דבר תורה לפרשת וישלח - על פי הרב מרדכי אליהו זצ"ל

"וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵאָּבֵק אִּישׁ עִּמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּחַר... עַל כֵן לאֹ יאֹכְלו בְנֵי יִּשְרָּאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה אֲשֶׁר עַל כַף הַיָּרֵךְ עַד הַיוֹם הַזֶה כִּי נָּגַע בְכַף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְגיד הנשה" (בראשית לב,כה-לג)

צריך להבין בס"ד מה המשמעות עבורנו בעבר ובהווה ששרו של עשו נאבק, נגע ושלט ביעקב דווקא בגיד הנשה? המתבונן בדברי רבותינו זיע"א יראה שבכל הפרשה הזו ישנם רמזים וסודות נפלאים על כל זמני וסיבות הגלויות, וגם נחמה גדולה שהכל יתהפך לטובה ולברכה.
הזוהר הקדוש (וישלח דף ק"ע ע"ב) מבאר שרמ"ח אברים באדם כנגד מצוות עשה כנגדם רמ"ח, ושס"ה גידים כנגד מצוות לא תעשה והם כנגד שס"ה ימות השנה, כנגד שניהם ישנם מלאכים עליונים, שואל הזוהר הקדוש: והרי ס"מ (-שרו של עשו) גם הוא בכלל המלאכים, וכנגד איזה איבר בגוף הוא קיים? עונה הזוה"ק: שהוא כנגד גיד הנשה שהוא חלקו. לכן אמרה התורה 'על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה'. 'את' משמעותו ריבוי, והריבוי כאן הוא שלא רק את גיד הנשה לא אוכלים, אלא גם ביום שהוא כנגדו, שהוא יום תשעה באב שגם בו לא אוכלים ולא שותים.
וביום הזה נחלש כוחו של יעקב, ושולט הדין ונחרב בית המקדש, "וכל מאן דאכיל בתשעה באב, כאילו אכיל גיד הנשה", עכ"ל. אומר השל"ה הקדוש זיע"א (מסכת תענית פרק "תורה אור"): "ואמר 'את' (-'גיד הנשה'), לרבות תשעה באב, כי כן אותיות א"ת (- ר"ת): ת'שעה א'ב". ועוד מוסיף רמזים נפלאים וכותב: ומצאתי בספר העקידה פרשת וישלח (שער כ"ו),
שבכתוב הזה נרמזו ארבעה צומות השנה, אשר נמשכו אלינו מצד קעקוע הכף הזה, ומלת 'הנשה' כמו הפוך (-בהיפוך אותיות=) 'השנה'. כלומר, על כן לא יאכלו בני ישראל במשך השנה בזמנים של פורענות, והזמנים הללו רמוזים במילים: 'את גיד' השנה: ג' - ג' בתשרי; י' - י' בטבת; 'גיד', כולה עולה (- בגימטריא=) י"ז - י"ז בתמוז; 'את'- לרבות תשעה באב, והם ארבעה צומות.
אם כן כל צומות השנה השייכים לחורבן בית מקדשנו רמוזים בפסוק זה, וכל זמנים קשים אלו הינם תוצאה ישירה של הטומאה שהתהוותה מנגיעת שרו של עשו בגיד הנשה של יעקב אע"ה. מוסיף השל"ה הקדוש שלא רק תאריכי החורבן
רמוזים בפסוק כואב זה, אלא גם הסיבות לחורבן רמוזות בו, ב"סוד 'ויאבק', רש"י פירש שני פירושים: פירוש אחד, לשון מיאבק אביק ביה. פירוש שני, לשון אבק. רבותינו ז"ל אמרו (בראשית רבה פע"ז ס"ג), 'ויגע בכף ירכו' (בראשית שם,
כו) ראה ס"מ שלא יכול ליעקב עצמו, אבל נגע בכף יוצאי ירכו, הם החורבנות שהגיעו להבנים. והנה, בעבודה זרה שייך לשון מיאבק אביק... ועל זה בא הרמז 'ויאבק' = וי אבק, (כלומר שיעקב אבינו) צוח: וי על 'אבק'. 'אבק' בגימטריא: עגל,
שממנו נמשך רעות העבודות הזרות, וזהו חטא בית ראשון. והפירוש השני שהוא לשון אבק, רומז על חטא בית שני, שנאת חנם שבאה מלשון הרע. ואמרו רבותינו ז"ל (בבא בתרא קסה א), רוב בגזל ומיעוט בעריות והכל באבק לשון הרע, וזהו חטא
בית שני. וגם כן רומז, 'ויאבק' = וי אבק, צוח: וי על 'אבק', ראשי תיבות: אקמצא בר קמצא כו', כי שנאת חנם זו גרמה לחורבן בית המקדש, כדאיתא בגיטין (נה ב).
ומוסיף השל"ה שגם היסודות לגאולה מאומות העולם רמוזה בפסוקים אלו: "הגיד לו המלאך, כי יאמר שמך לעתיד - 'ישראל'. בשרו לאחר הגלויות בגאולה אחרונה, יקוים בך 'שרית עם אלהים ועם אנשים' (שם שם, כט), כלומר, חרבן בית
ראשון היה חטא נגד 'אלהים', דהיינו עבודה זרה, ובית שני נגד 'אנשים', אבל לעתיד, שרית ותהיה עם אל, ותהיה עם אנשים, כי יהיה השלימות בכל. ועדיין לא נתפייס יעקב, כי הבין מתוך דבריו, 'בשעת אבל אבל, ובשעת חדוה חדוה'
(בראשית רבה פכ"ז ס"ד). כלומר, לעתיד אז תהיה השמחה והשררה והגדולה בישראל, אבל בשעת גלותם מר במאוד. ועל זה שאל לו להודיע מה שמו, כדי שיהיה יכול להשביעו בעת צרה... על זה השיב לו המלאך, 'למה זה תשאל לשמי' (שם שם, ל), אינך צריך לזה, כי אף רעות החורבנות והגלויות, אף שהם רעה וקללה לפי הנראה, באמת הם סיבת הברכה, כי יהיה יתרון אור מכח החשך שיסבלו ישראל, וזהו סוד 'ויברך אותו שם', כלומר, אפילו שם שהוא זמן קללה, תתהפך לברכה ויהיו
לששון ולשמחה". כן יראו עניינו וישמח לבנו, לראות שכל זמנים אלו נהפכים לנו לטובה ולברכה לששון ולשמחה, בביאת הגואל ובבניין אריאל בב"א.

