים יש באדם: הקב"ה, אביו ואמו. אביו ואמו נותנים בו אברים וגידים, בשר ודם, והקב"ה נותן בו נשמה" (קידושין דף ל עמוד ב) . והנה, אדם שאינו מכבד את שני השותפים שהם הוריו, אף הקב"ה "מפרק את השותפות" ונוטל את חלקו שהיא הנשמה, ונותר הגוף מוטל ללא רוח חיים... אבל כאשר האדם מכבד את השותפות, גם הקב"ה ממשיך להיות שותף, וזוכה אדם זה לאריכות ימים ושנים... (מאסף שבספר מדרש תלפיות אות א ענף אב ואם) הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד באר, כי השכר הוא בסוף ימיו, כדי להשלים את השעות שהחסיר בגלל כבוד אב ואם! לכן לא יחוס אדם על הזמן הרב, שפעמים מצוה זו דורשת ממנו, ועל "ביטול תורה" שכביכול נגרם לו, מאחר והקב"ה יחזיר לו את הזמן הזה, וכבר אמר הקב"ה (דברים רבה ד) : "שמעו לי, שאין אדם שומע לי - ומפסיד", וה' לא ימנע טוב להולכים בתמים. (עלינו לשבח)
אמרו חז"ל: יוסף הצדיק - מתוך שעמד והתחזק בכבוד אביו במצרים, זכה לעטרת שיבה, שנאמר: "וירא יוסף לאפרים בני שלישים..." (מדרש שוחר טוב משלי טז)
--------------------------------------------------------------------------------
בניו יכבדוהו
אמרו חז"ל: המכבד את אביו, הקב"ה נותן לו בנים שיכבדוהו - מידה כנגד מידה. (מדרש תלפיות ענף כיבוד אב ואם, ודייק כן מילקוט איוב תתקכז)
וכן כותב רבנו יצחק אברבנאל: מה שאמרה התורה "למען יאריכון ימיך", זו אינה רק הבטחת שכר, אלא לומר לאדם: הלוא אף אתה - יאריכון ימיך על האדמה, גם אתה בעצמך תהיה אבא לילדים, וגם אתה תגיע לגיל כזה, שבו תזדקק לבניך. אם אתה תכבד את אביך ואת אמך - אף בניך יכבדו אותך בזקנותיך, כי הנה במידה שאדם מודד בה מודדים לו! ואם כן כיבוד אב ואם אינו רק לתועלת הזקנים המכובדים, כי אם גם לתועלת הבן המכבד אותם, כי גלגל הוא שחוזר בעולם.
מעשה באדם עשיר, שהיה לו אב זקן, עני וקשה יום. גר האב בבית בנו, אך היה עליו לטורח רב: הטריד בבקשות רבות, וגרם לתקלות שונות - פה שפך את המרק, ושם לכלך את הרצפה, כאן מעד ושבר אגרטל יקר, ושם נקרע ספר שאחז בידיו הרועדות. קצה נפש הבן באביו, והחליט להוציאו מביתו, שילך לקבץ לו נדבות יחד עם יתר עניי העיר, מדוע שיסבול כל חייו בגללו?!
בן קטן טוב לב ועדין נפש היה לו לעשיר. ביום חורפי אחד צעד הבן ברחוב העיר, ולפתע נחרד למראה עיניו: רואה הוא את סבו יושב בבגדים בלואים בפינת הרחוב, כל גופו רועד מקור, ונראה כי זמן רב לא נכנס אל פיו מזון כראוי. ברחמנות ניגש אליו, נתן לו את הכריך שהכינה לו אמו, והושיט לו אף מספר פרוטות שנמצאו בכיסו. לאחר מכן אץ רץ לביתו, כדי לספר לאביו את אשר ראו עיניו, אולי יחוס עליו ויחזירהו לביתו. אך מה נדהם הבן כאשר שמע את תגובתו הצוננת של אביו! האב העשיר כלל לא הטה אוזן ולב למצבו של אביו, אלא רק הציע לו ברוב "נדיבותו", כי יכול הוא לגשת לעליית הגג, שם על הוו תלוי מעיל, ויכול הוא למוסרו לסבו...
רץ הבן אל עליית הגג, ומה עגמה עליו נפשו בראותו את המעיל התלוי על הוו - כה ישן ומרופט. האם זה כל מה שיכול אביו העשיר לתרום לסבא האומלל?!
דמעות עמדו בעיניו. מה יעשה?! כיצד יפקח את עיניו של אביו הטועה? כיצד ירכך את לבבו האטום? לפתע, רעיון עלה בלבו! נטל בידו האחת את המעיל הבלוי, ובידו השניה נטל מספרים גדולות, ירד חיש למטה, והחל לגזור את המעיל לשניים, לנגד עיניו של אביו.
"מה אתה עושה?" התרעם עליו האב. הבן הביט בעיניו של האב והסביר בתמימות: "אבאל'ה היקר, לכבודך ולמענך אני עושה זאת! לעת זקנתך, כאשר תהיה זקן ותשוש, ולא אוכל עוד להחזיקך בביתי - לא תצטרך לרעוד מקור עד שילך מישהו להביא לך מעיל. מראש חוצה אני מעיל זה, חציו אלך להביא לסבא כאשר בקשת, ואת החצי השני אשמור בעליית הגג, כדי לשלוח אליך בימי החורף הקרים..."
דקות ארוכות שתק האב בתדהמה. דברי בנו טלטלו את נפשו והמיסו את לבבו. בהחלטה נחושה יצא לחפש את אביו. החזירו לביתו, התרפס לפניו בבקשת סליחה, הלבישו במיטב הבגדים, והושיבו בכבוד בראש השולחן... (דרך אמונה לרבי שאול דוויק זצ"ל)
--------------------------------------------------------------------------------
בנים צדיקים
כותב ה'פלא יועץ': "ואף אם יכביד אביו עולו עליו, ויצרו מסיתו הסת כפול, יגביר את היצר טוב על היצר הרע, ועול יסבול ולא יבול, ולא יאחר לעשות ככל היוצא מפיו, שמא יקדמנו אחר. ולפום צערא אגרא, ואוכל פרות בעולם הזה שיהיו לו בנים מהוגנים, שאילו לא היה אלא שכר זה, כבר כדאי לו להתייגע בעשרים אצבעותיו כדי לזכות לזה".
--------------------------------------------------------------------------------
מניעת חילול שבת
נאמר בתורה: "זכור את יום השבת לקדשו... כבד את אביך ואת אמך" - מה הקשר בין שתי מצוות אלו? מדוע נסמכו זו לזו?
כותב המעם לועז (שמות ב תרלט) : כל המכבד את אביו ואמו, אינו בא לידי חילול שבת, כי יש אדם נכשל בחילול שבת שלא בכוונה, ושכר המצוה הזאת שישמרו אותו משמים, שלא יבוא לידי כך. (ילקוט שמעוני דברים פרק ה)
וכן אמר אליהו הנביא... למה נסמכה מצות כיבוד אב ואם למצות שבת? ללמדך שכל זמן שאדם מכבד את אביו ואת אמו, אין חטא בא לידו! שנאמר (ישעיה נו ב) : "אשרי אנוש יעשה זאת... שומר שבת מחללו..." אל תקרא 'מחללו' אלא 'מחול לו' (תנא דבי אליהו רבא כד)
--------------------------------------------------------------------------------
שכר לעולם הבא - עין לא ראתה
שכרה של מצות כיבוד הורים לעולם הבא - לא נוכל לתאר ולשער, אין לנו כלל את הכלים ואת ההבנה לדמות בנפשנו עניין זה. כי הנאות העולם הזה, אינן דומות כלל וכלל להנאות העולם הבא, לא באיכותן ולא בעוצמתן.
"כשם שכבדת ועינגת את אביך ואת אמך לעת זקנותם, כך תהא מתענג על ה'". (תנא דבי אליהו רבא פרק כז)
מסופר על רבי יהושע בן אלם, שבאו ואמרו לו בחלום: "שמח בלבבך, שאתה וננס הקצב תהיו יחד בגן עדן. מושבו ומושבך יחד, חלקו וחלקך שווים כאחד". תחילה לא התייחס רבי יהושע אל החלום, באומרו "חלומות - שוא ידברו!" אולם משחזר החלום שוב ושוב, הבין כי אמת הוא, הצטער בלבבו ואמר: אוי לי, מיום שנולדתי הייתי תמיד ביראת קוני, ולא עמלתי אלא בתורה, לא הלכתי ארבע אמות בלא ציצית ותפילין, והיו לי שמונים תלמידים, ועכשיו שקולים מעשי ותורתי עם קצב פשוט?!
לא נחה דעתו, קרא לתלמידיו ואמר להם: "תדעו שלא אכנס לבית המדרש עד שאראה מי הוא קצב זה ומה מעשיו, שהוא חברי בגן עדן!" מיד הלך עם תלמידיו מעיר לעיר, ובכל מקום היה שואל ומתעניין: "האם גר כאן ננס הקצב?". לאחר חיפושים רבים, הגיע סוף סוף אל עירו. כשנכנס, שאל מיד: "היכן ננס הקצב?" אמרו לו: "למה אתה מבקש אותו? הלוא אתה חסיד וצדיק, ותשאל לאיש כמותו?!" אמר להם: "מה מעשיו?" אמרו לו: "אדונינו, טוב יותר שלא תשאל עליו, אלא תראה אותו בעצמך...". מיד שלחו שליחים אל ננס הקצב ואמרו לו: "רבי יהושע בן אלם מבקש לראות אותך!" אמר להם ננס: "מי אנוכי ומי אבותי, שרבי יהושע מבקש לראות אותי?! לא יתכן הדבר, אלא בודאי מלגלגים אתם עלי, לא אבוא עמכם!" הפצירו בו שוב ושוב שיבוא, אך ננס היה משוכנע כי שקר בפיהם, אך לצון חומדים הם לו...
חזרו השליחים לרבי יהושע ואמרו לו: "אתה אור לישראל ואור לעינינו, עטרת ראשנו, ומה לך ולקצב גס זה, והוא אף סירב ללכת עמנו!" אמר להם: "תדעו שלא אשב, עד שאראה אותו!"
הלך רבי יהושע בעצמו אל ננס הקצב, וכראות ננס את רבי יהושע, נפל על פניו ואמר ביראת כבוד: "מה יום מיומיים שעטרת ישראל בא לפני עבדו?!", אמר לו רבי יהושע: "שאלה לי אליך. אמור נא לי, מה מעשיך ומה מלאכתך?" אמר לו: "אדוני, קצב אני, ויש לי אב ואם זקנים, ואינם יכולים לעמוד על רגליהם, ובכל יום ויום אני מלבישם ומאכילם ורוחצם בידי". מיד עמד רבי יהושע ונשקו על ראשו ואמר לו: "בני אשריך ואשרי גורלך, ומה טוב ומה נעים ואשרי חלקי, שזכיתי להיות חברך בגן עדן!" (סדר הדורות סדר תנאים ואמוראים עמוד 196)
פלא פלאות!
וכך כותב בתנא דבי אליהו: בזמן שאדם מכבד את אביו ואת אמו לעת זקנתן, למה הוא דומה? למלך שבא אליו בן אוהבו. אמר לו המלך: בני, מאין אתה בא? אמר לו: מבית אבי ואמי. אמר לו המלך: אביך ואמך מה הם עושים? אמר לו: נפטרו בשלום לבית עולמם, אחר שכיבדתי אותם כראוי, והרוויתי אותם רוב נחת וכבוד ושמחה. אמר לו המלך: בני, ברוך אתה ותהיה לך קורת רוח בעולם על שנתת מנוחה לאביך ולאמך, עד שנפטרו בשלום לבית עולמם. עכשיו בוא עמי לביתי, וראה אלו אוצרות וגנזים טובים גנזו לך הוריך אצלי, בודאי שראוי אתה לקבלם!
כך מי שמכבד וזן ומפרנס את אביו ואמו עד שנפטרו בשלום לבית עולמם, והולך בדרכי שמים, ובזה הוא עושה נחת רוח לאביו ולאמו, אומר לו הקב"ה: בני, בוא ואראך גנזי שמים שהם גנוזים לך אצלי, מפני שכבדת ופרנסת את אביך ואמך, ועשית לי נחת רוח במעשים הטובים שלך! ועל כך נאמר: "ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך, כי תשמע בקול ה' אלוקיך!". (תנא דבי אליהו כז)
"כל המבקש ימים ושנים, ועושר ונכסים וחיים בעולם הזה, וחיים ארוכים לעולם הבא שאין לו סוף, יעשה רצון אביו שבשמים ורצון אביו ואמו". (תנא דבי אליהו רבא פרשה כד)
--------------------------------------------------------------------------------
עונש המזלזל בכבוד הוריו
אמר רבי שמעון בר יוחאי: "כשם שמתן שכרן מרובה , כך עונשן מרובה"! (מדרש שמואל פרשה ז)
"אם אין אדם מכבד את אביו ואת אמו - גזירות קשות באות עליו". ה' יצילנו. (תנא דבי אליהו רבה פרשה כד) כתב הפלא יועץ זצ"ל: יש בנים משחיתים שמזלזלים בכבוד הוריהם ומצערים אותם צער בנפש... אוי להם לבנים שכך גורמים לאביהם, אויה להם, אהה עליהם. אוי להם מיום הדין, כי על הכל יביא אלוקים במשפט, על מה שעבר על דעת קונו, ועל מה שעבר על דעת אביו ואמו וציער אותם, ואוכל פירות בעולם הזה, שכאשר עשה - כן יעשו בניו לו, שמידה כנגד מידה לא בטלה, מלבד קרן העונש הקיימת לו לעולם הבא.
"כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך" - אם כבדתם יאריכון ימיך, ואם לאו - יתקצרו ימיך! ח"ו, שכך דברי תורה נדרשים - מכלל הן אתה שומע לאו. (מכילתא יתרו פרשה ח)
מעשה באדם שהסתכסך עם הוריו עקב מריבה משפחתית, ונמנע מלבוא אל ביתם. הדבר כאב להורים מאוד, אך הבליגו על יגונם. הגיעו הדברים לידי כך, שכאשר פגש הבן באביו בשבת, התעלם ממנו ולא ברכו בברכת "שבת שלום"!
לא יכול היה האב לשאת את כאבו ובושתו, והתאונן בפני הצדיק רבי סלמן מוצפי זצ"ל: מה יאמרו הרואים, מה חושבים האנשים, אוי לכלימה!
הזדעזע הצדיק. ניסה לחשוב כיצד להשפיע על הבן להיטיב את דרכו ולשנות את התנהגותו כלפי אביו. ישב והעתיק בעבורו קטעים בענין גודל וחשיבות מצות כיבוד אב ואם - מן הגמרא ומן המדרשים, מספרי מוסר כ"ראשית חכמה" ו"שבט מוסר"! וכשהדברים ערוכים בידו, הלך אל הבן ואמר לו: "הט אוזנך, ושמע דברי אלוקים חיים!". שמע הלה מפני הכבוד, אבל סירב לקבל את הדברים, אטם את לבו והקשה את עורפו - ריב לו עם הוריו, ולא ישנה את דרכו!
אמר לו הצדיק: "עדיין לא סיימתי לקרוא. הט אוזנך ושמע דברי חכמינו ז"ל: 'אם כבדתם - יאריכון ימיך, ואם לאו - יתקצרו ימיך!' והוסיף: "אין מענישים אלא אם כן מזהירים. תן לבך לשנות אורחותיך עד השבת הבאה, תוך שלושה ימים!"
עברו הימים, וביום השלישי, בשבת קודש, המשיך האיש בהתעלמותו מאביו. ראה הצדיק, וחרה אפו. ביום ראשון בבוקר סר לחנותו של האיש להוכיחו על פניו, וראה שהחנות מלאה קונים. לא רצה לביישו ברבים, ואמר: אצא, ואשוב עוד מעט. כעבור רבע שעה חזר, ומצא אמבולנס עוזב את המקום בצפירה בהולה. נושא את האיש, ללא רוח חיים! ככלות ימי ה'שבעה' ראהו אחד מקרוביו בחלומו, והוא רומס את עשרת דיברות... ה' ירחם ויציל. (מעיין השבוע שמות רצג)
כתב ספר החסידים: אם תראה רשעים שמקילים בכבוד אביהם ואמם, ואף על פי כן מצליחים, דע כי לרעתם, כדי שיהיה עונשם גדול! (ספר חסידים סימן שמב)
וכן כתב רבי חיים פלאג'י זצ"ל: אם תראה בני אדם שהקילו במצות כיבוד אב ואם, והשחיתו והתעיבו עד שהכו וקללו את הוריהם, והם שקטים ושאננים ולא עבר עליהם כוס תרעלה, ולא לקו ביסורים, דע לך בנאמנות גמורה כי לסוף ימיהם לא יצאו נקיים מהעונשים והיסורים הבאים עליהם. ואם לא קבלו יסורים כלל בעולם הזה, כי ה' יתברך אל רחום וחנון, מאריך אפו, יהיה עונשם יותר גדול כפל כפליים לעולם הבא. (תוכחת חיים פרשת תולדות)
--------------------------------------------------------------------------------
יעקב ועשו
בתורה ובחז"ל מובא, עד כמה כיבד עשו הרשע את אביו יצחק. אמר עשו: "אין כבודו של אבא להיות משמשו - אלא בבגדי מלכות!", ואכן בשעה שהיה משמש את אביו, היה לובש את "בגדי החמודות" המיוחדים שלו. [אלו בגדים שעשה אותם הקב"ה לאדם הראשון, ושדד אותם עשו מנימרוד הרשע.] (בראשית רבה סה) אמר רבן שמעון בן גמליאל: כל ימי הייתי משמש את אבא, ולא שימשתי אותו אחד ממאה ששימש עשו את אביו! אני - כשהייתי משמש את אבא, הייתי נשאר בבגדי הרגילים, וכשהייתי יוצא לחוץ הייתי יוצא בבגדים נאים ומכובסים. אבל עשו - כשהיה משמש את אביו, היה משמשו בבגדי מלכות!
כיצד אפשר להבין זאת? איך יתכן שאדם כה רשע, בעל מידות מושחתות, יכבד כך את אביו?! הלוא מצות כיבוד הורים - מקורה ברגש טהור של הכרת הטוב, ורגש זה נעדר הוא מלבם של אנשים רשעים, החשים שהכל מגיע להם?! כך שואל הרב דסלר זצ"ל (מכתב מאליהו חלק ג עמוד 95).
ותשובתו - יסודה בדברי חז"ל (פסחים קיג ע"ב) : חמישה דברים ציוה כנען את בניו: "אהבו זה את זה, ואהבו את הגזל, ואהבו את הזימה, ושנאו את אדוניכם, ואל תדברו אמת".
כיצד ניתן להסביר שאהבת רעים תהיה בד בבד עם גזל ומידות אנוכיות ומושחתות? משיב הרב, שאכן חבורה של שודדים מוכרחה לסגל לעצמה משטר חזק של נאמנות איש לרעהו, ונכונות והקרבה למען שאר בני החבורה. אך נאמנות זו - אין מקורה באהבת חסד, אלא מתוך אהבת עצמם, כי יודעים הם שלא יוכלו להשיג תאוותם בכוחות עצמם אלא בכוחות מאוחדים עם אנשים כמותם, לכן הם מוכרחים להתאגד לחבורה ולקבוע משטר.
זה הדבר שעמד ביסוד כיבוד אב המיוחד של עשו הרשע - לא רגש טהור של הכרת הטוב, או אהבת חסד וכדומה. הרי הצצה חטופה בתורה על מעלליו ומידותיו המושחתות של רשע זה, בודאי לא תותיר לנו מקום "לחשוד" בו בדברים שכאלו. אלא מה? עשו היה מודע לחידלון האנושי - "דור הולך ודור בא", ו"גלגל הוא שחוזר בעולם"; היום אביו זקוק לו, מחר הוא עשו יהיה זקוק לבניו. חייב הוא אפוא לשמש דוגמא חיה לבניו, כיצד מכבדים אב. מה גם שרוצה הוא להיות יורשו וממשיך דרכו של אביו יצחק, ולקבל ממנו את ברכותיו. שיקולים אנוכיים כאלו ודומיהם, הם שהניעו את עשו לכיבוד אביו. [ואכן אין זה פלא שהוא מסוגל לומר משפט מגונה ומחריד מאוד: "יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי - וְאַהַרְגָה אֶת יַעֲקב אָחִי" (בראשית כז מא) . אין בלבו דאגה ואהבה כנה לאביו, אלא שמפחד הוא שמא כאשר יתנכל ליעקב אחיו, יהפוך אביו את הברכות שבירכו לקללות, ולכן מוטב לו להמתין בסבלנות עד שימות אביו... (רמב"ן) ] כזה הוא כיבוד אב של עשיו - נתינה לשם קבלה, אהבת הזולת לשם אהבת עצמו. וכיון שיש לו אינטרסים אישיים, והוא עושה זאת לתועלת עצמו בלבד, הרי שהכל נעשה במיטב השכלולים וההידורים!
הקב"ה אינו מקפח שכר כל בריה. סוף כל סוף - כיבד עשו את אביו, שילם לו הקב"ה את שכרו. ואולם ה' לא שמר את שכרו לעולם הבא, אלא שילם לו הכל בעולם הזה, שזכה לכבוד ולגדולה בימי חייו. וכן זכה שראשו נקבר במערת המכפלה. (מדרש תלפיות פרשת קדושים)
והנה - מנגד, עומדת מצות כיבוד הורים של יעקב אבינו ע"ה, בניגוד גמור. לא מתוך שום אינטרס אישי, אלא להיפך - מתוך התבטלות גמורה, גם כשהדבר יכול לכאורה להזיק לו.
אומרת רבקה ליעקב בנה: "וְהֵבֵאתָ לְאָבִיךָ וְאָכָל, בַּעֲבֻר אֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ לִפְנֵי מוֹתוֹ" (בראשית כז י) . ציווי זה היה קשה עד מאוד ליעקב אבינו. הלוא הוא "עמוד האמת", מידת האמת מוטבעת בו בדמו, כיצד יעשה מעשה רמאות שכזה, להתחזות לעשו ולקחת מאביו את הברכות במרמה?! מה גם שהדבר יכול להתגלות בקלות, ואז הוא יאבד לגמרי את הברכות! כפי שהוא אומר: "אוּלַי יְמֻשֵּׁנִי אָבִי... וְהֵבֵאתִי עָלַי קְלָלָה וְלֹא בְרָכָה" (בראשית כז יב) . ואולם כאשר הבין כי זה הדבר הנדרש ממנו בציווי אמו, הלך ועשה זאת במסירות נפש של ממש.
והנה דווקא מסירות נפש זו למצות כיבוד הורים, היא זו שאכן ביטלה את זכותו של עשו, ובזכותה זכה יעקב לקבל את הברכות מיצחק. וכך אומר החתם סופר: נראה שלא נכנסה רבקה לדבר זה [להכניס את יעקב אל אביו במרמה], אלא כדי לבטל את זכותו של עשו, ולא משום הברכות, כי מה היה לה בתחבולה זו, הלוא יושב בשמים ישחק, והוא יודע מי ראוי להתברך. אלא כל זמן שזכות כיבוד אב בידי עשו - אי אפשר שיפול, ועל כן חששה שיתרבה שכר עשו, אם יכבד את אביו בסעודה חשובה זו, וביקשה לחטוף מצוה זו מתוך מסירות נפש עבור יעקב.
--------------------------------------------------------------------------------
מבחר סיפורים בחשיבותה של מצות כבוד הורים
--------------------------------------------------------------------------------
הכל למען כבודו של אבא!
הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו זצ"ל בהיותו בן תשע, חלה במחלה קשה. הוא שכב במיטתו, מתפתל בכאבים עזים, בוכה וגונח מרוב יסורים. לפתע נכנס אביו לחדר, לבקרו. בו ברגע - פסק הנער מבכיו. הידק את שפתיו - וחייך אל אביו! באותה שעה שהה שם ידידו ורעו, הגאון רבי יוסף משאש זצ"ל, שנדהם למראה השינוי הכביר שחל בו.
לאחר שהאב יצא מהחדר, שבו הגניחות והאנחות. שאלו ידידו רבי יוסף: כיצד יכולת להחריש, אחר שסבלך רב כל כך?! ענה הנער בן התשע: "לא רציתי לצער את אבא, האם לא די בכך שאני סובל?! לא רציתי שגם לאבא יכאב!"...
פעם ישבו כולם לסעודת מצוה, ורבי רפאל ברוך הסב עמם אבל לא טעם דבר. לשאלתם, השיב שהוא שרוי בתענית. על מה ולמה?
סיפר, שהיה נוכח בבית הדין כאשר אביו הדיין פסק את פסק דינו - ואז החל המפסיד להתווכח עמו, והשתמש בלשון חריפה ובמילים בוטות. הבן לא יכול היה להחשות, ומחה על כבוד אביו - ועל כבוד התורה ובית הדין. אבל לאחר מכן הביע אביו באוזניו את מורת רוחו על דבריו: לב האיש היה מר עליו, ופרק את מרירותו.
"מששמעתי שציערתי את אבא - בתום לב! וכדי להגן על כבודו! - קיבלתי על עצמי להתענות כדי לכפר על החטא!"
ברבות הימים, כשהגיע אביו לשיבה, מילא רבי רפאל ברוך את מקומו כדיין. הוא קיבל משכורת ממשלתית מכובדת, אך מפני כבודו של אביו, היה מוסר לו את כל משכורתו, כדבר מובן מאליו! וזאת, למרות שהיה אז בעל משפחה! האב חילק את הכסף בין כל בני המשפחה, ונתן לרבי רפאל ברוך סכום מסוים למחייתו.
כאשר נפטר האב והמשכורת כולה נשארה שלו - הצטער רבי רפאל ברוך על המצוה שנשמטה מידו! (מעיין השבוע ג שנה)
יותם בן עוזיהו - כל זמן שהיה אביו מצורע והוא היה שופט את העם, לא נטל עליו כתר מלכות בחיי אביו, וכל דינים שהיה דן היה אומרם בשם אביו (ע' סוכה ד' מה ובפרש"י)
--------------------------------------------------------------------------------
אילו היתה לי אמא...
אל ביתו של הצדיק הקדוש רבי ישראל אביחצירא - ה"בבא סאלי" זיע"א, הגיעו אם ובנה. הבן - כל הופעתו אומרת מרדנות נעורים, נראה שהובא לכאן למורת רוחו. והאם - ניכר עליה כי שבעת מרורים היא. כשהגיע תורם להיכנס אל הרב, הגישה האם פתק, ובו היא מבקשת: בני אינו סר למשמעתי, מתחצף ומתמרד. יאציל עליו הרב ברכה שיתחזק במצות כיבוד הורים.
קרא הרב את הפתק, והשתררה דממה. הבן כמו מחכה להיחלץ במהירות האפשרית מן המעמד המביך. יאמר הרב את תוכחתו וישחרר אותו החוצה...
אך לא, הרב אינו פונה בתוכחה. רק אנחה כאובה פורצת מגרונו, ופניו מביעות עצב רב. "אח...", לוחש הרב, "אילו היתה לי אמא"... דמעות זולגות מעיניו של הצדיק, והוא ממשיך: "אילו היתה לי אם - על כפים הייתי נושא אותה, ורוקד מרוב שמחה!"...
בכיו הטהור של הצדיק הרעיד את הלבבות. גם ליבו הקשוח והעיקש של הנער הפוחז - התרכך ונמס. הרהורי תשובה וחרטה ניכרו על פניו. ואז פנה אליו הצדיק בחיבה ואמר לו: "בוא נא בני, שב לימיני, ואספר לך סיפור".
ישב הנער לידו, והצדיק סיפר:
בהיותנו צעירים, היה אבינו רבי מסעוד אביחצירא זצ"ל, חולה עד מאוד, וסבל ממכאובים קשים. אחי - רבי דוד, ה' יקום דמו, ואני - התאמצנו כמיטב יכולתנו לסעוד את אבינו החולה, לטפלו ולספק לו את צרכיו. מתוך כאביו, היה אבינו גונח גניחות של כאב, והדבר ציער אותנו מאוד. באחת הפעמים, כאשר רבו האנחות והגניחות, שאלו אחי רבי דוד: "אבא, למה אתה גונח כל כך?!"...
ענה אבינו ואמר: "עד לרגע זה היה לי יהלום זוהר ונוצץ, ועכשיו הועם זוהרו של היהלום!" כוונתו היתה כמובן לאחי הצדיק והיקר, שעתה נכשל באמירה שאיננה הולמת את מעלתו.
כאשר שמע אחי מילים אלו מפיו של אבינו, נחרד ונבהל. הוא החליט לגזור על עצמו גלות, ובמשך שנה שלימה הסתגר באחד מבתי הכנסת שבעיר, ישב ולמד שם בבדידות, כאילו היה מוחרם חלילה. כעבור שנה, שם פעמיו אל מושל העיר, שהיה אוהב ומעריץ מאוד את אבינו. הלה קיבלו במאור פנים, ושאל אותו למבוקשו. סיפר אחי למושל העיר את אשר קרה, וביקש ממנו כי יואיל לפנות אל אביו בבקשת סליחה בשמו, ולברר אם הוא סולח לו על אותה אמירה פסולה שיצאה מפיו לפני שנה!
המושל הנדהם נענה לבקשתו, והלך לרַצות את האב. ענה אבינו ואמר: "אכן, ידעתי כי יהלום זוהר הוא, ולא הועם זוהרו. לך אמור לו שאין בליבי עליו".
כששמע אחי את הדברים, מיהר מיד אל ביתנו. כשהגיע לפתח הבית כרע על ברכיו, וכך התקדם בכריעה עד למקום מושבו של האב. שם התחנן בבכיה: "אבי, אנא סלח לי. כטוב בעיניך עשה בי, מוכן אני למסור נפשי על מזבח רצונך!"
כך סיים ה"בבא סאלי" זיע"א את סיפורו, וכל הנוכחים השתוממו לשמע הסיפור המרעיש ששמעו זה עתה מ"כלי ראשון". עתה פנה הרב אל הנער, הניח ידיו על ראשו ואמר בחום אבהי: "אם תבטיח להיטיב את דרכך ולהקפיד בכבוד אמך, אברכך בכל הטובות והברכות! עליך להיות מאושר על כך שזכית, שיש באפשרותך לקיים מצוה כה יקרה, קיימנה אפוא בשלמות ובשמחה!"
