הלוויה יהודית היא זכותו של יהודי

קבלת הלוויה יהודית כהלכתה היא כה משמעותית וחשובה שיהודים רבים קבעו זאת בצוואותיהם, ובכך הבטיחו שהם ייקברו בדרכי אבותיהם. בזמן שאדם עדיין בחיים, יש להבהיר לאהובים שהלוויה שלו חייבת לדבוק במסורת היהודית.

אם לא השאירו הנחיות מפורשות כמו במקרים רבים בהם הנפטרים הם מהגיל השלישי והם התכוננו לפטירה שלהם, על המשפחה או המטפלים להבטיח שמנהל הלוויה יספק את השירותים המבוקשים (כלומר טהרה מסורתית – כביסה וטיהור הגוף, שומר – אדם יהודי שישהה עם הנפטר עד לקבורה, תכריכים — תכריכים מסורתיים, ארון "כשר" ולטיפול של חברת קדישא).

חלק מבתי העלמין וההלויות בחו"ל לא יציעו את השירותים הללו אלא אם המשפחה ביקשה (והתעקשה עליהם) במפורש. עם זאת, מנהלי הלוויות האחראים יעשו מגדרם כדי לספק את צרכי המשפחה ברגע שהצרכים הללו יתפרסמו. כך שבחו"ל המצב קשה וחייבים להיות אסרטיביים מאוד מאוד.

קביעת ההלוויה

מצווה מקראית היא לקבור את הנפטר מיד לאחר פטירתו, ואסור להשאיר את הנפטר ללא קבור ללילה אלא אם כן זה לכבודו (כלומר לעשות טהרה ראויה, להשיג תכריכים, לארגן חלקת קבורה, לאסוף משפחה וכו'. .).

אין לדחות את הקבורה שלא לצורך, שהרי חכמינו קובעים שהנפש סוערת עד שהגוף נטמן כראוי באדמה. לכן, צריכה להיות תחושת דחיפות רבה כדי להשלים את הקבורה במהירות האפשרית.

אם הפטירה התרחשה בשעות הבוקר, יש לנסות לוודא שהנפטר מוכן לקבורה ונקבר לפני רדת החשכה של אותו היום. אם זה לא אפשרי, הקבורה צריכה להתקיים ביום שלמחרת.

אם הנפטר ייקבר במדינה אחרת, או בנסיבות אחרות, יש לפנות לחברה קדישא או לרב מוסמך להכוונה.

חלופות קבורה אסורות

על פי ההלכה היהודית, יהודי צריך להיקבר כפי שנולד – שלם עם כל איבריו ואיבריו. גוף האדם נחשב קדוש במוות כפי שהיה בחיים, שכן הוא הכיל נשמה אלוקית. יש לקבור אותו בקבר מסורתי באדמה, כדי שהגופה תוכל לחזור לאדמה.

קבורה בקמרונות, מאוזוליאום מעל הקרקע, קריפטות וכל חלופה אחרת לקבורה קרקעית מסורתית אסורה בהחלט על פי ההלכה היהודית.

הקבלה מלמדת שכאשר לא מתנהלת קבורה כשרה כהלכתה, נשמתו של הנפטר תקועה בסערה ואינה מוצאת מנוח עד ששרידי הגוף זוכים לקבורה יהודית ראויה ומאפשרים להם להיטמע באדמה – גם לאחר שנים רבות!

איסור שריפת הגופה

שריפת גופות אסורה במפורש לפי כל הדעות היהודיות האותנטיות ולעולם אין נסיבות שבהן היא מותרת. ההלכה היהודית רואה בשריפה כעבודת אלילים צרופה, וכ"הולך בדרכי הגויים". יש להתעלם מכל הוראות לשריפה ללא רגשות אשמה או חרטה.

מלבד ההרס הרוחני הקבוע של הקשר בין הגוף לנפש, אם אי פעם היה עד לפעולת "מגרסה העצמות" המשמשת לריסוק שאריות השלד להופעת אפר לאחר שריפת הגוף, אף אחד בעל לב טוב יאפשר לזלזול כזה לבוא למישהו שהם מחשיבים ליקר.

איסור שריפת הגופה חמור עד כדי כך שלפי היהדות אסור לאדם להתאבל או לשבת שבעה על מי ששרפה את עצמו. הסיבה לכך היא שבנוסף להפרת חוק התורה, הכחיש האדם את הבטחתו של אלוקים לתחיית המתים העתידית בכך שגופו נמחק.

קבורה יהודית ראויה משפיעה על שלוות הנפש הסופית של הנפטר ואין להתייחס אליה בקלות ראש. במידה ונוצר מצב ייחודי, יש לפנות לרב המתמחה בתחום זה של המשפט העברי לצורך הדרכה מתאימה.

הקמת מצבה

כל יהודי אחרי ה120 שלו נפטר לבית עולמו והולך למקומו – אך כדי שהתהליך יקרה בצורה אידיאלית חשוב להקים מצבה לנפטר – הן כדי שיהיה נחת רוח לנפטר והן כדי שכהנים ידעו לא להתקרב לקבר.