סגולה לעת צרה

"וַיִּסָּעו, וַיְהִּי חִּתַת אֱלֹקִּים עַל הֶעָּרִּים אֲשֶׁר סְבִּיבֹתֵיהֶם, וְלאֹ רָּדְפו אַחֲרֵי בְנֵי יַעֲקֹב"(ל"ה, ה')

פסוק זה חשוב מאוד, וטוב לשננו ולזוכרו, לפי שיש בו סגולה לאומרו בכל עת צרה שלא תבוא על הפרט ועל הכלל.

שמירת טהרה

"וַיְהִּי בְהַקְשֹׁתָּהּ בְלִּדְתָּהּ וַתאֹמֶר לָּהּ הַמְיַלֶדֶת אַל תִּירְאִּי כִּי גַם זֶה לָּךְ בֵן" (ל"ה, י"ז)

יש להבין את דברי ההרגעה של המיילדת: "אל תיראי, כי גם זה לך בן". מדוע העובדה שיש לה בן עשויה להרגיע את רחל, שחששה ממותה בעת הלידה? אלא אמרו חז"ל (שבת פרק ב', משנה ו'): "על שלוש עבירות נשים מתות בשעת לידתן", וסימנך: חנ"ה – חלה, נידה, הדלקת הנר. אמרה רחל: נר וחלה – גלויים הם לכול, וכולם יודעים שאני מקפידה עליהם; אך אולי חושדים בי שלא הקפדתי על הלכות נדה.
על כך אמרה לה המיילדת: "אל תיראי – כי גם זה לך בן". הרי אמרו (עיין ויקרא רבה י"ד, ז'; ילקוט שמעוני קהלת רמז תתקפ"ט): אשה ששומרת שבעה של נדה זוכה לשמונה של ברית מילה, ומכאן שלידת הבן היא הוכחה גלויה שנזהרת
בהלכות נדה.