ומחדרו של הרב יצא נער אחר לחלוטין. (מעיין השבוע ג שנח)
השומע לדברי אביו אפילו בדבר הרשות, מקיים מצות עשה, כאילו קיים מצות סוכה ולולב. אשריו ואשרי חלקו, מי שיש לו אב ואם שיכול להרוויח כל כך חבילות חבילות של מצוות! (הליכות מוסר עמוד תפ)
--------------------------------------------------------------------------------
כחוט השערה
המקובל רבי חזקיהו יצחק זצ"ל [בנו של הרש"ש הקדוש] - מגדולי מקובלי ירושלים היה, כל ימיו עבד את בוראו בקדושה עילאית. והנה, לפני פטירתו, קרא לתלמידיו ובפיו בקשה: ברצונו, כי בעת קבורתו, לא יורידו אותו אל הקבר, אלא יזרקו אותו לתוכו בביזיון! הזדעזעו התלמידים ונחרדו עד למאוד, על מה ולמה מבקש מהם רבם בקשה שכזו?! ענה להם: "פעם אחת ירדתי לפני התיבה כשליח צבור, נגד רצונו של אבי, וגרמתי לו בכך עוגמת נפש, ומני אז איני מוצא מרגוע לנפשי. השחרתי פני בתעניות ובתשובה, אולם חושש אני שמא עדיין לא תיקנתי לגמרי את חטאי. מקווה אני כי על ידי שתקברוני בביזיון, יתכפר לי אותו זלזול שזלזלתי בכבוד אבי!" סיים הרב את צוואתו, ולאחר מכן החזיר את נשמתו הטהורה לבוראה.
נבוכו התלמידים, ולא ידעו מה לעשות עתה, כיצד יוכלו לזלזל בקבורתו של רבם הקדוש? דנו בדבר, והחליטו כי לא יעשו כזאת, ואף אם חטא הרב חטא דק מן הדק, בודאי כבר שב בתשובה שלימה והתכפר לו חטאו.
ערכו התלמידים לרבם הלוויה מכובדת, כשהם מובילים את מיטתו אל מנוחתו במרומי הר הזיתים. והנה, בדיוק לפני הקבורה, הגיחו לפתע בריונים ערביים מכפר סילואן, כדי לשדוד ולפרוע פרעות. באימה ופחד, מיהרו התלמידים לנוס על נפשם ולהימלט מיד הבריונים, כשהם מותירים את מיטתו של הרב בסמוך לקבר. לעגו השודדים ליהודים הבורחים, וניגשו אל המיטה העזובה. ברגל גסה דרדרוה... הישר לבור הקבורה!
כך קוים רצונו האחרון של הצדיק הקדוש, לכפר על עוונו האחד והיחיד, שפגם פגימה דקה מן הדקה בכבוד אביו! (מעין השבוע ג שנה)
--------------------------------------------------------------------------------
השודד והפתן
מעשה ברבנו חיים בן עטר, ה"אור החיים" הקדוש זצ"ל, שהפליג בספינה. בהיותם בלב הים, קמה רוח סערה והטביעה את האוניה על כל נוסעיה. שלח ה' לרבנו הצלה, וזימן לו קרש מקרשי האוניה. נאחז בו הצדיק, והיטלטל עמו זמן רב, עד שפלט אותו הים אל היבשה. באפיסת כוחות שכב הרב על הקרקע והביט סביבו, הוא נחרד לגלות כי נמצא הוא במקום שמם, ארץ ציה וצלמוות, שורצת חיות רעות. כיון שנטתה השמש לשקוע, אזר הרב את כוחותיו ומיהר לעלות על אחד העצים, למצוא מסתור מפני חיות רעות. בפיו תפילה ותחנונים לפני בורא עולם שיציל אותו מן המצב המסוכן שאליו נקלע. כשהגיע הבוקר, ראה לפתע עשן מיתמר ועולה בקרבת מקום, משמע שמתגוררים שם בני אדם! שמח והודה לה', ושם פעמיו אל המקום. בהגיעו, והנה לפניו בית מוקף גדר. התקרב, ניגש - ואין איש בבית. נכנס, וראה לפניו אוכל מוכן. אחזו בולמוס, שכן זה כמה ימים לא בא אוכל לפיו. אכל ושבע, מצא מטה מוצעת ושקע בשינה.
לעת ערב שבו דיירי הבית - חבורת שודדים, שהיו רוצחים עוברי דרכים ובוזזים את רכושם. הם התפלאו למצוא את דלת הבית פתוחה. הביטו, והנה אף אכלו ממאכליהם! זעמו: "מי הוא זה ואיזה הוא אשר מלאו ליבו לעשות כן, לנהוג אדון בביתם?!" חיפשו ומצאו את הרב, ישן על מיטתם. חרה אפם וביקשו להרוג את הרב בשנתו. אמר להם מנהיגם: "עזבו אותו כרגע, הן בידינו הוא. נאכל ונשתה, ואחר כך נחרוץ את דינו".
אכלו ושתו, והקיצו אותו משנתו. עמד הרב לפני השודדים האימתניים, ונפלה עליו אימה. אמרו לו: "מי הרשה לך לבוא לביתנו ולעשות בו כרצונך?" ענה ואמר: אל נא תכעסו, אנוס הייתי מפני הרעב", וסח להם את כל קורותיו. אולם השודדים האכזריים לא התרכך לבבם, ודנו אותו למוות. אמר מנהיגם: "רצוני לשוחח עמו לפני הוצאתו להורג". יצא עמו החוצה ושאל: "רבי, האם תכירני?!" תמה הרב: "מי כאן יקרא לו בשם 'רבי'"? התבונן בו ולא הכירו. אמר השודד: אני תלמידך, פלוני בן פלוני, שלמדתי אצלך לפני שנים רבות". ענה הרב: "אין פלא שלא הכרתי אותך, שכן אז היית צעיר ללא זקן, ועכשיו השתנו פניך. אבל אמור נא לי, איך נפלת כך, משמים לארץ, לשפל המדרגה?!"
אמר לו: "הכל התחיל מריב שהיה לי עם אבי ואמי, וקצפתי קצף גדול וחטאתי להם חטאה גדולה. ניתקתי עמם קשר, והלכתי מדחי אל דחי. עבירה גוררת עבירה, עד שהפכתי למנהיג של רוצחים". כאן נשבר קולו של התלמיד-השודד, והוא קרא: "ידיי מלאות בדם! ועכשיו, בראותי אותך נזכרתי בעברי, בעמי ובאלוקי. אוי, אנה אני בא?! אוי לי ואבוי לנפשי, כיצד ירדתי אל התהום?! אנא, רבי, מתחנן אני אליך, תורה לי דרך תשובה. מוכן אני לקבל על עצמי כל אשר תאמר לי, ובלבד שתבטיח לי, שלאחר שאקיים הכל, יתכפרו לי עוונותי, ואזכה לחיי העולם הבא!"
אמר הרב: התשובה שלך קשה היא מאוד. אולם אם תעשה אותה - אני ערב לך שתזכה לחיי עולם הבא. ראשית לכל, כמובן: סור מרע! סור מיד מן השודדים הרשעים הללו. שוב בכל לבך לחיי תורה ומצוות, תשמור שבתות וימים טובים ותרבה מצוות ומעשים טובים. לאחר מכן, תחפש מאורת נחשים. כשתראה נחש פתן שזה עתה בקע מביצתו, תקחהו ותכלא אותו בקופסה סגורה, ומעתה צריך אתה "לאמץ" את הפתן. קח עימך את הקופסה לכל מקום, ובכל יום תאכיל את הנחש בוקר וערב - במשך שבע שנים תמימות! לאחר שבע שנים, תפתח את הקופסה, ותניח לפתן לצאת החוצה".
אבל הפתן יהרגני, רבי", נבעת השודד.
"אכן", השיב הרב, "ויהיה זה לך לכפרת עוון ופשע. התדרדרותך התחילה במרד הוריך, אשר גידלוך באהבה ובמסירות אין קץ. סעדו אותך בחולייך, האכילוך והלבישוך, ואתה בעטת בהם וגמלת להם רעה תחת טובה, כמו הפתן הזה שתזון אותו שבע שנים ולא יכיר לך טובה. יהא עונשך וכפרתך מידה נגד מידה".
ענה השודד ואמר באומץ ובגבורה, שיכולה להיות רק ביהודי: "מקבל אני עלי!" הוא אף הוסיף ואמר: "אין ספק, כי מן השמים סובבו כל זאת, שתטבע ספינתך בים ותגיע אלי למקום כה שומם. בודאי כל הצער והיסורים שנגרמו לך - לא בגללך, כי צדיק גמור אתה, אלא הכל סובב ה' בעבורי, כדי להביאך אלי לעורר את ליבי לשוב בתשובה, ולהציל את נפשי מרדת שחת!"
מיד פנו שניהם, כשהשודד לשעבר מדריך את הרב להגיע למקום ישוב. נשק את ידי הרב, ונפרד ממנו לשלום. נדד השודד למקום רחוק, ושב לדת אבותיו. לאחר מכן עשה כל אשר אמר לו הרב - גידל פתן בן יומו, האכילו והשקהו שבע שנים, ולבסוף הוציאו מכלאו והניח לו להכישו.
בא לרבנו חיים בן עטר בחלומו ואמר לו: "תנוח דעתך, על אשר עשיתי כל אשר ציוויתני, ומכח זה זכיתי למחילת עוונות ובאתי למנוחה שאננה בגן עדן וזכיתי לחיי העולם הבא!" (מעיין השבוע ג שנו)
--------------------------------------------------------------------------------
הלכה לבכות ברפת
אשה צדקנית התגוררה בעיירה באירופה. 16 שנים לא נפקדה בפרי בטן. ביום מן הימים, נסעה אל העיר הגדולה וינה לדרוש ברופאים, אולי יוכלו לסייע לה במילוי משאלת הלב הגדולה של העמדת הדורות הבאים. אבל למרבה הצער, חיוו הרופאים את דעתם, שאין לה כל סיכוי ללדת, והאשה חזרה לעירה בשברון לב עצום. בהגיעה לביתה, חיפשה פורקן לעצמה, וחשה צורך לבכות ולבכות... אולם אביה, שהיה אדם גדול וצדיק, היה גר בסמיכות לביתם, והיא חששה שבכייה יגיע לאוזניו, והדבר יצער אותו. אך מה תעשה, והדמעות - אינן מתחשבות בכך, וכמעט פורצות ללא מעצור. הנה היא רואה לפניה את רפת הפרות השוכנת בסמוך לביתם. ללא היסוס היא פונה אל הרפת, למרות ריח הצחנה שממלא אותה, ושם היא נותנת פורקן לבכייה. לפתע עבר שם אביה הגדול, והנה הוא שומע קול בכי, והקול נשמע לו מוכר... עמד והאזין לקולות, ואחר כך המשיך בדרכו.
לעת ערב, כאשר נכנסה אליו הבת, אמר לה: "בטוחני שבשמים שמעו את תפילתך הזכה. כעת חיה את יולדת בן!" למותר לציין שכך היה, ולשנה הבאה נולד לה בן, שהפך למאור גדול בתורה! (עלינו לשבח ה רנא)
--------------------------------------------------------------------------------
טרחה תמורת טרחה
להלן סיפור מחזק ומאלף, שסופר לאחרונה מפי בעל המעשה - סיפור של התמסרות מיוחדת לקיום מצות כיבוד הורים, ושל השגחה פרטית נפלאה. (מתוך הספר המיוחד "נפלאותיו לבני אדם" חלק א) ידועה אמרת העולם אשר "אבא אחד יכול לגדל עשרה בנים, ואילו עשרה בנים אינם מסוגלים 'לגדל' אבא אחד". מי שלא טעם את הטעם הלא קל של "צער גידול הורים" אשר לעת זקנה אין להם את הכוחות והמוחות 'לגדל' את עצמם - לא יבין זאת לעולם. מלבד הקושי הנפשי של בן לראות את אביו במצב הדורש טיפול, יש בכך אינסוף של קשיים נלווים, אשר צריך הרבה דעת ותבונה ושפע של יראת שמים טהורה בכדי לעמוד בזאת בכבוד ובעוז.
כאשר התאלמן אבא ז"ל, אחר פטירת אמנו ע"ה, חשנו שהתמוטט עליו עולמו באחת; מלבד היותו חולני וחלוש בלאו הכי, נכפתה עליו בדידות פתאומית, אשר קשה היה לו לשאתה. אבא ז"ל היה אדם נכבד, איסטניס ועדין דעת, אשר הורגל כל ימיו להופעה מכובדת. כלפי חוץ לא הראה מאומה, אך אני, כבן זקונים, חשתי איך שנפשו הולכת ומתעגמת עליו.
בריאותו של אבא החלה להתרופף, בשלב ראשון היה בני הבחור מגיע ללון עמו בלילות. את הארוחות סיפקה לו משפחתי, משום שאנו היינו גרים בקרבת מקום אליו, יחסית לשאר בניו. בחלוף מספר חודשים לא יכול הייתי שלא להבחין כי מצבו של אבא דורש טיפול יותר צמוד וקרוב, וכי לא ניתן עוד להשאיר את אבא הישיש במגורי הבדידות שלו.
עדיין התמהמהתי, כדרך בני אדם אשר אינם עושים היום, משהו שניתן לעשותו מחר.
אלא שקרה מה שקרה, ואבא מעד בביתו ונפל ארצה. כשעתיים יושב היה על הארץ מבלי יכולת לקום, ומי יודע מה היה סוף הסיפור, לו לא שמעה שכנה את קריאותיו הנואשות. היה זה עבורי די והותר. התחלתי לשוחח עמו על כך שיש לחשוב על מעבר לבית אחד הילדים.
מלכתחילה היה אבא קצר רוח מכל עצם הדיבור על העניין, טען שאינו רוצה להכביד על בניו, ומוטב לו להיות בביתו שלו, בו מתגורר למעלה מחמישים שנה. קשה לאדם לוותר באחת על הפרטיות שהורגל לה כה רבות.
הבהרתי לו כי יקבל חדר פרטי ונוכחותו לא תפריע לאיש. אדרבה, המגורים עמו בצוותא יחשבו לנו לכבוד ויקר. כל זמן שהוא גר לבדו, אין לנו מנוחה והננו מוטרדים בכל עת לשלומו. בדיעבד הסכים לסכם את השיחה בהבטחה שיחשוב על הענין.
למחרת אמר לי שהחליט לערוך ניסיון של חודשיים מגורים מחוץ לבית, כדי לראות 'איך זה נראה'. אף אם אבי זכה, בלי עין הרע, לתשעה ילדים נוספים חוץ ממני, היה זה טבעי שאציע את דירתי, אחר שאני הוא זה שהעליתי את הענין. מלבד זאת שכאמור היתה דירתי בקרבת מקום אליו. במובן מסוים קרוב הייתי לנפשו יותר משאר אחי ואחיותי - כבן זקונים. חשתי שאת מה שאני יכול להעניק לו - לא יוכל לקבל בשום מקום אחר. ביתי גדול ומרווח ברוך ה', יש לי אפשרות להעניק לו חדר משלו. עמדנו אז בשלהי חודש אדר. סיכמנו שיגיע אלי לחג הפסח, ומאז ישאר למשך חודשיים.
בצאתי מביתו, אחר הדברים האלה, ידעתי כי נטלתי על עצמי עול לא קל של מצות כיבוד אב. בעמקי ליבי לא היה לי ספק קל בכך, שתקופת ניסיון זו לא תסתיים אחר חודשיים, כי אם תתארך על פני שנים רבות, עד מאה ועשרים. אמת זו ברורה היתה לי ברגע הראשון, אך עם זאת עדיין שכנעתי את עצמי שמדובר כאן על תקופת ניסיון בלבד שבעזרת ה' נוכל לעמוד בכך.
התפללתי לה' יתברך, שרעייתי תהיה עמי בדעה אחת. ידעתי שבהסכמתה תלוי הכל. במובן מסוים, הקושי שלה הוא גדול משלי - הן מחמת הטרחה הכרוכה בעניין, והן מחמת שאין זה אביה כי אם חמיה, וההבדל גדול.
זימן לי הקב"ה שעת כושר, בה העליתי את העניין בפניה. בניגוד לתחזיתי שאצטרך לפתוח עתה במסע שכנועים, עצומה היתה הפתעתי הגדולה לראותה מסכימה עמי בכל לב, כי אכן זהו הצעד הנבון ביותר המוטל עלינו: "כולנו נגיע בעזרת ה' לגיל הזה, וכולנו נרצה לא להיות מושלכים לעת זקנה", אמרה. "זימן הקב"ה מצוה גדולה זו לפתחנו, ועלינו לאמצה בלב ונפש". את החסד שעשתה עמי בתגובתה זאת, לא אשכח לעולם. חשתי כי אבן נגולה מעל לבי. מעבר לכך - הרגשתי עידוד וכוחות מחודשים.
ישבנו עם הילדים בסעודת שבת, במהלכה גילינו להם בקול נרגש, כי עומדים אנו לזכות במצוה גדולה אשר כולנו נהיה שותפים לה. סיפרתי להם על הכבוד הגדול שחלק רבי טרפון לאמו הישישה, הרחבתי בפניהם את הדיבור על סגולת מצוה כבירה זו של כיבוד אב. דברנו על קשייו של אדם מבוגר הרגיל לחיים של שקט, וכי יש לכבדו ולהראות לו בכל הזדמנות כי שמחים אנו בקרבתו.
ילדי לא התלהבו יתר על המידה. הגדולים שבהם לא ששו במיוחד על כך שייאלצו לפנות את החדר הצדדי בבית עבור סבא - קשריהם עם אבי לא היו הדוקים, אבא היה אדם סגור ומופנם בטבעו. הרגשתי בכך שאינם מתלהבים, והדבר כאב לי מאוד. רק בתי הקטנה החכימה להתלהב, וזו היתה הסוכריה שהמתיקה לי את אותה אכזבה. כה קראה בתי בתמימות: "אבא, כשאתה תהיה זקן וחולה, אחרי שאמא... - אקרא לך לבוא לגור אצלי בבית"...
כאמור, נפתחו החודשיים הללו בימי חג הפסח. במשך החג הגיעו כל בני המשפחה לבקר. בהזדמנויות אלו שוחחתי שוב עם כל אחד מאחי ואחיותי, שנכון לרגע זה - אבא נשאר אצלי לתקופה. חלק מהאחים הביעו הערכה מעמקי ליבם, הגדיל אחד הגיסים לומר כי יהיה מוכן להשתתף בכל נטל כספי שיהיה כרוך בעניין.
עד מה מר היה לי לשמוע את אחד מבני המשפחה שטען, כי לדעתו העניין אינו כה נחוץ, להיפך - "אדם מבוגר חש טוב יותר בהיותו בסביבתו שלו". בכלל לא היתה דעתו נוחה מכך שהחלטתי על דעת עצמי להעביר את אבא, מבלי לשתף בהתלבטויות את שאר האחים. כל מילה מדבריו הכתה על ליבי באגרופים. נשכתי שפתיים ולא אמרתי את שצעק ליבי בתוכי: "איך אינך מתבייש לדבר אלי כך? הרי אני הוא זה שעושה כאן את מלאכת כולם, היכן ההערכה שלך?"
בקיצור - כל אחד הגיב בדרכו שלו, אחד עודד יותר, האחר הסתפק באמירה כי מסכים הוא וכי מבחינתו אין בעיה... הצד השווה שבכולם שאיש לא הציע את ביתו שלו לאחר אותם חודשיים... הבנתי מרוב התגובות משפט אחד: "כל הכבוד שנטלת על עצמך עול זה, עלה והצלח עמו".
'אסרו חג פסח' היה יום המגורים הראשון של אבא בביתי, אחר ימי החג. בבוקר יום זה אני קם ומוצא את עצמי מאוכזב עד לשד נשמתי מהימצאותו של אבא בביתי. גרמה לכך תגובתם הצוננת של שאר אחי, גם תגובת ילדי היתה קרירה מדאי לטעמי, חשתי כי עושה אני עימם עוול, בכך שאני כופה עליהם את המגורים עם אבי.
פתאום כבר לא הייתי שלם בלבי על הצעד הזה. ייסרתי את עצמי על מה ולמה הייתי פזיז החלטה, הרי יכול הייתי להודיע את עניין חולשתו של אבא לכל בני המשפחה ולהיות כמו כולם, על מה נטלתי עטרה לראשי, הרובצת עלי בכל כובדה מעתה, לאורך תקופה שאת סופה איני יודע...
היצר הרע הטביל את מוחי וליבי באגם של מרירות לאורך כל היום. ישבתי בעבודה כשליבי בל עמי, צר היה לי שכך נראה היום הראשון עם אבא. בשובי מהעבודה שהה אבי בבית הכנסת הסמוך, גם הילדים לא היו בבית, היתה זו הזדמנות עבורי לשתף את רעייתי, בכל אשר העיק על ליבי משך אותו היום. פרקתי משא ליבי מתוך כאב ותסכול עצמי שלא הייתי רגיל אליו מעודי. אך שוב היתה זוהי שנשלחה ממרום לעודדני:
"עצת היצר היא זו", אמרה. "אם קבלנו על עצמנו משהו - הבה נעשה זאת בשמחה. לרגע לא חשבנו שזה יהיה קל. זכור, כי לא עשינו זאת כדי לקבל הערכה ממישהו, את טובת אביך ביקשנו, והיא זו שצריכה לעמוד לנגד עינינו".
תמהתי בליבי על תעצומות הנפש הללו הנובעות בה - שכה הייתי זקוק להם. נזכרתי בידוע לי זה מכבר, אשר בילדותה היה אביה מטפל במסירות רבה באביו, שהתגורר בביתו במשך שנים. שיערתי כי חינוך זה השתרש במוחה, והוא שגורם לה לאיתנות דעתה בנידון. "אני שמחה שדווקא אנחנו זכינו לבצע פעולה חינוכית זו, שאין גדולה ממנה לתועלת ילדינו", אמרה.
חשתי כי שב אני לעצמי אט אט, וכי מוחי מתפכח מהערפול שלפת אותו. באותם רגעים נשמע קולו של אבא פותח את הדלת. אצתי לעברו בפנים מאירות ובהקלה גדולה. קידמתי אותו בכבוד ובשמחת פנים, נהניתי לראות כי הוא שבע רצון. סיפר לי על כך שהזמינוהו להשתלב בשיעור 'דף היומי' בבית הכנסת, וכי שמח לגלות כמה מכרים המתפללים אף הם בבית הכנסת הזה. אבא סעד את ליבו בארוחת ערב עם הילדים, האווירה היתה נעימה מאוד. - ..."חכמת נשים בנתה ביתה"!
הארכתי בתיאור יום זה במחיצתו של אבא, כי הוא רק היה מדגם לאשר אירע בהמשך: מורדות ועליות של תחושות כאלה המשיכו לפוקדנו מאז מידי פעם. לעיתים שוב היה זה אני שזקוק הייתי לחיזוק, בפרט אחר שנתקלתי במה שנראה היה לי חוסר הערכה מצד משפחתי. והיו גם הרבה רגעים ששמעתי מרעייתי כי איננה מסוגלת עוד להמשיך. סייע לנו הקב"ה ברחמיו לשאוב עידוד בכל עת ממעיינותיו המבורכים, ולהמשיך את תקופת הניסיון של החודשיים על פני שבע שנים!!
אבא מאוד אהב את ביתי החמים ואת היחס הנעים שקיבל בו. אחר חודשיים לא קשה היה לשכנעו להמשיך לעת עתה להישאר בביתי. השינוי הזה הזליף עליו מין רעננות מחודשת, גרם לו לקרן אור בחולשות הזִקנה שסבל מהן. מיששתי בעליל את ההקלה שאני גורם לו. עם הזמן - ואציין כי תבונתה של רעייתי גרמה לכך - השתלב אבא בחיי הבית להפליא, עד כי היה לחלק מהחיים שלנו. אבא עדיין העסיק את עצמו בכל מיני עניינים, את סדר יומו ניהל בעצמו, ועל אף קשיים פה ושם, נקלט יפה באווירת הבית והילדים. כך התנהלו העניינים במשך שנה, עד חג הפסח של השנה הבאה.
מאז ואילך הלכה בריאותו של אבא והידרדרה. זה לא קרה ביום אחד, אך מחוש כאן ותלונות על כאבים שם, כשמידי פעם אני נבוך לראותו מטושטש מאוד - כל אלה הביאו אותנו לעלות על רמת הסוכר הגבוהה שבדמו, מלבד מרעין בישין אחרים שסבל מהם. ביקורינו אצל הרופא הלכו ותכפו, אלה גרמו לי חיסורים בני שעות ממקום עבודתי.
בשלבים ראשונים עוד הייתי נעזר באחד מאחי או אחיותי, אשר התנדבו לבוא לקחתו לרופא. אך הבחנתי כי אבי מעדיף שאני הוא זה שיצטרף אליו. טען כי אני מבין יותר ברפואתו, ויכול יותר לעקוב אחר מתן התרופות וכו'. השתדלתי לכבד את רצונו זה, ראיתי עד מה מפוחד הוא מהעתיד לבוא עליו. גיליתי שאני המשענת שלו - כתינוק שנשען על אמו היתה נפשו של אבא נשענת עלי. לא אמר לי זאת, אך לא הייתי טיפש מכדי לא להבין את זה.
כשהיה הדבר אפשרי, הייתי עוזב הכל למשך שעות, ומתלווה אליו. לפני נסיעות כאלה היתה רעייתי לוחשת לי הדרכה, כגון: "תראה לו שאתה נהנה לנסוע איתו". אכן במהלך הנסיעות וההמתנה לרופאים, עת היה אבא מזכיר לי כמה וכמה פעמים: "הרי אתה מפסיד עבודה...", הייתי מרגיעו שמוכן אני להפסיד עוד ועוד ובלבד לשהות במחיצתו וליהנות מאמרי פיו. או אז היו עיניו קורנות, שח לי מאמרותיו על פרשת השבוע ומהגיגיו על החיים. דברים שכבר שמעתים ממנו עשרות פעמים, וששתי עימם בחדר ההמתנה אל הרופא - כאילו שמעתים בפעם הראשונה.
עם הזמן החל אבא הולך ונחלש, מבלי שתהיה לכך סיבה ברורה מלבד הזִקנה שזכה בה. קשה היה לו מאוד לבצע בעצמו הרבה דברים מינימאליים, לעיתים איבד אף את השליטה על עצמו, ברוב חולשתו. כאן עמדנו בין הפטיש לסדן: בין הטיפול בו החייב להיעשות אף בפני הילדים - ככל שהענין אינו נעים, לבין השמירה על כבודו וההגנה העקבית על ההערכה אליו, כראש המשפחה.
הכואב מכל היה שאבא הבחין היטב בכל, שהימצאותו בבית מתחילה להקשות עלינו, היה זה נורא לראותו כה חסר אונים מול עצמו. כאשר היה קורה משהו מצידו - היה מחוויר מבושה. הייתי אומר לו: "אבא, לא נורא, לא קרה כלום", ניסיתי לעודדו ולהעלות חיוך על מבע פניו האומלל - אך אבא לא מצא מילים בפיו, רק שתק או עשה עצמו לפתע כנרדם.
"דבר אחד אני מבקש", התחנן בפני לא אחת, "רק לא מושב זקנים, רק לא 'בית אבות'". ואני הייתי מבטיח לו נאמנה כי לא אוותר עליו לעולם...
שעות קשות החלו לפקוד את מעוני, קשות לכולנו, ולעיתים היה זה עובר את סף היכולת: "אבא", התפרץ בני בפני, אחר שנאלצנו פעם לקרוא לרופא באמצע סעודת השבת, "אני לא רוצה שסבא יהיה כאן". הוא רק אמר בקול את מה שאחיו ואחיותיו חשבו. הסברנו לילדים שגם לנו זה לא קל, אך זהו רצון ה' יתברך. מה שהוסיף על הקושי, שאבא בסגור נפשו לא היה טיפוס היכול להיפתח בפני ילדיו ולהודות להם. לעיתים היה הרושם נראה כי להיפך, איננו מרוצה ולא טוב לו. עובדה זו הקשתה עלינו מאוד, לא ידענו אם טוב לו אם לא. הייתי נושך את שפתי, שומע בהכנעה ומשתדל לדפדף אל דף חדש. ילדי למדו ממני כיצד עושים כך, פעם אחר פעם, שנה אחר שנה.
מאידך - היו גם רגעים יפים. לא אשכח אשר פעם בערב שבת, אחר שרחצתי את אבא והלבשתיו לכבוד שבת, הושבתיו בראש השולחן עם כל המכשירים הנלווים - ה' ירחם - ופתחתי לפניו חומש. הגשתי לו כוס תה ועוגה ואת ליבי מילאה שמחה של מצוה. אמרתי לו, כי אני כה שמח ומאושר שברוך ה' הוא כאן איתנו, איזו זכות היא עבורנו.
ואז, ברגעים אלה, הרים אבי אצבע רוטטת לעבר בני הבחור, בקול רועד אמר לו: "ראה בחור'ל, ככה מתנהגים". להתרגשותי אז, לא היה גבול. היתה דקה זו, פיצוי נהדר עבור שעות קשות אחרות, כאשר אבא לא היה צלול, ודימה לחשוב על יום רביעי כי שבת הוא, והחל גוער בבתי שהפעילה טייפ. או כאשר אחר רחצה - שוב נשפך המרק ונשמט עליו ועל המפה, והיה עלינו שוב להחליף הכל, כשפיו של אבא מלא טרוניה. ויש אשר מתרגז היה על אחד הילדים, נוזף בו בקול וזועם על משובת נעוריו מתוך צעקות ונפנופי אצבעות. לא ידעתי ברגעים כאלה למי משלושתנו יותר קשה עכשיו - לאבי, לי, או לבני הננזף. לרוב, לאחר מעשה כזה, יוצא הייתי עם בני או בתי הנזופים אל המרפסת, מפייס את דעתם ויורד עמם לקוצר רוחו של סבא, מבהיר להם עד כמה קשים חייו, כה קשה ומר לו.
לפעמים אחר סעודת שבת, היתה אחת המשפחות של אחי או אחיותי מגיעה לאבא. הכל היה כה טוב ונעים, איש מהם לא שיער ולא הרהר על כך שבמהלך הסעודה החלפתי שלוש פעמים את המפה, וכי ילדי לא הצליחו להחדיר באוזני מילה אחת מהמסופר להם בכתה - עקב זאת שאבא המטושטש לא חדל לדבר ולדבר... לעיתים כה רציתי שבעת הימצאותם של בני המשפחה אצלי, יקרה הדבר שוב: שיראו, שיעריכו, שמישהו יציע להוציא את אבא אל ביתו לשבוע ימים, כדי שנוכל להתאוורר מעט...
אני יודע שאת קלון מידותי מודיע אני בזאת, אך בכוונתי להראות בכך את הטעם המר שצץ מידי פעם על הנשמה, ושמאוד הכביד עלינו. הלוא אחי ואחיותי בעצם אמורים היו להיות שותפים לעול הזה בדיוק כמוני... אומר בפה מלא, ציפיתי למילה טובה, רציתי שרעייתי תשמע ממישהו מחמאה על כך שאבא מוחזק בביתי כמלך, כרבי.
