תפריט
דף הבית ספרי קודש אונליין ספר בראשית פרשת בראשית בראשית פרק ד' כולל מפרשים וטעמים

בראשית פרק-ד

{א} וְהָ֣אָדָ֔ם יָדַ֖ע אֶת-חַוָּ֣ה אִשְׁתּ֑וֹ וַתַּ֨הַר֙ וַתֵּ֣לֶד אֶת-קַ֔יִן וַתֹּ֕אמֶר קָנִ֥יתִי אִ֖ישׁ אֶת-יְהֹוָֽה: {ב} וַתֹּ֣סֶף לָלֶ֔דֶת אֶת-אָחִ֖יו אֶת-הָ֑בֶל וַֽיְהִי-הֶ֨בֶל֙ רֹ֣עֵה צֹ֔אן וְקַ֕יִן הָיָ֖ה עֹבֵ֥ד אֲדָמָֽה: {ג} וַיְהִ֖י מִקֵּ֣ץ יָמִ֑ים וַיָּבֵ֨א קַ֜יִן מִפְּרִ֧י הָֽאֲדָמָ֛ה מִנְחָ֖ה לַֽיהֹוָֽה: {ד} וְהֶ֨בֶל הֵבִ֥יא גַם-ה֛וּא מִבְּכֹר֥וֹת צֹאנ֖וֹ וּמֵֽחֶלְבֵהֶ֑ן וַיִּ֣שַׁע יְהֹוָ֔ה אֶל-הֶ֖בֶל וְאֶל-מִנְחָתֽוֹ: {ה} וְאֶל-קַ֥יִן וְאֶל-מִנְחָת֖וֹ לֹ֣א שָׁעָ֑ה וַיִּ֤חַר לְקַ֨יִן֙ מְאֹ֔ד וַֽיִּפְּל֖וּ פָּנָֽיו: {ו} וַיֹּ֥אמֶר יְהֹוָ֖ה אֶל-קָ֑יִן לָ֚מָּה חָ֣רָה לָ֔ךְ וְלָ֖מָּה נָֽפְל֥וּ פָנֶֽיךָ: {ז} הֲל֤וֹא אִם-תֵּיטִיב֙ שְׂאֵ֔ת וְאִם֙ לֹ֣א תֵיטִ֔יב לַפֶּ֖תַח חַטָּ֣את רֹבֵ֑ץ וְאֵלֶ֨יךָ֙ תְּשׁ֣וּקָת֔וֹ וְאַתָּ֖ה תִּמְשָׁל-בּֽוֹ: {ח} וַיֹּ֥אמֶר קַ֖יִן אֶל-הֶ֣בֶל אָחִ֑יו וַֽיְהִי֙ בִּֽהְיוֹתָ֣ם בַּשָּׂדֶ֔ה וַיָּ֥קָם קַ֛יִן אֶל-הֶ֥בֶל אָחִ֖יו וַיַּֽהַרְגֵֽהוּ: {ט} וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶל-קַ֔יִן אֵ֖י הֶ֣בֶל אָחִ֑יךָ וַיֹּ֨אמֶר֙ לֹ֣א יָדַ֔עְתִּי הֲשֹׁמֵ֥ר אָחִ֖י אָנֹֽכִי: {י} וַיֹּ֖אמֶר מֶ֣ה עָשִׂ֑יתָ ק֚וֹל דְּמֵ֣י אָחִ֔יךָ צֹֽעֲקִ֥ים אֵלַ֖י מִן-הָֽאֲדָמָֽה: {יא} וְעַתָּ֖ה אָר֣וּר אָ֑תָּה מִן-הָֽאֲדָמָה֙ אֲשֶׁ֣ר פָּֽצְתָ֣ה אֶת-פִּ֔יהָ לָקַ֛חַת אֶת-דְּמֵ֥י אָחִ֖יךָ מִיָּדֶֽךָ: {יב} כִּ֤י תַֽעֲבֹד֙ אֶת-הָ֣אֲדָמָ֔ה לֹֽא-תֹסֵ֥ף תֵּת-כֹּחָ֖הּ לָ֑ךְ נָ֥ע וָנָ֖ד תִּהְיֶ֥ה בָאָֽרֶץ: {יג} וַיֹּ֥אמֶר קַ֖יִן אֶל-יְהֹוָ֑ה גָּד֥וֹל עֲוֹנִ֖י מִנְּשֽׂוֹא: {יד} הֵן֩ גֵּרַ֨שְׁתָּ אֹתִ֜י הַיּ֗וֹם מֵעַל֙ פְּנֵ֣י הָֽאֲדָמָ֔ה וּמִפָּנֶ֖יךָ אֶסָּתֵ֑ר וְהָיִ֜יתִי נָ֤ע וָנָד֙ בָּאָ֔רֶץ וְהָיָ֥ה כָל-מֹֽצְאִ֖י יַֽהַרְגֵֽנִי: {טו} וַיֹּ֧אמֶר לוֹ יְהֹוָ֗ה לָכֵן֙ כָּל-הֹרֵ֣ג קַ֔יִן שִׁבְעָתַ֖יִם יֻקָּ֑ם וַיָּ֨שֶׂם יְהֹוָ֤ה לְקַ֨יִן֙ א֔וֹת לְבִלְתִּ֥י הַכּוֹת-אֹת֖וֹ כָּל-מֹֽצְאֽוֹ: {טז} וַיֵּ֥צֵא קַ֖יִן מִלִּפְנֵ֣י יְהֹוָ֑ה וַיֵּ֥שֶׁב בְּאֶֽרֶץ-נ֖וֹד קִדְמַת-עֵֽדֶן: {יז} וַיֵּ֤דַע קַ֨יִן֙ אֶת-אִשְׁתּ֔וֹ וַתַּ֖הַר וַתֵּ֣לֶד אֶת-חֲנ֑וֹךְ וַֽיְהִי֙ בֹּ֣נֶה עִ֔יר וַיִּקְרָא֙ שֵׁ֣ם הָעִ֔יר כְּשֵׁ֖ם בְּנ֥וֹ חֲנֽוֹךְ: {יח} וַיִּוָּלֵ֤ד לַֽחֲנוֹךְ֙ אֶת-עִירָ֔ד וְעִירָ֕ד יָלַ֖ד אֶת-מְחֽוּיָאֵ֑ל וּמְחִיָּיאֵ֗ל יָלַד֙ אֶת-מְת֣וּשָׁאֵ֔ל וּמְתֽוּשָׁאֵ֖ל יָלַ֥ד אֶת-לָֽמֶךְ: {יט} חמישי וַיִּֽקַּח-ל֥וֹ לֶ֖מֶךְ שְׁתֵּ֣י נָשִׁ֑ים שֵׁ֤ם הָֽאַחַת֙ עָדָ֔ה וְשֵׁ֥ם הַשֵּׁנִ֖ית צִלָּֽה: {כ} וַתֵּ֥לֶד עָדָ֖ה אֶת-יָבָ֑ל הוּא הָיָ֔ה אֲבִ֕י ישֵׁ֥ב אֹ֖הֶל וּמִקְנֶֽה: {כא} וְשֵׁ֥ם אָחִ֖יו יוּבָ֑ל הוּא הָיָ֔ה אֲבִ֕י כָּל-תֹּפֵ֥שׂ כִּנּ֖וֹר וְעוּגָֽב: {כב} וְצִלָּ֣ה גַם-הִ֗וא יָֽלְדָה֙ אֶת-תּ֣וּבַל קַ֔יִן לֹטֵ֕שׁ כָּל-חֹרֵ֥שׁ נְח֖שֶׁת וּבַרְזֶ֑ל וַאֲח֥וֹת תּֽוּבַל-קַ֖יִן נַֽעֲמָֽה: {כג} שישי וַיֹּ֨אמֶר לֶ֜מֶךְ לְנָשָׁ֗יו עָדָ֤ה וְצִלָּה֙ שְׁמַ֣עַן קוֹלִ֔י נְשֵׁ֣י לֶ֔מֶךְ הַֽאֲזֵ֖נָּה אִמְרָתִ֑י כִּ֣י אִ֤ישׁ הָרַ֨גְתִּי֙ לְפִצְעִ֔י וְיֶ֖לֶד לְחַבֻּֽרָתִֽי: {כד} כִּ֥י שִׁבְעָתַ֖יִם יֻֽקַּם-קָ֑יִן וְלֶ֖מֶךְ שִׁבְעִ֥ים וְשִׁבְעָֽה: {כה} וַיֵּ֨דַע אָדָ֥ם עוֹד֙ אֶת-אִשְׁתּ֔וֹ וַתֵּ֣לֶד בֵּ֔ן וַתִּקְרָ֥א אֶת-שְׁמ֖וֹ שֵׁ֑ת כִּ֣י שָׁת-לִ֤י אֱלֹהִים֙ זֶ֣רַע אַחֵ֔ר תַּ֣חַת הֶ֔בֶל כִּ֥י הֲרָג֖וֹ קָֽיִן: {כו} וּלְשֵׁ֤ת גַּם-הוּא֙ יֻֽלַּד-בֵּ֔ן וַיִּקְרָ֥א אֶת-שְׁמ֖וֹ אֱנ֑וֹשׁ אָ֣ז הוּחַ֔ל לִקְרֹ֖א בְּשֵׁ֥ם יְהֹוָֽה: (ס)