בן אוני ובנימין

"וַיְהִּי בְצֵאת נַפְשָּׁהּ כִּי מֵתָּה וַתִּקְרָּא שְׁמוֹ בֶן אוֹנִּי וְאָּבִּיו קָּרָּא לוֹ בִּנְיָּמִּין" (ל"ה, י"ח)

מדוע יעקב אבינו לא שמר את צוואת רחל לקרוא לבנה "בן אוני", וקראו "בנימין"? "בן אוני" – הוא שם של צער, כפירושו של רש"י: "בן צערי", ואין השכינה שורה אלא מתוך שמחה, כלשון הפסוק (מלכים ב' ג', ט"ו): "והיה כנגן המנגן"(עיין שבת
ל' ע"ב). רצה יעקב שתשרה שכינה בבנימין, ולכן לא רצה לקוראו "בן צערי". לכן שינה את שמו ל"בנימין", כביאור רש"י: "בן ימין, לשון (תהלים פ"ט, י"ג): 'צפון וימין אתה בראתם'".
ידועים דברי חז"ל (עיין יומא י"ב ע"א), שבנימין השתוקק שהשכינה תשרה בחלקו. באמת זכה בנימין, ידיד ה', שהמקדש ייבנה בחלקו. במקום המקדש מקום השכינה אין צער, אין בן אוני, אלא – בנימין.

שמותיו של יעקב

" ויַצֶב שָּׁם מִּזְבֵחַ וַיִּקְרָּא לוֹ אֵל אֱלֹהֵי יִּשְרָּאֵל" (ל"ג, כ')

חז"ל אומרים (מגילה ח"י ע"א): "שקראו הקב"ה ליעקב א-ל". כאשר ניסה בלעם לקלל את עם ישראל, קראם בשם "יעקב" – ולא עלתה בידו לקלל אותם; ניסה בשם "ישראל" – ולא הצליח. זהו שאמר הפסוק: "לך ארה לי יעקב ולכה זועמה ישראל" (במדבר כ"ג, ז'). אז הבין בלעם שלעם ישראל יש שם מיוחד, שלא השתמש בו בקללתו, ולכן לא יכול היה לפגוע בהם. הוא השם שקרא ה' ליעקב: "א-ל". על כך אמר בלעם (שם, כ"ג): "עתה יאמר ליעקב ולישראל מה פעל א-ל" (עיין לגר"א בספרו 'קול אליהו' פרשת בלק אות צ"ז).

דרך עלייה

"וְנָּקומָּה וְנַעֲלֶה בֵית אֵל" (ל"ה, ג')

את לשון הפסוק: "ונקומה ונעלה" יש לבאר דרך רמז: יעקב אבינו מדריך את בניו ואת זרעו אחריו שתמיד צריך להתקדם ולהוסיף במצוות. בבחינת (ל"ז, ג') "ויעקב אהב את יוסף" – כדברי חז"ל (ויקרא רבה י"ט, ב'): מי שלמד משנה אחת – יוסיף עוד, מי שלמד דף אחד – יוסיף עוד, וכך יעלה ויתעלה מחיל אל חיל, להגביר חיילים לתורה. לכן אמר יעקב אבינו "ונקומה ונעלה": "נקומה" – נעלה, לא נעמוד, ואז: "נעלה"– במסילה העולה בית-אל.
(מתוך "דברי מרדכי")

מיהו גר תושב בימינו?

אפשר היה לחשוב כי הפרשייה המסעירה שהתרחשה בשכם עם דינה ושכם בן חמור כבר הסתיימה כשכל יושבי שכם "חוסלו" על-ידי בני יעקב, שמעון ולוי. ולא היא. הפרשייה הזאת אקטואלית עדיין, ואף יותר מתמיד.

בדורנו זה נשאלה שאלה האם הערבים שגרים אתנו היום הם בבחינת "גר תושב", או לא. לשאלה הזאת יש הרבה משמעויות, שכן ממנה יוצאות שאלות נוספות, כמו - האם מותר לתת להם אדמה או כספים?

הרמב"ם אומר, שהיום לא מקבלים גר תושב, כי היום אין רוב יושביה של ארץ ישראל עליה, ואין היובל נוהג, על כן: "ואין מקבלין גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג, אבל שלא בזמן היובל – אין מקבלין אלא גר צדק בלבד" (הלכות ע"ז י ו). לעומתו, דעת ה"כסף משנה" היא, שאם נוכרי כבר גר בארצנו והוא לא עובד עבודה זרה, והוא מקיים את שבע מצוות בני נח – אז יש לו דין של גר תושב. ודעה זו מקובלת על חלק מהפוסקים.