עוד דקה נעימה זכורה לי. מאז שאבא הגיע אלינו, נהגה רעייתי מידי ליל שבת להביא אליו את כל ילדי למגדול ועד עולל, שיניח ידו עליהם ויברך כל אחד ואחת מהם, תוך שהיא מבקשת ממנו שיעתיר כי יגדלו הילדים לשם ולתפארת. לעת אחת השבתות, אשר אבא היה חלוש ולא היה בכוחו לבוא עימנו לבית הכנסת - היתה רוחו מאוד מדוכדכת. בהגיע הילדים לקבלת הברכה, כה התעודד מהכבוד הזה, מתוך חולשתו החלו נוצצות דמעות בעיניו והוא קרא בקול: "אני מברך אתכם, שהם ינהגו כלפיכם - כפי שהינכם נוהגים כלפי!"
משפטים אלו לא נשמעו מפיו כמעט, כה שמחתי לשומעם, כה מרוצה הייתי כי ילדי שמעוהו אומר כך. ברגעים אלו הייתי המאושר באדם, חשתי שזכיתי במצוה כבירה שלא הייתי מחליפה בעד כל הון. כשהייתי רואה את אבא יושב על כסאו הנאה, רחוץ נקי ונינוח, ומאזין בהנאה לקלטת 'קול הדף', כשמידי פעם גומע מהתה וטועם מהעוגה המיוחדת חסרת הסוכר שהכינו במיוחד בעבורו - הייתי עומד בצד ומהרהר: "היכן היה זוכה לכל זה, לו היה נמצא בין עשרות ישישים במוסד סיעודי כלשהו".
יודע אני שיש מצבים שהישיש נמצא במצב שפשוט כבר לא יתכן להחזיקו עוד בבית. עוד יודע אני שיש בתים אשר הענין אינו מתאפשר מסיבות אחרות התלויות בבית - ואין עליהם כל תלונה ודרישה. אך תודתי נתונה להקב"ה, על שבמקרה שלנו, זכינו שהדבר התאפשר, משתי הבחינות הללו.
באחד הרגעים היפים הללו, קמה בלבי החלטה עזה, כי מסלק אני כל טרוניה מליבי על בני משפחתי! אדרבה - שמח אני בכך שמצוה זו נזדמנה דווקא לידי, ומעתה לא אוותר עליה! שוחחתי על כך עם רעייתי, והצהרתי בפניה כי מעתה אין עוד דיבורים של תמיהה.
נטלתי אז עט ודף ורשמתי לעצמי בכוחות נפש מחודשים, כי "מוחל אני בלב שלם על העבר, ומתחרט על כל טרוניה שעלתה על פי ולבי, ומעתה הריני שש ושמח לקיים את מצות ה' שציוני על כיבוד אב!" טמנתי פתקה זו בכיס פנקסי. [אגב: שמורה היא עמדי עד היום כאוצר היא לי.] ניסו אותי משמים תקופה קצרה לאחר מכן, אם אכן אני "שש ושמח". היה זה כאשר ברוך ה' התארסה בתי בכורתי, ואמור הייתי לערוך 'וורט' [תנאים] ולשתות 'לחיים' בביתי. שבעים ושבע פעמים הפכתי בדעתי, שמא עלי לערוך את השמחה מחוץ לביתי, אלא שידעתי היטב כי אבא יבין בדיוק מדוע לא חגגתי את הוורט בבית. רק מחמת זאת, הכל נחגג בבית. בעיצומה של השמחה, באחד הרגעים הכי עדינים, נכנס אבא לחדר, והתעקש משום מה... לבחון את החתן! ו... גם את אביו! פשוט לא הרפה מהם.
חשתי שדמי מציף את מוחי מבושה. הלכתי למטבח תקעתי ראשי בפריז'דר, והתחננתי לריבוני שיעשה למען כבוד המשפחה, וישקיט את אבא הנרגש. לרגע פניתי למגירה להביא את פנקס הטלפונים שלי, באותו רגע נתקלו ידי בפתק מקופל שהיה מונח שם, בו כתבתי אך לפני שבועיים: "... ומעתה הריני שש ושמח לקיים את מצות ה' שציוני על כיבוד אב". הפתק הזה לגלג עלי באותו רגע, כאומר - עכשיו בא נראה אותך שש ושמח...
אזרתי כוחות, חזרתי אל הסלון, וליטפתי את כתפו של אבא, תוך שאני אומר בקול למחותני ולבנו חתני הנבוך: "הידעתם איזו זכות יש לכם שאבא שיחיה יושב איתנו כאן? אני זוכה לזאת יום יום, ואין לי עונג גדול מכך, אשריכם שאתם זוכים לכך עתה". מזגתי לחיים וביקשתי מאבא שיספר מעט על המשפחה. אם לא די היה, נשמטה כוסית ה'לחיים' באותו רגע מידיו הרועדות על המפה החגיגית... המשכתי לשוחח בשמחה על יחוסו של אבא, בכוחות לא לי כאילו לא קרה כלום. תוך כדי כך, ניקיתי את הטעון ניקוי, אך מתוך שלוה. בליבי בערה סערה, אך שמרתי על דממה חיצונית. [לימים שמעה בתי שתחיה מבעלה הצעיר, אשר הכבוד הגדול שנחל אבי בשעת ה'וורט', הרשים את אביו עד עמקי נשמתו, ולא יכול היה להירגע מכך תקופה ארוכה.]
ברגע מביך זה, נכנס אחי לאחל מזל טוב, הסמיק למראה הבלתי נעים, והבחין על מראה פני כי אני על סף דמעות. למחרת טלפן אלי האח הזה, והודיע לי חד משמעית כי מעוניין הוא לקחת את אבא לביתו לתקופה של שבועיים. תתפלאו לשמוע, אך סירבתי לשמוע על כך! ידעתי שטוב עבור אבא להישאר בביתי, אחר שהורגל אליו. אם עמדתי בזה עד עתה, יסייע לי ה' יתברך בהמשך.
דומה שהארכתי די בתיאורים, אך אין זה אלא שמץ קל מאותו אוקיינוס של קשיים, אשר ציטטתי ממנו מעט שבמעט, ואת רובו אי אפשר להעביר. דליתי רק שביבי קושי מפה ומשם, כדי לתת איזו תמונה. מאידך, ביקשתי עם זאת להעביר אודות השמחה שהיתה מנת חלקנו בקיום המצוה, מפעם לפעם, ואשר היא שהחזיקה אותנו ברגעים לא קלים.
את רובם של השנתיים האחרונות לחייו, עשה אבא בבתי חולים ובמוסדות שיקום, במשך שנתיים אלו עשיתי עמו ימים שלמים בהמתנה מורטת עצבים ליציאתו מניתוח, ומשהייה עמו בלילות. בין לבין עוד היה שב לביתי, כשכולו שבר כלי ומאוד מטושטש. היו אלו שנתיים קשות מאוד מבחינת הטרחה הגדולה שהם דרשו מאיתנו, כמעט בכל לילה היה אבא קורא לי פעמיים או שלוש לבוא לסייע לו, כבר הורגלתי לכך. במשך הימים היתה לי עבודה רבה לסייע לו, עבודה המפרכת את הגוף והנפש גם יחד. בית עם ילדים היה לי אז, עמדתי בין חתונה לחתונה, משרד עסקים גדול עמד תחת ניהולי - אך עבד הייתי לאדוני אבי בעבודה קשה תמידית.
אדם מבוגר במידה מסוימת כמוהו כתינוק רך: קר לו גם כשלך לא קר, מרבה הוא לחשוש ולפחד גם מדברים שבעצם אתה אינך מפחד, קשה לו לשלוט על עצמו בהרבה דברים כעולל רך, ומאוד קשה לו לבטא את עצמו. אלא שהזקן שונה מהתינוק בשני דברים, אשר בעטיים קשה לו יותר מהתינוק: הראשון - שמבין הוא את הכל, אף כאשר נראה שאינו מבין מאומה, וזה קורע את הלב להזדהות עם מה שהוא מרגיש. השני - שבעוד שלתינוק יש את התמיכה של הוריו לידו, המוכנים ברוב אהבתם אליו לכל טרחה עבורו, לזקן אין את זה. מלבד כל העמל הפיזי עם אבא, היה עמלי גם במישור הנפשי, לכבד אותו, להראות לו כי לא פגה הערכתי כלפיו כלל, לבקש ממנו 'טובות' כהנה וכהנה, למען יחוש עצמו בעל ערך.
היו רגעים שחשבתי כי אולי הגיע הרגע להיעזר בבית אבות, או בעוזר שיבוא לסייע לנו - אך תמיד אמרתי לעצמי "אם הגענו עד לכאן, הבה נמשיך את המצוה". מה עוד שאחרי ככלות הכל, אבא ידע את המתחולל סביבו, וידעתי עד כמה נרתע הוא מהדברים הללו.
"בֵּן יְכַבֵּד אָב וְעֶבֶד אֲדֹנָיו, וְאִם אָב אָנִי אַיֵּה כְבוֹדִי... (מלאכי א ו), ללמדך שאפילו רירו של אביו יורד לו על זקנו, ישמע לו מיד". (תנא דבי אליהו רבה פרשה כה)
מה אומר לכם? עול תמידי הוא זה, יום כיפור כתשעה באב, פסח כסוכות, ברגעי לחץ וברגעי נחת - תמיד תמיד לאחוז ראש, אם הכל נעשה, אם נלקחו התרופות, אם מרגיש עצמו בטוב. כמעט לא השתתפתי בשמחות בתקופה ההיא, לפני כל פגישה או שמחה שערכתי בביתי, היו לי אין קץ שיקולים, רבץ עלי עול קבוע, שעד לאחר שסר ממני, לא ידעתי עד כמה כבד היה...
לאחר פטירתו של אבא ז"ל, חשתי כי נחתם פרק חשוב בחיי. במבט לאחור יכול הייתי להודות לה' יתברך על שזיכה אותי - דווקא אותי - במצוה יקרה זו.
וכאן ברצוני לספר על הארה מיוחדת, שהאיר ה' את עיני לראות, בתקופה שלאחר מכן. הארה שלימדה אותי פרק מיוחד באמונה, ובהשגחתו הנפלאה של הבורא יתברך בעולמו.
בערך, ג' חדשים לאחר פטירתו של אבא ע"ה, מצאתי את עצמי יושב באסיפת הורים מול המחנך של בני, מלמד ותיק מסור ומומחה, המספר לי ברוך ה' על התקדמותו בלימודים, ותוך כדי כך מפתיעני כשהוא מספר לי על תופעה היפראקטיבית מסוימת הפוקדת את בני ומפריעה לו, וכי יש פלוני בירושלים המומחה לייעץ בנושא זה.
אינני מבין גדול בנושאים אלו, שאלתי והתייעצתי ואכן כך הורו לי. מצאתי את הזמן הפנוי והגעתי לקבלת הייעוץ. בעודי מתרווח על ספסלי ההמתנה, בעת שיחתו של הפדגוג עם בני, חלפה במוחי מחשבה: 'לו היה אבא חי, היכן היה לי את הזמן הפנוי הזה לשבת כאן?! מה הייתי עושה, לו הייתי מתוודע לבעיה זו של בני, בעוד אבא נתון לטיפולי?!'
בהזדמנות קרובה מצאתי את עצמי מהרהר במחשבה זו פעם נוספת:
היה זה כאשר נסעתי עם בתי למכון רפואי מסוים, לשם טיפול שיניים סבוך. בעודי מחכה בחוץ במהלך הטיפול, נתבקשתי למלא טופס מטעם המרפאה, ולציין בו מתי הפעם הקודמת בו טופל מישהו מהמשפחה במרפאה זו. לא הצלחתי להיזכר, במעורפל זכרתי איכשהו כי הייתי במרפאה זו לפני שנים רבות כמה פעמים עם ילדי, אשר בחלקם הינם נשואים כבר - אך מעבר לכך לא זכרתי מאומה.
בהגישי את הטופס, העלתה הפקידה על הצג את מועד ביקורי האחרון, שהיה לפני... כשבע שנים! "מעניין", מעירה לי הפקידה תוך כדי כך. "עד לפני כשבע שנים היו ביקוריכם כאן תכופים מאוד. הבן עשה כאן פלטה ליישור שיניים, הבת עברה כאן כמה טיפולי שורש, זוגתך עברה כאן עקירת שן כתר, עוד ילד עבר בדיקות. במהלך שבע השנים האחרונות אינני רואה כאן אף ביקור אחד"!
כדברי נבואה נשמעו לי דבריה. וכי אזכור מה התחולל בשיניים של ילדי בשבע השנים האחרונות?! הרי בהן שהיתי עם אבא בכל עת, היכן היה לי כסף וזמן לכתרים ופלטות וכל היתר?!
בפעם השלישית היה זה בשנה שעברה, תוך שנתיים לפטירתו של אבא, כאשר לצורך שידוך אחד מילדי - היה עלי לטוס לחוץ לארץ ליומיים עם נוות ביתי. טרדותי בעסק עבודתי גברו מאוד בתקופה האחרונה, מלבד כמה וכמה טרדות בית שהרימו ראש אחר פטירתו של אבא. כמעט והודעתי שנכון לעכשיו, אין לי את היומיים הדרושים לטיסה זו. ברגע האחרון ממש, מהרגע להרגע, החלטתי כי קמים ונוסעים - מיום חמישי עד למוצאי שבת.
על מושב המטוס, כך בין שמים לארץ, לפתה את מוחי אותה מחשבה: "לו היה אבא חי כיום, היכן היה לי את הזמן לטיסה?" נזכרתי בבני הגדול שנישא אף הוא לבת חו"ל בחייו של אבא, אשר כל ההליכים מהחל ועד כלה התנהלו רק בארץ הקודש, מבלי שמישהו יעז להציע לי לעזוב את הארץ ולקום לנסוע לחו"ל. אבי הכלה החליט שיבוא הוא עצמו לארץ הקודש לגמור את השידוך, מבלי שיעלה מישהו על דעתו כלל שמא אני הוא זה שצריך לעשות את הנסיעה. עד מה מעניין שעכשיו שונים הם פני הדברים!
ממחשבה למחשבה שם אני לב לכך שבעצם, לו היה אבא חי, בכלל לא היה לי את הפנאי לכל טרדות הפרנסה המעסיקים אותי כיום מבוקר עד ערב. הרי היום יושב אני בעבודה כבר ב-8:30 בבוקר, בה בשעה שעד פטירתו של אבא, לא הייתי עוזב את הבית עד 10 לפחות, כאשר היה עלי לחכות שיתעורר, לנקותו, להאכילו, להניח לו תפילין, ולסייע לו להתפלל, להובילו למועדון קשישים סמוך, ולוודא שהכל בסדר.
כיום אינני מוצא את עצמי מרוב טרדה, פשוטו כמשמעו. עול נישואי הילדים והמימון הדרוש לכך, משעבד את כל כולי מבלי לתת לי הפוגה כמעט, ראשי ורובי בפרויקטים חדשים, אשר אני מנהלם, אין לי פנאי כמעט לחשוב על עצמי. היכן היו כל אלה בשבע השנים האחרונות? רק עתה שמתי לב, שבעקיפין, המשרד שלי לא נטל על עצמו פרויקטים שידרשו ממני כוחות יתר, עקב זאת שידעתי כי אני מוגבל, וכי עלי לטפל באבא ללא הפרעה. היתה זו ידיעה תת הכרתית, שגרמה לי להיות פחות טרוד בעבודה ויותר פנוי לעבודת כיבוד אבי.
מרגע זה ואילך החלטתי לתת את הדעת לכך, שהרבה דברים המעסיקים אותי כיום, החל מענייני הבית וחינוך הילדים, הַמְשֵךְ באין ספור סידורי עסקים הקשורים לעבודתי, וכלה בכל טרחות נישואי הילדים - פשוט לא היו קיימים כלל בתקופה האחרונה! יכול הייתי למלא כאן עמודים נוספים של אין סוף טרחות שהינם מנת חלקי כיום, אשר במהלך שבע השנים פשוט נבלעו כלא היו. ולא שלא הייתי שליח לפרנס משפחה בשבע השנים הללו, ולא שלא חיתנתי ילדים בתקופה זו, ולא שלא ניהלתי משרד לאורך כל תקופה זו - אך כל אלה, על אף קיומם, לא הכבידו עלי במשך השנים של הטיפול באבא. כאילו עמד מישהו לצידי, וניהל עבורי את כל העניינים התלויים בי, כדי שאהיה פנוי לטפל באבי! נוכחתי מאז לראות בעליל, והוספתי מאז לראות זאת בכל עת, כי עם הטרחה שהיתה כרוכה באבי, שהביא עלי הקב"ה - נטל ממני הרבה טרחות אחרות. היתה הטרחה הגדולה עם אבא, תמורת טרחות אחרות בכל העניינים, אשר עם פטירתו - שבו להטריחני! המחשבה הזו לא מרפה ממני, בכל צעד ושעל אני ממשש את הפלא הגדול, היאך הרבה עניינים סודרו מבלי שאתן עליהם את הדעת.
רק לאחרונה נודע לי, כי גם אחד מבני היותר גדולים, סבל מבעיה דומה של קשיי למידה וחוסר קשב במשך שנים. אף שמשתתף הייתי בקביעות באסיפות הורים, מעולם לא שמעתי על כך, וברוך ה' הבעיה הסתדרה מאליה מבלי שאטרח ואשלם עליה, עקב תשומת ליבו של מלמד אשר התאים את עצמו לתסיסות בני. לא ידעתי מאומה על כך, הקב"ה לא רצה שאדע ואטרח עבור זאת, נטל ממני טרחה זו עקב טרחה אחרת שהייתי עסוק בה. הוא יתברך הסדיר את הענין על הצד הטוב ביותר...
מספר אני כל זאת, למענם של כל אותם אנשים ומשפחות, המתמודדים עם טרחה תמידית בכל מיני עניינים, ברוחניות ובגשמיות. ויש מהם הנושאים את אותו 'משא מצוה' שנשאתי אני. עבורם סיפרתי את הכל, ולמענם הופנתה קריאת העידוד: ידעו אלה, שכל טרחה - תמורת טרחה, טרחה זו מורידה מהם טרחות אחרות. אין להם מושג מה היה עם זמנם וממונם, לולי זימנה בידם ההשגחה טרחה זו המעסיקה אותם. ידעו המטפלים בהורים, שעליהם להודות לה' יתברך על כך שהטרחה שזומנה לידם, הינה טרחה של מצוה. ומלבד השכר שמורידה היא טרחות אחרות, ומנכה מעוגמת הנפש שנגזר עליהם לעבור - הרי מתן שכרה בעולם הזה ידוע, "למען יאריכון ימיך", והקרן קיימת לעולם הבא!
מה שקבע הכתוב שכר הכיבוד אריכות ימים, רבי סעדיה גאון ז"ל נתן טעם בזה, כי מפני שלפעמים עתידים שיחיו האבות עם הבנים זמן ארוך, והאבות הם למשא כבד על הבנים והכובד יכבד עליהם, לכך קבע עליהם שכר המצוה הזו "למען יאריכון ימיך", כלומר עליך לכבדם ותחיה עימהם, ואם אולי תצטער על חייהם, דע שעל חייך אתה מצטער. (רבנו בחיי פרשת יתרו)
--------------------------------------------------------------------------------
מה קרה לבלון הגז?
הנה לנו סיפור נוסף, שהגיע כתגובה לסיפור הקודם. מסופר מפי בעל המעשה:
אף אני זכיתי בזכות כבירה של הטיפול באב ישיש. אבי ז"ל היה במצב דומה למתואר בסיפור. אף אני בן זקונים, ואני הוא זה שטיפלתי באבא תשע שנים תמימות. בשנים המוקדמות, היה לאבא מאוד קשה עם המעבר מביתו אל ביתי, ומה שבפרט הקשה עליו היו השבתות. אבא רגיל היה לסביבה שלו, ל'טיש' [שולחן חסידי של הרבי בליל שבת עם חסידיו] בו היה משתתף שנים רבות סמוך לביתו, משום כך קשה היה לו המעבר הזה. החלטנו אז כי במשך השבוע אבא ישהה אצלי, ובשבתות נבוא כולנו לביתו.
"נבוא כולנו" פירושו של דבר, לארגן ביום שישי לחוץ שבעה ילדים רחוצים, לארגן שכל מאכלי השבת יהיו ארוזים, לצאת בנערינו ובזקנינו אל הרכב חצי שעה לפני שבת, ולהתפלל לה' כל הדרך שלא ישפך כלום שם בתא המטען... מיד בבואנו לדירתו של אבא להעמיד את הסירים על הפלטה, ועוד טרדות כהנה וכהנה. ביודענו עד מה הדבר נוגע לאבא - החלטנו לעשות זאת, בסייעתא דשמיא.
אבא היה יוצא ביום שישי בבוקר עם מונית לעבר ביתו, מכין עבורנו את הבית, פורס סדינים ומציע את המיטות, עורך שולחן וקונה את החלות - כך קיבל אותנו בסבר פנים יפות בבואנו לפני שבת. מלבד התועלת שנגרמה לאבא בעצם שהותו בביתו בשבת, כפולה ומכופלת היתה התועלת הנפשית שהיתה לו בהרגשה ש'הוא זה שמארח אותנו'. גם העול בריא היה עבורו מאוד, היה עליו להכין ולסדר ולקנות. השבתות הללו העמידוהו על רגליו מבחינת הביטחון העצמי שלו, ועל כך נתונה תודתי לריבוני שנתן לי שכל ותבונה לנהוג כך.
באחד מערבי שבתות אלו יצאנו שוב ל'מבצע' הזה, להלביש את הילדים לשבת, לסיים את הכל, ולוודא כי לא שכחנו כל פריט, וכי לקחנו איתנו את כל מאכלי השבת. שוב התקפלנו כולנו אל תוך המכונית ויצאנו לדרך, כשהפעם משאירים אנו מאחורינו בית 'מבולגן' ויוצאים לביתו של סבא.
בהגיענו, קיבל סבא את פנינו כהרגלו תמיד. השולחן היה ערוך, המיטות היו מוצעות, כל ילד כבר ידע את פינתו הקבועה בבית סבא. זוגתי פנתה עם אחת הקדרות לעבר הגז, מנסה להצית את הגז ו... הגז לא נדלק. 'התעופפתי' למטה כדי להחליף את הבלון, נדהמתי לגלות כי אין גז גם בבלון השני. "זה לא יכול להיות", אמרתי לעצמי, "הרי רק לאחרונה הזמנו בלון חדש, וכי מישהו השתמש כאן כשאבא לא היה בביתו?!"
המרק קפוא, הכל קר, שבת מתקרבת, וגז אין. שכן ישיש אחד התגורר ליד אבא, ניסינו להיעזר בו, אלא שכנראה נרדם, לא פתח את הדלת. חישוב מהיר העלה פתרון אחד, שבים הביתה - ומיד. הסברתי לאבי כי אנו 'תקועים', וכי אין ברירה אחרת אלא לשוב הביתה במהירות. אבא התאכזב קשות, אני שבעתיים, הילדים השמיעו 'אוף' ארוך וממושך שביטא את קוצר הרוח של כולם. רעייתי היתה על סף התמוטטות - אחר כל הטרחה בעקירה מהבית לריק ולהבל. מה עוד שהבית הפוך על פניו, ואינו מוכן כלל לקראת שבת.
לא היתה ברירה, רצנו כל עוד נשמתנו באפנו אל הרכב, דחפנו את הביגוד ועשינו 'טשולנט' אחד גדול של מזוודות פתוחות עם חלות ודגים, כך שעטנו במהירות. בדרך, ליד בית הכנסת, ירד אבא מהרכב. הגענו הביתה קרוב מאוד לכניסת השבת.
הפשלתי שרוולים כנער, הכנסתי את כל הבית לקלחת עשייה מהירה - לסדר את הבית לשבת. כשהסירים בעבעו על האש בביתי, כבר היה כל המוקצה מונח בערימה אחת גדולה בפינה מסוימת בבית: טיפ על טלפון, על צבעי ילדים, על מסרגות, על קלטות, על עטים, על חלילים. מישהו הפליא לעשות שמצא את המפה בבלגן הזה, ערכנו שולחן במהירות, ורק כשנשמע הצפצוף השני נזכרנו שעדיין לא הכנו את הנרות...
רעייתי הצליחה לשלוף את עצמה איכשהו ממהומת המטבח של הרגעים האחרונים, לעבר הדלקת הנרות. לפני שנכנסה לנוח קמעא ממה שעבר עליה בשעה האחרונה, אמרה לי את המילים הבאות עם דמעות בעיניים: "אינני מסוגלת יותר עם השבתות האלה, גמרנו עם זה".
שיהיה כך. וכי אתיישב עתה לדון בדבר? עדיין לא הייתי במקווה כהרגלי, ועם ישראל כבר אוחז באמצע מנחה. עזבתי את הבית ונשמתי לרווחה. זה לא היה קל, לא קל היה לשמור על קור רוח במהלך הלחץ, לשמור על כבוד סבא ועל כבוד ההורים, על כבוד הילדים ועל הכבוד העצמי. זהו זה, סיכמתי לעצמי, כך היה צריך להיות.
והנה למחרת בבוקרו של שבת, התעוררנו כולנו לשמיעת חבטה חזקה. רצנו כל עוד נשמתנו בנו אל חדר הילדים לשמע הצעקה שעלתה משם, נדהמנו לגלות כי בננו התינוק השובב, שטיפס על מקום גבוה - נפל על הארץ וספג מכה אדירה בראשו.
דקה ארוכה עוד ישב על הארץ וילל, פחדנו להזיז אותו שמא אירע לו משהו. והנה, אחרי שתי דקות, החל לחייך בשעשוע למראה כל המשפחה הניצבת מולו, קם על רגליו, והחל רץ אל עבר אימו כהרגלו תמיד. בקיצור, חוץ מנפיחות במקום המכה, היו ידיו ורגליו פעילות כתמיד. בעוד צחוקו מתגלגל בבית לאורך כל השבת, נתונים היינו בחרדה לשלומו ובתקווה כי הכל בסדר.
במוצאי שבת שוחחתי עם רופא שהציע לי לערוך לו 'צילום גולגולת', לוודא שהכל תקין. את הצילום עשינו עוד באותו ערב. אחר יומיים קיבלנו את תוצאות הצילום, שברוך השם הכל בסדר. "סביר להניח שהיה כאן זעזוע פנימי כלשהו, אשר היה עלול להיות מסוכן מאוד ורב השלכות", אמר לי הרופא ברצינות, "נפילה שכזאת אינה משאירה תינוק בגילו נקי מחבלה בדרך כלל, פשוט היה לכם נס". בעוד ליבי פועם מהדברים, המשיך הרופא להצליף דבריו: "עלולים הייתם לבלות איתו בבית החולים ימים ולילות, האלוקים אוהב אתכם, מנע מכם את כל זה".
שבתי הביתה. הייתי צריך להיות טיפש בכדי לא להבין, שהטריחו אותי משמים ביום שישי, ובכך מנעו ממני טרחת דאגה זו עם בני חס ושלום. היה על מוחי להיות עיוור בכדי שלא להקביל את קורות היומיים האחרונים ולראות ש"כל טרחה - תמורת טרחה". טרחת כיבוד אב נטלה ממני את הטרחה עם בני שיחיה.
כששמעה רעייתי מכל הקורה, אחז אותה הלם: "שמע", אמרה, "אנו ממשיכים עם השבתות הללו הלאה והלאה, לא נוותר על שבת אחת". לאור זאת נסעתי במשך השבוע אל בית אבי, להזמין בלוני גז ולברר איך התרוקן הבלון בצורה כה מוזרה.
קוראים יקרים, שמעו היטב. בהגיעי לביתו של אבא, ניגשתי ישר אל הכיריים, הדלקתי את הגז, ו... הלהבות הכחולות מפזזות יפה. שיערתי שאלו הם שיירי בלון שלפתע עלו, ירדתי במהירות לעבר הבלונים, ואני בודק ורואה כי הבלון החדש שהזמנו לא מכבר - מלא וכבד! לא האמנתי לאשר אני רואה, סגרתיו ופתחתיו שבע פעמים, עד כי המום הייתי לגלות שהבלון פשוט מלא כחדש! כנראה שברגעי הלחץ לפני שבת לא הבחנתי בכך, נראה היה לי כי הוא קל ומרוקן לגמרי.
אטמו את עיני משמים בשעה ההיא, הטריחו אותי בטרחת מצוה, ופטרוני בכך מטרחה אחרת. נעניתי ואמרתי "הלל" השלם, על אותה טרחה שהיתה מנת חלקי. ומאז ועד עולם, מלא פי הודיה לה' יתברך על כל טרחה וטרדה הפוקדות אותי בעל כורחי, לאשר איני יודע מה היה מנת חלקי לולי כך. (נפלאותיו לבני אדם ח"א)
"כל פסיעה שאדם פוסע עבור הזולת - חוסך בכך אלף פסיעות עבור עצמו!" (הרב הקדוש רבי שלמה מזוועהיל זצוק"ל)
--------------------------------------------------------------------------------
יחסי הורים וילדים
--------------------------------------------------------------------------------
תקופת הינקות והילדות - לשם מה?
שמעו שאלה: ודאי ביקרתם לא פעם ברפת, אולי אף עקבתם מקרוב: עגל קטן נולד - תוך כמה זמן הוא כבר מצליח ללכת? כבר באותו יום, תוך עשר דקות עד חצי שעה! תוך תקופה קצרה הוא כבר נעשה בוגר לכל דבר - חי נושא את עצמו. ובגיל שנתיים הפרה כבר ממליטה...
ומה קורה אצל בני האדם? תינוק שנולד הינו חסר אונים לחלוטין! אינו מכיר ואינו יודע דבר, חסר תקשורת עם הסביבה, אין לו אפילו שליטה על גופו ואבריו, ובודאי שאין לו כל התמצאות מינימאלית במרחב. לאט לאט, בתהליך ארוך ואיטי, הוא לומד לתקשר ולחייך, להרים את הראש ולסובב, לעקוב אחר חפצים, להניע את הידיים וכו' וכו'. רק בגיל שנה לערך הוא מסוגל ללכת! תקופת הינקות - כה ארוכה היא, ותקופת הילדות שלאחריה - עוד יותר. תקופות כה ארוכות של תלות ומוגבלות - פיזית ורגשית, ולאחר מכן - תקופת הנערות, המכונה בפי כל "גיל הטיפש עשרה" - על כל תהפוכותיו וסערותיו, המעידים על כך שהאדם עדיין לא רכש בגרות ובשלות די הצורך.