רש"י בראשית פרק-ד

{א} והאדם ידע. כבר קודם הענין של מעלה, (ס) קודם שחטא ונטרד מגן עדן, וכן ההריון והלידה, שאם כתב וידע אדם, נשמע שלאחר שנטרד (ע) היו לו בנים: קין. על שם קניתי: את ה'. כמו עם ה', כשברא אותי ואת אישי, לבדו בראנו, אבל בזה (פ) שותפים אנו עמו (נדה לא.): את קין את אחיו את הבל. ג' אתים ריבויים הם, מלמד שתאומה נולדה עם קין, ועם הבל נולדו שנים, לכך נאמר (צ) ותוסף (ב"ר כב, ג.): {ב} רועה צאן. לפי שנתקללה האדמה, (ק) פירש לו מעבודתה: {ג} מפרי האדמה. מן (ר) הגרוע. ויש אגדה שאומרת (ש) זרע פשתן היה. (דבר אחר מפרי, מאיזה שבא לידו לא טוב ולא מובחר): {ד} וישע. ויפן. וכן ואל מנחתו לא שעה, לא פנה. וכן ואל ישעו, אל יפנו. וכן שעה מעליו (איוב יד, ו.), פנה מעליו: וישע. ירדה אש (ת) ולחכה מנחתו: {ז} הלא אם תיטיב. כתרגומו פירושו: לפתח חטאת רובץ. לפתח קברך (ת) חטאתך שמור: ואליך תשוקתו. של חטאת, הוא יצר הרע, תמיד שוקק ומתאוה להכשילך: ואתה תמשל בו. אם תרצה תתגבר עליו: {ח} ויאמר קין. נכנס עמו בדברי ריב ומצה, (א) להתעולל עליו להרגו. ויש בזה מדרשי אגדה, אך זה ישובו של מקרא: {ט} אי הבל אחיך. להכנס עמו בדברי נחת, אולי ישוב (ב) ויאמר אני הרגתיו וחטאתי לך: לא ידעתי. נעשה כגונב (ג) דעת העליונה: השומר אחי. לשון תימה הוא, וכן כל ה"א הנקודה בחטף פת"ח: {י} דמי אחיך. דמו ודם זרעיותיו. דבר אחר שעשה בו פצעים הרבה, (ד) שלא היה יודע מהיכן נפשו יוצאה (סנהדרין לז:): מן האדמה. יותר ממה שנתקללה היא כבר (ה) בעונה, וגם בזו הוסיפה (ו) לחטוא: {יא} אשר פצתה את פיה לקחת את דמי אחיך וגו'. והנני מוסיף לה קללה אצלך, לא תוסף תת כחה (ס"א הכל דבור אחד ממן האדמה עד כאן): {יב} נע ונד. אין לך רשות לדור במקום אחד: {יג} גדול עוני מנשוא. בתמיה, (ז) אתה טוען עליונים ותחתונים, (ח) ועוני אי אפשר לטעון (ב"ר כב, יא.): {טו} לכן כל הורג קין. זה אחד מן המקראות שקצרו דבריהם ורמזו (ט) ולא פירשו, לכן כל הורג קין, לשון גערה, כה יעשה לו, כך וכך עונשו, ולא פירש עונשו: שבעתים יוקם. איני רוצה להנקם מקין עכשיו, לסוף שבעה דורות אני נוקם נקמתי ממנו, שיעמוד למך מבני בניו ויהרגהו. וסוף המקרא שאמר שבעתים יוקם, והיא נקמת הבל מקין, למדנו שתחלת מקרא לשון (י) גערה היא, שלא תהא בריה מזיקתו. וכיוצא בו ויאמר דוד כל מכה יבוסי ויגע בצנור (שמואל-ב ה, ח.), ולא פירש מה יעשה לו, אבל דבר הכתוב ברמז, (כ) כל מכה יבוסי ויגע בצנור ויקרב אל השער ויכבשנו, (ל) ואת העורים וגו', וגם אותם יכה על אשר אמרו העור והפסח לא יבא אל תוך הבית, המכה את אלו אני אעשנו ראש ושר, כאן קצר דבריו, ובדברי הימים א (יא, ו.) פירש יהיה לראש ולשר: וישם ה' לקין אות. חקק לו אות משמו (מ) במצחו. (ס"א) כל מוצאי יהרגני, הבהמות והחיות, אבל בני אדם עדיין לא היו שיירא מהם, רק אביו ואמו, ומהם לא היה ירא שיהרגוהו, אלא אמר, עד עכשיו היה פחדתי על כל החיות, כמו שנאמר ומוראכם כו', ועכשיו בשביל עון זה לא ייראו ממני החיות ויהרגוני, מיד וישם ה' לקין אות, החזיר מוראו על הכל: {טז} ויצא קין. יצא בהכנעה (נ) כגונב דעת העליונה: בארץ נוד. בארץ שכל הגולים נדים שם: קדמת עדן. שם גלה אביו כשגורש מגן עדן, שנאמר וישכן מקדם לגן עדן וגו', לשמור את שמירת דרך מבוא הגן, שיש ללמוד שהיה אדם שם, (ס) ומצינו שרוח מזרחית קולטת בכל מקום את הרוצחים, שנאמר אז יבדיל משה וגו' מזרחה שמש (דברים ד, מא.). דבר אחר בארץ נוד, כל מקום שהלך, היתה הארץ מזדעזעת תחתיו, (ע) והבריות אומרים סורו מעליו, זהו שהרג את אחיו: {יז} ויהי. קין בונה עיר, (פ) ויקרא שם העיר לזכר בנו חנוך: {יח} ועירד ילד. יש מקום שהוא אומר בזכר הוליד, ויש מקום שהוא אומר ילד, שהלידה משמשת שתי לשונות, לידת האשה נישטר"א בלע"ז, וזריעת תולדות האיש אינזינד"ר בלע"ז, כשהוא אומר הוליד בלשון הפעיל, מדבר בלידת האשה, פלוני הוליד את אשתו בן או בת, וכשהוא אומר ילד, מדבר בזריעת האיש, והוא בלע"ז אניידרי"ר: {יט} ויקח לו למך. לא היה (צ) לו לפרש כל זה, אלא ללמדנו מסוף הענין שקיים הקב"ה הבטחתו, שאמר שבעתים יוקם קין, ועמד למך לאחר שהוליד בנים ועשה דור שביעי, והרג את קין, זהו שאמר כי איש הרגתי לפצעי וגו': שתי נשים. כך היה דרכן של דור המבול, אחת לפריה ורביה ואחת לתשמיש, זו שהיא לתשמיש (ק) משקה כוס של עקרין (ס"א אינו) כדי שתעקר, ומקושטת ככלה ומאכילה מעדנים, וחברתה נזופה ואבלה כאלמנה, וזהו שפירש איוב (כד, כא.) רועה עקרה לא תלד ואלמנה לא ייטיב, (ב"ר כ"ג, ב.) כמו שמפורש באגדת חלק: עדה. היא של פריה ורביה, ועל שם שמגונה עליו ומוסרת מאצלו (ס"א ממאכלו), עדה תרגום של סורה: צלה. היא של תשמיש, על שם שיושבת תמיד בצלו, דברי אגדה הם בבראשית רבה (שם): {כ} אבי ישב אהל ומקנה. הוא היה הראשון (ר) לרועי בהמות במדברות, ויושב אהלים חדש כאן וחדש כאן בשביל מרעה צאנו, וכשכלה המרעה במקום זה הולך ותוקע אהלו במקום אחר. ומדרש אגדה בונה בתים לעבודת אלילים, כמה דאת אמר סמל הקנאה המקנה (יחזקאל ח, ג.), וכן ואחיו תופש כנור ועוגב, לזמר לעבודת אלילים: {כב} תובל קין. תובל אומנתו של קין. ותובל לשון תבלין, תיבל והתקין אומנתו של קין לעשות כלי זיין לרוצחים: לוטש כל חרש נחשת וברזל. (ש) מחדד אומנות נחשת וברזל, כמו ילטוש עיניו לי (איוב טז, ט.), חורש אינו לשון פועל (בסגו"ל) אלא לשון פועל (בציר"י), שהרי נקוד קמץ קטן, וטעמו למטה, כלומר מחדד ומצחצח כל כלי אומנות נחשת וברזל: נעמה. היא (ת) אשתו של נח, בבראשית רבה (כג, ג.): {כג} שמען קולי. שהיו נשיו פורשות ממנו מתשמיש, לפי שהרג את קין ואת תובל קין בנו, שהיה למך סומא ותובל קין מושכו, וראה את קין ונדמה לו כחיה, ואמר לאביו למשוך בקשת והרגו, וכיון שידע שהוא קין זקנו, הכה כף אל כף וספק את בנו ביניהם והרגו, והיו נשיו פורשות ממנו, והוא מפייסן: שמען קולי. להשמע לי לתשמיש, וכי איש אשר הרגתי לפצעי הוא נהרג, וכי אני פצעתיו מזיד שיהא הפצע קרוי על שמי, וילד אשר הרגתי לחבורתי נהרג, כלומר על ידי חבורתי בתמיה, והלא שוגג אני ולא מזיד, לא זהו פצעי ולא זהו חבורתי: פצעי. מכת חרב או חץ, מקאדור"ה בלע"ז: {כד} כי שבעתים יקם קין. קין שהרג מזיד נתלה לו עד שבעה דורות, אני שהרגתי שוגג לא כל שכן שיתלה לי שביעיות הרבה: שבעים ושבעה. לשון רבוי שביעיות אחז לו, כך דרש ר' תנחומא (בראשית יא.). ומדרש בראשית רבה (כג, ד.), לא הרג למך כלום, ונשיו פורשות ממנו משקיימו פריה ורביה, (א) לפי שנגזרה גזרה לכלות זרעו של קין לאחר שבעה דורות, אמרו, מה אנו יולדות לבהלה, למחר המבול בא ושוטף את הכל, (ב) והוא אומר להן וכי איש הרגתי לפצעי, וכי אני הרגתי את הבל, שהיה איש בקומה וילד בשנים, שיהא זרעי כלה באותו עון, ומה קין שהרג נתלה לו שבעה דורות, אני שלא הרגתי לא כל שכן שיתלו לי שביעיות הרבה, וזה קל וחומר של שטות, (ג) אם כן אין הקדוש ברוך הוא גובה את חובו ומקיים את דברו: {כה} וידע אדם וגו'. בא לו למך אצל אדם הראשון וקבל על נשיו, אמר להם, וכי עליכם לדקדק על גזירתו של מקום, (ד) אתם עשו מצותכם והוא יעשה את שלו, אמרו לו קשוט עצמך תחלה, והלא פרשת מאשתך זה מאה ושלשים שנה משנקנסה מיתה על ידך, מיד וידע אדם וגו', ומהו עוד, ללמוד שנתוספה לו תאוה (ה) על תאותו. בבראשית רבה (כג, ה.): {כו} אז הוחל. לשון חולין, לקרא את שמות האדם ואת שמות העצבים בשמו של הקב"ה, לעשותן אלילים ולקרותן אלהות:

שפתי חכמים בראשית פרק-ד

{א} ס דקשה לרש"י דהיה לו לומר וידע אדם בציר"י תחת הי': ע הא דנקט רש"י היו לו בנים ולא נקט אחר שנטרד ידעה, משום דהיה משמע שאחר שנטרד ידעה הא קודם לכן לא ידעה, והרי לעיל (ב' כ"ג) כתב זאת הפעם וגו' ופרש"י מלמד שבא וכו', משמע דאף קודם לכן בא עליה, ובזה נמי ניחא מנא ליה לרש"י דוהאדם ידע כבר קודם שנטרד קאי אף על ההריון והלידה, דילמא על התשמיש לחודה קאי, אלא י"ל דאם כן למה לי קרא דוהאדם וגו' והא כבר שמעינן ליה מקרא דזאת הפעם וגו': פ כי ג' שותפין יש באדם הקב"ה אביו ואמו (נדה ל"א:): צ רוצה לומר הוסיפה עוד את, כלומר דשני אתים משמע שנים, לכך מיושב נמי היטב מה שכתוב ותוסף:

{ב} ק דקשה לרש"י למה היה רועה צאן, הא לא הרשה להם להמית בריה, ואין לומר דקשה לו למה היה רועה צאן מאחר שאין לו הנאה מהם, דיש לומר משום החמאה והחלב והגבינה והצמר דהוא מותר, משום הכי היה עוסק במלאכה זו:

{ג} ר דקשה לרש"י דהיה לו לכתוב מראשית פרי האדמה, כמ"ש אצל הבל מבכורות צאנו ומחלביהן: ש דקשה למה כתב מפרי האדמה היה לו לכתוב מן האדמה או מפרי העץ, אלא שהביא פרי מדבר שהוא כמו אדמה שאין גזעו מחליף, דאמרינן בגמרא (ברכות מ.) שאין גזעו מחליף נקרא אדמה, ופשתן נמי אין גזעו מחליף ונקרא ג"כ עץ, שנאמר (יהושע ב' ו') ותטמנם בפשתי העץ, לכן אמר מפרי האדמה שהוא פרי כמו מן העץ והוא אדמה שאינו עץ הא כיצד אלא זה זרע פשתן שהוא אדמה ועץ, (מהרש"ל):

{ד} ת כלומר במה ידע שפנה אליו ומפרש ירדה אש וכו':

{ז} ת דקשה לרש"י מאי לפתח דהא לגבי דינא דגיהנם אין שייך פתח, ועל זה פירש לפתח לקברך, דהיינו צער חבוט הקבר:

{ח} א [קשה לרש"י שלא מפרש בקרא מה היא האמירה, אלא שמע מינה נכנס וכו'], בב"ר (כ"ב ט"ז) מפרש לפי שקין עובד אדמה היה והבל היה רועה צאן, והיה קין אומר שהאדמה שלו, וא"כ לא היה להבל מקום בכל העולם ולא הניחו לרעות צאנו, ועל ידי כן באו לידי ריב:

{ט} ב והא דלא פרש"י כן לעיל (ג' ט') גבי אדם י"ל דגבי אדם לא שייך לומר אולי יאמר חטאתי, דהא כבר התודה בזה שהיה נחבא, עוד י"ל דאדם צדיק גמור היה שהוא היה יציר כפיו של הקב"ה, ובודאי יודה על חטאו, משא"כ קין, ומשום הכי היה צריך ליכנס עמו בדברים כדי שישוב וכו', (מהרש"ל): ג שחושב שאין הכל צפוי לפניו, דאם לא כן לא היה מכחישו:

{י} ד (סנהדרין דף ל"ז.), ומסיים שם עד שהגיע לצוארו: ה פירוש בעון שהוציאה עץ עושה פרי, וכשנתקלל אדם נפקדה גם היא על עונה אבל לא על עון זה שפצתה את פיה שעדיין לא נתקללה על עון זה, ואיך יאמר ארור אתה יותר מקללת האדמה: ו (נח"י), נראה דס"ל להרב דלשון פצתה היינו פתיחה יתירה וזה החטא, וכמ"ש התוס' (סנהדרין ל"ז: ד"ה מיום) שאין רישומן ניכר כלל:

{יג} ז וחסר ה"א התימה כי לא יתכן בניחותא ופירוש מנשוא על עצמו, פירש שחטא חטא גדול שאין ראוי לסליחה, דאם כן היה מגדיל החטא על עצמו ואיך יאמר הן גרשת אותי, הרי הודה על חטאו וראוי לזה: ח (צל"ד בשם מהרש"ל), ע"ד כי עמך הסליחה למען תורא, (תהלים ק"ל ד') ר"ל מאחר שעמך הסליחה ואין אצלך שום העדר ומונע למען זה תורא, אבל מלך ב"ו אין בידו למחול רק כפי דת נמוסו הוכרח לעשות, ואז מיד כשחטא יחשוב כאשר אבדתי אבדתי ויוסף לחטוא, וכך אמר קין אתה טוען וכו' והכל ברשותך ואין מי מוחה בידך ועוני אי אתה יכול לטעון ותגרום לומר ח"ו שהעדר הסליחה מחמת שהוא נגד הנימוס ואין הסליחה בידך:

{טו} ט דהיה לו לומר אעשה לו כך וכך: י אין פירושו כל הורג קין שבעתים יוקם דהא למך הרג את קין ולא נעשה בו נקמה שיהרג לאחר שבעתיים, אלא תחילת המקרא לכן כל הורג קין לשון גערה הוא, ושבעתים יוקם קאי אקין, ר"ל כי לא יקבל הבל נקמתו מקין אלא עד ז' דורות, וכמו שמוכיח סוף המקרא ושבעתים יוקם קאי אקין ולא אהורג את קין, ועוד י"ל דאם כן איך פירש כל הורג קין יוקם שבעתים, א"כ היה קשה למה יוקם שבעתים יותר משאר רוצחים, אלא על כרחך מלת שבעתים יוקם הוא ענין בפני עצמו, שהקב"ה יוקם מקין עד ז' דורות, וע"כ זה אחד מן המקראות שקצרו וכו': כ ר"ל דכאן דיבר הכתוב ברמז ובמקום אחר מפרש בהדיא כל מכה וכו' (שמואל-ב' ה' ח'): ל ועורים ופסחים צלמי עכו"ם היו ופסח נגד יעקב ועור נגד יצחק, והיה כתוב עליהם את השבועה שנשבע אברהם לאבימלך שלא יעשו עמו מלחמה וכן אבימלך לו, אבל בימי דוד כבר בטלה השבועה: מ פירש אות משמו של קין והוא אות י' דרמז בו יחיה, כלומר שלא יהרגנו, אי נמי אות א' משמו של הקב"ה והוא אות ה' רמז על כל הורג קין, (מהרש"ל):

{טז} נ הוכחתו מלשון ויצא, דהוה ליה למימר וילך, דלשון יציאה לא שייך אלא ממי שיצא מדבר המוקף, אבל הכא כתיב מלפני ה' דלא שייך דבר המוקף ביה, כי מלא כל הארץ כבודו: ס דאל"כ למה היו המלאכים במזרח ולא ברוח אחרת: ע ולד"א לחוד קשה דאם כן למה אמר קדמת, לכן צריכין אנו גם כן לפשט הראשון כי שם גלה אביו, ולפירש הראשון קשה למה נאמר בארץ נוד הוה ליה למימר במדינה, (מהרש"ל):

{יז} פ כלומר דויהי בונה עיר קאי על קין ולא על חנוך הסמוך לו, דאם לא כן מאי כשם בנו חנוך:

{יט} צ אלא כך היה לו לומר ומתושאל ילד את למך ולמך ילד את יובל, למה ליה למיכתב ויקח לו למך שתי נשים: ק פירש שהשקה אותה כוס של עקרין כדי שתהיה עקרה ולא יכחיש את יפיה, וא"ת והלא כתיב וצלה גם היא ילדה, וי"ל דילדה קודם ששתתה הכוס של עקרין, ועוד י"ל דמה שאמר וצלה גם היא ילדה רבותא נקט אע"פ ששתתה כוס של עקרין אפילו הכי ילדה ולא הזיק לה כלום, (רא"ם):

{כ} ר ופירש אבי כלומר ראשון, ואמר במדברות כלומר לא כהבל שהיה רועה בישוב, וזו אומנות גדולה:

{כב} ש רצונו בזה לפרש שהמקרא מסורס הוא והכי קאמר לוטש וחורש כל כלי נחושת וברזל, והוסיף מלת כל כלי אומנות, כלומר כלי אומנות הם כלי המחרשים והחיתוך ודומיהם שנופל בם הלטישה ולשונות אלו: ת וא"ת מנא ליה לרש"י, י"ל דהוכחתו דהא לכך נקראת נעמה על שם שמעשיה נעימים והיתה צנועה, והואיל וכן היא אם כן למה מתה במבול ולא ניצלה כנח, אלא כל כרחך היא אשת נח וניצלה מן המבול, ועוד י"ל דהוכחתו הוא דלמה נזכרה נקבה זו יותר משאר נקיבות, אלא ודאי משום זה לפי שמצינו שלנעמה היו ג' אחין ותובל קין היה רשע, כמו שפרש"י שהיה עושה כלי זיין לרוצחים, ויבל היה צדיק יושב אוהלים לפי פירש א' שפרש"י ויובל ג"כ צדיק היה, ונמצא דשנים היו צדיקים ואחד היה רשע, וגם לנח היו שלשה בנים, ושם ויפת היו צדיקים כמו שפרש"י בפרשת נח ואחד היה רשע כדמשמע ג"כ שם, ואם כן אל יקשה לך למה היו שניהם צדיקים ואחד רשע, לכן פירש נעמה היא אשתו של נח ורוב בנים אחר אחי האם (ב"ב ק"י.) וק"ל:

{כד} א (נח"י), אין זה בב"ר שלפנינו, ולי נראה שהרב הוסיף זה מדעתו לתרץ ולמה עסקו בפריה ורביה והולידו עד הנה, ועל זה תירץ כדי לקיים המצוה, ועיין בהרא"ם: ב וא"ת בתחילה פרש"י לכך פירשו הימנו לפי שנגזרה גזירה על זרעו של קין, וכאן משמע דבשביל המבול היו פורשות, וי"ל שנשיו היו יודעות שיבא המבול בימי זרעו של למך וסוברות היו שהוא למך בן מתושאל מזרע של קין היה, אבל טעות היה שלא בא אלא בימי זרע של למך בן מתושלח וק"ל: ג אבל לפי התנחומא אינו של שטות משום שאותו קל וחומר אינו מבטל שבעתים יוקם קין שהקל וחומר אינו אלא בעבור החטא שלו, ומהרש"ל כתב וא"ת מה דעתו של למך, וי"ל שאמר בלבו מה קין שהרג במזיד והיה ראוי למות מיד שנאמר (לקמן ט' ו') שופך דם האדם וגו', ואפילו הכי עכב הגזירה בתפילתו לז' דורות אני שהרגתי שוגג על אחת כמה וכמה שאעכב הגזירה בתפילה:

{כה} ד וקשה לפי פירש ראשון שפירשו ממנו משום רציחה מה השיב להם אדם, וי"ל דהשיב להם וכי מפני שעשה עבירה אחת שהרג יעשה עוד עבירה ויבטל פריה ורביה, אלא מעתה מי שאכל שום וכו' (ברכות נ"א.) (מהרש"ל): ה פירש בתחילה לא היתה לו תאוה, אלא כשראה את חוה, אבל עתה נוסף לו תאוה על תאותו דגם כשלא היתה לפניו נתאוה והיתה עליו התאוה, ול"נ דהוכחתו הוא למה לא אמר בקרא ותהר עוד אשתו ולהורות על הקללה שנתקללה חוה בצער העיבור, ולמה כתב עוד גבי וידע דמלתא דפשיטא הוא דאין הריון בלא תשמיש, אלא לדרשה שנתוספה לו תאוה וכו', עוד י"ל דלא שייך לישנא דעוד אלא כשהפעולה השניה סמוכה לפעולה הראשונה להורות על תכיפת הפעולה, כמו גבי לאה דכתיב (לקמן כ"ט ל"ג) ותהר עוד תיכף אחר לידה ראשונה, אבל הכא שפירש מאשתו ק"ל שנה לא היה לו לומר שם עוד, אלא וידע אדם את אשתו וגו' או לקוחים שניים כמו גבי עמרם שפירש מאשתו וכתב ביה ליקוחין שניים, (שמות ב' א') ודוק נ"ל:

רמב"ן בראשית פרק-ד

{א} ותהר ותלד את קין. ענינו ותלד בן ותקרא את שמו קין כי אמרה קניתי איש את ה' וכן ותלד את חנוך (להלן ד יז) ורבים בפרשה ובמקומות אחרים את ה' עם ה' כשברא אותי ואת אישי הוא לבדו בראנו אבל בזה אנו שותפין עמו לשון רש"י והנכון לי שאמרה הבן הזה יהיה לי קנין לה' כי כאשר נמות יהיה במקומנו לעבוד את בוראו וכן דעת אונקלוס שאמר קדם ה' וכמהו (ונראה) והראה את הכהן (ויקרא יג מט) לכהן ויגש דוד את העם (שמואל א ל כא) אל העם או יהיה "את ה'" כמו ויתהלך חנוך את האלהים (להלן ה כב) את האלהים התהלך נח (להלן ו ט) וקראה האחד בשם קנין והשני הבל כי קנין האדם להבל דמה ולא רצתה לפרש זה על כן לא נכתב טעם בשם השני והסוד המקובל בענין הבל גדול מאד

{ג} ויבא קין מפרי האדמה מנחה לה' והבל הביא גם הוא. הבינו האנשים האלה סוד גדול מהקרבנות והמנחות וכן נח ורבותינו אמרו (ע"ז ח) שגם אדם הראשון הקריב שור פר וזה יחסום פי המבהילים בטעם הקרבנות ועוד ארמוז בו עיקר גדול ברצון הקב"ה (עיין ויקרא א ט)

{ז} הלא אם תיטיב שאת. על דעת המפרשים (אונקלוס רש"י ורד"ק) שאת עונך ועל דעת רבי אברהם שאת פניך כנגד למה נפלו פניך כי המתבייש כובש פנים למטה וכן ואור פני לא יפילון (איוב כט כד) והמכבדו כאלו נושא פניו למעלה וזה טעם אולי ישא פני (להלן לב כא) לא תשא פני דל (ויקרא יט טו) ועל דעתי אם תיטיב יהיה לך יתר שאת על אחיך כי אתה הבכור וזה טעם למה חרה לך כי בבשתו מאחיו נפלו פניו ובקנאתו ממנו הרגו והנה אמר לו למה חרה לך על אחיך ולמה נפלו פניך ממנו הלא אם תיטיב יהיה לך יתר שאת על אחיך ואם לא תיטיב לא עמו בלבד תבואך רעה כי לפתח ביתך חטאתך רובץ להכשילך בכל דרכיך ואליך תשוקתו שהוא ישתוקק להיות דבק בך כל הימים אבל אתה תמשול בו אם תחפוץ כי תיטיב דרכיך ותסירנו מעליך הורהו על התשובה שהיא נתונה בידו לשוב בכל עת שירצה ויסלח לו

{ח} וטעם ויאמר קין אל הבל אחיו. שנכנס עמו בדברי ריב ומצה להתגולל עליו ולהרגו לשון רש"י ורבי אברהם אמר כי הקרוב אליו שאמר לו כל התוכחות שהוכיחו השם ועל דעתי שהוא דבק עם ויהי בהיותם בשדה כי אמר לו נצא השדה והרג אותו שם בסתר ויתכן שנתכוון בהריגהו שיבנה העולם ממנו כי חשב שלא יהיה לאביו זרע אחר עוד גם פחד שלא יהיה עיקר בנינו של עולם מאחיו שנתקבלה מנחתו

{יא} ארור אתה מן האדמה. יותר ממה שנתקללה היא כבר בעונה וגם בזו הוסיפה לחטוא אשר פצתה את פיה והנני מוסיף לה קללה לא תוסף תת כחה לשון רש"י ואיננו נכון כי בכאן לא ארר האדמה בעבורו כאשר באביו אבל אמר שיהיה הוא ארור ממנה ופירש הקללה שלא תוסיף תת כחה אליו ושיהיה נע ונד בה ואמר כי תעבוד את האדמה כי בכל אשר תטרח בה לעבוד אותה כראוי בחרישה ועידור ובכל עבודה בשדה ותזרע אותה כהוגן לא תוסיף תת כחה לך אבל תזרע הרבה ותביא מעט וזו היא הארירה כטעם וארותי את ברכותיכם (מלאכי ב ב) ואמר כן כנגד אומנותו כי הוא היה עובד אדמה והנה ארר מעשיו וזה טעם לא תוסף תת כחה לך שלא תתן עוד כחה לך כאשר היתה עושה עד הנה בהיותך עובד אותה וכך פירש רבי אברהם ויתכן שאררו מן האדמה שלא תתן היא מעצמה כחה אליו תאנה וגפן לא יתנו חילם באחוזתו ועץ השדה לא יתן אליו פריו וחזר ואמר גם כן כי תעבוד אותה לחרוש ולזרוע לא תוסף תת כחה לך כאשר בתחלה והנה הן שתי קללות באומנתו והשלישית שיהיה נע ונד בה והטעם שלא ינוח לבו ולא ישקוט לעמוד במקום אחד ממנה אבל יהיה גולה לעולם כי עונש הרוצחים גלות וטעם אשר פצתה את פיה לאמר אתה הרגת את אחיך וכסית את דמו באדמה ואני אגזור עליה שתגלה את דמיה ולא תכסה עוד על הרוגיה כי תענש בה ובכל אשר תכסה בה כגון הזריעה והנטיעה וזה עונש כל שפיכות דם בארץ כענין שכתוב (במדבר לה לג) כי הדם הוא יחניף את הארץ וחנופת הארץ מארה בפירותיה כענין מהיותם בא אל ערימת עשרים והיתה עשרה בא אל היקב לחשוף חמשים פורה והיתה עשרים (חגי ב טז)

{יג} גדול עוני מנשוא. בתמיה אתה טוען עליונים ותחתונים ועוני אי אפשר לטעון לשון רש"י מבראשית רבה (כב יא) והנכון בפשט שהוא וידוי אמר אמת כי עוני גדול מלסלוח וצדיק אתה ה' וישר משפטיך אף על פי שענשת אותי הרבה מאד והנה גרשת אותי היום מעל פני האדמה כי בהיותי נע ונד ולא אוכל לעמוד במקום אחד הנה אנכי מגורש מן האדמה ואין מקום למנוחתי ומפניך אסתר כי לא אוכל לעמוד לפניך להתפלל או להקריב קרבן ומנחה כי בושתי וגם נכלמתי כי נשאתי חרפת נעורי אבל מה אעשה כי כל מוצאי יהרגני ואתה בחסדך הרבים לא חייבת אותי מיתה והענין שאמר לפניו הנה חטאי גדול והרבית עלי עונש אבל שמרני שלא אענש יותר ממה שחייבת אותי כי בעבור שאהיה נע ונד ולא אבנה לי בית וגדרות בשום מקום יהרגוני החיות כי סר צלך מעלי הודה כי האדם איננו נשגב ונמלט בכחו רק בשמירת עליון עליו

{טו} וישם ה' לקין אות. ולא אמר "ויתן" לו השם אות או "ויעש" יורה ששם לו האות קבוע שיהיה עמו תמיד אולי כשהיה נוסע ממקום למקום היה לו אות מאת השם מורה לו הדרך אשר ילך בה ובזה ידע שלא יקראנו אסון בדרך ההוא ובבראשית רבה (כב יב) אמרו כענין זה רבי אבא אמר כלב מסר לו כי מפני שהיה פחדו מן החיות מסר לו אחת מהן שתלך לפניו ולמקום שיפנה הכלב ללכת ידע כי שם צוה לו השם ולא יהרג בה הזכירו בו החכמים אות נבזה כראוי לו אבל הכוונה שהיה עמו האות תמיד להורות לפניו הדרך שילך בה כי כן לשון "וישם"

{טז} וטעם ויצא קין מלפני ה'. כי עוד לא עמד לפניו לעולם כטעם שאמר ומפניך אסתר וטעם וישב בארץ נוד שלא הלך בכל העולם אבל באותה הארץ ישב נודד תמיד לא ינוח במקום ממנה כלל ונקראת "ארץ נוד" על שמו לעולם