השאלה היא, האם לערביי ישראל או ערביי "הרשות הפלסטינית", כלשונם, יש דין של גר תושב, מכיוון שהם כבר גרים פה, או לא. האם מותר לתת להם לשבת פה, או שחל עליהם הדין של "לא תחונם" – שאסור לתת להם חניה בארץ?

דעת ה"כסף משנה" היא, שגר תושב חייב שלא לעבוד עבודה זרה וכן לקיים את שבע מצוות בני נח. מה הן אותן שבע מצוות? הרמב"ם (הלכות מלכים, פרק ט, הלכה א) מונה אותן כך: 1. עבודה זרה. 2. ברכת השם (איסור לקלל את השם). 3. שפיכות דמים. 4. גילוי עריות. 5. אבר מן החי. 6. גזל. 7. דינים (הקמת בתי-משפט לדון רוצחים, גזלנים וכל מי שעבר על אחת מהמצוות שלהם).

האם הערבים היושבים בארץ ישראל מקיימים את שבע המצוות הללו?

כדי לענות על השאלה הזאת, שתשובתה משפיעה ישירות על השאלה הכללית – האם יש לערבים בישראל דין של גר תושב – נצרכים אנו לַכתוּב בפרשת השבוע שלנו, שבה מובאת פרשיית שכם בן חמור ומעשיו עם דינה בת יעקב. כך כותב הרמב"ם בהמשך דבריו על שבע מצוות בני נח: "וכיצד מצווין הן על הדינין? חייבין להושיב דיינין ושופטים בכל פלך ופלך לדון בשש מצוות אלו ולהזהיר את העם. ובן נח שעבר על אחת משבע מצות אלו – יהרג בסייף. ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה, שהרי שכם גזל והם ראו וידעו ולא דנוהו וכו'".

לפי הרמב"ם, למרות שהיה ויכוח בין יעקב לבניו – הלכה היא שאנשי שכם היו חייבים מיתה, כיוון שהם חיפו על שכם בן חמור שגזל את דינה, ולא העמידוהו לדין. הם עברו על אחת משבע מצוות בני נח.

משמעות הדבר לימינו, שאין שום היתר לתת לערבים קרקעות או כספים אפילו לשיטה היותר מקילה, כיוון שהם מחפים על גנבים ורוצחים. בבתי המשפט של "הרשות הפלסטינית" לא דנים רוצחים, והם אף משחררים את אלה שכבר נתפסו. משמע שאנשים אלו לא יכולים להיקרא "גר תושב", כי הם לא מקיימים את שבע מצוות בני נח, שכן הם עוברים על מצוות "דינים" שנצטוו עליה!

כל שכן אלה שמעודדים רצח יהודים בדרכים ישירות או עקיפות, כפי שהתברר לא פעם שהרשות הזאת גם מימנה את הרוצחים ואת הנשק שלהם, ובזה הם עוברים גם על מצוות הלא-תעשה של "שפיכות דמים" שהם מצווים גם בה.

גם איסור גזל, שעליו מדבר הרמב"ם כאחת ממצוות הלא-תעשה של שבע מצוות בני-נח, מצוי ביניהם. הם מעודדים גנבי רכב וגנבי ציוד חקלאי, ולא מעלים כלל על דעתם לחייב אותם להחזיר את הרכוש הגנוב.

אם כן, לפי כל הנ"ל – איך ניתן לכנות את הערבים היושבים בארץ ישראל בשם "גר תושב"? איך אפשר להתיר בעבורם את "לא תחונם"? איך אפשר להעלות על הדעת למסור להם קרקעות או כספים? ועל אחת כמה וכמה אסור להביא נוכרים ממקומות אחרים ליישב בארץ ישראל.

(מתוך "אביהם של ישראל על התורה")

כי מלאכיו יצוה לך

"וישלח יעקב לפניו אל עשו אחיו" (ל"ב, ד')

"וישלח יעקב מלאכים- מלאכים ממש" (רש"י עפ"י בראשית רבה  ע"ה, ד')

בעל ה'אור החיים' הקדוש ביאר שהטעם שיעקב אבינו השתמש במלאכי עליון, ולא במשרתים בני אדם, הוא כדי שלא יינזקו ממעשיו של עשיו, ולהיפך: "באמצעות שליחותם יפחד ורחב לבבו בראותו צבא השמים".