שנים ארוכות ארוכות, עד שהאדם נהיה "בן אדם". מדוע? דווקא האדם, נזר הבריאה, שחייו עלי אדמות כה יקרים וחשובים הם - מדוע דווקא הוא צריך "להתבזבז" תקופה כה ארוכה על תהליך של גדילה?!
שאלה יפה, שאלה גדולה! חשבתם עליה פעם?
התשובה מפתיעה. אכן פעם זה לא היה כך. באלפיים השנים הראשונות של העולם לא היתה קיימת אצל בני אדם תקופה כה ארוכה של גדילה. (עיין בראשית רבה לד יג) ומתי חל השינוי? היה זה בשנת 2048 לבריאת העולם, כאשר בביתם של אברהם אבינו ושרה אמנו - נולד יצחק, התינוק הראשון.
אמר רבי לוי: "לא נֻדנדה עריסה תחילה - אלא בביתו של אברהם אבינו!" (בראשית רבה נג י) [עוד מובא במדרש שכאשר עשה אברהם אבינו משתה בהיגמל יצחק, הגיע אף עוג. אמרו לו הנוכחים: הלוא אתה תמיד היית אומר כי אברהם כמו "פרדה עקרה", ולא יוכל להוליד?! הסתכל עוג על יצחק הקטן, אשר היה שונה מכל התינוקות שנולדו עד כה, בכך שנולד כה קטן, לגלג ואמר: "מהו זה... אין זה כלום! באצבעי אני יכול להורגו!" אמר לו הקב"ה: "רשע, כך אמרת?! עוד תחיה ותראה אלפים ורבבות יוצאים ממנו, ובידם של צאצאיו אתה עתיד ליפול!". (דברים רבה א) ] הסיבה לכך היא, שכל תקופת הינקות, הילדות והנערות - דרושה היא לאדם לצורך עיצוב האישיות, לצורך חינוכו. אצל הבהמה לא קיים כלל המושג "חינוך", היא נשארת כל חייה בטבעיה הפראיים והבראשיתיים. ואילו האדם צריך להתחנך לאמונה וביטחון בה', למוסר, למידות טובות, לערכים. כל אלו יוטבעו באדם בצורה הטובה ביותר, דווקא כשהוא סופג זאת, אט אט מההורים תוך כדי גדילתו, כשהוא תלוי בהוריו.
יצחק - היה התינוק הראשון בעולם שעליו להעביר את שושלת האמונה של עם ישראל. הוא זה שממשיך את דרכו של אברהם אבינו, ודרכו תעבור האמונה והדבקות בה' ובתורתו - מדור לדור. ולשם כך - זקוק הוא לינוק זאת מהוריו אט אט, וכך יוטבעו הדברים בנפשו.
וכך כותב הרב שמחה קסלר זצ"ל: עד יצחק לא היתה "ינקות" בעולם. הינקות היתה דרושה בשביל יצחק, כדי להפוך אותו לכלי קיבול הקולט את מוסר אביו. כשם שאברהם היה האב היהודי הראשון, כך יצחק היה הילד היהודי הראשון. כדי לחנך ילד יהודי, יש צורך להרגילו ל"שאל אביך ויגדך", לשם כך עליו להיות תלוי בהוריו כמה שנים. כאשר יראה הילד שלכל דבר קטון וגדול הוא זקוק לאימו, הוא גם יקבל ממנה את הדרכתה בברכות, בתפילה ובקיום המצוות. "הינקות נוצרה ככלי לחינוך".
נמצאנו למדים, כי תקופה זו, שבה הילדים תלויים בהוריהם, יש לה תפקיד חשוב לאין שיעור. אין היא סתם תהליך של גדילה, שיש רק 'להעביר' אותו - כמה שיותר בקלות, ובכמה שפחות תקלות ומשברים, העיקר להגיע בשלום אל "המוצר המוגמר". אלא על ההורים לתת את הדעת על התהליך העיקרי והחשוב של תקופה זו, שהוא חינוך ועיצוב אישיותו של הילד.
--------------------------------------------------------------------------------
הורה יקר! שים לב - איש לפניך!
הנה לנו פירושו הנפלא של השפתי כהן: "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ" - התיבה "איש" נראית לכאורה כמיותרת? אלא רמז יש כאן, פנייה המכוונת דווקא אל האב והאם: הורים יקרים, נתנו לכם נשמה יקרה, בן או בת, אל תתייחסו אליהם כאל תינוקות בעלמא. דעו כי השנים עוברות חולפות, ותוך זמן קצר יגדל ויהיה לאיש! זה מטיל על ההורים אחריות - ואף מורא! הורים יקרים, תיראו, תחששו, שימו לב! "איש - אימו ואביו, תיראו!". אל תסתכלו לטווח הקצר, אל תראו לנגד עיניכם רק זאטוט קטן, אלא הסתכלו עליו כעל - 'עוד מעט איש'. ומתוך נקודת מבט זו אמרו לעצמכם: מה אנו יכולים לעשות עכשיו כדי שיהיה איש טוב יותר? האם השרשנו בו את מורשת היהדות? האם חינכנו אותו לשמירת המצוות כראוי? (מובא במעיין השבוע ויקרא שמא)
להלן נביא כמה נקודות חשובות, אשר יוכלו בסייעתא דשמיא, להיות להורים לעזר ולהכוונה במשימה היקרה העומדת בפניהם - משימת חינוך הילדים. (קטעים רבים מבוססים על החוברת הנפלאה "יסודות החינוך" - הרב זמיר כהן שליט"א)
--------------------------------------------------------------------------------
החינוך = הענקה
רבים סבורים כי החינוך בעיקרו מהווה דרישה ותביעה מן הילד. לאמתו של דבר, החינוך לתורה ולמצוות, כל כולו צריך להיות מבוסס על רצון להעניק לילד ולהנחות אותו בדרך הישרה, לטוב לו. גם הדרישות, ההגבלות וההנחיות - כולם מבוססים על רצון טהור ואמיתי לכוון את הילד לזכות בחיים אמיתיים, וכפי העולה מדבריו של החכם מכל האדם בספר משלי, הפונה בפְּנִיָה אוהבת של אב המדריך את בנו ללכת בדרך ה'.
"בְּנִי, תּוֹרָתִי אַל תִּשְׁכָּח, וּמִצְוֹתַי יִצּר לִבֶּךָ, כִּי ארֶךְ יָמִים וּשְׁנוֹת חַיִּים וְשָׁלוֹם יוֹסִיפוּ לָךְ" (ג, א-ב)
"שְׁמַע בְּנִי וְקַח אֲמָרָי, וְיִרְבּוּ לְךָ שְׁנוֹת חַיִּים" (ד, י)
"בְּנִי, לִדְבָרַי הַקְשִׁיבָה, לַאֲמָרַי הַט אָזְנֶךָ, אַל יַלִּיזוּ מֵעֵינֶיךָ, שָׁמְרֵם בְּתוֹךְ לְבָבֶךָ, כִּי חַיִּים הֵם לְמצְאֵיהֶם, וּלְכָל בְּשָׂרוֹ מַרְפֵּא" (ג, כ-כב)
"כִּי בֵן הָיִיתִי לְאָבִי, רַךְ וְיָחִיד לִפְנֵי אִמִּי, וַיּרֵנִי וַיּאמֶר לִי, יִתְמָךְ דְּבָרַי לִבֶּךָ, שְׁמר מִצְוֹתַי וֶחְיֵה" (ד, ג-ד)
"בְּנִי, שְׁמר אֲמָרָי, וּמִצְוֹתַי תִּצְפּן אִתָּךְ, שְׁמר מִצְוֹתַי וֶחְיֵה, וְתוֹרָתִי כְּאִישׁוֹן עֵינֶיךָ". (ז, א-ב)
"וְעַתָּה בָנִים שִׁמְעוּ לִי, וְאַשְׁרֵי דְּרָכַי יִשְׁמרוּ... כִּי מצְאִי מָצָא חַיִּים, וַיָּפֶק רָצוֹן מֵה' " (ח, לב)
בפסוקים אלו ועוד רבים אחרים, בולטים שני מאפיינים עיקריים: האחד - פנייה של אהבה עצומה של אב לבנו. והשני - מסר חזק של: שאיפתי וקריאתי לך היא לזכות בחיים.
זהו טבעו של האב - שהוא מגדל את בנו ברוחניות ובגשמיות, מספק לו את צרכיו, ודואג תמיד לשלמותו והתפתחותו. ולכן, פנייתו של האב אל בנו הינה פנייה שאין תכליתה לדרוש ולתבוע, אלא להעניק ולהגן.
פנייה של אוהב, משפיע ונותן, ותוך כדי כך גם מנחה ומכוון להצלחת הילד וטובתו, פועלת בנפש הילד, משפיעה עליו ובונה אותו. לעומת זאת, פנייה שהיא בבחינת דורש ותובע, מטריד ומעניש, תיצור מערכת יחסים אשר תתן את התוצאה ההפוכה. הילד יראה את עצמו כמי שאין לו דואג, שהרי תחושתו היא שכל פניות ההורים אליו אינם אלא מערכת מטרידה של דרישות ותביעות, שמטרתן טובת ההורה ומילוי רצונו. לא פלא שבמקרים אלה, הנפוצים למרבה הצער, פונה הילד לבנות את חייו בכוחות עצמו ובעזרת חבריו.
יש לזכור שעולמו של הילד סגור הוא בפני זרים, ואינו כחומר ביד כל יוצר. הוא מבחין בדקויות ושומר מחדירת זרים לחייו. משום כך, מי שמנסה לפנות לילד ולקדמו, עליו לקבל תחילה "כרטיס כניסה" לעולמו הפנימי. כרטיס זה מושג אך ורק בפני אדם הבא לתת ולהעניק. בפניו יפתח הילד את כל השערים, שהרי הוא חסר דברים רבים וצריך עזרה בכל ענין. הוא מחפש מנהיג שיבנה עבורו מערכת חיים איתנה ויעניק לו ביטחון, עידוד ועזרה. הוא שואף לקנות ידע בנושאים רבים, רוצה לשמוע סיפורים שירחיבו את אופקיו, ומעוניין ללמוד ניסיון חיים.
הורה המשלים ובונה, תורם ונותן, הרי הוא בן בית בעולמו הנפשי של הילד, וכל דבריו חודרים אל ליבו.
--------------------------------------------------------------------------------
מהי הצלחה בחינוך?
יש הנוטים לחשוב כי הצלחה בחינוך היא - צייתנות מלאה מצד הילד, נכונות לבצע כל הוראה. מחשבה זו אינה נכונה, מפני שצייתנות היא אכן כלי חשוב בחינוך, אך אינה המטרה. צייתנות אשר הושגה באמצעות לחץ ועונשים, אינה מוגדרת כחינוך כלל וכלל, שהרי אין כאן הבנה והזדהות של הילד עם הערכים אותם אנו מנסים להקנות לו. בל נתפלא במצב כזה, שכאשר הילד אינו נמצא בטווח ראייה של הוריו ומחנכיו, הוא מתנהג הפוך לחלוטין ממה שניסו לחנכו. התורה מגדירה את ההצלחה בחינוך במשפט קצר וברור:
"חֲנךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ, גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה". (משלי כב ו)
המדד להצלחה בחינוך הוא, כיצד הילד מתנהג בזמן שאינו נמצא עם הוריו ומחנכיו. חינוך אמיתי הוא, כאשר הילד מזדהה עם הערכים שאותם הקנינו לו, מסכים עימהם ומפנים אותם. במצב כזה הוא אכן לא יסור מן הדרך, בכל מצב, בכל מקום ובכל גיל - עדי זקנה וגם שיבה.
ואולם כיצד מגיעים למצב כזה? זאת נלמד מתחילת הפסוק: "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ", ועל כך בנקודה הבאה.
--------------------------------------------------------------------------------
על פי דרכו!
רבים תמהו על דברי הפסוק, חנוך לנער על פי דרכו, וכי על פי הדרך הבלתי מסודרת וחסרת הניסיון של הנער יש לחנכו? והרי יש לחנכו על פי דרכם הברורה והמנוסה של ההורים והמחנכים!
אולם, נתאר לעצמנו שני ילדים באותה משפחה אשר באחד ניכרים סימנים של מידת הקמצנות, ואילו בשני ניכרים דוקא סימני מידת הפזרנות. הראשון, נוטל רק לעצמו, מאחסן כל דבר שמקבל ואינו מוכן לשתף עמו אף אחד, ואילו אחיו מחלק מיד לאחרים את כל מה שמקבל, ואינו חושב אף פעם על העתיד. ברור לכל, שבמשפחה זו לא יהיה נכון לשוחח עם שני הילדים באותה מידה אודות חשיבות הנתינה לאחרים, כשם שלא יהיה נכון לדבר עימהם בדבר החיסרון שבבזבזנות ובפזרנות. אומנם שני הילדים צריכים לשמוע באופן כללי על החסרונות שבשתי המידות הקיצוניות הנ"ל, אך כמובן שיש להדגיש מאוד בשיחה עם כל ילד ולחזק אצלו את הצד החלש שבו.
זאת ועוד, יש ילד רגיש ועדין, שדי ברמז המביע אכזבה וחוסר שביעות רצון מצד ההורה, כדי שמיד ישתדל לתקן את טעותו. ויש ילד הזקוק להערה מפורשת ופרטנית. רמז לאחרון לא יעזור. ואילו נזיפה לראשון, תזיק ותפגע בנפשו העדינה.
ומעתה דברי הפסוק מאירים: "חנוך לנער על פי דרכו!", התבונן והכר את דרכו של כל ילד בפני עצמו, וחנכו בהתאם לטבעו ואופיו.
וכאן נשים לב לנקודה נוספת, עמוקה וחשובה. אמרו חז"ל (שבת קנו ע"א) : מי שנולד במזל מאדים - יהיה שופך דמים. כיצד? או רופא המקיז דם, או מוהל, או שוחט, או רוצח.
האם חז"ל התכוונו בדברים אלו רק לגלות עתידות ולצפות את עתידו של נולד זה?
מבאר הגאון מוילנא זצ"ל (בבאורו למשלי כב י) , כי יש כאן יסוד גדול והדרכה נפלאה בחינוך. ילד הנולד עם אופי של שופך דמים (וזאת ניתן לראות כבר בגיל הילדות. יש ילד המזדעזע מכל טיפת דם, ויש האוהב לפצוע בעלי חיים וכדומה), לא נוכל לשנות את אופיו, וכדברי חז"ל: יהיה שופך דמים. אך נוכל בהחלט לכוון את אופיו לאפיקים חיוביים, כגון גומל חסד באמצעות הקזת דם לחולים, מקיים מצות שחיטה ומספק בכך לאחרים בשר למאכל. מקיים מצות מילה, ומכניס בכך את אחיו היהודים בבריתו של אברהם אבינו. ואם לא נשכיל לכוון את אופיו מבעוד מועד לכיוון חיובי, הרי הוא עתיד חלילה להיות שופך דמים באפיק השלילי - רוצח.
כלומר מטרת החינוך אינה לשנות את האופי של הילד, (והוא הדין את של עצמנו! וכדאי מאוד להיות מודעים לכך!) גם כאשר האופי נראה שלילי. ניסיון כזה לא יצליח והוא עלול רק לשבור את נפש הילד. תפקיד החינוך הוא לכוון כל אופי מכל סוג שהוא לאפיק חיובי. [משום כך הקפידו חז"ל להשתמש בצמד המילים "מידות טובות" או "מידות רעות", ולא במילים אחרות כמו 'אופי טוב' או 'אופי רע', משום שכל תכונה ואופי ניתן לכוונם לאפיק חיובי, שבו היא תהיה רצויה וטובה. השאלה באיזו מידה, דהיינו באיזו כמות משתמשים בה, והיכן. ובאמת שכשישתמשו בה במידה ראויה ונכונה, כלומר במידה טובה, הרי התוצאה תהיה חיובית.]
ולדוגמא: ילד קמצן - אפשר לתכנן יחד עמו תוכנית חיסכון, לשם קניית מוצר מסוים וכדומה, ולהראותו כמה תועלת אכן אפשר להפיק ממידת החסכנות, אך יחד עם זאת לכוונו להקציב חלקים מכספו לצרכיו העכשוויים. יותר מכך, לו נשכיל, ניתן לחנך ילד זה לצדקה וחסד, דווקא באמצעות מידה זו. הא כיצד? כפי המסופר על אב ובן שהלכו יחד, ובידם שקית עם שלושה ככרות לחם. בדרך ראו עני רעב, ונתנו לו כיכר אחד. שאל האב את בנו: כמה ככרות לחם יש לנו עכשיו? השיבו הבן: שניים. אמר לו האב: לא כן, בני יקירי. הסכת ושמע. שני ככרות הלחם שבידינו, מהר מאוד יכלו ואינם, אך ככר לחם אחת תשאר לנו לנצח נצחים, זוהי ככר הלחם שנתנו לעני. זכות זו תעמוד לנו תמיד, ככתוב: "וצדקתו עומדת לעד". כך ניתן להחדיר בילד [רק מתוך הזדהות שלנו עם הדברים, כמובן] , שדווקא מה שהוא נותן לאחרים - נשאר לעד. ולדוגמא אם יש בידיו שקית ממתקים - הלוא כל הממתקים במוקדם או במאוחר יגמרו, אבל אם הוא יתן לאחיו הקטן סוכריה כדי לשמחו, הרי מצוה זו קיימת לעד. וכן כשהוא אוכל בשבת לשם מצות עונג שבת, שוב זכה והרוויח מצוה. כך ינתב הילד את טבעו הרכושני - להיות רכושני במצוות ובמעשים טובים. [וכפי שראינו שיש מחכמי ישראל שהיו רושמים את הסכומים שנתנו לצדקה, ורואים בזאת כסכום כספם האמיתי.]
דוגמא נוספת: ילדה שיש לה נטייה חזקה לגנדרנות ולהשקיע ביופי ובמראה חיצוני. תכונה זו, אם היא קיצונית ולא מווסתת, יכולה להיות למכשול, לעשות את הטפל לעיקר, להעריץ חיצוניות מרשימה ולא לשים לב לפנימיות, להיסחף אחר כל אופנה, וכדומה. ואולם, אם ההורים ינסו לדכא את הנטייה הזו, להביע מורת רוח מכל התעסקות בנושא - הדבר יגרום למרדנות ולתגובת נגד. לאמתו של דבר, אין צורך כלל לדכא נטייה זו, אלא רק לכוונה לכיוון ולמינון הנכון. ולכן אדרבה, טוב תעשה האם שתראה לבתה כי היא מכירה בכך ש"יש לה טעם טוב", תתן לה משימות חיוביות בכיוון זה, כגון לקנות פרחים יפים לכבוד שבת, ואף תתייעץ עמה בקניית ביגוד, תוך שהיא משבחת את טעמה המוצלח. אך יחד עם זאת, תשכיל האם להחדיר בבתה את ההדרכה הנכונה. לא להסתכל רק על חיצוניות, כי יש חיצוניות מרשימה המסתירה תחתיה אישיות רדודה [וכמאמר שלמה המלך ע"ה: "נזם זהב באף חזיר - אשה יפה וסרת טעם"] , ויש חיצוניות פשוטה המסתירה תחתיה אישיות נפלאה ויקרה, לכן אין לבחון אדם על פי חיצוניותו. כמו כן, בבחירת בגד, יש לשים לב לכך שיהיה כמובן נאה ובטוב טעם, אך צנוע ולא ראוותני. אם אכן הדרכה זו תיעשה יחד עם ההכרה וההבנה לחוש האסטטי הרגיש של בתה, ולא מתוך התעלמות ודיכוי, הדברים יפעלו את פעולתם, ובסייעתא דשמיא, תגדל הילדה להיות צנועה ויראת שמים, ותפנה את נטיותיה לאפיקים חיוביים ונכונים.
"חנוך לנער על פי דרכו!" - לא "פקודות מגבוה", לא דרישות קבועות מראש ובלתי מתחשבות, לא "חינוך שבלוני" על פי תדפיס אחיד ונוקשה, אלא על פי דרכו של הילד, מתוך התחשבות באופיו המיוחד, מתוך הבנה והכרה בעולמו הפנימי, מתוך שימת לב לדרכו הייחודית. לא מה שטוב לילד זה, טוב גם לילד אחר; לא מה שאפשר וכדאי לדרוש מזה, ניתן לדרוש אף מאחיו. רק כך יפנים הילד את הדברים, יסכים ויזדהה עימהם, ויאמץ אותם בחום אל ליבו - "גם כי יזקין לא יסור ממנה".
האיזון הבריא לנפש בריאה
הרקע ההכרחי לחינוך הוא - נפש בריאה. ילד בריא בנפשו הוא ילד שאינו סובל מפחדים מופרזים, לחצים נפשיים, עצבות קבועה, תדמית עצמית לקויה וכדומה. ומאידך, מבין הוא היטב שאין ראוי וגם אין צורך למשול ולשלוט באחרים ולהציקם.
ילד בריא בנפשו ניתן בעזרת ה' לבנות על ידי שילוב שתי דרכים הנראות לכאורה כסותרות זו את זו, אך לאמתו של דבר הן משלימות זו את זו, וכפי שברור לכל המתבונן כראוי בדברים. והן:
1. חום ותשומת לב, אהבה וכבוד.
2. גדרים וגבולות ברורים.
ילד הגדל ללא חום ותשומת לב, גם אם אינו סובל מביזיונות והשפלה, הרי הוא חש בודד ומאוים מעצם נוכחות העולם הגדול כלפי עצמו הקטן. חסר הוא תחושת הגנה, בטחון ויציבות.
מאידך, גם ילד שמקבל חום ואהבה, אך גדל בתחושה שהכל מותר ללא גבולות, חש מפוחד ומאוים מהנהגת אנשי העולם כלפיו, שהרי תחושתו היא שאין גבולות בעולם, איש הישר בעיניו יעשה, ואם כן כמה מפחיד לחיות בעולם כזה. גם אביו ואימו אינם מהווים בעבורו הגנה מספקת, שהלוא אין להם שליטה אפילו עליו, ואיך הם יגנו עליו?! כל זאת מלבד התנהגותו העצמית המזיקה ומציקה לסביבתו, וחוזרת כבומרנג - עליו.
אולם ילד הגדל בחום ותשומת לב, המשולבים בהכרה ברורה שיש גבולות וגדרים שאין לעוברם, גדל בעזרת ה' בריא בנפשו.
חום ואהבה - הורים רבים סבורים בטעות כי בריבוי רכישת הטוב והיקר עבור הילד, מקבל הוא חום ואהבה. האמת היא, כי מנקודת מבטו של הילד, כל אשר נרכש עבורו, מגיע לו מהוריו מצד הטבע, ואין זו הוכחה עבורו כלל, כי הוא אהוב ורצוי להוריו. ההוכחה הניצחת לילד כי הוא אכן אהוב ורצוי, היא אך ורק בהנהגה המוכיחה אהבה ודאגה לטובתו, תשומת לב כנה לדיבוריו, שאלותיו, חוויותיו, יצירותיו וכו'. שבח ועידוד על מעשיו הטובים והשתדלותו, ורחישת כבוד לרצונותיו. אין הכוונה בזה למלאות את כל משאלותיו, אולם מאידך אין להתייחס לבקשותיו, אפילו הבלתי מתאימות, בזלזול ובלגלוג. ברוב המקרים הגישה הבריאה היא לשומעו בכובד ראש וברצינות, ובמידה ואין הדברים נראים לביצוע, לסרב ולהסביר את סיבת הסירוב עד כמה ששכלו יכול להבין. [אומנם יש להדגיש שההסבר יבוא לא כחולשה והתרפסות של ההורה בפני הילד, אלא כהסבר ענייני הנאמר לצורך הבנת הילד את הנושא ולצורך החינוך לטוב ולמועיל - דבר הבא לידי ביטוי בטון הדיבור ובניסוח הדברים, ובהימנעות מויכוח ומשא ומתן מייגע עם הילד.] זלזול והשפלה, לעג ובזיון, בין במילים, ובין בתנועות ובמעשים, הרי הם פגיעה חמורה בנפשו של הילד. על הילד לדעת, כי יקר ונכבד ואהוב הוא מאוד להוריו, אך יחד עם זאת, אין בכל זה להרשותו לחרוג מן הגבולות המותרים והנכונים.
הצבת גדרים וגבולות - ילד צריך לדעת: לא כל מה שמתחשק עושים, לא כל מה שרוצים רוכשים, לא כל מה שנקלט באוזן מדברים, ובמה שטוב וראוי להיעשות - לא מתעצלים.
ומכיוון שהילד אינו יכול להבחין מעצמו בגדרים ובגבולות הראויים, וגם אינו מסוגל מצד חולשת כוחותיו הנפשיים ליישם לבדו את אשר ראוי או אינו ראוי לעשות, על ההורים להציב את הגבולות והגדרים ולעמוד על יישומם.
וכך כותב רבי שמשון רפאל הירש זצ"ל בלשונו הנפלאה (יסודות החינוך עמוד נד) : אל תתן לילדך להשיג דבר על ידי תוקפנות עקשנית, לאחר שהדבר לא ניתן לו משום שאינו מתאים לגילו או עלול להזיקו. אל תתן לו מתוך אהבת עצמך, כדי שלא להפריע את מנוחתך, מה שלא היית נותן לו מתוך אהבתך אליו. עם זאת, עליך לנהוג זהירות ולחסוך ככל האפשר בסירובים ובמתן פקודות. לעולם אל תגזור עליו דבר מיותר וחסר חשיבות. וכן אל תסרב לבקשה בלתי מזיקה וחסרת חשיבות. עליך להזהר מאוד במילה "לא". אל תרשה דבר שאחר כך יהיה עליך לאוסרו, ואל תאסור דבר שאחר כך יהיה עליך להתירו.
יש הורים, שדווקא משום היותם מבקשים את טובת ילדיהם, אינם מציבים בפניהם גדרים וגבולות, כגון שינה בזמן, ריבוי אכילת ממתקים, סידור חפצים שפוזרו על ידם וכדומה. הורים אלו נוהגים כך מתוך הנחה, שילד שמותר לו יותר, גדל מאושר יותר. ולא היא! עשיר מופלג אשר אינו רואה אתגר ברכישת וילונות חדשים לחלונות ביתו - הנאתו מרכישתם פגומה ואינה מתקרבת כלל להנאתו ואושרו של המתפרנס מיגיע כפיו, אשר סוף סוף הגיעו חסכונותיו לסכום המאפשר לממש את חלומו: רכישת וילונות חדשים לחלונות הבית. ילד אשר יודע כי כל משאלותיו יתמלאו, וכל ממתק וכל משחק שהוא חפץ בו, הוא ישיג ויקבל, ניזוק בכפליים! ראשית - חסר הוא את הציפייה המהווה תנאי הכרחי לאושר ולסיפוק. שנית - הוא מצפה שהרגלו זה ימשך כל ימי חייו, וכשיגדל ולא יקבל כל אשר יחפוץ, יחיה בתסכול, במרירות ובכעס.
ובמאמר מוסגר: נפלא הדבר שילד הגדל על פי החינוך התורני, מתרגל משחר נעוריו לגדרים ולגבולות בכל תחום: אכילה (אין לאכול חלבי אחר אכילת בשרי, יש לבדוק כשרות המוצרים שקונים וכו') , לבוש (ציצית, שעטנז, צניעות) , דיבור ושמיעה (לשון הרע, רכילות, שקר וחנופה) , תעסוקה (איסור מלאכה בשבתות וימים טובים) ואפילו רגשות (איסור נקמה, לא תשנא את אחיך בלבבך, ואהבת לרעך כמוך).
לעומת זאת, החינוך הלא יהודי, והלא תורני, מרגיל ומחנך את הילד מבלי משים, עוד משחר ילדותו, לנצל את העולם הזה עד תום. כאשר מצוי שרק המשטרה היא הסיבה לגבול. גם הגבולות שכן מנסים לחנך אליהם, יסודם בשורש זה. אם תגנוב ותיתפס, תיאסר, ונמצאת מפסיד מהנאות העולם ומצטער. אל תכה כדי שלא תוכה וכו'. (גם המשכילים יותר, המבינים שאין לגנוב ואין להכות, לא רק כדי שלא תיאסר ולא תוכה, אלא מפני שכן ראוי לחברה מתוקנת לנהוג, יסודם אותו יסוד הוא: חברה שאין לה גבולות, מזיקה לחבריה, והרי הם מפסידים מהנאות העולם ומצטערים.) וכאשר אין חינוך לריסון התאוות והסיפוקים, אלא רק כאשר הדבר מביא להפסד גשמי, הרי זה כבהמה ממש. וזוהי הסיבה העיקרית לדכדוך הפנימי והעצבות הנפשית הנפוצים כל כך בקרב צעירים חניכי ובוגרי בתי הספר שאינם שומרי תורה ומצוות כראוי, וחוסר יכולתם להתמודד עם קשיים בחיים. אדם שהורגל וחונך להתייחס לנהנתנות החומרית כאל תכלית החיים, ייאבד מיד את שמחת החיים כאשר יחסרו לו מילויי התאווה, הכסף, והנאות העולם.
אולם בדרך התורה הקדושה, ההורים והמורים משמשים דוגמא חיה לחיים בעלי תכלית רוחנית נצחית, ולעמידה בגדרים וגבולות, גם כאשר אין רווח או הפסד גשמי בצידם, אלא רק מפני שאלו הן מצוות התורה וערכי היהדות. הם יוותרו על שלגון קר ביום קיץ חם, רק משום שאין לו הכשר. הם יעצרו את שטף הדיבור באמצע משפט, כדי שלא להיכשל בלשון הרע, ואף ישאילו חפץ לשכן, אף על פי שהוא לא עשה כן כשנתבקש, משום שהתורה אוסרת להתנקם. אשרי ההורים שהשכילו והצליחו להביא את ילדיהם בעבודה רבת שנים - להכרה ברורה כי הטוב האמיתי נעוץ בחיים הנכונים על פי הגדרים והגבולות אשר לימדנו הבורא יתברך לחיות במסגרתם - לטוב לנו!
--------------------------------------------------------------------------------
האם להעניש?
רבים מרגישים נבוכים ותוהים מול שאלה זו: האם להעניש או לא? שיטות החינוך הליברליות הרווחות כיום, הביאו רבים למסקנה גורפת כי יש לפסול את הענישה מכל וכל, ולעולם אין להיות תקיפים ולהשתמש בכח ביחסים עם הילדים, לא במעשים, ואף לא בדיבורים, גם כאשר הילד מגזים שוב ושוב בהתנהגותו השלילית. לעומת זאת, יש הטוענים: "ללא מכות הילד לא יתחנך", ולכן נוקטים בדרך הענישה כשיטה קבועה בחינוך.