{יז} וטעם ויהי בונה עיר ויקרא שם העיר כשם בנו חנוך. כי מתחילה היה חושב להיות ערירי בעונו ואחרי שנולד לו זרע החל לבנות עיר להיות בנו יושב בה ובעבור כי הוא ארור ומעשיו לא יצליחו קראו "חנוך" להגיד כי לא בנאה לעצמו כי הוא אין לו עיר ומושב בארץ כי נע ונד הוא אבל יהיה הבנין לחנוך וכאלו חנוך בנאה לנפשו ומפני שלא אמר "ויבן עיר" כאשר יאמר ויבן את נינוה (להלן י יא) ויבנו בני גד את דיבון (במדבר לב לד) יורה כי היה כל ימיו בונה העיר כי מעשיו ארורים יבנה מעט בטורח ועמל וינוע וינוד מן המקום ההוא ויחזור שם ויבנה מעט ולא יצליח את דרכיו ונכתבו תולדות קין ומעשיו להודיע כי השם ארך אפים והאריך לו כי הוליד בנים ובני בנים והזכיר כי פקד עון אבות על בנים ונכרת זרעו ורבותינו אמרו (שמות רבה לא יז) שחיה שנים רבות ומת במבול ולא הוריד שיבתו בשלום שאול רק ראה בהכרת הוא וכל זרעו אתו והקרוב כי לא היו תולדותיו רק ששה דורות עד המבול והיו בתולדות שת שני דורות יותר או שלא היה צריך לספר בהם וספר באלה להודיע מי היו המתחילים בבנין הערים ובמרעה הצאן וחכמת הנגון ומלאכת המתכות וכתב תוכחת למך עם נשיו להגיד כי הוליד הוא אך בניו נכרתו טרם הולידם

{כב} לוטש כל חורש נחשת וברזל. שיעורו הוא היה לוטש וחורש כל נחשת וברזל יאמר כי הוא היה מחדד וחורש כל מלאכת נחשת וברזל וכמהו כל תשא עון וקח טוב (הושע יד ג) ועל דעת אונקלוס דבק בכתובים הראשונים הוא היה אבי לוטש כל חורש נחשת וברזל

"ואחות תובל קין נעמה" - כאומר ונולדה לו אחות ושמה נעמה וכן ואחות לוטן תמנע (להלן לו כב) ואת מרים אחותם (במדבר כו נט) ושם אחותו מעכה (דהי"א ז טו) ובבראשית רבה (כג ג) יש אומרים אשתו של נח היתה ולמה היו קורין אותה נעמה שהיו מעשיה נאים ונעימים נתכוונו לומר שהיה לה שם בדורות ההם כי היתה צדקת והולידה צדיקים ולכן יזכירנה הכתוב ואם כן נשאר לקין זכר מעט בעולם ואם נאמר שאינה האשה שהוליד נח ממנה שלשת בניו אם כן אין בזה טעם להזכירה ומדרש אחר לרבותינו שהיא האשה היפה היא מאד שממנה תעו בני האלהים והיא הנרמזת בפסוק ויראו בני האלהים את בנות האדם (להלן ו ב) כמו שמוזכר בפרקי רבי אליעזר (כב) ואחרים אמרו (זהר חדש א יט ב) כי היא היתה אשת שמדון אם אשמדאי וממנה נולדו השדים כי כן ימצא שמה בכתבי שמושי השדים והכתוב ירמוז ויקצר בתעלומות כאלה

{כג} ויאמר למך לנשיו. סמכו המפרשים (רש"י והראב"ע) בענין הכתוב הזה על דעת אונקלוס שפירש לכן כל הורג קין שבעתים יוקם (לעיל ד טו) כי לשבעה דורות יוקם ממנו ולא עתה כי השם האריך אפו ממנו והנה נשי למך פחדו להוליד בנים בעבור שיהיו שבועיים לקין והוא נחם את נשיו שהשם יאריך לו עוד שבעים ושבעה כי יתפלל לפניו כי הוא ארך אפים וירחם עליו או שהיה קל וחומר של שטות כפי המדרש שהזכיר רש"י ואם כן יאמר לכן כל הורג קין לשבעתים יוקם ממנו ולא בימיו וזהו תרגומו של אונקלוס כל דיקטל קין לשבעה דרין יתפרע מיניה ואם כן היה ראוי שיהיה "ויאמר למך לנשיו" מוקדם ולפי דעתי אין טעם "שבעתים" לשבעה דורות כי לא תאמר המלה הזאת על השבעה הנפרדים רק על הכפל דבר אחד שבעה פעמים כמו מזוקק שבעתים (תהלים יב ז) ישלם שבעתים (משלי ו לא) ואור החמה יהיה שבעתים (ישעיהו ל כו) כפול ומכופל שבעה חלקים אבל פירוש "כל הורג קין" כפשוטו שאמר השם לכן כל אשר יהרוג את קין שבעתים יוקם ממנו כי אעניש ההורג אותו שבע על חטאתו כי אני הבטחתי את קין שלא יהרג בעבור יראתו אותי והתודותו לפני אבל ענין למך עם נשיו לא הזכירו הכתוב בביאור ונוכל לומר גם כן שהיו יראות מעונש שלא יהרג למך בעון אביו כי השם לא אמר לקין סלחתי לך רק שלא יהרג אבל יגבה חובו מזרעו ולא ידעו מתי וכן היה הדבר ולמך נחם אותן לאמר כי השם ירחם עליו כאשר רחם על קין כי הוא נקי כפים ממנו ויתפלל לפניו גם הוא וישמע תפלתו אבל הנראה בעיני כי היה למך איש חכם מאד בכל מלאכת מחשבת ולמד לבנו הבכור ענין המרעה כפי טבעי הבהמות ולמד את השני חכמת הנגון ולמד את השלישי ללטוש ולעשות חרבות ורמחים וחניתות וכל כלי המלחמה והיו נשיו מתפחדות שלא יענש כי הביא החרב והרציחה בעולם והנה הוא תופש מעשה אבותיו בידו כי הוא בן המרצח הראשון וברא משחית לחבל והוא אמר להן אני לא הרגתי איש לפצעים ולא ילד לחבורות כאשר עשה קין ולא יענישני השם אבל ישמרני מן ההריגה יותר ממנו והזכיר כן לומר כי לא בחרב וחנית יכול אדם להרוג בפצעים וחבורות שימית במיתה רעה יותר מן החרב ואין החרב גורם הרציחה ואין על העושו חטא