עוד ביאר, שישנם שני סוגי מלאכים בשמים: יש מלאכים שנבראו בששת ימי המעשה, מהם מלאכי שרת, מהם מלאכי חבלה, ומהם מלאכים שנבראו לצורך שליחות מיוחדת שנקבעה להם. מלאכי השרת הללו נשלחים מהקב"ה בכל ערב שבת לראות אם שולחנו של אדם ערוך ומיטתו מוצעת, ואם כן-הם מברכים אותו שיזכה להמשיך לכבד ולענג את השבת גם בשבת הבאה. למלאכים אנו אומרים: "בואכם לשלום", "ברכוני לשלום" ו"צאתכם לשלום" (יש עדות שאינן נוהגות לומר "בצאתכם", משום שאין זו דרך כבוד לומר למלאכים לצאת. אך אנו אומרים "בצאתכם", ומתכוונים: לכשתסיימו את תפקידכם ותצאו- יהיה זה לשלום . עיין ליעב"ץ, בסידורו, ולמחזיק ברכה סי' רס"ב ס"ק א', כה"ח שם ס"ק ט"ז).

ויש סוג שני של מלאכים, שנבראים מהמצוות שהאדם עושה או חלילה מהעבירות שעושה. כדברי המשנה באבות (ד', י"א): "רבי אליעזר בן יעקב אומר: העושה מצוה אחת קונה לו פרקליט אחד, והעובר עבירה אחת קונה לו קטיגור אחד". לפי גודל המצוה ורוב הצער בשתדלותה כך היא מעלת המלאך שנברא ממנה. בעל 'אור החיים' הקדוש דרש על מלאכים אלו את הפסוק בתהילים (צ"א, י"א): כי מלאכיו יצוה לך" – כלומר: מלאכים אלו אינם באים והולכים, אלא "יצוה", מלשון צוותא: הם נשארים מצוותים ומחוברים אליך (עיין ל'אור החיים' הקדוש כ"ז, כ').

כאשר בא יעקב אבינו ע"ה בחזרה לארץ ישראל, הוא רואה שני מחנות של מלאכים "ויקרא שם המקום ההוא מחניים" (ל"ב, ב') – את מלאכי השרת שנבראו בבריאת העולם, ואת המלאכים שנבראו מהמצוות שעשה. אומר יעקב: מהמצוות שעשיתי נבראו מלאכים, מהם אני רשאי ליטול ולשלוח אל עשיו. המצוות שעשיתי יעמדו לי ויהיו "כתריס בפני הפורענות" (אבות ד', י"א).

וכן הסבירו המפרשים את האמור בעקידה: "ויקרא אליו מלאך ה' ... כי עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה ולא חשכת את בנך ממני" (כ"ב, י"א-י"ב). אמר לו המלאך לאברהם אבינו: אני נבראתי ממצוות העקידה שעקדת את בנך יצחק במצות ה' והקב"ה מעלה עליך כאילו קיימת ממש את המצוה. עוד אמר לו המלאך: "ממני" – הסתכל עלי! כשם שאני שלם ברמ"ח איברי ובשס"ה גידי, גם אתה התעלית וזכית לשלמות בתכליתה.

למדנו מאברהם ומיעקב, שאדם המקיים מצוות ועושה מעשים טובים, זוכה לליווי יומם ולילה של מלאכים העומדים עימו ומגינים עליו. פעם היו נוהגים לומר לפני הכניסה לחדר השירותים: "התכבדו מכובדים" (שו"ע או"ח סי' ג' סע' א'). אמנם "עכשיו לא נהגו לאמרו", כדברי המשנה ברורה (שם ס"ק א'): "כי אין אנו מוחזקין ליראי שמים שמלאכים מלווים אותנו שנבקשם שימתינו עלינו עד שנצא". אך רבנו גאון עוזנו ותפארתנו בעל ה'בן איש חי' זיע"א כתב בספרו 'עוד יוסף חי' (ויצא סע' ד'), שיש אנשים שנוהגים למר זאת בכניסתם לשירותים ביום הכיפורים, כי ביום הזה כולם מוחזקים למלאכים. מכל מקום ראינו שמהמצוות והמעשים הטובים שלנו נבראים מלאכים, והם מלווים אותנו.