תורת ישראל מלמדת, שאלו ואלו טועים הם, הורה המכה או מעניש את ילדו על כל מחדל שעושה, מלבד שעם הזמן מאבד את כח ההתרעה שבעונש, הרי הוא גם אינו מחנך את בנו, אלא רק גורם לו לפחד, לבצע פעולות מסוימות כאשר הוא נמצא בסביבת הוריו. אולם כאשר יהיה לבדו, יעשה ככל העולה על רוחו, ואף יקצין בהתנהגותו השלילית, בדומה לקפיץ מתוח שהשתחרר, שככל שמתחו אותו יותר, כך ישתחרר למרחק רב יותר.
בתלמוד מבואר שאסור לאדם להטיל אימה יתרה בתוך ביתו, כלומר: בדרך של תקיפות יתרה, גם אם כוונתו להביא את בני ביתו להנהגה נכונה, הרי הוא משיג את ההיפך הגמור. ולעומת זאת, בכמה מקומות מבואר בדברי חז"ל, שלעיתים אין מנוס מהענשת הילד, כשהוא מפריז בהתנהגות שלילית.
במדרש מובא משל נפלא, המאיר את עינינו בהדרכה נכונה מהו מקומה של הענישה:
משל למלך שנשא אשה, מלכה חדשה, ולאחר חגיגת הנישואין עמד להכניסה בפעם הראשונה לארמון המלוכה. המלך, אשר עדיין לא בטח ברעייתו החדשה, בחר להכניסה אל הארמון דרך אולם שעל כתליו תלויים שוטים ושאר כלים המשמשים לענישה. נבהלה המלכה החדשה ופחדה, בחושבה שהמלך נוהג להכות את אשתו על כל משגה שתעשה. מיד הרגיעה המלך ואמר לה: "הללו - לעבדים ולשפחות שימרדו בי. אבל את - לאכול ולשתות ולשמוח". (ראה ויקרא רבה טו ג)
משל זה ממחיש בצורה נפלאה כיצד יש להתייחס לענישה.
הקשר האמיתי והקבוע של המלך עם רעייתו החדשה, הוא קשר של ידידות, שמחה וקירבה, "לאכול ולשתות ולשמוח". אך יחד עם זאת, ידע המלך שהמלכה עתידה לעמוד בפני פיתויים לא קלים, וניסיונות של קושרי קשר המנסים מידי פעם להדיח את המלך. וכדי לספק לה יותר כוחות נפשיים לעמוד מול ניסיונות אלו, דאג המלך לכך שהיא תהיה מודעת לאמצעי הענישה שבארמון על ידי המעבר דרך אולם הענישה. ואדרבה, מסר זה יתרום לנאמנותה ולרציפות היחס הטוב והבריא שלה עם המלך.
כן הדבר ביחסינו עם הילד - הענישה אינה וגם אסור שתהיה שיטה קבועה בחינוך. הילד צריך לדעת, שהיחס הקבוע והאמיתי שלו עם הוריו הוא יחס של קירבה, ידידות ואהבת אמת. אך עם זאת עלינו לדאוג לכך שיהיה מודע לאפשרות ענישה, אשר יתכן שישתמשו בה כאמצעי אחרון במצב של חוסר ברירה. רק כך אין הילד ניזוק מתוצאותיה ההרסניות של שיטת הענישה הקבועה, ויחד עם זאת קל לו יותר להתגבר על יצרים טבעיים המתעוררים בקרבו ומושכים אותו להתנהגות שלילית.
והנה במשל, כאשר נבהלה המלכה למראה השוטים, מיד הבהיר המלך את הדברים והרגיעה לחלוטין במילים חמות. הוא גם דאג להעביר את מסר האזהרה כמופנה לאחרים לגמרי - "הללו לעבדים ולשפחות", כלומר עלייך אני סומך לחלוטין. וגם את זאת יש ללמוד! יש לפתח תדמית עצמית חיובית של הילד בעיני עצמו, ומשום כך לעולם לא נאמר לילד שלקח דבר שאינו שלו: "אתה גנב!", או לילד שלא דיבר אמת "אתה שקרן!", מילים אלו גורמות לילד תדמית עצמית שלילית, ובשלב מסוים הוא עלול להזדהות אִיתן לעולם, "זה אני, וזהו". הערה וביקורת מסוג זה צריכות להיאמר כאשר הן משולבות בתדמית חיובית: "ילד טוב כמוך הזהיר תמיד בכך וכך (וכאן ייאמרו דברים חיוביים על הילד, ורק דברים נכונים שהוא באמת טוב בהם), לא מתאים לו שיקח דבר שאינו שלו או שיאמר דבר שאינו דבר אמת וכו'.
--------------------------------------------------------------------------------
כיצד מענישים?
מה קורה כאשר אין מנוס וחייבים להעניש? האם נפרצים אז כל הגדרים והכל מותר? תורת ה' מלמדת אותנו, שגם כאשר קיים הכרח להעניש, עדיין אין להעניש אלא על פי התנאים הבאים:
תנאי ראשון - הענשה מתוך אהבה! "וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ, כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ, ה' אֱלֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ" (דברים ח ה) . הכתוב נקט כדוגמא להענשה שיש עמה אהבה - את הענשת האב לבנו. זהו התנאי הראשון והבסיסי להענשה. אב אשר כעסו הוא המנחה אותו בעת הכאת בנו, ולא התבונה הבאה מאהבה ודאגה לחינוך הבן, אסור לו להכות באותה שעה! וכדברי הגר"א (אבן שלמה פ"ו אות ד) : "כשמכה את בנו, לא יכהו מכת אויב דרך כעס, רק כוונת ההכאה תהיה להצילו מן העתיד, ולא יעוול עוד את דרכיו. וכשרואה שרבה חמתו עליו, לא יכה אותו כלל בעת ההיא".
הכאה הבאה שלא מתוך אהבה, עלולה להיות מכת אויב, ואף על פי שהוא אביו. שהרי הכאה כזו באה בעוצמה לא מבוקרת ושלא ביחס הנכון לגודל חטא הילד, דבר שהוא עוול לכשעצמו. ומה גם שאופן כזה הרבה מידות רעות יכולות להתערב, כגון נקמה - לצער את המצער, וכבוד - להראותו שחזק ממנו, וגאווה ואכזריות. והגרוע מכל הוא שהילד מרגיש וקולט בחיישנים הרגישים של דעתו, כי אין הכאה זו מתוך אהבה, אלא להיפך, ומסיק מתוך כך שהוריו שונאים אותו. ככל שהדבר חוזר על עצמו, כן מתחזקת הרגשתו, וממילא כל דבר טוב שמלמדים אותו, מתקבל אצלו ככפייה וכרעה, עד שמצפה הוא בפנימיותו ליום שלא יזדקק עוד להוריו, או אז יוכל להתרחק מהם, ולבעוט בכל הערכים שלימדוהו, חלילה.
תנאי שני - אין מענישים אלא אם כן ברור להורה שהילד ידע בשעת מעשה שהוא נוהג שלא כראוי והזיד בזה. אבל אם אינו יודע שמעשה זה אסור, אין להענישו בשום פנים ואופן. ובאמת מצוי הדבר, שהורים חושבים כי בנם צריך להבין מאליו כי אסור לעשות כך וכך, בעוד שהבן באמת ובתמים לא ידע זאת. מה שאצל ההורים הוא מושכל ראשון, אצל הילד יתכן שזהו מושג חדש. [ולדוגמא: ילד מסיים לאכול ומלקק בהנאה את הצלחת... הוריו עלולים לגעור ולנזוף בו על חוסר דרך ארץ, בעוד שהוא עשה זאת לתומו ולהנאתו. ללא הסבר נאות מצד ההורים, שום דבר אינו מובן מאליו. וכיוצא בזה דוגמאות רבות.]
בעיני הילד נראה שהוא קיבל עונש ללא סיבה, סתם כך. כנראה שהוריו לא מספיק אוהבים אותו... וכמובן שהדבר מקומם אותו ביותר, וגורם לנזק במקום לתועלת.
תנאי שלישי - גיל הילד. יש להתאים את העונש לגילו של הילד, ולא לתת לו עונש הפוגע בכבודו, והגורם לו להתריס נגד אביו. [ואב המכה את בנו גדול, העלול להתריס נגדו, עובר על איסור מהתורה "ולפני עיור לא תתן מכשול", כמבואר בשער ההלכה בהרחבה.]
תנאי רביעי - העונש צריך להיות מתון ושקול, ולא עונש מדאי קשה. כמובן שלפעמים צריך עונש מעט כבד משקל, כדי להפיק את תועלת ההתרעה, אך יש לשקול ולבחון זאת היטב, ולא לתת עונש חמור וקשה מדאי, שהלוא מטרת העונש איננה לנקום חס ושלום, אלא לשם תועלת ותיקון לעתיד. [ועיין עוד הדרכה בענין הענישה בשער ההלכה, בענין הנהגת ההורים עם בניהם.]
--------------------------------------------------------------------------------
המקל והגזר
כהמשך לעניין הענישה, מוסיף הרב וולבה זצ"ל יסוד נפלא: מצאנו בנביא שאמר (זכריה יא ז) : "וָאֶקַּח לִי שְׁנֵי מַקְלוֹת, לְאַחַד קָרָאתִי נֹעַם, וּלְאַחַד קָרָאתִי חֹבְלִים..." הרי שיש גם "מקל נועם", וגם לזה מכוין שלמה המלך באומרו (משלי יג כד) "חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ - שׂוֹנֵא בְנוֹ", שגם במקל נועם יכול האדם לייסר את בנו, ועוד ביותר הצלחה מאשר במקל חובלים!
ומהו מקל נועם בחינוך? נקוט כלל זה בידך: עידוד משפיע יותר מעונש, ציון לשבח או פרס פועל יותר מאיומים ועונשים. ע"כ.
נוסיף ונאמר מעתה: "חוסך עידוד ופרגונים - שונא בנו!". עידוד, פרגון ושבחים, המלווים מידי פעם אף בפרסים ותמריצים שונים, יש בהם כח דחיפה חזק עבור הילד, ופעמים רבות שיכולים הם אף להחליף את הצורך בעונש!
מסופר בתלמוד (תענית כד ע"א) , על מלמד ילדים שדווקא תפילתו היא שנענתה בעת עצירת גשמים. ותלו חז"ל את סיבת הדבר בהנהגתו המיוחדת עם הילדים, וכפי שהעיד הוא על עצמו: "יש לי בריכה קטנה של דגים, וכל ילד המאבד את חשקו ואינו רוצה ללמוד, אני מפתה ומשחד אותו בהם, ומסדרם לפניו, ומפייס אותו במילים של חיבה והסבר על תועלת הלימוד, עד שבא מרצונו ולומד".
כמובן שגם בזה, יש לשים לב להתאים את דרך העידוד ואת סוגי הפרסים לגיל ולרמה של הילד, באופן שאכן ימשכו את ליבו. וכלשונו הזהב של הרמב"ם ז"ל: נער קטן - הביאוהו אל המלמד ללמוד תורה, וזהו הטוב הגדול בעבורו, אלא שהוא למיעוט שניו [גילו הצעיר] וחולשת שכלו, אינו מבין מעלת אותו הטוב. לפיכך בהכרח יצטרך המלמד, שהוא יותר שלם ממנו, שיזרז אותו על הלימוד בדברים שהם אהובים אצלו, ויאמר לו: קרא ואתן לך אגוזים או תאנים, למד ואתן לך מעט דבש. וכשיגדל ויחזק שכלו, ויקל בעיניו דבר זה, יזרז אותו ויעורר תאוותו בדבר אחר החמוד לו, ויאמר לו מלמדו: קרא ואתן לך מנעלים יפים או בגדים חמודים. ובזה ישתדל לקרוא. וכאשר יהיה יותר שלם בשכלו, ויתבזה בעיניו זה הדבר גם כן, ישים נפשו למה שהוא גדול מזה, ויאמר לו: למוד פרשה זו או פרק זה, ואתן לך דינר אחד או שני דינרים. וכשיהיה דעתו גדול, ונקלה בעיניו זה השיעור, וידע שזה דבר נקל, יתאווה למשהו שהוא נכבד מזה, ויאמר לו רבו: למוד כדי שתהיה ראש ודיין, ויכבדוך בני אדם ויקומו מפניך, כגון פלוני ופלוני".
הרי לנו שאין ללמד ולהטיל מטלות מתוך הנחתת הוראות וכפייה, אלא אדרבה עלינו להתמיד במציאת דרכים, כיצד לחבב ולהאהיב על הילד את התורה והמצוות, ולעודדו לבצע את הנדרש מתוך שמחה ושלימות פנימית. וכך יגדל בעזרת ה' לילד בריא בנפשו, מפותח בשכלו, ושלם בלימודיו.
--------------------------------------------------------------------------------
גיל החינוך
אמרו חז"ל (סוכה מב ע"א) : קטן היודע לנענע - חייב בלולב. יודע לשמור תפיליו - אביו לוקח לו תפילין. יודע לדבר - אביו מלמדו 'תורה ציוה לנו...' ו'שמע ישראל...'.
מדברי חז"ל יש ללמוד, כי יש להקדיש מחשבה ותשומת לב לבדיקת בשלות הילד בכל שלב משלבי התפתחותו, ולהתאים את הנושא החינוכי ליכולתו ובשלותו באותו גיל. ילד שמנסים לחנכו לנושא שעדיין אינו בשל לו, לא רק שההשקעה יורדת לטמיון, אלא שהיא גם מזיקה ומשיגה את ההיפך הגמור ממטרתה, שכן בעקבות כשלונו הנוכחי מאבד הילד את האמון ביכולתו להתמודד עם העניין. ובעקבות הלחץ שחש באותה תקופה כשקשה היה לו להתמודד, הוא גם מפתח סלידה ודחיה עמוקה מאותו נושא. מצד שני, ברור גם שאין לְאַחֵר בשום אופן את הגיל הנכון והמתאים.
הנה למשל, פעוט בן שנתיים ומעלה בדרך כלל כבר מגלה רצון להתלבש לבד. כמובן שהדבר עדיין אינו בר ביצוע, אך יש כאן נקודת התחלה טובה להתחיל בהקניית הרגל חשוב זה. לכן אפשר וכדאי בהחלט לתת לו להתחיל להתנסות בלבישת פריטי לבוש מסוימים לבדו, ועם הזמן לפי בשלותו להוסיף עוד ועוד, עד להתלבשותו בכוחות עצמו. ועתה נשים לב: לו נחליט "לקפוץ על העגלה" מהר מדאי, ולהטיל על הפעוט להתלבש לבדו כשהדבר עדיין קשה עליו, הרי שהדבר יהיה לו למעמסה כבדה, והוא יפתח דחייה וסלידה מן הנושא [גם אם הדבר ייעשה על ידי פרסים ומבצעים וכדומה!], יתכן מאוד גם שהוא לא יצליח במשימה, ולהבא כבר ייאבד כל עניין ורצון לנסות. ומנגד - לוּ נתעלם משאיפתו של הילד לעצמאות בנושא זה, ונמשיך להלבישו בעצמנו, הרי שעם הזמן יפוג הרצון שלו לעצמאות, ויהיה קשה מאוד להתחיל להרגיל אותו להתלבש לבדו כשהוא כבר גדול. ומה שחבל יותר, שבינתיים הוא גם פיתח תלות יתר באמו, ויתכן מאוד שהדבר אף הוריד את דימויו העצמי ובטחונו. אבל כשהקניית ההרגל הנכון נעשית בזמן הנכון, הרי הדברים נקלטים ונספגים בצורה טבעית ונעימה, הילד מרגיש ויודע שהוא גדול ומסוגל, מתחזק בו דימוי עצמי חיובי, ותחושת עצמאות בריאה.
כן הדבר בכל הקניה של הרגל טוב, ובחינוך לתורה ולמצוות. וכך כותב הרב וולבה זצ"ל: "עניינו של החינוך הוא הכניסה הנכונה בנקודת ההתחלה. כאשר הילד מגיב למצב מסוים, צריכים לזרוע בו מה שהוא מוכן לקלוט באותו זמן. כשהתקופה הזו עוברת ללא הזריעה המתאימה - נעשה מאוחר מדאי.
מכאן עולה דרישה ברורה כלפי ההורים: עליהם לשים לב לתקופות שהילד עובר, ולהתאים את הדרישות ליכולתו של הילד בכל תקופה. אם מפריזים בדרישות כשהילד לא יכול לעמוד בהן, כשהילד עדיין אינו מספיק מבוגר כדי להבין מה רוצים ממנו, יוצא מזה קלקול גדול בחינוך. זריעה כזו לא יכולה להיקלט. הילד לא יכול להתפתח על ידי דבר שהוא לא מבין. הילד צריך להתקדם בשלבים, ולעבור בהדרגה את התקופות השונות של הילדות.
נביא מספר דוגמאות מצויות לחוסר התאמה בין יכולת הילד, לבין הדרישות שדורשים ממנו: אחד הדברים הנפוצים - אמהות מתפארות שהן הצליחו לחנך את התינוקות לגמילה מהרטבה בגיל מוקדם. ככל ש"הצליחו" בגיל מוקדם יותר - כך תגדל הגאווה שלהן. מקובל היום, ואני מקבל את הדעה הזאת, שאם מכריחים ילד מוקדם מדאי להיות נקי - זה מזיק לכל ההתפתחות שלו. יבוא זמן שהילד בעצמו ירצה להיות נקי, ואז הנושא מתפתח בצורה הרבה יותר הרמונית.
דוגמא נוספת: פעמים רבות לא מתייחסים ולא מחשיבים מספיק את עניין המשחק של הילד. משחק זה דבר רציני מאוד אצל הילד. רבי ישראל סלנטר זצ"ל אומר: כאשר ילד משחק בקרש בתוך אמבטיה ואומר שזו אונייה, אם לוקחים ממנו את הקרש הזה, הרי זה ממש כמו שהיו מטביעים ספינה אצל אדם מבוגר. אדם שמפריע לילד במשחק שלו - גוזל משהו מן הילד.
ישנם דברים שהם כעין דברים מוסכמים, ידועים ומקובלים. דרך משל: בסעודת שבת דורשים מהילדים לשבת ליד השולחן במשך כל הסעודה, אף שהסעודה נמשכת שעה או שעה וחצי, ולעיתים אף יותר. לילד צעיר זה בלתי אפשרי. ילד לא יכול לשבת בשקט כל כך הרבה זמן, הוא מוכרח להסתובב. אם מכריחים אותו לשבת במשך כל הסעודה, הרי שכופים עליו לעשות דבר שהוא הרבה למעלה מכוחותיו, ולא צריך להסביר עד כמה זה לא טוב. הכוונה היא בעצם טובה, רוצים לבנות, אבל הילד איננו יכול להיבנות עם דרישות שהן מעל ליכולתו. (זריעה ובנין בחינוך עמודים טו-טז)
--------------------------------------------------------------------------------
סקרנותו של ילד
אחת התכונות הבולטות אצל הילד, ולמעשה כבר מהיותו תינוק בעריסה - היא הסקרנות. היא אשר מניעה את העולל הרך להרים ולסבב את ראשו, להושיט את ידו לחפצים, להתבונן ולהכיר את העולם הסובב אותו. כאשר הוא גדל, מרבה הילד לשאול את הוריו שאלות שונות: למה ומדוע, איך וכיצד, מתי והיכן... ובהקשר נביא קטע מהספר הנפלא "אוהל יעקב ולאה" (עמוד 35) :
"יש לענות לשאלות הילד, לקרב הדברים אל דעתו, ולא לדחות אותו באמירה "לכשתגדל - תבין". הסקרנות של הילד - היא ניצני בַּקָּשַת החכמה של המבוגר. ילד הגדל בעולם תמוה ובלתי מובן, אור שכלו כַּבֶה, והחכמה נעשית מיותרת בעולמו. לא נתפלא אם אחר כך הוא לא יתעניין בלימוד.
פיתוח כוחות השכל מתחיל מהילדות ממש. יש לתת הסבר פשוט לילד על הנעשה עמו, ליידע אותו במאורעות שהוא שותף להם, ולא להוביל אותו בעולם סתום ונעלם, ומקרים בלתי מובנים.
כמו כן, ילד מרגיש השתתפות רגשית עמוקה במאורעות השמחה או חלילה הצער - שבמשפחה, והוא מבקש להבין את תוכנם. אם לא ניתנת לילד הרגשת שותפות על ידי הסבר ושיחה, הוא נפגע קשות, ונוצר ריחוק מסוכן בינו לבין מחנכיו".
מצד שני, יש לשים לב כמובן לגבולות הנכונים. ישנם מושגים שאינם מתאימים לכל גיל, וילד בודאי לא צריך לדעת הכל. אלא שיש לתת לו הסבר המניח את דעתו. כמו כן, אין לשתף את הילד בבעיות שאינן לפי מידתו, ועלולות להטיל על שכמו כביכול עול כבד, כגון ילד קטן השומע מהוריו שיש קשיים בפרנסה, עלול להיות מוטרד מאוד, ולדאוג מה יהיה עם ארוחת הבוקר מחר, והאם יוכלו הוריו לקנות לו מעיל לחורף... לכן השיחה עם הילד צריכה להיות מותאמת למידתו, בחכמה ובתבונה.
--------------------------------------------------------------------------------
הגנה בסיסית
שִמעו סיפור: אדון תחכמוני הוא אב מסור, ובהגיע ימות החורף הקרים, התאמץ ככל יכולתו להגן על ילדיו מפני הקור, ולחמם את הבית, כדי להעניק לילדיו בית חמים ונעים. בראש ובראשונה הוא רכש והתקין בדמים מרובים מזגן מפוצל שיפיץ חום נעים בכל חדרי הבית. לאחר מכן, אף קנה שטיחים רכים וחמימים לכסות בהם את הרצפה הקרירה. זאת כמובן מלבד ביגוד חמים וטוב לילדיו, ושמיכות פוך משובחות ומחממות עבור שנת הלילה. אך למרבה הפלא, לא תאמינו: הילדים ישבו בבית רועדים ומכווצים מקור! היודעים אתם מדוע? ובכן, בביתו של אדון תחכמוני ישנם חלונות רחבים, ולא עלה על דעתו כלל שיש להתקין בהם שמשות... וכך הכה הקור בביתם מבלי להתחשב כלל במאמציו המרובים של אדון תחכמוני לחמם את ביתו...
מיהו אדון תחכמוני? זהו אדם בעל לב יהודי חם, שרוצה בכל מאודו להעניק לילדיו חינוך יהודי טוב, שיהיו מחוברים למסורת, שיהיו אוהבים את התורה. מה הוא לא עושה לשם כך? לוקח אותם לבית הכנסת, מקדש על היין בשבת, חוגג את ליל הסדר, מעניק להם חוויות יהודיות, מקנה להם ידיעות, לוקח אותם לקבל ברכה מרב, ועוד ועוד. אך אין הוא מתחשב ברוחות הכפור הנוראות החודרות אליהם מן הרחוב, מן התקשורת הקלוקלת, מן החברה המתירנית.
כדי להינצל מן הרוחות הללו, בראש ובראשונה צריך האדם ליצור הגנה ומסגרת מתאימה. ילד שהולך ללמוד בבית ספר לא תורני, או שנחשף לתקשורת קלוקלת - היאך יגדל להיות "יהודי טוב"?! מדוע "יגביל" את עצמו בתרי"ג מצוות עשה ולא תעשה?! מאין תקלוט נשמתו את מתיקות התורה וערבותה?!
הנה כבר פסק הרמב"ם (הלכות דעות פרק ו הלכה א) : "דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר רעיו וחבריו, נוהג כמנהג אנשי מדינתו. לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד, כדי שילמד ממעשיהם, ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחשך כדי שלא ילמד ממעשיהם. הוא ששלמה אומר (משלי יג כ) : "הוֹלֵךְ אֶת חֲכָמִים - יֶחְכָּם, וְרֹעֶה כְסִילִים - יֵרוֹעַ", וכן נאמר (תהלים א א) : "אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים, וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד, וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב...".
לצערנו, עינינו הרואות את פשיטת הרגל הנוראה במוסדות החינוך הכללי. כל מי שעיניים לו לראות, ואינו עוצם אותן, יודע ורואה את המצב הנורא השורר שם מבחינה ערכית ומוסרית [ואין כאן המקום להרחיב על מיני התופעות המחרידות הנפוצות שם, ומפני קדושת הדף, נותיר זאת לסטטיסטיקות ולעיתונות, היודעים לספר טוב יותר על הנתונים המזעזעים הפוקדים שם.] לכן, הורים הדורשים את טובת ילדיהם באמת, אין הם מתחשבים בתגובת השכנים והדודים - "מה יגידו?...", ואין הם רואים לנגד עיניהם רק את הנוחות האישית שלהם - "קרוב לבית", אלא מתאמצים הם לתור ולחפש אחר מוסדות חינוך הראויים לשמם זה, ורק בידיהם יפקידו את ילדיהם היקרים.
וכמו כן, הורים צריכים להיות מודעים להרס הנורא, לנפש ולנשמה, הטמון במכשירי התקשורת למיניהם, ולהגן על ילדיהם אף מפניהם. היום כבר יודעים המחקרים והסטטיסטיקות למיניהם, להצביע בוודאות על הנזקים החמורים הנגרמים כתוצאה מן הצפייה במכשירים אלו, ומהם: אלימות, הרס המשפחה, ירידה ברמת החשיבה וההשכלה, קשיים חברתיים, ועוד. [וראה נתונים ועובדות נוספות בחוברת "ימי החנוכה בהלכה ובאגדה"] זאת מלבד איסורי התורה החמורים, והנזק הרוחני העצום של ירידה ביראת שמים, חוסר ריסון היצרים ועוד. ולכן השומר נפשו ונפש ילדיו - ירחק וירחיק מהם.
אל תאמר מחר, פן יהיה מאוחר!
סיפר רבי בן ציון שלום הי"ו: פעם אחת הייתי יורד במדרגות בית הכנסת בסיום שיעורו של מרן הראשון לציון רבנו עובדיה יוסף שליט"א, והיתה השעה מאוחרת מאוד בלילה. באמצע המדרגות ניגש אל הרב יהודי מגודל שיער, נישק את ידיו, ואמר לרב: אני מבקש מכבודו שיכתוב לי כמה מילים לאשתי, שאסור להחזיק מכשיר טלוויזיא בבית, כי יש בינינו ויכוח חריף בנושא. אמר לו הרב: אני אבוא לביתכם, ואשפיע עליה שאסור להחזיק טלוויזיא בבית, כי זה כלי טמא מקלקל ומשחית את נפש הילדים ואת כל בני הבית. אמר האיש: לא נעים לי שכבוד הרב יטרח ויבוא אלי, אולי יכתוב לי פתק אחד ודי בזה. אמר הרב: בלי פתק, אני אבוא לדבר עמה, ובעזרת ה' אשפיע עליה! שמח האיש ואמר: אם כן אכין את אשתי למחר לביקורו של כבוד הרב. יקבע לי הרב שעה, אימתי נוח לו? אמר הרב: אסור להמתין עד מחר. עכשיו ומיד. היכן אתה גר? השיב האיש: בשכונת רמות. "בא ניסע עכשיו יחד בזריזות", פסק הרב. נסענו לרמות עם כבוד הרב בשעה מאוחרת בלילה. הבעל התקשר לאשתו בבית ואמר לה, יש לנו הפתעה, כבוד הרב הראשון לציון מגיע עוד מעט לביתנו, כבוד גדול הוא לנו, הרב מביא ברכה אל ביתנו! האשה שמחה והכינה את הבית, הניחה כיבוד על השולחן. כשהגענו לביתם, ישב הרב ליד השולחן יחד עם הבעל והאשה והנהג ואני. כבוד הרב התחיל לדבר על ליבה דברי מוסר, עד כמה המכשיר המתועב הזה אוכל כל חלקה טובה מעם ישראל, רחמנא ליצלן. לכן תחוסי על בנייך ובנותייך! - הרב דיבר בדמעות. האשה התרגשה והחלה גם היא להזיל דמעות מעיניה, ובהתרגשות אמרה: אם כבוד הרב טרח ובא אל ביתנו, ובשעה כזו מאוחרת, סימן שהדבר חמור ביותר, בעזרת ה' מחר אני מוציאה את המכשיר הטמא הזה מהבית. אמר הרב: לא מחר אלא עכשיו, שהרי אמרו רבותינו (מכילתא בא פרשה ט) "מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה". אני רוצה לראות במו עיני שאתם מוציאים את המכשיר הטמא ושוברים אותו.
ממשיך ומספר רבי בן ציון: אני והבעל יחד הורדנו את המכשיר הטמא מקומה שלישית. בדרך במדרגות קיבל המכשיר מכה בקיר, אמר אחד לשני, זהירות איך אתה יורד? והרב היה יורד איתנו, שומע וצוחק, אמר: והלוא הולכים לשבור אותו, ומה בכך אם יקבל עוד מכה, והרי כתוב 'הכה תכה'... צריך לברך "ברוך שעקר עבודה זרה מהבית הזה". הורידוהו למטה לפח האשפה, ושברו אותו לרסיסים, והיתה שמחה גדולה, כמעט שרקדו. והבעל והאשה היו שמחים כפל כפליים, שכבוד הרב הופיע בביתם, והביא להם ברכה והצלחה. בסיום אמרו הבעל והאשה לרב: אנחנו מודים לכבוד הגדול שעשה לנו הרב, ונפרדו בשמחה ובטוב לבב, והרב שוב בירך אותם ברכות לבביות וחמות. ואז פנה הרב לשומעיו ואמר להם: רואים אתם איך אפשר להציל נפש יהודי, ככה במסירות ובזריזות. (עונג שבת פרשת נח ה'תש"ע)
--------------------------------------------------------------------------------
תפילה!
כך יעשה כל אדם מירב השתדלותו להדריך את בניו ובנותיו בדרך התורה ואהבת ה', שזהו אחד התפקידים החשובים ביותר של היהודי, להעביר את שרשרת התורה והאמונה מדור לדור, כמו שנאמר באברהם אבינו (בראשית יח יט) : "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו, וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט".
וירבה להעתיר בתפילה לפני יושב מרומים, שיאיר את עיניו ויכוון את דרכו, כיצד להדריך את בניו ובנותיו כראוי, כיצד לנהוג עימם במצבים שונים, כיצד להחדיר בלבבם אהבת תורה ויראת שמים אמיתית, שצריך לזה הרבה מאוד סייעתא דשמיא ושימת לב כראוי. וכן יעתיר בעדם שיתן להם ה' חוסן וכח לעמוד בפני פיתויים ומכשלות, המצויים היום כה רבות, לצערנו הרב. ותדבק נפשם בדרך התורה, בה ידבקו וממנה לא יסורו כל ימי חייהם, לטוב להם כל הימים.