דוד המלך ע"ה אמר בתהילים (צ"א, י"א):" כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך". בנו, שלמה המלך ע"ה, אמר (משלי ג', ו'): "בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך" – היינו, מי שרוצה שמירה "בכל דרכיך", יהא זהיר ביראת השם טהורה " בכל דרכיך".

ידע האדם כי רמה מעלתו, כי מלאכים מלווים אותו, וידע את ה' בכל דרכיו, וה' יצוה על מלאכי המצוות והמעשים הטובים לשמרו שמירה מעולה.

(מתוך "דברי מרדכי")

ההבטחה שקוימה

יש לנו בית-כנסת שנקרא "כתר אליהו", והוא נוהג על-פי הפסקים של מרן הרב מרדכי אליהו זצ"ל. הקמנו אותו עוד בימי חייו של הרב. בנינו אותו מכספנו, והרחבנו אותו עוד ועוד לנוכח מספר המתפללים הגדול שהצטרף אלינו עם הזמן. כך התאספו בבית-הכנסת שלנו חמישה ספרי תורה מהודרים, תרומתם של המתפללים. יום אחד הגענו לבית-הכנסת וחשכו עיננו. בית-הכנסת נפרץ, ומתוכו נגנבו חמשת ספרי התורה. זה היה כאב גדול. מלבד הכאב הכספי הענק, זה כאב לב גדול לראות את בית-הכנסת כך, מחולל ופגוע. ומי יודע מי הם אותם ערלי לב שהעזו לפרוץ אל הקודש פנימה! בצער הלכנו לבשר את הבשורה הקשה הזאת לרב. שאלנו את הרב מה עלינו לעשות והיכן הם ספרי התורה ואיך נתפלל בלי ספרי תורה. הרב בירך אותנו שהגניבה תחזור. למעשה הוא הבטיח לנו ואמר: "ספרי התורה יחזרו שלמים בלי שום שריטה". הרב הוסיף והבטיח לנו, שעוד יהיו לנו כפליים ספרי תורה.

אני זוכר את עצמי שנה שלמה בא אל הרב פעם אחר פעם ושואל אותו על ספרי התורה שנגנבו, והוא היה חוזר ואומר לי את אותה התשובה: הם שלמים. הם יחזרו ויהיו לך כפול ספרי תורה. בחינת "שְׁנַיִם יְשַׁלֵּם".

לא היה קל להפעיל בית-כנסת שנה שלמה בלי ספרי תורה, אך התחזקנו מהבטחת הרב. כל יום שעבר הרחיק מאתנו את הסיכוי הריאלי שספרי התורה יחזרו. הגנבים בוודאי חיפשו כל דרך לשנות את זהות ספרי התורה ולמכור אותם בארץ או מחוצה לה. חששנו שספרי התורה הולכים ומתרחקים מאתנו. זה קרה אחרי שנה. המשטרה הודיעה לנו שמצאו כמה ספרי תורה שנראים להם כמו ספרי התורה שלנו. באנו לראותם, וכמו שהרב אמר, הם היו "שלמים בלי שום שריטה". ממש כמו שהוציאו אותם מבית-הכנסת – כך הם חזרו. כמובן שהחזרנו אותם למקומם בכבוד גדול.

תמיד ידענו שהרב מקיים את דברו, וראינו במו עינינו איך החלק הראשון של ההבטחה קוים. עכשיו חיכינו להמשך ההבטחה של הרב, על כך שנקבל כפליים. זה קרה שנה אחרי פטירתו של הרב. עכשיו יש לנו עשרה ספרי תורה מהודרים בבית-הכנסת, סגורים על מנעול ובריח. "וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ ה' אֱלֹקֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם אֲשֶׁר לֹא עָזַב חַסְדּוֹ וַאֲמִתּוֹ מֵעִם אֲדֹנִי".