וכך אומר השל"ה הקדוש: "תמיד תהיה תפילה שגורה בפי אב ואם להתפלל על זרעם, שיהיו לומדי תורה, וצדיקים ובעלי מידות טובות. ויכוון על זה מאוד בברכות התורה כשאומר: "ונהיה אנחנו וצאצאינו" וכו'. וכן בברכת אהבת עולם - "אבינו אב הרחמן המרחם רחם נא עלינו ותן בליבנו..." יחשוב תמיד על זרעו וזרע זרעו עד עולם. וכן כשאומר "ולא ניגע לריק ולא נלד לבהלה". בכל המקומות האלו, יעשה תפילת קבע בכל לבבו ובכל נפשו". (שער האותיות דרך ארץ)
--------------------------------------------------------------------------------
שער ההלכה
"כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ"
--------------------------------------------------------------------------------
מבוא – הלכות כלליות
--------------------------------------------------------------------------------
מן התורה
חמשה ציווים נצטווה כל יהודי מאת ה' יתברך כלפי אביו ואמו:
א. לכבדם, שנאמר (דברים ה טז): כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹקֶיךָ, לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ, עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לָךְ.
ב. לירא מהם, שנאמר (ויקרא יט ג): אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ, וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ, אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם.
ג. שלא להכותם, שנאמר (שמות כא טו): וּמַכֵּה אָבִיו וְאִמּוֹ, מוֹת יוּמָת.
ד. שלא לקללם, שנאמר (שמות כא טז): וּמְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ, מוֹת יוּמָת.
ה. שלא לזלזל בהם, שנאמר (דברים כז טז): אָרוּר מַקְלֶה אָבִיו וְאִמּוֹ. [מקלה היינו מזלזל, ואפילו ברמיזה בקריצת עין, ואפילו בלב בלבד.]
ולהלן יתבארו הלכותיהם אחת לאחת בעזרת ה'.
--------------------------------------------------------------------------------
מצוה גדולה
כתב הרמב"ם (הלכות ממרים פ"ו ה"א): "יזהר האדם מאוד בכבוד אביו ובכבוד אמו ובמוראם, שמצות עשה גדולה היא, עד כדי כך שהשוה אותם הקב"ה לכבודו ומוראו, שכשם שציונו לכבדו ולירא ממנו יתברך, כך ציונו לכבדם ולירא מהם".
--------------------------------------------------------------------------------
גיל קיום המצוה
כל אדם מישראל חייב לכבד את הוריו, בין קטן בין גדול, בין בחור בין בעל אשה ובנים, ואפילו זקן מופלג מאוד בשנים, הריהו חייב בכבוד אביו ובכבוד אמו, ולא כאותם החושבים שמצוה זו היא רק לילדים הקטנים או לבחורים הרווקים. (צז, תקטו)
--------------------------------------------------------------------------------
לשם ה'
הן אמת שמצות כיבוד אב ואם היא מצוה שכלית, שהשכל מכריח ומחייב לקיימה, שהרי הוריו הביאוהו לעולם, גידלוהו וטרחו עבורו, דאגו לו לכל צרכיו, וכל מחסורו היה עליהם עד אשר גדל, ואם כן כל בר דעת מבין שעליו לכבד את הוריו, שאם לא יכבד, הריהו כפוי טובה, שאין לך מדה גרועה ממנה. אולם, לא יכבדם בגלל צו המצפון, אלא מפני שה' יתברך ציוהו על כך, שנאמר: "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹקֶיךָ". (מדרש תלפיות. פב)
--------------------------------------------------------------------------------
חובת לימוד ההלכות
כשם שחובה על כל אחד ואחד מישראל ללמוד את ההלכות המצויות, כהלכות ברכות, שבת, שמירת הלשון ועוד, כך חובה על כל אדם ללמוד ולשנן את הלכות כיבוד אב ואם ומוראם, שמצוה זו היא תמידית בכל זמן, וחמורה היא עד מאוד, ואם לא ילמד את הלכותיה, מאין ידע היאך לקיימן, ויכשל בדברים רבים, מבלי לדעת שהוא נכשל. וכבר אמרו חז"ל (אבות פרק ב משנה ה): "אין בּוּר ירא חטא", דהיינו אדם שלא למד הלכות, הרי הוא בבחינת בּוּר בהלכה, וממילא אי אפשר שיהיה ירא חטא, שהרי אינו יודע מהו החטא, ואינו יודע ממה להיזהר. (פא)
הבחורים היקרים המסולאים בפז, העוסקים בתורה בישיבות הקדושות, כאשר יוצאים הם לימי "בין הזמנים", עליהם להקפיד ללמוד ולשנן את הלכות כיבוד אב ואם, ולהיות בקיאים בהם טרם שובם הביתה, לבל יכשלו חס ושלום באיסורים מן התורה, מחמת חוסר ידיעה. (חזון איש. פא)
--------------------------------------------------------------------------------
מצות חינוך
ככל מצוות התורה, כן מצוה על ההורים לחנך את ילדיהם כבר בעודם קטנים למצות כיבוד אב ואם, ואין בזה חשש גאווה או רדיפת כבוד חס ושלום, כי אדרבה זו מצות התורה, שהילדים ינהגו בכבוד והדר מרובים מאוד כלפי הוריהם. ולבד מזה, גם יתרגלו להתנהג כלפי כל אדם בכבוד ובדרך ארץ. (המאירי. תקטז)
--------------------------------------------------------------------------------
שויון זכויות
בכל הדינים שיתבארו להלן בכיבוד ההורים ובמוראם, אין הבדל בין האב לאם, שאת שניהם צריכים לכבד, ומשניהם צריכים לירא בשווה. ולפיכך הקדימה התורה בכיבוד את האב לאם, [שנאמר: כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ,] ובמורא את האם לאב [שנאמר: אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ], ללמדך ששניהם שווים בין לכבוד בין למורא. (רמב"ם פ"ו ה"ב)
בכל הדינים שיתבארו להלן, אין הבדל בין הבן לבת, ששניהם חייבים בכיבוד ההורים ובמוראם בשווה. [ודין אשה נשואה, יתבאר להלן.] (קיא, תקז)
--------------------------------------------------------------------------------
מי קודם
אף על פי שכבוד האב והאם שווה, מכל מקום אם נצטווה הבן גם מאביו וגם מאמו, כגון שאמר לו אביו, הבא לי כוס קפה, ואמו אמרה לו, הבא לי עוגה, יקדים לעשות את ציווי אביו, ולאחר מכן יעשה את ציווי אמו, מאחר שגם אמו חייבת בכבוד אביו שהוא בעלה. (שלחן ערוך יורה דעה סימן רמ סעיף יד)
אם ההורים גרושים, ונצטווה הבן גם מאביו וגם מאמו, מאחר וכבוד שניהם שווה, ואין אמו חייבת עתה בכבוד אביו, רשאי להקדים לאיזה מהם שירצה. (סימן רמ סעיף יד)
--------------------------------------------------------------------------------
עד כמה יכבד?
אין גבול למצות כיבוד אב ואם, ולכן ירבה ככל שביכולתו לכבד את הוריו. ויזכה לאריכות ימים ושנים טובים בעולם הזה ובעולם הבא, ויצליח בכל ענייניו, וילדיו יכבדו אותו וייראו ממנו גם לעת זקנותו, ועוד ברכות וטובות מאת ה' יתברך. (צב)
--------------------------------------------------------------------------------
אהבת ההורים
מצוה על כל אדם לנטוע בלבו חזק מאוד את אהבת הוריו, ויאהבם אהבה עזה, כי מלבד שהצטווינו בתורה לאהוב כל יהודי כנפשנו ומאודנו, שנאמר: ואהבת לרעך כמוך, מכל מקום באביו ואמו יש להזהר בזה ביתר שאת, מאחר והשוותה התורה את כבודם לכבוד הקב"ה. (זהר, חיי אדם. קא. ועיין שלחן ערוך המדות, אהבת הבריות שער ההלכה סימן א)
האהבה העצומה בין בבא מאיר לאביו בבא סאלי זיע"א
גודל ההערצה והאהבה שהיו בין הגאון הגדול והקדוש רבי מאיר אביחצירא זיע"א לאביו הגאון הגדול והקדוש רבי ישראל אביחצירא זיע"א, אי אפשר לתארן כלל וכלל, אך נעתיק מעט מרישומי זיכרונותיו של בנו האדמו"ר רבי דוד חי אביחצירא שליט"א, וזו לשונו:
"מי שלא ראה את המפגש ביניהם, לא יכול לתאר את המחזה המרטיט והמרעיד. אחד נופל על השני בחיבוק, בנשיקות בראש, בכתף וביד - בהתבטלות מוחלטת, בחינת תלמיד בפני רבו, שאינו שייך לעצמו... פניו כלפי מטה בדחילו ורחימו, ביראה, ברתת, בזיע, בחלחלה, בהתרגשות ..."
וכה סיפר אחד מאהוביו החביבים של הבבא סאלי זיע"א: שעה שרבנו בבא מאיר היה מגיע לבית אביו בנתיבות, כשרק חצה את מפתן הבית, היה רבנו כורע אפים ארצה. מדלת הבית ועד לספה שאביו בבא סאלי היה יושב עליה, היה רבנו מסמיך לכל פסיעה, קדה עמוקה. ומשהגיע אליו, היה מנשק את אביו בעשרות נשיקות, על גב ידו ועל מצח ראשו, על כתפו ועל שולי גלימתו... רק לאחר מכן היה מתיישב, ועיניו מושפלות ארצה. ("אביר יעקב" 576)
--------------------------------------------------------------------------------
בזריזות ושמחה
כשמבקשים ההורים מבנם בקשה מסוימת, הכבוד הוא שיעשה את מבוקשם מיד בלי עיכוב כלל. ויעשה את בקשתם בשמחה גדולה, בערנות ובזריזות רבה, ולא יהיו עליו לטורח ולמשא חס ושלום, וזכות זו תעמוד לו בעולם הזה ובבא. (זוהר. חרדים. קא)
נפתלי אילה שלוחה
במדרש (במדבר רבה יד אות יא): אמר רבי יודן: "נשיא שבט נפתלי זכה להקריב את קרבנותיו בחנוכת המזבח, כנגד האבות והאמהות. ולמה רק הוא זכה בזה? לפי שנפתלי היה זהיר בכבוד אבותיו, וכיבד את יעקב אביו יותר מדאי, שהיה אביו שולחו לכל מקום שירצה, והיה זריז במשלחתו, ומצא קורת רוח ממנו, והיו אמריו נעימים עליו".
כתב רבנו האר"י ז"ל (שער המצוות דף א) : "דע כי העושה מצוה, אין מספיק לו במה שיעשה אותה. שהרי מצינו בדברי חז"ל (קידושין לט ע"ב) שאמרו, כל העושה מצוה אחת מטיבים לו ומאריכים לו ימיו. וכיוצא בזה אמרו, כל המקיים מצוה פלונית, יש לו שכר כך וכך. והנה אנחנו ראינו כמה וכמה מצוות שעושים בני אדם ואינם מתקיימים דברי רבותינו חס ושלום בענין גודל שכרם אפילו בעולם הזה. אך דע כי השורש שהכל נשען עליו הוא, שבעשיית המצוה אל יחשוב שהיא עליו כמשא, וממהר להסירם מעליו, אלא יחשוב כאילו בעשותו אותה המצוה, ירויח אלף אלפים דינרי זהב, ויהיה שמח בעשותו אותה המצוה, בשמחה שאין לה קץ, מלב ומנפש ובחשק גדול, כאילו ממש בפועל נותנים לו אלף אלפים דינרי זהב, אם יעשה אותה המצוה וכו'. וכפי גודל שמחתו באמת ובטוב לבב הפנימי, כן יזכה לקבל אור עליון. ואם יתמיד בזה, אין ספק שישרה עליו רוח הקודש, וענין זה נוהג בקיום כל המצוות כולם, ובעת שעוסק בתורה, שיהיה בחשק גדול נמרץ בהתלהבות עצום, כאילו עומד לפני המלך ומשרת לפניו בחשק גדול למצוא חן בעיניו, לקבל ממנו מעלה יתירה וגדולה. עכ"ל.
--------------------------------------------------------------------------------
כבוד מכל הלב
יכבד את הוריו מתוך הוקרה והערכה רבה, כמו שמכבד לאדם חשוב ונכבד ומפורסם מאוד. ואפילו אם לא ניכרות בהם מעלות טובות כל כך, עם כל זה יסתכל על שאר מעלותיהם הטובות, שאין לך אדם שאין בו מעלה טובה, וילמד עליהם זכות, ובזה יקל לו לכבדם בכבוד והדר, כציווי הבורא יתברך. (חרדים. מבקשי תורה רכ, רסב. קא)
--------------------------------------------------------------------------------
עבודה מעשית
ודאי שאין זה קל כל כך להגיע לדרגות אלו בכיבוד ההורים, אולם עלינו להשתדל לעבוד על עצמנו היטב היטב, מאחר וזהו רצונו של בורא עולם נותן התורה, ובעזרתו יתברך נזכה להגיע גם לזה.
אל תפספס
"הנה טבע האדם כשמבקשים ממנו לעשות איזו פעולה שיש בה טרחה - לסלק מעליו את הטורח ולדחותו אצל אחרים, ומצוי שכאשר האמא מצווה לבנה לעשות דבר מה בצרכי הבית, הבן מתרעם ומתלונן: "תמיד את מצווה אותי, אף פעם אין את מצווה לאחִי לעשות שום דבר, הוא תמיד פטור, רק אני ורק אני, הכל עלי ועל צווארי". מה נורא וחמור האיסור בהתנהגות זו, אילו היה מבין מה שלפניו, היה זריז ונשכר לקיים מצות כיבוד האם בשמחה רבה, שזכה למצוה גדולה וחביבה כזו. כי מלבד מתן שכרה של אריכות ימים, הרי קיום מצוה זו כהלכתה משווה הוד והדר, כבוד ותפארת לעושיה, כאיש חמודות יקר רוח ונעים המידות". (הגאון רבי אברהם יעקב פאם זצ"ל, מבקשי תורה רכ)
--------------------------------------------------------------------------------
הורים קפדנים
כתב הגאון רבי חיים פלאג'י: "הנה שמעתי כמה אנשים ריקים ופוחזים, שאינם מקיימים מצות כיבוד אב ואם, בטענה כוזבת, שזאת המצוה נאמרה רק כלפי אב ואם שהם נוחים ומראים חיבה לבניהם, ולא לגבי אב ואם שהם קפדנים, ומכניסים עצמם בכל דבר, ועושים מריבה עם בניהם, ומכבידים עליהם. וכל דבריהם הבל וריק, שאילו כן, לא היתה התורה צריכה להזהיר על כיבוד אב ואם, כי מאחר שהם הביאוהו לעולם וגידלוהו, האכילוהו, השקוהו והלבישוהו, עד כי גדל ונעשה חי הנושא את עצמו, כבר היה חייב לכבדם, כי אפילו אם היו אנשים זרים, היה חייב להחזיק להם טובה ולכבדם כל ימי חייו, משום הכרת הטוב אשר גמלו לו בימי נעוריו. וכבר אמרו חז"ל (משנת רבי אליעזר פרשה ז): "כל הכופר בטובתו של חברו, כאילו כופר בטובתו של מקום". ועל כרחך שהוצרכה התורה להשמיענו שאפילו אב ואם קשוחים וקפדנים, וקשים במידותיהם וזר מעשיהם, אף על פי כן צריך לכבדם ולירא מהם יראת כבוד, וכל שכן שלא להתריס נגדם ולצערם". עכ"ד. (ה"ע קנא)
אשרי אדם שלוקח את הדברים לתשומת לבו, ונזהר בכבוד ומורא הוריו, ואם חס ושלום נכשל בעבר בכבודם או ציערם וכיוצא, יבקש מהם מחילה ויפייסם, ויקבל על עצמו להיזהר להבא שלא יכשל, וירבה בלימוד הלכות כיבוד אב ואם, ואשריו בעולם הזה וטוב לו לעולם הבא, שבמקום שבעלי תשובה עומדים, אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד, ויזכה לאריכות ימים ושנים טובים, בעולם הזה ובעולם הבא. וכבר כתב הרמב"ם (הלכות שבת פרק ב הלכה ג): "שאין משפטי התורה נקמה בעולם חס ושלום, אלא רחמים וחסד ושלום בעולם".
כתב בספר אור לציון (חכמה ומוסר רטז): "אין הקב"ה מנסה את האדם אלא כפי כוחותיו, ולכן אף שבדרך כלל הבחורים הם קצרי רוח וחסרי סבלנות, עד שמתחתנים וילדיהם מביאים אותם לידי סבלנות, אבל ידעו שאין ספק שאם לא היה ביכולתם לעמוד במצבים בהם הם נמצאים, לא היו מגיעים לידי כך". ע"כ.
גם אם הילדים לא הצליחו לעמוד בניסיון ודיברו או התנהגו עם הוריהם שלא כהוגן, לא יקפידו ההורים עליהם, וכל שכן שלא יקללום מכעסם, שעל ידי הקללה יכול להגיע נזק להם ולבניהם חס ושלום. וראה להלן מדברי הרמב"ם בחומרת העוון והעונש של המקלל.
אמרו חז"ל (בבא קמא צג ע"א): "לעולם אל תהי קללת הדיוט קלה בעיניך". על כן, לעולם ירגיל אדם את פיו, לדבר אך ורק דברים טובים, ויהיו ברכות שגורות בפיו, וכמו שאמר שלמה המלך (משלי פרק כב פסוק ט): טוֹב עַיִן הוּא יְבֹרָךְ, ודרשו חז"ל (סוטה לח ע"ב) אל תקרא יְבֹרָךְ אלא יְבָרֵךְ, שמי שהוא טוב עין, תמיד הוא מברך את האחרים ושמח בשמחתם. ומעשה באמא שבאה לפני רב גדול, וסיפרה כי בתה ילדה בן לפני כשנה, ומאז אין להם נחת מרוב חולאים שיש לו. והנה עתה בתה שוב בהריון, והרופאים אמרו לה שכפי הנראה גם הילד הזה יהיה כמו הילד הראשון. והיא תולה שקרה כן לבתה, בגלל שפעם בהיות בתה רווקה, הכעיסה אותה מאוד, וקיללה אותה שיהיה לה צער כל החיים שלה. ועתה היא באה לבקש תיקון על דיבורה. ע"כ. ה' יצילנו.
אם התנהגות ההורים בלתי נסבלת, וחושש הבן שיחטא, מוטב לו שלא יגור עם הוריו, וילך למקום אחר, כדי שלא יכשל חס ושלום. וטוב שיתייעץ עם חכם. (ב ה)
--------------------------------------------------------------------------------
הורים שלא גידלו את בנם
אפילו הורים שלא גידלו את בנם כלל, ומסרוהו למשפחה אחרת לאימוץ עוד בהיותו תינוק, בכל זאת כשיגדל הבן ויכיר את הוריו, חייב לכבדם ולירא מהם, ככל דיני כיבוד ומורא אב ואם שיבוארו להלן.
וכמו כן, בן שנולד לאחר שאמו התגרשה מאביו, ומעולם לא היה לבן קשר עם אביו, אף על פי כן, כשיגדל ויכיר את אביו, חייב לכבדו ולירא ממנו ככל איש ישראל, אף שלא טרח האב בגידולו כלל. (תקכד)
--------------------------------------------------------------------------------
כבוד הורים מאמצים
בן מאומץ, אינו חייב לכבד את הוריו המאמצים ולירא מהם, כדין כבוד ומורא שציותה התורה בכל אב ואם. אולם אין ספק שצריך לנהוג בהם מנהגי כבוד, משום הכרת הטוב שגידלוהו וטרחו עליו רבות. (תקכז)
--------------------------------------------------------------------------------
לא להכביד
אסור להורים להכביד עוּלם על בניהם ולדקדק עימהם בכבודם, כדי שלא יקשה עליהם ויכשלו שלא לשמוע להם חס ושלום. (סימן רמ סעיף יט)
כי טוב סחרה מסחר כסף
אין לך סחורה טובה יותר, רווחית יותר, ומשתלמת יותר, מהסחורה שעושים עם בורא עולם על ידי קיום התורה והמצוות. ואכן, היו גדולי עולם שציוו את בניהם בדברים מסוימים באופן קבוע, כדי שירבו זכויותיהם במצות כיבוד אב ואם, ויזכו לכל ההבטחות שבתורה על קיום מצוה זו. וטוב שמכך ילמד כל אדם ויצווה כן לבניו, אך בדברים קלים ונוחים שלא יכבד עליהם, ויקיימו את המצוה בשמחה ובחשק רב. למשל, ישנה אפשרות שההורים יבקשו מבנם לאכול כמה שקדים בכל יום, כדי שיתחזק כוחו יותר לעסק התורה. ואף להורים יש שכר גדול על זה, מאחר ומזכים את בנם לקיים את המצוה בתדירות גבוהה יותר, וכבר אמרו חז"ל (בבא בתרא ט ע"א): "גדול הַמְּעַשֶּׂה [המזכה את אחרים לעשות] יותר מן העושה". (עיין מבקשי תורה רפא)
--------------------------------------------------------------------------------
אהבת הילדים
על ההורים להשתדל ככל שביכולתם להרעיף אהבה חזקה על ילדיהם, שבזה גם יקל יותר לילדים לכבדם ולהשיב להם אהבה מנגד. ולא יבזו את ילדיהם כלל, כי אין ספק שמעשים אלו מרחיקים אותם, ויכולים לגרום להם בגיל מאוחר יותר לעזוב את הבית, ואף את דרך התורה והמצוות, חס ושלום. ויש לדעת, שכשם שאסור לאדם לבייש את חברו, כך אסור לו לבייש את בניו. ובאופן שרואה האב לנכון להוכיח את בנו על מעשה שעשה שלא כהוגן, יוכיח אותו בצנעה בביתו, ולא יביישו ברבים. וכבר אמרו חז"ל (אבות פרק ג משנה יא): המלבין פני חברו ברבים, אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים, אין לו חלק לעולם הבא. ה' יצילנו. (פלא יועץ אהבת הבנים)
מותר לאבא לחבק ולנשק את בתו, וכן מותר לאם לחבק ולנשק את בנה, וכן ראוי לעשות, בפרט בדור הזה, שאם לא ירעיפו ההורים אהבה וחיבה לילדיהם כהוגן, יחפשו הילדים אהבה ברחוב חס ושלום. (אבה"ע סימן כא ס"ז, וכמבואר בחוברת 'הטהרה בהלכה ובאגדה')
--------------------------------------------------------------------------------
הכיבוד הגדול והיקר ביותר
חז"ל דרשו על הפסוק: "ואהבת את ה' אלקיך, שיהא שם שמים מתאהב על ידך, שיהא אדם לומד תורה, ומשאו ומתנו בנחת עם הבריות, ואז מה הבריות אומרות עליו? אשרי אביו שלמדו תורה, אשרי יולדתו שגידלה אותו לתורה, אשרי רבו שלמדו תורה. ראו פלוני שלמד תורה, כמה נאים דרכיו, כמה מתוקנים מעשיו, ועליו הכתוב אומר (ישעיהו מט ג): ויאמר לי עבדי אתה, ישראל אשר בך אתפאר. אבל מי שלומד ואין משאו ומתנו באמונה, ואין דבורו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו, אוי לפלוני שלמד תורה, אוי לאביו שלמדו תורה, פלוני שלמד תורה, כמה מקולקלים מעשיו וכמה מכוערים דרכיו!" ע"כ. ואין לך בזיון גדול מזה, שכאשר הבן לא הולך בדרך טובה, הרי שהוריו ישאו חרפה עליו, ומביישם בבושה שאין גדולה ממנה. (יומא דף פו עמוד א. זוהר הקדוש. ה"ע קנב. קעד)
--------------------------------------------------------------------------------
נשיקת ידי ההורים וברכתם
בכל הזדמנות שהיא, יש ענין לנשק את ידי ההורים ולקבל את ברכתם. וטוב שירגילו ההורים את בניהם בזה, שלבד ממה שמקיימים מצות כיבוד אב ואם, זוכים גם בנשיקה זו לדברים גדולים ומעלות גדולות.
ועל כל פנים, חשיבות יתירה ישנה בנשיקת ידי ההורים בשבת קודש. ועל דרך הסוד, מעלה גדולה יותר יש בנישוק ידי האם, כמבואר בדברי רבנו האר"י ז"ל, והוא עצמו היה נוהג ללכת לנשק ידי אמו הרבנית שרה ע"ה, בכל ערב שבת. וכתב מרן החיד"א שיכוין בזה לקיים מצות כיבוד אב ואם. והגאון רבי חיים פלאג'י כתב, שבברכה זו מבטלים ההורים את הקפדתם על ילדיהם שעלולה להזיק להם, אם הקפידו עליהם במשך השבוע. וגם הרב יעב"ץ כתב, המנהג לברך את הילדים בליל שבת, שאז חל השפע וראוי להמשיכו על הילדים, כיון שאין בכוחם להמשיך את השפע במעשיהם מחמת קטנותם, אבל על ידי הגדול יורד השפע ונאחז בקטנים ביותר, כיון שעדיין לא טעמו טעם חטא. ומכל מקום גם הבנים הגדולים יקבלו ברכה מאבותיהם. ע"כ. וכמבואר בחוברת 'השבת בהלכה ובאגדה' חלק א'. (תלב, תלה)
המתין בגשם כדי לנשק את ידי אמו
הגאון רבי ישועה בסיס זצ"ל, רבה של תוניס, נהג לסור לבית אמו בכל ליל שבת, בשובו מבית הכנסת, ולנשק ידיה לברכה.
ליל שבת אחד, בשלהי חודש טבת, יצא הרב מבית הכנסת אל רוחות הזעף ומטרות העוז. גונן על ראשו במצנפתו, ומיהר את צעדיו. בהגיעו אל הבית הטה אוזנו, ולא שמע את התכונה הרגילה של עריכת השולחן וסידורו. אמר לנפשו: יתכן שאמי נחה מעט, נרדמה מעמל יומה. ואם כן, יתכן שפתיחת הדלת תעיר אותה. עמד בחצר, והגשמים ממשיכים לרדת בזעף, ורוחות עזות מנשבות. וכך עמד, עד ששמע את אמו מסתובבת בבית, ואז נכנס בדחילו ורחימו, כולו נוטף מים, לנשק את ידה. (מעיין השבוע ג שנח)
טוב ונכון שכאשר יוצאים מבית הכנסת, ינשק הבן את ידי ההורים. ולכן בשבת שמברכים הציבור זה את זה לאחר התפילה בברכת 'שבת שלום', לא ילחץ יד לאביו כמו שלוחץ לחברו, אלא ינשק את ידו. וימתין שאביו יסיים את התפילה [עלינו לשבח], שאז יוכל גם לברכו.
כתב רש"י (מסכת עבודה זרה יז ע"ב) : "דרך בני אדם כשיוצאים מבית הכנסת, מיד הוא נושק לאביו ולאמו ולגדול ממנו בפס ידו, משום כבוד". ע"כ. ולכן אם יש רב תלמיד חכם בבית הכנסת, טוב ונכון לנשק את ידו לאחר התפלה. וענין זה יש בו מעלה גדולה מאוד, כמובא בזוהר הקדוש (בראשית פג ע"ב): "אתו [באו] רבי אלעזר ורבי אבא וכולהו חברייא [וכל החבורה של החכמים], ונשקו ידוי [ידיו] דרבי שמעון בר יוחאי". וכתב מרן החיד"א, שבשעת פטירתו של הר"י מיגאש נכנס אצלו הרמב"ם שהיה כבן שבע שנים ונישק את ידו. ואמרו הרמב"ם ואביו רבי מימון שלא זכה הרמב"ם למה שזכה אלא באותה נשיקה שנישק את ידיו, וברכו והאציל עליו מחכמתו. ובאר מרן החיד"א, שהיה קבוע בלב הרמב"ם ואביו רבי מימון, שברכת הר"י מיגאש עשתה פירות, וכִיוֵן להאציל עליו מחכמתו. וכבר אמרו במדרש, שכל הטובה והממלכה שיש לזרעו של עשו, מפני שהחשיב כל כך את ברכת אביו יצחק, וצעק צעקה גדולה ומרה באומרו 'ברכני גם אני אבי'. ובספר פתח הדביר כתב, לא יפה עושים אותם הבאים לנשק ידי הרב בעוד שהוא אומר 'עלינו לשבח', שהרי אין הרב יכול לברכו בשעה שמרחשות שפתותיו בתפלה. והגם שבנשיקת היד של הגדולים בתורה, ישיג בה תועלת גדולה, לפי הקדושה הרבה שיש בהם, שמחדשים בכל יום הלכות וכותבים בימין, ושמאל גם מסייע לימין, ויש באצבעותיהם קדושת התורה, מכל מקום עדיף יותר לנשק את ידיהם בעת שיכולים לברך, ודי לנשק את יד ימין בלבד. וכמבואר בחוברת 'השבת בהלכה ובאגדה' חלק א'. (תלא, תלה)
אמא מגיעה!