כגודל הדירה – גודל המצווה

לרב זצ"ל הייתה חשובה מאוד מצוות יישוב הארץ. כשהיו פונים אל הרב לגבי קניית מגרש לבנות עליו בית, היה הרב אומר: "זו מצוות יישוב ארץ ישראל – על כן יש לקנות את הכי גדול". כששאלו אותו האם לקנות דירת שלושה חדרים או ארבעה, תמיד הוא היה אומר לקנות את היותר גדול, משום מצוות יישוב ארץ ישראל. היו אף אנשים שהיו שולחים לרב את שרטוט מבנה הבית קודם שקיבלו החלטה האם לרכוש אותו, או את תוכניות הבית לפני הבנייה, ורק לאחר אישורו של הרב, היו מבצעים את העסקה. "רציתי לקנות מגרש במושב שלווה", מספר דורון, "התייעצתי עם הרב לגבי המכרז שהתעניינתי בו. שאלתי אותו לגבי מגרש מסוים, והוא אמר לי לקנות אותו. הצעתי במכרז מחיר זול, ובאופן לא הגיוני זכיתי במכרז.  אחרי זמן מה התברר שהמגרש הזה אמור היה להימכר במחיר הכי גבוה מבין כל המגרשים במכרז, ובדרך פלא אני זכיתי בו במחיר הזול מכולם".  (מתוך "אביהם של ישראל על התורה")

מידות טובות

מספרת פנינה מרציאנו, מורה מבאר-שבע: בספר "אביהם של ישראל" לילדים מסופר שהרב זצ"ל הבחין באחת הפעמים שבביתה של הרבנית שמחה יש משקל. בימים ההם לא בכל בית החזיקו משקל, והסבתא לא הייתה בעלת אמצעים שתוכל לרכוש לעצמה דברים שאין היא זקוקה להם. כששאל אותה הרב לשם מה היא זקוקה למשקל, השיבה הרבנית שמחה: "לפעמים אינני מסוגלת לאכול הרבה, וסעודתי קצובה למנות קטנות, בכדי לדעת אם אכלתי כזית או כביצה והתחייבתי בברכה אחרונה, רכשתי את המשקל".
לכאורה סיפור פשוט. אבל אצלנו בבית-הספר הסיפור הזה עשה פירות בלימוד ההלכה לגבי מה זה "כזית" ומה זה "כביצה", ולגבי מאכלים שונים וברכתם הראשונה והאחרונה. לצורך הלימוד הבאנו משקל לכיתה, הדגמנו סוגי מאכלים
וראינו באיזה משקל מתחייב סוג מזון מסוים בברכה אחרונה. שאלנו מהם התנאים לברכה אחרונה, והילדים גם הגיעו לתשובה שאם עובר זמן מסוים מתחילת האכילה עשויים לפספס את הברכה. דיברנו על זמן האכילה, ועל כמה חשוב שלא לדבר באמצע בכדי לא לאבד את הרצף לברכה האחרונה.
אבל לא רק הילדים למדו מן הסיפור הזה. הסיפור על המשקל בבית הסבתא הושמע גם בשיעור נשים. אל השיעור הובא משקל ובעזרתו למדנו והדגמנו מתי אפשר לברך ברכת המזון. הנשים החלו לשים לב שיש פעמים שברכתן היא לבטלה, מפני שלעתים אינן אוכלות ברצף, בסעודות שבת למשל, או שלעתים הן אינן מודעות לכמות הנצרכת לברכה אחרונה. סיפור זה הביא את ציבור הנשים לרכישת משקל למטבחן הפרטי, בכדי לקיים את ההלכה כראוי.
בנוסף לכך, אנחנו זוכים ללמוד עם התלמידים את הספר "מסילת ישרים", וההשראה היא הספרים "אביהם של ישראל" שהסיפורים בו ערוכים לפי סדר הפרקים ב"מסילת ישרים". כך אנחנו לומדים על מידה כלשהי, ומביאים סיפורים מספרי הרב. יהי רצון שזכות הרב תמשיך ללוות אותנו ולשמש לנו מגדל אור וכיוון למידות טובות ומתוקנות ולקיום ההלכה בשלמותה וכתיקונה.

עלייה לשם עלייה

זכיתי ללוות את הרב זצ"ל פעמים רבות בדרכו לבית הכנסת ובחזרה, וגם כשהיה הולך מדי פעם לבתי-כנסת אחרים היינו הולכים אחריו ומשתדלים לא להפסיד שום מילה שיצאה מפיו. פעם הלכנו לבית הכנסת "כתר אליהו" בשכונת גבעת
שאול, ובדרך עברנו ליד דירה שקניתי בבית רב קומות. הראיתי לרב את הבניין, וסיפרתי לו שקניתי דירה בקומה האחרונה, קומה עשירית, ואני מבקש ממנו ברכה. הרב שאל אותי: איך תעלו לבית בשבת? מן הסתם יש פה מעלית שבת, אבל היא
לזקנים ולחולים. הייתי מעט נבוך, לא חשבתי על זה, אבל בתשובה ביקשתי מהרב שיברך אותי ואת בני ביתי שלא נהיה חולים ולא נזדקק למעלית שבת. הרב שמח על הבקשה המיוחדת וברך אותי, וברוך ה' כבר 15 שנה בני ביתי ואני עולים לקומה העשירית, ובכל קומה זוכרים את ברכתו המיוחדת של הרב זצוק"ל.
(מתוך הספר החדש "אביהם של ישראל" - חלק ו)

קריאת שניים מקרא ואחד תרגום-המשך

איחור שמו"ת בשמח"ת

כ - מי שלא קרא עד יום רביעי - רשאי בדיעבד להשלים במשך כל השנה עד יום שמחת תורה, והוא בכלל. ויש אומרים שאדם שלא קרא שמו"ת - יכול להשלים קריאתו עד שמחת תורה, ולכתחילה - ישלים עד הושענא רבא, כלומר עד לפני שמחת תורה, ובדיעבד - יקרא בשמחת תורה ולא הפסיד. ואם לא השלים קריאתו גם ביום שמחת תורה - אינו יכול להשלים יותר, משום שכבר עבר זמנו.

תזכורת לשמו"ת

כא - מי ששכח לקרוא ולא קרא "שניים מקרא ואחד תרגום" פעם אחת - ירשום זאת כדי שיזכור להשלים פרשה זו במשך השנה.

אופני קריאת שמו"ת

כב - סדר קריאת "שניים מקרא ואחד תרגום" משתנה על פי המנהגים השונים:

מנהג א': קוראים את כל פרשת השבוע פעמיים מתחילתה ועד סופה, ואח"כ פעם אחת את התרגום על הפרשה מתחילתו ועד סופו.

מנהג ב': קוראים על פי חלוקה לפרשיות פתוחה או סתומה. כלומר, קריאת פרשיה מתחילתה עד תחילת הפרשיה הבאה [פתוחה או סתומה] פעמיים, ומיד קריאת תרגום על אותה פרשיה, וכן על זה הדרך עד סוף פרשת השבוע.

מנהג ג': קוראים כל פסוק פעמיים ומיד את התרגום עליו מתחילת הפרשה עד סופה.

למעשה מנהגינו, ע"פ דברי רבותינו המקובלים שהם דעה המוזכרת באחרונה. כלומר, קריאת כל פסוק פעמיים ואח"כ את התרגום שעליו, אמנם אם לא קראה בדרך זו - יצא ידי חובה.

כג - לא יקרא התרגום תחילה ואח"כ מקרא אלא יקרא שנים מקרא תחילה ואח"כ תרגום.

שמו"ת בטעמים

כד - ראוי להיות בקי בקריאת טעמי המקרא ולקרוא "מקרא" בטעמי ה"מקרא". ומי שאינו יודע לקרוא את ה"מקרא" בטעמיו - יקרא "מקרא" ללא טעמי המקרא, וישתדל לקרוא לכל הפחות את הטעמים המפסיקים: אתנח וסוף פסוק.

כה - יזהר שאת התרגום יקרא בלי טעמים.

סיום קריאת שמו"ת

כו - אחר שסיים לקרוא "שניים מקרא ואחד תרגום", יחזור על קריאת הפסוק האחרון פעם אחת ללא תרגום.

כז - מנהגנו שלאחר קריאת שמו"ת אנו אומרים "מזמור שיר ליום השבת".

לחזור ולקרוא עוד פסוק, כיון שמסיים בדבר טוב.

(מתוך "מאמר מרדכי" הלכות שבת-חלק א')

מתוך העלון "עטרת מרדכי"
שע"י בית תורה וחסד "עטרת מרדכי אליהו"
רחובות
08-9397933