האולם היה מלא מפה לפה. ההמונים שבאו להשתתף בשמחה חיכו למוצא פיו של רבי שלום שבדרון זצ"ל, המגיד הירושלמי המפורסם, פה מפיק מרגליות. הרב פתח בדבריו ופיו החל להפליג באמרות שפר, כשעשרות אנשים גומאים בצמא את דבריו. ואז, פתאום באמצע הדברים, פסק רבי שלום משטף דיבורו - אמא מגיעה! הוא עזב את כולם ורץ... אמא מגיעה! בחרדת קודש ניגש אל אמו, התכופף ונטל את שתי כפות ידיה ונשק להן... הלוא אמא מגיעה! (קול חוצב עמוד 97)
--------------------------------------------------------------------------------
לדאוג לכל צרכם
"איזהו כיבוד? מאכיל ומשקה, מלביש ומכסה, מכניס ומוציא, ועושה את כל הדברים הצריכים להוריו". והיינו, שאם הוריו חלשים ותש כוחם, ואינם יכולים לאכול, להתלבש או ללכת ולבוא בכוחות עצמם, חייב הבן לבוא אליהם בכל יום, להאכילם, להלבישם ולעשות את כל צרכם. ואם אינו יכול לבוא אליהם, עליו למנות איזשהו שליח שיבוא אליהם בכל יום, וידאג לכל צרכם, כניקיון הבית, קניית מצרכים, חימום בחורף, וכיוצא בהם. (קעו)
--------------------------------------------------------------------------------
לחפש להיטיב להוריו
ישתדל הבן לעשות כמיטב יכולתו, ליישב את דעתם של הוריו, שיהיו שמחים, שלווים, שקטים ושאננים. וישמח את לבבם ויעשה את רצונם, וככל היוצא מפיהם יעשה. ומידה כנגד מידה לא בטלה, שאף הוא יזכה לבנים הגונים שישמחוהו בחכמתם ובתורתם. וטוב שיחפש לעשות להם דברים שינעימו ויערבו להם. וכל בן יעשה כפי שמכיר את הוריו ואת רגשותיהם, ותן לחכם ויחכם עוד. (ה"ע קנב. מב"ת שכו)
למשל: אם יודע שהוריו אוהבים לאכול מאכל מסוים, ויש ביכולתו להכין להם את אותו מאכל, ישתדל מידי פעם להכין להם, ותבוא עליו ברכה. וכמו שאמרו במדרש (בראשית רבה עב אות ב) על הפסוק: "וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר חִטִּים וַיִּמְצָא דוּדָאִים בַּשָּׂדֶה וַיָּבֵא אֹתָם אֶל לֵאָה אִמּוֹ. להודיעך עד היכן היתה כבודה של אמו עליו, שלא טעמן עד שהביאם אל אמו". וכתב בספר שבט מוסר: אין ספק שכוונתו היתה, לעשות לה נחת וקורת רוח, ובזה הראה לה את גודל אהבתו אליה, וזריזותו בקיום המצוה. (חרדים. מבקשי תורה רסה)
כוס תה לאבא
כבוד אב ואם של הרב צבי קובלסקי זצ"ל, היה מופלא. כאשר ידע שאביו עומד לעלות לירושלים להשתתף בהילולא של הרבי מסוכטשוב זצ"ל, ושם לא היה כוס תה כפי שאביו מורגל לשתות, היה מתקשר למכרו בירושלים, שיכין עבור אביו טרמוס עם תה, שכאשר יגיע תמתין לו כוס תה מהבילה... (כבוד הורים המנוקד כא)
מטבעות לאמא
מאז שהתארגן במעונו של החזון איש מנין מיוחד לתפילה בקביעות, היתה אמו הרבנית באה כל בוקר להתפלל עם הצבור בחדר הסמוך, והיה החזון איש טורח מידי יום לשאת אליה במו ידיו את הסטנדר שתניח עליו את סידורה. וכן היה דואג להמציא לאמו מטבעות אחדות שיהיה מזומן בידה לשלשל לעניים ולקופה של צדקה... (פאר הדור חלק ב עמוד מ. כיבוד הורים כו)
--------------------------------------------------------------------------------
בן חכם ישמח אב
בן היודע לכתוב חידושי תורה, ואביו נהנה ושמח בזה, ישתדל לכתוב לאביו מאשר התחדש לו, ויקיים בזה מצות עשה מן התורה. וישתדל ליפות ככל היותר את הכתב, כדי שיתענגו הוריו על רוב שלמותו. (קול אריה) ועיין במכתבי הגאון רבי עקיבא איגר שכתב לבנו: "מה זה בני שאתה מתעצל במצות כיבוד אב ואם לכתוב איזה שורות, שאסור לבן להעציב לאב ואם ולצערם". ע"כ. (תח)
--------------------------------------------------------------------------------
ותשועה ברוב יועץ
מן הראוי להתייעץ עם ההורים מידי פעם כפי הצורך. וישתדל גם שיברכוהו להצלחה, שמלבד זאת שאפשר שברכתם תחול, יש כאן גם את שכר המצוה שמכבדם ומיקרם בזה שמתייעץ עמם, וראויה מצוה זו שתגן עליו ויוושע ויצליח. (רש"י בראשית לד כה. מטה אפרים, יפה ללב. כבוד הורים פז)
--------------------------------------------------------------------------------
הכנסת אורחים
אמרו חכמים (אבות פ"א מט"ו, פ"ג מי"ב): "והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות, ובשמחה". וקל וחומר כאשר ההורים באים אצל בנם, שמצוה רבה לקבלם בסבר פנים יפות ובשמחה. ויצווה גם לבני ביתו שינהגו עם הוריו בכבוד והדר כראוי. (רלז)
גם אם ההורים הגיעו לבית בנם בהפתעה, והשעה לא נוחה לו כל כך, לא יראה להם פנים זועפות שאינו מרוצה מביקורם עתה, אלא יקבלם יפה ובמאור פנים, ויודה לבורא עולם על שזיכה אותו במצוה כה חשובה, לכבד את הוריו בביתו. ואם ממהר מאוד לצאת ואין הדבר סובל דיחוי, יבקש סליחה מהוריו, ויתנצל שמוכרח לצאת, ויצווה לבני ביתו לכבדם כראוי, ותבוא עליו ברכת טוב.
--------------------------------------------------------------------------------
להאיר פנים
כל מה שמכבד הבן את הוריו, העיקר הוא שיעשה בשמחה ובמאור פנים. אבל אם חס ושלום מראה להם פנים זועפות, אף אם יאכילם בכל יום מאכלים משובחים כתרנגולים מפוטמים, ברבורים ושלו ודגים, לא רק שאינו מקיים מצוה, אלא ענוש יענש על זה, חס ושלום. (סימן רמ סעיף ד. רלז)
חבל על המאמצים
אמר אבימי: "יש מאכיל את אביו פסיוני ונטרד מן העולם, ויש מטחינו ברחיים ונוחל חיי העולם הבא", כיצד?
מעשה באחד שהיה מאכיל את אביו פסיוני [עוף שְׂלָו חשוב ושמן] בכל יום. פעם אחת אמר לו אביו, מאין לך כל אלה? אמר לו: סבא [זקן] מה איכפת לך, טחון ואכול, לעוס ואכול". אין ספק כי בן זה, נענש על כיבודו לאביו, ונטרד מן העולם, שמדבר בביזיון לאביו ומראה לו צרוּת עין על סעודתו. ומאידך, מעשה באחד שהיה טוחן ברחיים, והיה לו אב זקן, ושלח המלך לאביו שיבוא לעבודת המלך [כל אחד היה צריך לעבוד איזו תקופה בעבודות שמטעם המלכות, כעין תשלום מס], אמר לו בנו: אבא, טחון אתה ברחיים, ואני אלך תחתיך לעבודת המלך שאין לה קצבה, ומן הסתם יבזו אותך שם וילעגו לך, ויכו אותך, לכך עדיף שתישאר אתה כאן ותטחן ברחיים, ובזה תנצל מדבר קשה יותר. מעשה זה מזכה את הבן לחיי העולם הבא. כיון שמכבדו לאביו בדברים טובים, ומדבר פיוסים על לבו, עד שיתרצה אביו לטחון ברחיים. והגם שמטיל עליו מלאכה קשה, מכל מקום כיון שמדבר עמו בלשון רכה, ומראה לו את צורך השעה, שאינם יכולים להתפרנס אלא ביגיעה זו, ומבין האב שכוונתו לטובה, נוחל הבן חיי העולם הבא. (ירושלמי. קידושין דף לא סע"א ורש"י שם)
--------------------------------------------------------------------------------
ביקור אצל ההורים
בכלל מצות כיבוד אב ואם, שיבקרו הבנים את הוריהם בביתם, אף שאין ההורים צריכים שישרתו אותם. (תטו)
בכל פעם שמבקר הבן אצל הוריו, מקיים מצות עשה מן התורה, מאחר ונהנים הם בזה. ואם יכול לבקרם בכל יום, יעשה כן ותבוא עליו ברכת טוב. (תטו)
החזון איש ביקר את אמו בכל יום
כאשר אמו של הגאון החזון איש זצ"ל, התגוררה בסוף ימיה בבני ברק, היה הולך הרב בכל יום בדרכי עפר וחול אל ביתה, כדי לכבדה ולשוחח עמה. ופעמים שגם היה מתעכב אצלה זמן ארוך. (תטז)
אם קשה להורים שיבקרו אצלם בכל יום, פשוט שלא יבקרום. (תטז) גם אם הבן עוסק בתורה וטרוד בלימודו, ישתדל לבקר את הוריו בביתם מידי פעם, ויקפיד לדבר עמם יותר בטלפון. (תטז)
--------------------------------------------------------------------------------
לא יחל דברו
בן שאומר להוריו שיבוא לבקרם, יקפיד לומר 'בלי נדר', ככל דבר מצוה שאם אדם אומר שיעשה, אף שלא הזכיר לשון 'נדר', הריהו נחשב כ'נדרי מצוה' וחייב לקיימו. ואולם אם לא אמר הבן 'בלי נדר', אך אמר האבא לבנו, שאינו חייב לבוא אליו, רשאי הבן שלא לבוא, ואין צריך להתיר את הנדר. (תכז)
--------------------------------------------------------------------------------
להשאר בקשר
בכלל מצות כיבוד אב ואם להיות בקשר טלפוני עם ההורים, ולא כאותם שאינם בקשר עם הוריהם אלא כשיש להם איזה צורך שהוא. ויש לדעת שבכל פעם שמתקשר להוריו, מקיים מצות עשה מן התורה, כי הלוא הנאה ושמחה היא להורים, שבנם מתקשר אליהם ושואל בשלומם. (תטו)
בחור ישיבה שחוזר לביתו אחת לחודש וכיוצא, ישתדל להיות בקשר טלפוני עם הוריו. ויזכור שבכל פעם שמתקשר, מקיים מצות עשה מן התורה. (תטז)
--------------------------------------------------------------------------------
כיבוד אב ואם בדיבור
--------------------------------------------------------------------------------
איך מדברים עם אבא ואמא?
הדיבור עם האב והאם צריך להיות בנחת, בלשון רכה, בכבוד ואדנות, ובקול נמוך כמדבר אל מלך, ולא ידבר בעזות והגבהת קול. [וכמו שר, שאף על פי שהוא רגיל עם המלך רבות, ואהובו של מלך הוא, בכל זאת לא יעיז לדבר עם המלך שלא כהוגן, אלא מקפיד הוא תמיד לדבר עם המלך בנחת ובגינוני כבוד, כן צריך הבן לנהוג עם הוריו, ולא מחמת ההרגל ידבר עמם שלא בכבוד, חס ושלום.] (רלד)
גם כאשר הבן מדבר עם אחרים בפני הוריו, ידבר עימהם בנחת ורוגע ולא בקולי קולות, כי גם זה מכבוד הוריו. (חרדים. רלד)
--------------------------------------------------------------------------------
עזר כנגדו
על ההורים לתת את דעתם, שלא לגרום לבניהם לדבר עמם שלא כהוגן, חס ושלום. על כן, יש לשים לב למשל, שלא להתקשר לבן בשעה שיודעים שהוא ממהר לצאת מביתו, או בשעה שרגיל לחזור לביתו, וכל כיוצא בזה. ומכל מקום אף אם ההורים התקשרו בזמן הזה, אין ספק שיענה וידבר עימהם בכבוד והדר. ובהזדמנות אחרת, יאמר להם בעדינות, שישתדלו להתקשר בשעות אחרות.
--------------------------------------------------------------------------------
לשון נוכח
הנכון לדבר עם ההורים בלשון נוכח [כמו: 'אתה אמרת', 'את אמרת', 'אתם אמרתם'], ולא בלשון נסתר ['אבא אמר', 'אמא אמרה', 'ההורים אמרו']. כי כאשר מדבר בלשון נוכח, מביע את קירבתו להוריו, וכמו שראינו אצל יעקב אבינו שדיבר עם יצחק אביו בלשון נוכח: "קום נא שבה ואכלה מצידי", ואילו עשו הרשע דיבר עם אביו בלשון נסתר: "יקום אבי ויאכל מציד בנו". (בראשית רבה פרשה סה. רבי נתן אדלר. רלד)
כאשר מדבר עם אביו לבד או עם אמו לבד, לא ידבר בלשון רבים, כמו שיש נוהגים לומר כאשר מדברים הם עם רב או עם אדם נכבד, ואומרים לו: 'אתם אמרתם' או 'מה שלומכם?' וכיוצא. (ערוך השלחן. רלו)
אם האב מוסר שיעור תורה ברבים, ובנו רוצה לשאלו שאלה בשיעור, לא ידבר עמו בלשון נוכח בפני הציבור, ולכן לא יאמר לאביו 'אתה אמרת', אלא 'אבא אמר' או 'הרב אמר', וכיוצא בזה. (רלו)
--------------------------------------------------------------------------------
'וכן למר'
בכל פעם כאשר מברך אדם את חברו, טוב שלאחר הברכה יאמר המתברך: 'וכן למר', דהיינו שאותה ברכה שברכת אותי, תחול גם עליך. (כמבואר במגילה כז ע"ב) וכאשר אביו מברכו, רשאי לומר לו 'וכן למר', ואין צריך לדקדק לומר דוקא 'וכן למר אבי', שלשון 'מר', הוא תואר כבוד, ואין בזה חשש זלזול חס ושלום. (רלו)
--------------------------------------------------------------------------------
עשו לכבוד אבא
בן הרוצה לבקש ממישהו איזו טובה או הנחה וכיוצא, ויודע, שאם יבקש שיעשו זאת לכבוד אביו, ימלאו את בקשתו לכבודו של אביו, עליו לבקש שיעשו לכבוד אביו. ואף על פי שיודע שגם אם לא יזכיר את אביו, ימלאו את בקשתו לכבודו שלו עצמו, בכל זאת לא יאמר 'עשו בשבילי', אלא יאמר 'עשו בשביל אבא', כדי לתלות את הכבוד באביו. ומכל מקום, אם אינו מזכיר בלשונו 'עשו בשבילי', אלא מבקש סתם, מכיון שאינו מזכיר שיעשו בשבילו, מן הדין אינו חייב לומר 'עשו לכבוד אבי', אולם מהיות טוב, שגם בזה יזכיר את אביו, מאחר ואביו מתכבד בזה. (רלט)
אם הבן יודע שבמקום זה אין הציבור ביחסים טובים כל כך עם אביו, לא יאמר להם 'עשו בשביל אבא', מחשש שמא יזלזלו בו, חס ושלום. (רלט)
--------------------------------------------------------------------------------
להרבות את כבודם
בכל הזדמנות שיש לבן לייקר ולגדל את אביו ואמו, ישתדל לעשות כן, ותבוא עליו ברכה. למשל: אם הבן נמצא עם חבריו, וצריך הוא ללכת לעשות את מצות הוריו, יאמר לחבריו: הרשו לי ללכת, כי ממהר אני לעשות את ציווי הורי היקרים, ולא יאמר סתם שהוא ממהר ללכת. וכן בכל דבר ודבר, יחפש היאך לייקר את אביו ואמו, ולהרבות את כבודם ככל היותר, ואשריו בעולם הזה וטוב לו בעולם הבא. (ע' רמב"ם ממרים פ"ו ה"ד, כבוד הורים לו, ה"ע קנב)
--------------------------------------------------------------------------------
דיבור לפני האב
אם נשאלו האב והבן באיזה ענין, אין לבן לענות לפני אביו, אלא אם כן נתן לו אביו רשות לדבר לפניו. [וכמו שאמרו חז"ל (אבות פרק ה משנה ז): שבעה דברים בחכם, וחילופיהם בגולם, ואחד מהם, החכם לא מדבר לפני מי שגדול ממנו בחכמה ובמנין, וכל שכן שלא לפני אביו שחייב בכבודו מן התורה.] (רבנו עובדיה מברטנורא, תוספות יום טוב, תפארת ישראל ועוד. רמג)
ומכל מקום אם הבן מרגיש שבעצם דיבורו של אביו על הנושא ששאלוהו, יגרם בזיון או בושה לאביו, מצוה שיענה לפני אביו. וכמו כן, אם יודע הבן שתשובתו של אביו תגרום לחילול ה', יענה לפני אביו, ותבוא עליו ברכה. (מבקשי תורה קנז)
--------------------------------------------------------------------------------
זכותו גדולה מכח הוריו
אף אם הבן היטיב הרבה להוריו, בדברים שאינו חייב בהם מן הדין, לא ירגיש התנשאות עליהם חס ושלום, אלא אדרבה יתן להם הרגשה טובה ונוחה שהם הנותנים והוא המקבל, כי זו האמת, שהרי יותר מהטובות שעשה להם, הם היטיבו לו בזה שהביאוהו לעולם וגדלוהו. וגם עתה במעשיו הטובים - הם מיטיבים לו, שהרי בכבדו אותם, זוכה להטבות עצומות מהקב"ה בעולם הזה ובעולם הבא. ואשרי המשכיל להבין את זאת.
--------------------------------------------------------------------------------
אל תבואני רגל גאוה
בן שיש לו משרה במשרד מסוים שנעזרים בו אנשים רבים, וכגון הנחות במיסים וארנונה וכיוצא, ועתה הוריו צריכים את עזרתו, יש לבן לעשות כל שביכולתו לתת להם הרגשה טובה, שזכות גדולה באה לידו לעזור להם. וכל שישנה אפשרות שיביא הוא אליהם את המסמכים, והם יחתמו, יעשה כן, ולא יטריחם לבוא אליו. וכל שכן, שמפאת עזרתו להם, לא ירגיש עליונות עליהם, אלא ידבר עמהם בכבוד וענוה, ויביע את שמחתו על הזכות הגדולה שנפלה בחלקו לעזור להם.
וכאן המקום לעורר על זאת, כי לצערנו הרב ישנם אנשים שאף על פי שמטבעם הם טובים ונוחים לבריות, מכל מקום כאשר קבלו איזו משרה, ואנשים זקוקים לעזרתם, מרשים הם לעצמם לדבר ככל העולה על רוחם בגאוה ובוז, ואינם שמים על לב את צער הבאים אליהם, ולהתייחס אליהם בכבוד ונחת, כמו שצריך להתייחס לכל אדם. וכבר אמרו חז"ל (אבות פ"א מט"ו, פ"ג מי"ב): "והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות, ובשמחה", ואפילו גוי. (תוספות יבמות סא ע"א) אם כן על אחת כמה וכמה כשיהודי בא לקבל הנחה וכיוצא, שיש להתייחס אליו בכבוד, ולהראות לו שמבינים אותו ומשתתפים עמו ועוזרים לו ככל היותר. ואל לנו לשכוח, כי בורא עולם ישתבח שמו, "משפיל גאים עדי ארץ, מגביה שפלים עד מרום", וברגע אחד יכול להפוך את הגלגל, והיושב במשרד יכול להגיע למצב להמתין בתור כמו כולם. וכבר היו מקרים מעולם. ועצה טובה לכל בעלי המשרות, שידמו בעצמם אילו היו הם ממתינים בתור בשביל בקשתם, היאך היו רוצים שיתייחסו אליהם בסבלנות ובחיוך ולא בקשיחות, וככה יתייחסו גם לבאים אליהם. וכמו שאמרו חז"ל (שבת לא ע"א) "מה ששנוי עליך אל תעשה לחברך". ואמרו (שבת קנא ע"ב): "כל המרחם על הבריות, מרחמים עליו מן השמים".
אל תמכור ביוקר...
"וַיֵּצֵא משֶׁה לִקְרַאת חֹתְנוֹ וַיִּשְׁתַּחוּ" (שמות יח ז) - אין ראוי לאדם מפני עלותו במעלה הגדולה והממשלה, שיקצר מלנהוג כבוד באנשים אשר היה להם חוק עליו בזה קודם גדולתו וממשלתו. ולזה תמצא כי משה רבנו, עם עלותו בתכלית הממלכה והממשלה, לא קיצר מפני זה בכבוד חותנו, אלא נהג בו מהכבוד בתכלית מה שאפשר, שהרי יצא לקראתו, והשתחווה לו ונשקו, ושאל לו אם שלום לו, אם הוא בבריאותו ואיך ענייניו, כמו שהיה עושה קודם עלותו לזאת המעלה הנפלאה, ולא נמנע בדברו עמו, מפני מעלתו וממשלתו. (רלב"ג שמות יח)
--------------------------------------------------------------------------------
שיחה מזוהה
בן המשתתף באסיפה חשובה, ורואה על צג הטלפון שהוריו מתקשרים אליו, יענה להם, אך יתנצל בלשון רכה ועדינה שאינו יכול לשוחח עמם עתה, ומיד כשיתפנה יחזור אליהם.
וכמו כן, בן העסוק במשרדו עם אחד הקליינטים, והוריו התקשרו אליו, ואינו יכול לשוחח עמהם, יענה להם ויתנצל שאינו יכול לדבר, ויחזור אליהם כשיתפנה.
ובדרך אגב, כאן המקום לעורר על אותם אנשים שכאשר עסוקים הם באיזשהו ענין, [ופעמים גם כשאינם עסוקים כלל], אינם עונים לשיחת הטלפון שמתקשרים אליהם, ופעמים אותו המתקשר צריך מהם דבר דחוף, או שחשובה לו מאוד איזו ידיעה מסוימת, ונגרם לו צער גדול שלא עונים לו, ובודאי שאין ראוי והגון לבן ישראל רחמן לעשות כן. והדרך הישר והטוב, שיענה למתקשר ויתנצל שאינו יכול עתה לשוחח עמו, ויאמר לו שיחזור אליו לכשיסיים. ואם חושש שמא ישכח, יאמר לו תחזור אלי בעוד שעה או בערב וכיוצא, אך לא יצער את חברו וישאירו כך בלי שום תשובה. ומכל מקום אם הוא נמצא בשעת התפילה או בשעת לימוד תורה שאסור להפסיק, לא יענה, אך לאחר שיסיים, יחזור לחברו. ואשרי אדם השָׁם דרכיו, ושם לב לדברים האלו הנראים בעינינו כקטנים, אך בעיני הקב"ה הם גדולים מאוד. ועליו דרשו חז"ל (מועד קטן ה ע"א) את הפסוק, וְשָׂם דֶּרֶךְ אַרְאֶנּוּ בְּיֵשַׁע אֱלֹהִים. אל תקרא ושָׂם אלא ושָׁם, ללמדך שכל השָׁם [מחשב] אורחותיו [דרכיו ומעשיו] בעולם הזה, זוכה ורואה בישועתו של הקב"ה. וכמה שמחה וששון יש לבורא עולם, כשרואה את הנהגתנו הטובה, והיחס הטוב שבינינו, היאך נותנים אנו את דעתנו שלא יגרם צער לחברינו. וכמובא בתנא דבי אליהו (רבה פרק כו): "כך אמר להם הקב"ה לישראל: בנַי אהובי, כלום חיסרתי לכם דבר, ומה אני מבקש מכם? הא איני מבקש מכם אלא, שתהיו אוהבים זה את זה, ותהיו מכבדים זה את זה...".
--------------------------------------------------------------------------------
עובדים יחד
בן שעובד עם אביו, צריך להזהר הרבה מאוד בדיבורו, שלא יטעה מחמת ההרגל לדבר שלא בכבוד, חס ושלום. וכמו כן, יזהר שלא ידבר עם אביו בלשון ציווי, כגון: תביא, תעשה. וכן, לא ישתמש בו לעשות לו איזו שרות או שליחות וכיוצא, ואפילו לאחר בקשת מחילה, כיון שדרך חציפות היא זו למנות את האב שליח. ואולם אם האב מרצונו מציע לעשות זאת, רשאי להשתמש בו. [וכמבואר בהרחבה, להלן בדין 'קבלת שרות מההורים'.] (תצז)
--------------------------------------------------------------------------------
אונאת דברים
אסור לצער או לגנוב דעתו של אדם ואפילו גוי. וכבר אמרו חז"ל (בבא מציעא נח ע"ב): "גדולה אונאת דברים [לשון דיבור], יותר מאונאת ממון". וכל שכן שיש להזהר בזה באביו ובאמו, שלא להקניטם בדיבורו. (שלחן ערוך חושן משפט סימן רכח)
אין לבן לדחוק את אביו שיתן לו כסף, אלא מה שיתן לו יקבל באהבה ובסבר פנים יפות. והדוחק באביו, פעמים שיכול להכשל בכמה איסורים מן התורה, כמו: 'לא תחמוד', 'לא תתאווה'. ואם גורם צער להוריו, עובר גם על 'כיבוד ומורא אב ואם', 'ואהבת לרעך כמוך', ועוד. ובפרט יש להזהר בזה כאשר הבן עומד להתחתן, ופעמים שנכשל ומפציר בהוריו יותר מדאי, ומצערם. (מהר"ם מינץ, שבט הלוי, להורות נתן. ב קעט)
בן שנסע למקום מסוים, ויודע שהוריו מתעניינים לשלומו, יתקשר אליהם ויודיעם שברוך ה' הגיע למקומו. ושכרו אתו ופעולתו לפניו. (חסידים, יעלזו חסידים. מבקשי תורה רפא)
--------------------------------------------------------------------------------
מפני השלום
אם הבן עשה דבר מפני שציותה עליו אמו, ושאל אותו אביו למה עשית כן, ויודע הבן שאם יאמר לאביו שאמו ציותה עליו לעשות כן, יכעס עליה, לא יאמר את האמת שאמו ציותה עליו, אלא ישנה מן האמת, מפני השלום. (ב רב)
--------------------------------------------------------------------------------
מבשר טוב
אם ראה הבן את הוריו שהם בצער ודאגה, מצוה רבה לדבר על ליבם דברי ריצוי ופיוס, כדי להרגיעם ולשמחם וליישב את דעתם. וכל שכן שיש להזהר שלא לספר להם דברים המצערים אותם חס ושלום, אלא אם כן יש צורך שידעו מהדבר, וכגון שאחד מילדיו לא חש בטוב, ורוצה הבן להודיע להוריו, כדי שייעצו לו במה לרפאותו, אז מותר להודיעם. אולם אם אין ההורים יודעים לייעץ, אין לספר להם, מחמת שרק מצערם ללא שום תועלת. (רלט)
וכתב מרן החיד"א (עבודת הקודש צפורן שמיר אות קעא): "אם ידעת בשורה טובה, מהר תספר לחברך, וחייתה נפשו בגללך, כי המבשר טוב משיב את הרוח. ומאידך, הזהר מלבשר בשורה רעה. ואם ידעת שמועה רעה, לא ישמע על פיך, כי אתה גורם נזק גדול, שהשומע יתעצב וימעט בעבודת ה', והעוון תלוי בך". ע"כ. ועיין בגר"א שבאר לשון המשנה (ברכות פ"ט מ"ב), על 'בשורות' טובות אומר הטוב והמטיב, ועל 'שמועות' רעות אומר ברוך דיין האמת, שכיון שרעות אין מספרים לאדם עד שיִישַמְעו לו, לכן אמר שמועות, אבל טובות מצוה לבשר לאדם, לכן אמר בשורות.
--------------------------------------------------------------------------------
מוציא דיבה
אבא שהוא זקן, ונפטר לו אחד מקרוביו, אין צורך להודיע לו כלל. ולכן אם האב נמצא במושב זקנים או שהוא גר בעיר אחרת, ואינו אמור לדעת מכך, לא יודיעו לו, ואדרבה על המודיע נאמר (משלי פרק י פסוק יח): "וּמוֹצִא דִבָּה - הוּא כְסִיל". (ב שעו)
ומעשה שהיה עם האדמו"ר מחב"ד זצ"ל שאחיו נפטר באמריקה, והיה שולח האדמו"ר לאמו מכתבים בשם אחיו, במשך שלוש עשרה שנה עד יום מותה, כדי שלא תדע שבנה נפטר. (ב שעח)
אם יש חשש שיוודע הדבר לאבא, ויכעס על שלא הודיעו לו, רשאים להודיעו לאחר זמן רב, ועל כל פנים לא יודיעו לו בתוך שלושים יום, כדי שלא יצטרך לשבת שבעת ימי אבלות ממש, ודי שישב כשעה אחת בלבד, וכך יצטער פחות. (ב שעו)
מעשה שהיה בישיבת חברון בירושלים עיר הקודש, באחד מן הימים התקבל מברק מחוץ לארץ במשרד הישיבה, המודיע על פטירת אביו של המשגיח רבי מאיר חדש זצ"ל. ראש הישיבה רבי יחזקאל סרנא פתח את המכתב שקע בהרהורים, ואחר כך הטמין את המכתב באמתחתו, והתעלם ממנו כליל. המשגיח רבי מאיר לא ידע דבר, והמשיך בעבודת הקודש שלו בהרבצת תורה ומוסר לתלמידים. לאחר שלושים יום, הראה ראש הישיבה את המכתב לרבי מאיר. ורבי מאיר ישב באבלות כשעה בלבד כדין שמועה רחוקה. ומחמת הקפדתו של ראש הישיבה שלא יהיה מוציא דיבה, הרוויחה הישיבה שבוע שלם של תורה ומוסר. (ב שעח) שוב מעשה ברבנית מרגלית יוסף ע"ה אשת מרן הראשון לציון שליט"א, בהיותם גרים במצרים לפני כשישים שנה, וקבלו מברק מארץ ישראל שנפטר אחיה, ומרן לא גילה לה הדבר במשך זמן רב, עד שנודע לה באקראי. והטעם הוא שהרי לא היתה אמורה לדעת, ויש כאן מוציא דיבה. ובפרט שלא היה ענין להודיע לה, שהרי אינה צריכה לומר קדיש. ולכן עדיף שלא תדע ותוכל לעסוק בצרכי הבית, וכך מרן יוכל להמשיך בתורתו ובשיעוריו לתלמידי ישיבתו, ובודאי שבזה יהיה עילוי נשמה גדול יותר לנפטר. (ב שעח)
ועל כל פנים, בכל מקרה יש לדון לגופו של ענין, והנכון להתייעץ בזה עם חכם.
--------------------------------------------------------------------------------
ישלח דברו וירפאם
אם אחד ההורים חלה חולי מסוכן, ה' יצילנו, אין לבן להודיעו, מאחר והדבר יגרום לו צער גדול, ואפילו אם מבקשו שיודיעו, אין להודיעו על זאת. ואפילו אם אומר שמוחל על צערו, אין לבן להודיעו, מאחר שאין צערו מחול, נמצא שאינו רשאי לצערו. ובלאו הכי, לא טוב לספר ולפרסם כלל על חולה מסוכן, כדי שלא ירע מזלו, ובעזרת ה' יתרפא. ומעשה באחד שחלה בחולי מסוכן, ואמר לו רבו שאם ישמיד את הצילומים, ויבקש מהרופא שמטפל בו, שלא יגלה דבר זה לאף אדם, יתרפא בעזרת ה', וכך עשה והתרפא. אך לפעמים עדיין היה חש בכאבים, אמר לו הרב כיון שהרופא יודע מזה, יש לו לפעמים כאבים, אבל כשימות הרופא, יפסקו גם הכאבים. וכך היה, שלאחר שמת הרופא, לא הרגיש כאבים כלל. והטעם בזה, כי לא תמיד עושים בשמים נס גלוי, ולכן כאשר השמיד את הממצאים, ובטח בה' יתברך, התרפא, שאז כבר הנס אינו גלוי. (ויצבור יוסף. תקד, תקו) ובספר שומר אמונים כתב, בשם אמו שקיבלה מאבותיה, שאם נדמו לאדם איזה מחושים, לא יספרם לשום אדם. וזוהי סגולה שיתבטל החולי מאליו. (תקו)
--------------------------------------------------------------------------------
דיבור אחר ברכת 'המפיל'
בן שקרא קריאת שמע על המטה וברך ברכת "המפיל", ואביו מדבר עמו, יענה לאביו מפני מצות כיבוד אב ואם. כי מה שנזהרים שלא לדבר אחר ברכת המפיל, אין זה אלא חומרה ולא מן הדין. (ב קלג)
--------------------------------------------------------------------------------
קבלת שרות מההורים
--------------------------------------------------------------------------------
בקשת שרות
אין לבן לבקש מהוריו שיעשו עבורו איזשהו שרות, או כל שליחות שהיא אפילו של מצוה, אף לאחר בקשת מחילה מכבודם, כיון שדרך חציפות היא להטיל על ההורים משימה כלשהי או למנותם שליחים לדברים מסוימים.
אולם אם ההורים מרצונם מציעים לעשות זאת, או כשיודע הבן בברור שהוריו שמחים ורוצים לעשות זאת עבורו, רשאי יהיה להשתמש בהם. (תצז)
הכנת מאכל - בן הבא אל בית הוריו, אין לו לומר לאמו "תכיני לי לאכול", ואפילו לאחר בקשת מחילה, מאחר ודיבורו בלשון ציווי. אולם אם אמו שואלת אותו, איזה תבשיל אכין לך? מותר לבן לענות, תבשיל מסוים שהוא חפץ, מאחר והיא מציעה להכין לו. וכמו כן, רשאי לומר לאמו שהוא רעב, או לשאול את אמו, האם יש משהו לאכול, והיא מעצמה מכינה לו לאכול. ואולם בכל אופן יבקש ממנה מחילה, ויתנצל על שטורחת עבורו. (תצח)
סלטים - כשיושבים לאכול יחד, אין לבן לבקש מאביו לקרב לו איזשהו סלט וכיוצא, אולם רשאי להביע את רצונו על סלט מסוים, ואביו מרצונו מקרבו אליו. (תצח)
תיקונים - אבא שבקי בתיקוני חפצים מסוימים, אין לבן לומר לאביו "תתקן לי חפץ זה". אולם רשאי לומר לאביו, "התקלקל לי חפץ זה", ואם ירצה האב, יציע לתקנו.
שמר טף - אם רוצה הבן שאמו תשמור לו על ילדיו, רשאי הבן לספר לאמו שהוא נוסע עם אשתו למקום מסוים, והאם מבינה ומרצונה מציעה לשמור על נכדיה. וכן רשאי לומר לה בלשון שאלה: "האם ברצונך לשמור לי על הילדים?". (תצח)
שליחויות - בן ששלח חפץ לתיקון בחנות מסוימת, ויודע שאביו מגיע למקום החנות, אין לבן לבקש מאביו שיביא לו את החפץ משם, אולם רשאי לומר לאביו, שלחתי חפץ לתיקון בחנות זו, והאב מבין, ומרצונו מציע להביא את החפץ. (תצה, תצז)
שליח מצוה - אף לצורכי מצוה, אין לבן למנות את אביו שליח, וכגון: שיקנה לו אביו אתרוג לארבעת המינים, או מצות שמורות לליל הסדר, וכיוצא בזה. (תצז)
וכאמור, אם ההורים מרצונם מציעים את עצמם לקיים את רצון בנם, או כשידוע בברור שההורים שמחים לעשות זאת עבור בנם, רשאי להשתמש בהם. (תצו)
רצונו זהו כבודו
כתב בספר חסידים (סימן תקסב): אם רואה הבן שאביו יותר שמח שיאמר לו בנו תעשה זאת, וכגון שהבן הולך יחידי בלילה והאב מצטער על זה, והאב שמח שיאמר לו הבן תלך עמי, אז יאמר הבן לאביו: "אם תחפוץ - תלך עמי", וכל כיוצא בזה. ובלבד שלא יאמר לאביו בפני אנשים זרים, שלא יאמרו הבן משעבד את אביו. אבל אם רוצה האב שבנו יאמר לו כן בפני אחרים, רצון אביו יעשה.
תפירה וכיוצא - אף דברים שהרגילות היא שהאם עושה לילדיה, וכגון לתפור להם בגד שנקרע או כפתור שנפל וכיוצא, לא יאמר לאמו בלשון ציווי: 'תתפרי לי את הבגד', אלא יאמר לה שנקרע לו הבגד, ואם היא מרצונה תופרת לו את הבגד, הרי זה מותר. וכן רשאי לומר לה בלשון שאלה: 'האם רצונך לתפור לי את הבגד?', שגם בזה נחשב שהיא עושה מרצונה, ולא שהבן אמר לה לעשות. (הגרב"צ אבא שאול זצ"ל. הגרי"ש אלישיב שליט"א. תצח)
ניקוי השלחן - אמא העוסקת בניקוי השלחן לאחר הסעודה או בניקיון הבית, הנכון שיציע הבן את עזרתו, ומצוותו רבה עד מאוד, אולם אם האמא אומרת שזו הנחת שלה, וזה רצונה להגיש ולסדר לבני ביתה, יניחו לה. ובפרט אם בזמן הזה בנה יושב ואומר דברי תורה על השלחן, או שר שירי קודש בשלחן שבת וכיוצא.
לקיחת מאכל מההורים - בן המבקר אצל הוריו ומביאים לו מרצונם מאכל ומשקה, רשאי לקבל מידם, לאחר בקשת מחילה מכבודם על שטרחו עבורו. אולם אם אביו 'בן תורה', לא יקח ממנו, כדי שיַרְאה הבן לאביו שקשה בעיניו מאוד על שטורח בשבילו. ואם בכל זאת מפציר האב בבנו שיקח, יבקש הבן מחילה מאביו, ויאמר לו דברי פיוס ושבח על טרחתו בשבילו, ורשאי יהיה לקחת ממנו. (ה"ע קמה)
אבא שיש לו מאכל חשוב, ומאהבתו לבנו לא אכל הוא את המאכל אלא נתנו לבנו, ועתה רוצה הבן לתת את המאכל לבנו - הנכד, לא נכון לעשות כן, אלא יאכל הוא בעצמו דוקא ולא יתן לאחר.
כמסופר בגמרא (סוטה מט ע"א): רב הונא מצא תמרה משובחת מאוד שמינה וטובה, ואף ריח טוב היה נודף ממנה, לקחה ועטפה בבגדו. כשבא בנו רבה, אמר רבה לאביו, מריח אני ריח של תמרה משובחת. נהנה רב הונא מבנו ואמר לו: בני, טהרה יש בך, ולכן הצלחת להריח כל כך, אף שהתמרה עטופה ומכוסה, קח לך את התמרה. פתאום נכנס בנו של רבה, לקח רבה את התמרה ונתנה לבנו, אמר לו אביו רב הונא: בני, שמחת את לבי בטהרתך, אך מצד שני הקהית את שיני, דהיינו שהראיתני שאהבתך לבנך יותר ממני, שלקחת ממני ונתת לו. ומסיימת הגמרא, זהו מה שאומרים העולם, הרחמים של האבא - על הבן, והרחמים של הבן - על הבנים שלו, ולא על אביו.
--------------------------------------------------------------------------------
כיבוד אב ואם בממון
--------------------------------------------------------------------------------
הכיבוד מכספם של ההורים
מה שהתבאר לעיל שהבן חייב להאכיל, להשקות ולהלביש את הוריו, הכל הוא מכספם של ההורים, רק שהבן צריך לטרוח בגופו למען הוריו. (סימן רמ סעיף ה)
--------------------------------------------------------------------------------
הורים עניים
אם אין להורים כסף כדי צרכם, ולבן יש, חייב הבן לתת להם מכספו הפרטי, ככל אדם הצריך לתת צדקה לעני כפי עושרו. ואדרבה הוריו קודמים לשאר עניים. (סימן רמז ס"א, סימן רמט ס"א, סימן רנא ס"ג)
ברכות רבות מובטחות לו לאדם עבור נתינתו לאדם הזקוק, ככתוב בנביא ישעיה (פרק נח פסוקים ח - יב): "אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ, וַאֲרֻכָתְךָ מְהֵרָה תִצְמָח... אָז תִּקְרָא וַה' יַעֲנֶה, תְּשַׁוַּע וְיֹאמַר הִנֵּנִי... וְזָרַח בַּחֹשֶׁךְ אוֹרֶךָ, וַאֲפֵלָתְךָ כַּצָּהֳרָיִם. וְנָחֲךָ ה' תָּמִיד, וְהִשְׂבִּיעַ בְּצַחְצָחוֹת נַפְשֶׁךָ, וְעַצְמֹתֶיךָ יַחֲלִיץ, וְהָיִיתָ כְּגַן רָוֶה וּכְמוֹצָא מַיִם אֲשֶׁר לֹא יְכַזְּבוּ מֵימָיו. וּבָנוּ מִמְּךָ חָרְבוֹת עוֹלָם, מוֹסְדֵי דוֹר וָדוֹר תְּקוֹמֵם, וְקֹרָא לְךָ גֹּדֵר פֶּרֶץ, מְשֹׁבֵב נְתִיבוֹת לָשָׁבֶת". וכתב מרן (סימן רמז): לעולם אין אדם נעשה עני מן הצדקה, ולא דבר רע ולא היזק מתגלגל על ידה. וכל המרחם על העניים, הקב"ה מרחם עליו. הצדקה דוחה את הגזירות הקשות, וברעב תציל ממות, והיא מעשׁרת. וכתב הרמ"א: ויתן האדם על לבו שהוא מבקש כל שעה פרנסתו מהקב"ה, וכמו שהוא מבקש שהקב"ה ישמע שוועתו, כך הוא ישמע שוועת עניים. גם יתן אל לבו כי הוא גלגל החוזר בעולם, וסוף האדם שיבוא הוא או בנו או בן בנו לידי מדה זו, וכל המרחם על אחרים מרחמים עליו מן השמים.
אם יש לבן כסף כדי לקנות מזון בריווח, לחם ובשר, ולהוריו אין כלום, הנכון שיצמצם במאכליו, כדי שיוכל לתת גם להוריו לאכול. (ערוך השלחן. כבוד הורים כח)
אם יש כמה בנים, ויד כולם משגת לעזור להוריהם, כל אחד ואחד נותן כפי ממונו. אך אם חלק מהבנים עשירים וחלק עניים, החובה מוטלת רק על הבנים העשירים לפרנס את הוריהם, ואין הבנים העניים צריכים להשתתף כלל. (סימן רמ ס"ה. רה, רט)
--------------------------------------------------------------------------------
כספי צדקה
כשהבנים עשירים ויש באפשרותם לפרנס את הוריהם מכספם הפרטי, אסור להם לפרנסם מכספי צדקה, כיון שבזיון הוא להורים להתפרנס מכספי צדקה, כל שישנה אפשרות שיתפרנסו מממון פרטי בתורת מתנה. ואף אם ההורים אינם יודעים שמפרנסים אותם מכספי צדקה, בכל זאת לא יפרנסו אותם אלא מכספם הפרטי. (רי)
מעשר כספים - חייב כל אדם להפריש מהכנסותיו לצדקה. והנותן מעשר כספים, דהיינו 10% מכל הרווחים, זוהי מדה בינונית בצדקה, אך מצוה מן המובחר לתת חומש [20% מכל הרווחים]. ומכל מקום הנותן לצדקה פחות ממעשר, הרי זו עין רעה, כמבואר בשלחן ערוך הלכות צדקה. (סימן רמט ס"א. וכמבואר בחוברת 'ימי הפורים בהלכה ובאגדה')
הנוהג לתת מעשר כספים או חומש, לא יפרנס את הוריו מכסף זה, שביזיון הוא להוריו שבנם מפרנסם מכספי צדקה. אולם אם אין באפשרותו לפרנסם מכסף אחר, רשאי לפרנסם מכספי מעשר. ומכל מקום אם בשעה שהתחיל לתת את המעשר או את החומש, אמר שהוא נוהג כן 'בלי נדר', ולעת עתה מצבו הכלכלי קצת קשה, רשאי לפרנס את הוריו לכתחילה ממעות אלו. (יחוה דעת ח"א סימן פז. הגרי"ש אלישיב שליט"א. ריב)
--------------------------------------------------------------------------------
הורים ובנים עניים
אם אין להורים כסף, וגם אין אפשרות לבן לפרנסם, מן הדין אין הבן חייב לחזר על הפתחים ולאסוף צדקה מהציבור, עבור פרנסת הוריו. וכן אינו חייב ללוות מאחרים, כדי לפרנסם. והטעם בזה, מאחר ולא עדיף כבוד ההורים מכבוד המקום ברוך הוא, שהרי אמרה תורה "כבד את ה' מהונך", דהיינו דוקא כשיש לך 'מההון שלך', אבל אם אין לך, אינך צריך לחזר על הפתחים כדי לתת צדקה. (סימן רמ ס"ה, ובלבוש שם) ועל כל פנים, מן הנימוס נכון מאוד שיעשה הכל, ואפילו לחזר על הפתחים למען הוריו, וה' ישלם פעלו, ותהי משכורתו שלימה מעם ה', שבזה שדואג לכל מחסורם, מונע מהם בזיון נורא, שלא יצטרכו הם לחזר על הפתחים ולהתבזות, חס ושלום. (סימן רמ ס"ה. קצב)
ברוך ה', כיום יש בהרבה מקומות, מפעלי חסד ותמיכה לנזקקים, ולכן כאשר אין באפשרותו של הבן לפרנס את הוריו, יפנה למפעלי החסד שיתמכו בהוריו, ויעשה הכל באופן שלא יתביישו. ועל כן, יתאמץ להיות הוא השליח הטוב לקחת ממפעל החסד ולתת להוריו בצורה יפה ומכובדת, ולא שיצטרכו הם ללכת ולהושיט יד כעני בפתח. (ע' מבקשי תורה קנג)
מוכן לקפוץ לגהינם...
רבי יעקב הלפרין התייתם מהוריו בעודו ילד רך כבן שש, ולפיכך לא זכה לקיים מצות כיבוד הורים, והתאווה מאוד לזכות במצות יקרה זו. פעם אחת פגש ברב מתל אביב שהתאונן בפניו על רוע מצבו: הוריו הגיעו זה עתה מפולין בחוסר כל, ואין בידו לפרנסם, וכואב הוא על כך מאוד. בקש ממנו רבי יעקב, שיעשה חשבון, כמה עולה כלכלת הוריו בכל חודש, והציע שהוא ישלם לו את הסכום מידי חודש בחודשו, בתנאי שהוא יקבל את שכר המצוה...
הרב התחבט אם לקבל את הכסף, שאכן יאפשר לו לתמוך בהוריו ולפרנסם. הוא פנה אל החזון איש בשאלה: האם מותר לו לוותר על שכר המצוה? אמר לו החזון איש: "מה השאלה שתפסיד את שכר המצוה?! בשביל ההורים צריך להיות מוכן אפילו לקפוץ לגהינם"! וחייך ואמר לאותו הרב: אל דאגה, להקדוש ברוך הוא יש מספיק שכר, גם בשבילך וגם בשביל רבי יעקב... (מעשה איש חלק ב קפא)
--------------------------------------------------------------------------------
ביטול מהעבודה לצורך הוריו
אם הוצרך הבן לשרת את הוריו, ודבר זה מוכרח לבוא על חשבון עבודתו, פעמים שהבן יהיה חייב שלא ללכת לעבודה לצורך הוריו, ופעמים שאינו חייב. להלן התבארו דינים אלו בקצרה באותיות קטנות, אך מחמת שיש בזה פרטים שונים ומגוונים וכל מקרה לגופו, כדאי בכל שאלה מעשית להתייעץ עם מורה הוראה.
כבר בארנו לעיל, שאם אין באפשרותו של הבן לפרנס את אביו, אינו חייב לחזר על הפתחים לפרנסת אביו, ומכל מקום לשרת את אביו בגופו, כגון: להלבישו, לרחצו, לסדר לו סידורים וכדומה, אף שלצורך זה צריך להתבטל הבן זמן מסוים מעבודתו, כל שיש לבן כדי מזונות עצמו לצורך היום, עליו לשרת את אביו, ואף שבעקבות כך יווצר מצב שיצטרך לחזר על הפתחים לצורך מזונותיו של מחר. [והטעם, כי מן הסתם תולים לומר שלא יגיע הבן למצב כזה, כי בעזרת ה' יעבוד מחר ויהיו לו מזונות, אבל אם הבן מסופק אם למחרת תהיה לו עבודה, אינו חייב לשרת את אביו היום, ורשאי לעבוד עד כדי רווח מזונות של שלושים יום.] אולם, אם אין לבן כדי מזונותיו אפילו לצורך היום בלבד, אינו מחויב להתבטל מעבודתו כדי לשרת את אביו, אם אחר כך יצטרך לחזר על הפתחים. (קידושין לב ע"א. סימן רמ ס"ה. עיין הגר"ח בן עטר בספרו ראשון לציון שם) אבא המבקש מבנו שיתבטל מעבודתו כדי לשרתו, ויש חשש שיפטרו את הבן מהעבודה לגמרי, אינו חייב לשרת את אביו, אך יסביר לאביו בצורה יפה, שאינו יכול לקיים את מבוקשו מחשש שיפטרוהו מהעבודה, ולא יהיה לו במה להתפרנס להבא, שהמציאות מוכחת היום, שקשה מאוד למצוא עבודה, ולצערנו ישנם הרבה אנשים מובטלים. (רד) ואולם במקרה שאין חשש שיפטרוהו מעבודתו, אלא רק יורידו לו מהמשכורת, דינו כך: אם יש לו פרנסה לשלושים יום, חייב לשרת את אביו. אך אם אין לו פרנסה לשלושים יום, [ולפחות יש לו להיום], תלוי הדבר, אם משער שתהיה לו עבודה מידי יום ביומו כדי רווח לצורך אותו יום, חייב לשרת את אביו היום. אך אם הוא מסופק אם למחרת תהיה לו עבודה, אינו חייב לשרת את אביו, ורשאי להמשיך לעבוד עד כדי רווח מזונות של שלושים יום הבאים, וכנ"ל. (עיין ראשון לציון רמ ס"ה. רד) ויש להבין, מדוע צריך הבן לשרת את אביו, אף שמתבטל ממלאכתו ונחסר מכספו, והלוא בארנו לעיל שהוצאות הכיבוד הם מכספו של האב ולא משל בן? והביאור בזה, כי באמת להוציא ממון עבור הוריו אינו חייב, כי ההלכה קובעת שכיבוד אב מממונו של האב ולא משל בן, אבל לשרת את אביו בגופו, להאכילו, להשקותו, להלבישו וכיוצא, שאינו מוציא ממון בפועל, אף שמתבטל בזמן זה ממלאכתו, חייב. והרי זה דומה לשאר מצוות עשה שחייבים לקיימם, אף שמתבטל ממלאכתו ונחסר מכספו. וכמו שחייב אדם להניח תפילין, אף שאם יניח תפילין, יתבטל ממלאכתו ויחסר מכספו, ויצטרך לחזר על הפתחים לצורך מזונו. אלא שאם כן למה אם אין לו מזונות לצורך היום, הריהו פטור מלשרת את אביו, הלוא בתפילין אפילו אם אין לו מזונות לצורך היום, חייב להניחם, אף שיצטרך לחזר על הפתחים לצורך המזונות של היום? זאת מאחר ומצינו גם כן קצת מצוות בכבוד המקום, כביקור חולים, וניחום אבלים, שאין צריך להתבטל ממלאכתו ולקיימם, ולחזר אחר כך על הפתחים למזונו, גם כאן לא חייבוהו כל כך, ורק כשיש לו מזונות לצורך היום, חייבוהו. (קידושין לב ע"א. הלבוש סימן רמ ס"ה. ועיין תשובות והנהגות חלק ב סימן תמד)
--------------------------------------------------------------------------------
טלפון לעבודה
בן שהוא עובד עצמאי, והוריו צריכים לשוחח עמו בענין מסוים דוקא בשעות העבודה, רשאים להתקשר אליו בשעות אלו, ועל הבן לשוחח עמם אף שמתבטל ממלאכתו ומפסיד כסף. ואמנם אם השיחה איננה דחופה, לא נכון שיתקשרו אליו הוריו בשעות אלו. ואם בכל זאת התקשרו, רשאי לבקש את סליחתם, שידבר עמם מאוחר יותר. [דין זה דומה למה שפסק מרן (רמ ס"ה) שצריך הבן להתבטל ממלאכתו כדי לשרת את הוריו, והיינו דוקא כשיש צורך בדבר.] בן שהוא שכיר, והוריו צריכים לשוחח עמו בענין מסוים, אינם רשאים להתקשר אליו בשעות העבודה, מאחר והוא גוזל את המעסיק, שבינתיים אינו עובד, [באופן שהדיבור בטלפון מבטלו מעבודתו.] ומכל מקום אם התקשרו ההורים, יענה להם, ויבקש מהם לחזור אליהם בגמר העבודה, [מאחר ובדרך כלל, אין המעסיק מקפיד על שיחה קצרה ממש.] ואולם אם מבין הבן ששיחה זו דחופה מאוד, וצריך דוקא עתה לשוחח עמם, ישים לב כמה זמן הוא מדבר, ויודיע למעסיק, כדי שלא יגזלהו, חס ושלום. [ואף על פי שבדרך כלל מעדיף המעסיק שיעבדו כולם ברצף, מכל מקום מסתבר מאוד שיסכים כאשר ישנה נחיצות מסוימת, ולכן לא יהיה בזה גזל.]
--------------------------------------------------------------------------------
דירה לשכירות
אם יש לבן דירה פנויה, ורוצה להשכירה או למכרה, ואביו גם כן מחפש דירה, מן הדין אינו חייב להשכירה או למכרה דוקא לאביו, אך טוב שיקדים את אביו. אולם אם חושש שאביו לא ישלם לו, או שחושש לרמאות שהיא, לא ימכרה ולא ישכירה לאביו. (ריט)
אם אין כסף לאבא לשכירות דירה, צריך הבן לדאוג לאביו מדין 'צדקה', שיהיה לו מקום הגון לדור, וכמבואר לעיל שנותן לו כפי עושרו. (ריט)
--------------------------------------------------------------------------------
דמי הנסיעות
אבא שמבקש מבנו שיבוא אליו לביתו לשרתו, והבן גר רחוק מהאבא, באופן שאינו יכול ללכת רגלי אל אביו, ומוכרח לנסוע אליו ברכב, מעיקר הדין רשאי הבן לבקש את הוצאות הנסיעה מהאבא. אולם אם הבן יכול ללכת רגלי, ולצורך נוחיותו רוצה לבוא ברכב, אין האבא חייב לשלם לו את דמי הנסיעה. וכמו כן, אם יש באפשרותו להגיע באוטובוס, והבן רוצה להגיע במונית, אין האבא חייב לתת לו את דמי המונית, ודי שיתן לו את דמי האוטובוס בלבד. (רכ)
--------------------------------------------------------------------------------
דמי שיחות הטלפון
הורים המבקשים מבנם שיתקשר אליהם בתדירות גבוהה, מעיקר הדין רשאי הבן לבקש מהוריו שישלמו לו את הוצאות שיחות הטלפון, כיון שכיבוד הורים מכספם של ההורים.
ועל כל פנים, פשוט שלא ראוי לבקש את דמי הנסיעה ודמי שיחות הטלפון מההורים, אלא אם כן מצבו הכלכלי של הבן קשה, ובפרט אם הוריו גרים בחוץ לארץ, והשיחות אליהם יקרות מדאי. (תז. ועיין אבני זכרון עמוד שלא)
--------------------------------------------------------------------------------
כילי (קמצן) או עצלן
אב שהוא כילי בממונו, או שיש באפשרותו להתקבל למקום עבודה הראוי לו, אך מתעצל ואינו רוצה לעבוד, אין הבן חייב לפרנסו. ומכל מקום ממידת חסידות טוב שגם באופנים אלו, יפרנס הבן את אביו. (ריח)
--------------------------------------------------------------------------------
לא תגנוב
בן שלקח כסף מהוריו בלי רשות, חייב להחזיר להם, ואינו יכול לפטור את עצמו בטענה שמן הסתם הם מוחלים לו, אלא אם כן אמרו לו במפורש שהם מוחלים לו על גניבתו. (אגרות משה. ב קפא)
אם כשגנב הבן, היה קטן פחות מגיל 13, מן הדין פטור הוא מלשלם אפילו לאחר שיגדל ויהיה בר דעת. וממידת חסידות, טוב שיתן איזה סכום לצדקה לכפרתו.
ודין זה אינו דוקא בקטן שגנב מהוריו, אלא אף אם גנב הקטן מאחרים או שהזיק ממון של אחרים, פטור הוא מלשלם. ואפילו לצאת ידי שמים, אינו חייב להחזיר. ועל כן לא נכון עושים אותם אנשים, שכאשר ילד קטן פחות מגיל 13 הזיק לרכושם, תובעים מאביו לשלם, ואביו מחמת חוסר ידיעה משלם עבור הנזק. ויש לדעת שזהו גזל גמור, וחייבים להשיב את הכסף לאביו של הילד, אלא אם כן יודע האב שמן הדין הוא פטור, ובכל זאת רוצה לשלם. (רמב"ם, טור ושלחן ערוך ועוד. יבי"א ח"ח חו"מ סימן ו. ב קפב)
--------------------------------------------------------------------------------
החזרת הלוואה של האב
אב שלווה כסף מחברו, ונפטר האב טרם שהספיק לשלם את חובו, כל שהבנים יודעים בברור שאביהם לווה, והשאיר להם ירושה, חייבים הם לפרוע את החוב למלוה מכספי הירושה. ואין הבדל אם ההלוואה היתה כתובה בשטר או שהיתה על פה. (שלחן ערוך חושן משפט סימן קז ס"א. קכא)
כל הלוואה שאדם מלוה לחברו, חייב לכתוב את ההלוואה בשטר, או שיהיו עדים שיראו את ההלוואה. והמלוה לחברו בלא שטר ובלא עדים, עובר על לא תעשה מן התורה: "ולפני עיור לא תתן מכשול", שפעמים הלווה שוכח שלוה, ואם אין אפשרות למלוה להוכיח שהלוה לו, אינו יכול לתובעו, ונמצא שהלווה נכשל שאינו מחזיר את החוב. ויש להודיע זאת ברבים, כי לצערנו, רבים לא נזהרים בזה מחמת חוסר ידיעה וחוסר שימת לב. (בבא מציעא עה ע"ב. חו"מ סימן ע ס"א. יבי"א ח"ז חו"מ ס"ז)
אב שעבר איסור ולָוָה כסף בריבית [בלי היתר עסקה] ונפטר, לא יפרעו הבנים את הריבית למלוה.
אב שעבר איסור והִלְוָה כסף לאחֵר בריבית, וגבה מהלווה את כסף הריבית ונפטר, אין הבנים חייבים להחזיר את הריבית ללווה. [שדווקא המלוה שגבה את הריבית - אותו חייבה התורה להחזיר את הריבית, אבל הבנים שלו אינם חייבים. (בבא קמא קיב ע"א) ואמנם אם גבה האב מהלווה חפץ בתורת ריבית, ולאחר מכן התחרט על שהִלְוָה בריבית ועשה תשובה, ולא הספיק להחזיר את החפץ עד שמת, אם ידוע שחפץ זה שייך ללווה, חייבים היתומים להחזירו לו, מאחר ועתה יהיה כאן בזיון לאבא, שיראו שבניו משתמשים באיסור שעשה אביהם. (יו"ד סימן קסא ס"ו. מלוה ה' ח"א עמוד ריז)
--------------------------------------------------------------------------------
מצות קימה מפני ההורים
--------------------------------------------------------------------------------
החיוב לעמוד
כשהאבא או האמא נכנסים לבית, חייב הבן לעמוד לכבודם. [ולאו דוקא לבית, וכמו שיתבאר בעזרת ה' להלן.] (רנג, תקעא)
--------------------------------------------------------------------------------
כמה פעמים ביום?
חייב אדם לעמוד מפני אביו ואמו בכל פעם שנכנסים, ואפילו מאה פעמים ביום. ויש מבני אשכנז הנוהגים להקל ולעמוד רק פעמיים ביום. (רסח. ה"ע צה, קד)
--------------------------------------------------------------------------------
אוהב מצוות - לא ישבע מצוות
בן שעומד ויודע שהוריו מתקרבים להיכנס לרשותו, טוב שישב כדי לחייב את עצמו במצוה לעמוד כשהוריו יכנסו. (שז)
--------------------------------------------------------------------------------
ויראת מאלוקיך
בן שיושב ורואה שהוריו מתקרבים להיכנס לרשותו, אסור לו לעצום את עיניו, כדי שבהגיעם אליו לא יראה אותם, וכך לא יעמוד. והעושה כן, עבירה היא בידו, ועל כך נאמר: "ויראת מאלוקיך אני ה'", שזה דבר המסור ללבו של האדם, ואין מי שיכול לדעת, אם באמת לא ראה אותם או שעשה את עצמו כאילו לא ראה אותם, לבד מבורא עולם ישתבח שמו שבוחן לבות וכליות, שיודע את כוונתו. (שז)
--------------------------------------------------------------------------------
מצוה ניכרת
בן שקם לכבוד הוריו, ויש לו צורך ללכת לאיזשהו מקום, הנכון שקודם לכן ישב, ואחר כך ילך לענייניו, כדי שיהיה ניכר שנעמד לכבוד הוריו, ולא מפאת שצריך ללכת לאיזשהו מקום. (שט)
לא להטריח
אין ראוי להורים להטריח את בניהם ולעבור לפניהם בכוונה, כדי שיעמדו להם. ולכן אם יכולים ההורים לעבור בדרך אחרת שלא על יד בניהם, יעשו כן. וסגולה היא להם לאריכות ימים ושנים. (רעו)
נהנתם? יש לנו עוד תוכן משובח באתר
רוצים ללמוד דף יומי בגמרא? לחצו כאן ללימוד הדף היומי
רוצים ללמוד על פרשת השבוע? לחצו כאן לשיעורי תורה על הפרשה
רוצים ללמוד מתוך ספרי הקודש השונים אונליין? לחצו כאן לקריאת ספרי קודש
צריכים לשאול רב שאלות בהלכה או הנהגה? שאל את הרב שאלות בכל התחומים
רוצים להתפלל? תפילות חובה ורשות? לתפילות חובה, רשות וסגולות
רוצים לברך ברכת המזון? לקריאת ברכת המזון בנוסח עדות המזרח או אשכנז
נוסעים ממקום למקום? לחצו כאן כדי לקרוא תפילת הדרך או תפילה לטיסה