תרגום רבי יונתן בן עוזיאל בראשית פרק-ד

{א} וְאָדָם יְדַע יַת חַוָה אִיתְּתֵיהּ דַהֲוָה חֲמֵידַת לְמַלְאָכָא וְאַעֲדִיאַת וִילֵידַת יַת קַיִן וַאֲמָרַת קָנִיתִי לְגַבְרָא יַת מַלְאָכָא דַיְיָ: {ב} וְאוֹסִיפַת לְמֵילַד מִן בַּעֲלָהּ אָדָם יַת תְּיוּמָתֵיהּ וְיַת הֶבֶל וַהֲוָה הֶבֶל רָעֵי עָנָא וְקַיִן הֲוָה גְבַר פְּלַח בְאַרְעָא: {ג} וַהֲוָה מִסוֹף יוֹמַיָא וּבְאַרְבֵּסַר בְּנִיסָן וְאַיְיתֵי קַיִן מֵאִיבָּא דְאַרְעָא מִזְדְרַע כּוּתְנָא קָרְבַּן בִּכּוּרַיָא קֳדָם יְיָ: {ד} וְהֶבֶל אַיְיתִי אַף הוּא מִבַּכִּירֵי עָנָא וּמִפַּטִימֵהוֹן וַהֲוָה רַעֲוָא קֳדָם יְיָ וּסְבַר אַפִּין בְּהֶבֶל וּבְקָרְבָּנֵיהּ: {ה} וּלְקַיִן וּלְקָרְבָּנֵיהּ לָא סְבַר אַפִּין וּתְקֵיף לְקַיִן לַחֲדָא וְאִתְכְּבִישׁוּ אִקוּנִין דְאַפּוֹהִי: {ו} וַאֲמַר יְיָ לְקַיִן לָמָה תַּקִיף לָךְ וְלָמָה אִתְכְּבִישׁוּ אִיקוּנִין דְאַנְפָּךְ: {ז} הֲלָא אִם תֵּיטִיב עוֹבָדָךְ יִשְׁתְּבֵיק לָךְ חוֹבָךְ וְאִין לָא תֵיטִיב עוֹבָדָךְ בְּעַלְמָא הָדֵין לְיוֹם דִינָא רַבָּא חֶטְאָךְ נְטִיר וְעַל תַּרְעֵי לִבָּךְ חֶטְאָה רְבִיעַ וּבִידָךְ מְסָרִית רְשׁוּתֵיהּ דְּיִצְרָא בִּישָׁא וּלְוָותָךְ יְהֵי מַתְוַיֵהּ וְאַנְתְּ תְּהֵי שַׁלִיט בֵּיהּ בֵּין לְמִזְכֵּי בֵּין לְמֶחְטֵי: {ח} וַאֲמַר קַיִן לְוַת הֶבֶל אָחוּהִי אִיתָא וְנִפּוּק תַּרְוֵינָן לְבָרָא וַהֲוָה כַּד נְפָקּוּ תַּרְוֵיהוֹן לְבָרָא עָנֵי קַיִן וַאֲמַר לְהֶבֶל מִסְתַּכֵּל אֲנָא דִבְּרַחֲמִין אִתְבְּרִי עַלְמָא אֲבָל לא בְּפֵירֵי עוֹבָדִין טָבִין הוּא מִדְבַּר וּמְתוּב אַפִּין אִית בְּדִינָא מִן בִּגְלַל מַה אִתְקַבֵּל קֳרְבָּנָךְ וְקָרְבָּנִי מִנִי לָא אִתְקַבֵּל בְּרַעֲוָא עָנֵי הֶבֶל וְאָמַר לְקַיִן בְּרַחֲמִין אִיתְבְּרִי עַלְמָא וּבְפֵירֵי עוֹבָדִין טָבִין הוּא מַדְבַּר וּמֵיסַב אַפִּין לֵית בְּדִינָא וְעַל דַהֲווּ פֵירֵיהּ עוּבָדַיי טָבִין מִדִידָךְ וּקְדָמִין לְדִידָךְ אִתְקַבֵּל בְּרַעֲוָא קָרְבָּנִי עָנֵי קַיִן וַאֲמַר לַהֶבֶל לֵית דִין וְלֵית דַיָין וְלֵית עֲלָם אָחְרָן וְלֵית לְמִיתַּן אֲגַר טַב לְצַדִיקַיָא וְלֵית לְמִפְרָעָא מִן רַשִׁיעַיָא עָנֵי הֶבֶל וְאָמַר לְקַיִן אִית דִין וְאִית דַיָין וְאִית עָלָם אָחְרָן וְאִית לְמִתַּן אֲגַר טַב לְצַדִיקַיָא וְאִית לְמִתְפְּרַע מִן רַשִׁיעַיָא וְעַל עֵיסַק פִּתְגָמַיָא הָאִלֵין הֲווּ מִתְנַצְיַין עַל אַנְפֵּי בָּרָא וְקָם קַיִן עַל הֶבֶל אֲחוֹהִי וְטָבַע אַבְנָא בְּמִצְחֵיהּ וְקַטְלֵיהּ: {ט} וַאֲמַר יְיָ לְקַיִן אָן הֶבֶל אָחוּךְ וַאֲמַר לָא יָדַעֲנָא דִלְמָא נְטִיר אָחִי אֲנָא: {י} וַאֲמַר מָה עָבַדְתְּ קַל דְמֵי קְטִילַת אָחוּךְ דְאִתְבְּלָעוּ בְּגַרְגִישְׁתָּא צְוָחִין קֳדָמַי מִן אַרְעָא: {יא} וּכְעַן חֲלַף דִקְטַלְתֵּיהּ לַיִיט אַתְּ מִן אַרְעָא דִפְתָחַת יַת פּוּמָהּ וְקַבִּילַת יַת דְמֵי דְאָחוּךְ מִן יְדָךְ: {יב} אֲרוּם תִּפְלַח יַת אַרְעָא לָא תוֹסִיף לְמִתַּן חִיל פֵּירָהָא לָךְ מְטַלְטֵל וְגָלֵי תְּהֵי בְּאַרְעָא: {יג} וַאֲמַר קַיִן קֳדָם יְיָ סַגִי תַּקִיף מְרוֹדִי מִלְסוֹבְלָא בְּרַם יוּכְלָא קוּמָךְ לְמִסְבְּלֵיהּ יָתֵיהּ: {יד} הָא טָרַדְתָּא יָתִי יוֹמָא דֵין מֵעַל אַנְפֵּי אַרְעָא מִן קָדָמָךְ הַאֶפְשַׁר דְאִיטְמַר וְאִין אֶהִי מְטַלְטֵל וְגָלִי בְּאַרְעָא כָּל זַכְיַי דְיִשְׁכְּחִנַנִי יִקְטְלִינַנִי: {טו} וַאֲמַר לֵיהּ יְיָ הָא בְּכֵן כָּל דְקָטִיל קַיִן לְשִׁבְעָא דָרִין יִתְפְּרַע מִנֵיהּ וְרָשַׁם יְיָ עַל אַפֵּי דְקַיִן אָתָא מִן שְׁמָא רַבָּא וְיַקִירָא בְּגִין דְלָא לְמִקְטוֹל יָתֵיהּ כָּל דְיִשְׁכְּחוּנֵיהּ בְּאִסְתַּכְּלוּתֵיהּ בֵּיהּ: {טז} וּנְפַק קַיִן מִן קֳדָם יְיָ וִיתֵיב בְּאַרְעָא טִלְטוֹל גָלוּתֵיהּ דַהֲוַת עֲבִידָא עֲלוֹהִי מִלְקַדְמִין בְּגִינוּנִיתָא דְעֵדֶן: {יז} וִידַע קַיִן יַת אִנְתְּתֵיהּ וְאַעֲדִיאַת וִילֵדַת יַת חֲנוֹךְ וַהֲוָה בָּנֵי קַרְתָּא וּקְרָא שׁוּם קַרְתָּא כְּשׁוּם בְּרֵיהּ חֲנוֹךְ: {יח} וְאִיתְיְלִיד לַחֲנוֹךְ יַת עִירָד וְעִירָד אוֹלִיד יַת מְחוּיָאֵל וּמְחִיָיאֵל אוֹלִיד יַת מְתוּשָׁאֵל וּמְתוּשָׁאֵל אוֹלִיד יַת לָמֶךְ: {יט} וּנְסֵיב לֵיהּ לֶמֶךְ תַּרְתֵּין נְשִׁין שׁוּם חֲדָא עָדָה וְשׁוּם תִּנְיֵתָא צִלָה: {כ} וִילֵידַת עָדָה יַת יָבָל הוּא הֲוָה רַב בְּהוֹן דְכָל יַתְבֵי מַשְׁכְּנִין וּמָארֵי בְּעִיר: {כא} וְשׁוּם אַחוֹהִי יוּבָל הוּא הֲוָה רַב בְּהוֹן דְכָל דִמְמַנִין לְזִמְרָא בְּכִנוֹרָא וַאֲבוּבָא: {כב} וְצִלָה אַף הִיא יְלֵידַת יַת תּוּבָל קַיִן רַב לְכָל אוּמַן דִידַע בַּעֲבִידַת נְחָשָׁא וּפַרְזְלָא וְאַחְתֵיהּ דְתוּבַל קַיִן נַעֲמָה הִיא הֲוַת מָרַת קִינִין וְזִמְרִין: {כג} וַאֲמַר לֶמֶךְ לִנְשׁוֹי עָדָה וְצִלָה קַבִּילִין קוֹלִי נְשִׁי לֶמֶךְ אַצִיתַן לְמֵימְרִי אֲרוּם לָא גַבְרָא קְטָלִית דְנִתְקַטִלָא תְּחוֹתוֹהִי אוּף לָא עוּלֵימָא חֲבִילִית דִבְגִינֵיהּ יְהוֹבְדוּן זַרְעִי: {כד} אֲרוּם קַיִן דְחַב וְתַב בִּתְיוּבְתָּא עַד שׁוּבְעָא דָרִין אִתְלִיוּ לֵיהּ וְלֶמֶךְ בַּר בְּרֵיהּ דְלָא חַב דִינָא הוּא דְיִתְלֵי לֵיהּ עַד שׁוּבְעִין וְשַׁבְעָא: {כה} וִידַע אָדָם תּוּב יַת אִנְתְּתֵיהּ לְסוֹף מְאָה וּתְלָתִין שְׁנִין דְאִתְקְטֵיל הֶבֶל וִילֵידַת בַּר וּקְרַת יַת שְׁמֵיהּ שֵׁת אֲרוּם אֲמַרַת יְהַב לִי יְיָ בַּר אוֹחֲרָן חֲלַף הֶבֶל דְקַטְלֵיהּ קַיִן: {כו} וּלְשֵׁת אַף הוּא אִתְיִלֵיד בַּר וּקְרָא יַת שְׁמֵיהּ אֱנוֹשׁ הוּא דָרָא דְמִיוֹמוֹהִי שְׁרִיאוּ לְמִטְעֵי וַעֲבָדוּ לְהוֹן טַעֲוָון וּמְכַנִין לְטַעֲוַותְהוֹן בְּשׁוּם מֵימְרָא דַיְיָ:

אור החיים בראשית פרק-ד

{א} ותלד את קין ותאמר וגו'. פירוש על דרך אומרם ז''ל (זהר ח''א נד) כי קין הוא בחינת הרע והבל הוא בחינת הטוב והוא נפשו של משה רבינו עליו השלום (תיקונים סט), והנה באמצעות הפלגת הפצעים שפצע קין בהבל עד שהרגו כאומרם ז''ל (סנהדרין לז:) שלא היה יודע מקום הנפש ובזה הסיר חלק הרע ממנו והוכר הטוב מוחלט, והוא אומרו קניתי וגו' פירוש באמצעות זה קניתי איש שהוא משה את ה', שלא השיג מציאות זה להיות עם ה' כמשה עליו השלום אלא באמצעות יסורין שעשה לו קין:

{ב} ותוסף וגו' את אחיו את הבל. טעם שהוצרך לומר את אחיו ללא צורך, גם האריך לומר פעמים תיבת את, יתבאר על דרך אומרם ז''ל (ב''ר פכ''ב) כי אחר שנצח הבל לקין והפילו ריחם עליו הבל וקם מעליו ואחר כך קם קין וגו' והרגו, והוא שרמז באומרו את אחיו פירוש כי נהג הוא עם קין במדת האחוה כנזכר, אבל קין נהג עמו בלא אחוה אלא כאדם אחר, והוא אומרו את הבל בלא אחוה, ולזה הפסיק באת ב'. עוד רמז בב' אתין על דרך אומרם ז''ל (שם) כי ב' תאומות נולדו עם הבל לזה אמר ב' פעמים את, ובקין פעם אחת את כי לא נולדה אלא אחת:

{ד} וישע ה' וגו' ואל קין וגו'. טעם שלא התחיל בהודעת המוקדם על זה הדרך ולא שעה אל קין וישע אל הבל, בא ללמדנו הפלגת ריחוק קין שאפילו אחר שהיה נחת רוח לפני ה' באמצעות מנחת הבל לא שעה לקין ואל מנחתו הגם היותו ראשון בתשורה וגדול בסדר הלידה ירד מטה מטה. וטעם שכפל לומר אל הבל ואל מנחתו ואל קין ואל וגו' ולא הספיק לומר אל מנחת הבל ואל מנחת קין. כאן רמז כי האדון היה מראה פנים של רצון למקרבי תשורה, והוא אומרו וישע אל הבל וגם קבל תשורתו, ואל קין לא הראה פנים לא לו ולא לתשורתו:

{ה} ויחר לקין וגו'. הנה החרון אף יגיד הגבהות, ונפילת אפים יגיד ההשפלה, החרון אף הוא נגד אחיו שעלה במעלות והוא ירד למטה בחושבו כי הוא סיבה, שהביא קרבן משובח ומעולה יותר ממנו ובאמצעותו הוכר חסרון מנחתו. והשפלות בהכרתו פחיתותו בעיני ה'. עוד ירצה על זה הדרך ויחר לקין כשראה שלא קבל ה' מנחתו כי זה יגיד שמאס הבורא בברואיו ואינו משגיח בהם לזה חרה אף, ומדה זו בעובדי עבודה זרה היא כאומרו (ישעי' ח) והיה כי ירעב והתקצף נגד אלהיו אשר אינו משגיח בו. וכאשר ראה כי שעה ה' להבל ולא לו אז נפלו פניו וידע כי לא מצד המשגיח אלא מצד הנשגח הוא סיבה למנוע ממנו הרצון, ואחיו יוכיח ב' דברים יוכיח כי ה' משגיח, ויוכיח כי קין מושלל מהרצון כי הם ב' מנחות ופגול אחת. עוד ירמוז הכתוב אומרם ז''ל (זהר ח''ב קפב.) כי כל הכועס נשמתו מסתלקת ממנו, ובחינה זו מתייחסת אל צלם אלהים שעל פני אדם, והוא אומרו ויחר לקין ובזה נפלו פניו שנסתלקה ממנו הנשמה והוסר ממנו צלם הפנים. וטעם השפלתו בעיני ה' הגם שלא נודע חטאו מעשיו מעידות שרשע היה:

{ו} ויאמר ה' אל קין וגו'. קשה אומרו למה חרה וגו' ההיטב יחרה לו על הפלגת השפלתו בערך אחיו הקטן ויפלו פניו, ובמה מסיר בושתו באומרו הלא אם תטיב, זה הוא תיקון להבא ולא לשעבר. עוד צריך לדעת אומרו לפתח חטאת רובץ אין לו משמעות וכל האמור בענין צריך פירוש:

אכן כוונת דבר ה' הוא תחלת דבריו הודיעו כי השגיח ה' בב' הרגשות אשר עברוהו ועל כל אחת הוא אומר למה לכל הפירושים שפירשנו בחרון אפו ונפילת פניו. ונתן לו טעם הדבר ויסודו לדעת דעת עליון וסודו, והוא אומרו הלא אם תטיב פירוש אם תהיה מבחינת הטוב כל מעשיך שורה עליהם בחינת הטוב ומעצמן הם מתנשאים כי הקדושה אינה צריכה לאחרים. וצא ולמד (ב''מ פה:) ממעשה כסאו של ר' חייא שהיה עולה מעצמו למעלה והוא אומ' שאת פירוש מעצמו, ותתפרש שאת על המנחה גם על קין עצמו שלא יפלו פניו שהוא צלם הנאות אלא תהיה מעלתו נשאה והיא בחינת הטוב שהיא בחינת הרוממות והגדולה והם כנגד ב' בחינות האמורים בענין וישע ה' אל הבל ואל מנחתו שהם ב' דברים, ואם לא תיטיב פירוש כשתשלול בדעתך בחינת הטוב לפתח פירוש להתחלתך חשוב רע הנה בחינת הרע שנקראת חטאת רובצת עליך גם על כל מעשיך ושוללת ממך הנשיאות ומושלת במעשיך. ומעתה מה מקום לחרון אפך כיון שאתה סיבה לדבר. ואומרו ואליך תשוקתו כאן רמז כי יצר הרע יש בטבעו בחינת התשוקה להחטיא האדם כטבע שבאדם להתאוות תאוה ולחשוק זהב. ואומרו ואתה תמשל בו כאן הודיע כי הגם כי הוא בסדר זה ישנו בידו למשול בו, ומעתה למה יפלו פניך אחר שבידך הדבר למשול בו ולהרים המכשול שהוא החטאת:

עוד יכוין לומר על זה הדרך ואם לא תטיב לפתח שהוא שער קבלת המנחות והתשורות שם רובץ החטאת לבל יהיה מקום לעלות התשורה ואין צריך לומר שאין בה כח להנשאות. ואם תאמר אתה האדון שליט תקבל המנחה ולא יהיה מונע החטאת, לזה אמר הן אמת אם תעשה תשובה יש מקום לטענה זו אבל כיון שאינך חושב בתשובה כרמוז בתיבת לא תטיב שעודך מתאוה וחושק לבחינת הרע והוא אומרו ואליך תשוקתו ואתה חפץ למשול בו ולגרש אותו לבל ירבוץ לפתחך, והגם כי ה' ירצה להפרידו מעליך אבל צריך שאתה תרחיקהו מתשוקתך כי כל עוד שאדם חושק בבחינת הרע הוא ממשילו עליו כאומרו (תהלים פא) לא יהיה בך אל זר, וכשהאדם מואס בדבריו ובעצתו זו היא השפלתו, והוא אומרו (משלי טז) ומושל ברוחו מלוכד עיר. וכפי זה ידבר ה' אליו בדרך תמיהא כדרך שהתחיל לדבר אליו למה וגו' ולמה וגו' כי תלונתו על עצמו ולא על מלכו כי איך יחפוץ שימשול הוא בו והוא ממשילו על עצמו והבן:

{ח} ויאמר קין אל הבל אחיו. פירוש אמר לו דבר אחוה לצד שקדם אליו סיבת השנאה מחמת קנאה ירגיש הבל מאמצעות הדבר שישנאהו וישכיל להשמר ממנו אשר על כן אמר אליו האחוה כי לא נולד בלבו שנאה מחמת הדבר לצד קנאתו, והטעהו כדי להאמין בו לתכלית כוונתו להפילו במכמורת הכתוב אחר זה. ולכן נתחכם מפסיק פסוקים שעשה פיסקא ואינה פיסקא בפסוק זה עם פסוק שלאחריו:

ויהי בהיותם בשדה. צריך לדעת לאיזה ענין הודיע הכתוב היותם בשדה. גם אמרו ויקם קימה זו למה ולא היה צריך הכתוב לומר אלא ויהרוג קין להבל. עוד לא היה צריך לומר אחיו. עוד צריך לדעת אומרו אי הבל מה כונת הבורא בשאלה זו. עוד מי פתי כקין שישיב ליודע ועד לא ידעתי ומי מכיר השגחתו כנבראים ראשונים:

עוד מה יאריך לשון לומר השומר. עוד אומרו קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה למה יוצרך לומר מן האדמה ומה היא הצעקה. עוד למה קלל האדמה אם הוא הרוצח עליו תבא קללה ומה מעלה ומה מורדת האדמה ברציחתו אם לא תקבל היא דמו יהיה ללקיקת הלוקק ומעשיה נאים בכסות דמו וכמעט אין משמעות לדברי ה':

אכן הכוונה היא להיות כי קין נתקנא בהבל בחושבו כי הוא סיבה להשפלתו כי באמצעותו הוכר אופלו, וחשב כי כשלא יהיה הבל במציאות יתרצה ה' בקין כי אין עוד אחר לבחור בו, וחשב להורגו, וחש שתעל צחנתו ובאשו בפגעו בו כי נצטווה על הרציחה, ונתיעץ עצות להורגו מבלי שלוח יד בו והנה זה האיש איש אדמה היה יודע מוצאיה ומובאיה ובקי בחדריה ואמרו ז''ל (קהלת רבה פ''א) כי הארץ יש לה איברים כאיברי אדם עינים ידים ורגלים, פה וכו', ולמכיר בה ידע המקומות, ומעתה מצא היועץ רעה להרגו בערמה מבלי שלוח ידו בו. והוא אומרו ויהי בהיותם בשדה מתהלכים באדמה מצא מקום למועצותיו, ובאמצעות מה שקדם שהטעהו בבחינת האחוה האמין בו הבל ובזה קם עליו ובקימה זו שקם פירוש עמד עליו בזה הרגו, והנה העמידה אינה הורגת אלא שנתחכם לעמוד עליו במקום שיהיה נבלע באדמה וזו היא מיתתו והאדמה היא ההורגת. והגם שלא פירש הכתוב כאן אופן ההריגה הנה הוא גילה בפסוק שאחר זה שאמר אשר פצתה. וה' בוחן לבות שאלו אי הבל אחיך לראות היודה על פשעו והשיב לא ידעתי, ואם תאמר היה לך לתת לב עליו לזה אמר השומר אחי וגו', וכי שומר עשיתני עליו, ולא הודה על מעשהו הרע, שחשב כי ה' לא יעניש על הסיבה או לא ישגיח בה. והשיבו ה' מה עשית הודיעו כי מעשיו הרעים הם סיבה לאדמה לבלוע הבל והוא אומרו קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה, פירוש כי הבל חושב בדעתו כי אדמה הרגתו וקבל לפני ה' ממנה, ולזה קלל ה' אותו כי הוא הסיבה ובהצטרפות קללתו קלל גם להאדמה אשר פצתה פיה לקחת הבל מידו שלא תפצה עוד פיה, והוא אומרם ז''ל (סנהדרין לז) שלא פצתה עוד פיה ומזמרת היא זמר ושיר לאל עליון חיוב הצריכה לעשות בכנפיה דכתיב (ישעי' כד) מכנף הארץ זמירות שמענו, ופחדה בעת שאמר לה ה' שתבלע המצריים מפחד פתיחת פיה לבלוע הבל עד שנשבע לה ה' (מכילתא) דכתיב (שמות טו) נטית ימינך ונשבע לה ואז בלעה אותם בפיה. ואפשר שלזה נתכוון מאמרם ז''ל (ב''ר פכ''ב) וזה לשונם רבנן אמרו באבן הרגו ע''כ, והנה במציאות הריגה זו יעשה כל גופו פצעים פצעים והוא אומרו דמי לשון רבים ולא היתה מיתתו ממקום א' כדרך הנשחטים ובזה הופשט הבל מכל דבק רע כמו שפירשתי בפסוק קניתי איש את ה', ויש מדרשים רבים בכת וב:

{טו} לכן כל הורג. טעם לכן, להיות שהכיר וידע שאם ה' לא ישמרנו כל מוצאו יהרגהו, בשביל מצוה זו ריחם ה' עליו ואמר כל הורג וגו'. ורשם ה' אות בפניו כמשפטו הנהוג בעושה מצוה שנרשמת במצחו לטובה אות, והוא אומרו וישם ה' לקין אות, והוא על דרך מה שדרשו ז''ל (שמו''ר פי''ז) בפסוק והיה הדם (הזה) לכם לאות פירוש לאות מצוה להם לשמירה:

אבן עזרא בראשית פרק-ד

{א} והאדם. כאשר ראה שלא יחיה בגופו בעצמו לעולם הוצרך להחיות המין על כן אמרה קניתי איש את ה', ואין שם זכר למלת אלהים. כי הנה נמצא בארץ במין כאשר הוא במעל' בעצמים. ומלת טוב כלל וכן כתוב וירא אלהי' את כל אשר עשה והנה טוב מאד ורע חלק:

{ג} ויהי מקץ ימים. שעבד קין את האדמ' הביא המנח' אל המקום שקבע לתפלתו ולא ישרו בעיני דברי האומרים כי המנחה הביאה אל אביו ובעבור שכתוב מבכורו' צאנו יש סמך כי לא הביא קין מן הבכורים:

{ד} וישע. על משקל ויחר לקין. וטעמו כמו קבל והקרוב אליו שעו מני כדרך סוד הקרבן. ויתכן שירדה האש ודשנ' מנחת הבל ולא מנחת קין. ועל דעתי כי נקראת השנ' תמימ' ימים. וכן כתוב ימים תהי' גאולתו. בעבור שישובו הימים באורך או בקוצר כאשר היו בתחל'. וכן מימים ימימ' ופי' שנתים ימים ימים שלמים שנתים ואם נכתב שנתים יתכן שאינן שלימות מיום אל יום. וכן עד חדש ימים שישוב החדש כאשר היה על כן אמרתי בפי' דניאל כי ימים אלף ומאתים וצ' שהם ימים ולא שנים בעבור שהם במספר:

{ז} הלוא. ופי' שאת. על דעת מפרשים רבים שאת עונך והנכון בעיני שאת פנים כי כתוב בתחל' ויפלו פניו וזה דרך בושה כטעם ואיך אשא פניו. וטעמו אם עשית טוב תשא פניך וכן כי אז תשא פניך ממום: חטאת רובץ. יש אומר שחטא תחת עון גם יש מפרשים לפתח הקבר ירבץ עוניך ביום הדין ויפרשו וי''ו תשוקתו על הבל וטעם למה חרה לך שקבלתי מנחת הבל והוא סר אל משמעתך ואתה כמו מושל בו. ואחרים אמרו על היצר ואיננו כתוב. ואלה אמרו כי לפתח ביתך חטאתך רובצת והיא הולכת עמך. ויש אומר לפתח הפה כטעם שמור פתחי פיך. והנכון בעיני שחטאת סמוך ויצר לב האדם הוא רובץ עמו: ואליך תשוקתו. כי היצר ישוב אל משמעתך ברצונך. גם יש בך כח למשול בו:

{ח} ויאמר קין. הקרוב אלי שאמר לו כל התוכחות שהוכיחו השם. ושואלים נולדו ביום סגריר ישאלו איך הכהו ואין חרב. וזאת שאלת תהו כי יהרגנו בידו בחנק ואלף עץ ואבן נמצאים:

{ט} וטעם אי כמו איה ומלת איפה מורכבת ממלות שתים:

{י} צועקים אלי. איננו דבק עם קול וכן קול דודי הנה זה בא. אל דודי הוא שב בא כאשר פירשתי בשיר השירים והטעם כי שמע צעקת דמיו שנשפכו על האדמה ומתרגם אמר על בניו שהי' בכחו להולידם:

{יא} ועתה ארור אתה מן האדמה. שיבא לו חסרון מפאת האדמה שיזרע ויטע כי הוא הי' עובד אדמה ולא תתן האדמה עוד קציר ופרי ויצטרך ללכת אל ארץ רחוקה ממקום אדם אביו שהוא קרוב אל הגן ולא ישקוט במקום א' רק ינוע:

{יב} ונד. וי''א כי ונד מקונן כמו לנוד לו. ועל דעתי שנד אחי נע וכמוהו הנה ארחיק נדוד:

{יג} גדול עוני מנשוא. ופירוש על דעת כל המפרשים שהוד' חטאו. ופי' נשוא כטעם סלוח כמו נושא עון. ולפי דעתי שהעברים יקראו העקב שכר. והעונש הרע הבא בעבור העון חטאת. וכן כי לא שלם עון האמורי. אם יקרך עון. ויגדל עון בת עמי. והטעם כי זה העונש גדול לא אוכל לסבלו ויורה על אמתת זה הפי' הפסוק הבא אחריו: (יא) ופי' פצתה. פתחה וכן הבל יפצה פיהו:

{יד} וטעם מפניך אסתר. שיש מקום יקבל כח ותראה בו גבורת השם ואם הכל מלא כבודו:

{טו} שבעתים. עד שבעת דורות. כי אין זאת המלה ארבעה עשר ולא שלש מאות ומ''ג והעד ואור החמה יהיה שבעתים ואחר כן ביאר הנביא דבריו ואמר כאור שבעת הימים: וטעם יקם. שתלקח נקמתו וכן לא יקם. והטעם כי השם האריך אפו על קין עד שבעה דורות ואל תתמה לחשוב איך חיה כל אלה השנים. והנה שת אחיו חיה עם נח שנים רבות גם יתכן שיקרא זרע קין בשם אביהם כמו ישראל. ויש אומר כי האות קרן ואחרים אמרו שנתן חוזק בלבו והסיר פחדו ממנו והנכון בעיני שהשם עשה לו אות עד שהאמין והכתוב לא גלה האות:

{טז} בארץ נוד. קראו כן בעבור שהיה נע ונד: קדמת עדן. מזרח עדן והוא צפון מהגן:

{יז} ונקרא שם העיר חנוך כשומרון על שם שמר. וכן מצרים:

{יח} ולמך ששי לקין ושביעי לאדם:

{יט} וטעם עדה וצלה. אל תשים לבך לשמוע אל דברי הגאון בשמות כי אלו היינו יודעים כל לשון הקדש מאין נוכל לדעת כל הקורו' כטעם משה ויששכר:

{כ} ופירש אבי. ראשון וכמוהו אב גם אביב. ולעולם לא יסמך כי אם ביו''ד. ואחיו אח:

{כא} כנור ועוגב. מיני כלי נגינות והיא חכמה גדולה:

{כב} לוטש. כמו מחדד וכמוהו ללטוש איש את מחרשתו:

{כג} ודע כי ויאמר למך מאוחר בפרשה וכבר הזכרתי כמוהם שנים. וכמוהו ויקח האיש נזם זהב וכן אמור אל בני ישראל אתם עם קשה עורף וכן ואתחנן והטעם כאשר אמרו חכמינו כי עדה וצלה נמנעו כי פחדו להוליד בנים בעבור שיהיו שביעיים לקין ויהרגו או ימותו ועל כן אמר למך לנשיו אני הוא באמת השביעי ואם יפצעני אדם שהוא גדול או ילד יעשה לי חבורה אז הרגתיו. ומלת הרגתי. תמורת אהרוג וכמוהו נתתי כסף השדה. אשר לקחתי מיד האמורי ורבים כמוהם:

{כד} ואם עד שבעתים יקם קין למך עד שבעים ושבעה. בעבור שהוא הרג בזדון ואני לא הרגתי. והטעם שאמר לנשיו כי כבר בטלה הגזרה על קין ובאמת כי בני למך וכל זרעו מתו במבול ולא נשאר לקין שם מחמס אחיו:

{כה} וטעם תחת הבל. במקומו:

{כו} ודקדוק הוחל. מפעלי הכפל ולולי היות החי''ת מהגרון היה נדגש והוא מגזרת תחלה והטעם שהחלו להתפלל. ואלו היה מחילול היה השם סמוך אל המלה:

בעל הטורים בראשית פרק-ד

{ז} תשוקתו. ב' במסורה הכא ואידך אני לדודי ועלי תשוקתו. והוא שאמרו חז''ל ב' תשוקות הן תשוקתן של רשעים לעבירה שנאמר ואליך תשוקתו ותשוקתו של הקדוש ברוך הוא על ישראל שנאמר אני לדודי ודודי לי ועלי תשוקתו:

{י} צועקים. ב' במסורה הכא ואידך על כן הם צועקים וגו'. ופירש רש''י התם מלמד שנצטרע והיה שוחט תינוקות של ישראל ורוחץ בדמם וזה קול דמי אחיך צועקים:

{יד} מוצאי. ב' במסורה הכא ואידך כי מוצאי מצא חיים. וזה שאמרו חז''ל למיימינים בה סמא דחיי למשמאילים בה סמא דמותא וזהו והיה כל מוצאי יהרגני:

{יח} הנה בשמים עד''י. בגימטריא חנוך ושהד''י בגימטריא מטטרון שלקח הקב''ה אחד מאותן של קודם דור המבול ואחד של אחר דור המבול דהיינו חנוך ופנחס והעלם לשמים שיעידו עליו ובחר בחנוך שהיה דור שביעי שהקב''ה חפץ בשביעיות וכן משה שהיה שביעי לאבות כתיב ביה ומשה עלה אל האלהים:

תרגום אנוקלוס בראשית פרק-ד

{א} וְאָדָם יְדַע יָת חַוָּה אִתְּתֵהּ וְעַדִּיאַת וִילִידַת יָת קַיִן וַאֲמֶרֶת קָנִיתִי גַּבְרָא (מִן) קֳדָם יְיָ: {ב} וְאוֹסִיפַת לְמֵילַד יָת אֲחוֹהִי יָת הָבֶל וַהֲוָה הֶבֶל רָעֵי עָנָא וְקַיִן הֲוָה פָלַח בְּאַרְעָא: {ג} וַהֲוָה מִסּוֹף יוֹמִין וְאַיְתִי קַיִן מֵאִבָּא דְאַרְעָא תִּקְרוּבְתָּא קֳדָם יְיָ: {ד} וְהֶבֶל אַיְתִי אַף הוּא מִבַּכִּירֵי עָנֵהּ וּמִשַׁמִּנְהוֹן וַהֲוַת רַעֲוָא מִן קֳדָם יְיָ בְּהֶבֶל וּבְקוּרְבָּנֵהּ: {ה} וּבְקַיִן וּבְקוּרְבָּנֵהּ לָא הֲוַת רַעֲוָא וּתְקֵף לְקַיִן לַחֲדָא וְאִתְכְּבִישׁוּ אַפּוֹהִי: {ו} וַאֲמַר יְיָ לְקָיִן לְמָא תְּקִיף לָךְ וּלְמָא אִתְכְּבִישׁוּ אַפָּיךְ: {ז} הֲלָא אִם תּוֹטִיב עוֹבָדָךְ יִשְׁתְּבֵק לָךְ וְאִם לָא תּוֹטִיב עוֹבָדָךְ לְיוֹם דִּינָא חֶטְאָךְ נְטִיר דִיעֲתִיד לְאִתְפָּרְעָא מִנָּךְ אִם לָא תְתוּב וְאִם תְּתוּב יִשְׁתְּבֵק לָךְ: {ח} וַאֲמַר קַיִן לְהֶבֶל אַחוֹהִי וַהֲוָה בְּמֶהֱוֵיהוֹן בְּחַקְלָא וְקָם קַיִן עַל הֶבֶל אַחוֹהִי וְקַטְלֵהּ: {ט} וַאֲמַר יְיָ לְקַיִן אָן הֶבֶל אָחוּךְ וַאֲמַר לָא יָדַעֲנָא הֲנָטֵר אָחִי אֲנָא: {י} וַאֲמַר מֶה עֲבַדְתָּא קַל דַם זַרְעִין דִעֲתִידִין לְמֵפַק מִן אָחוּךְ קַבְלִין קֳדָמַי מִן אַרְעָא: {יא} וּכְעַן לִיט אָתְּ מִן אַרְעָא דִּפְתָחַת יָת פּוּמַהּ וְקַבִּילַת יָת דְּמֵהּ דְּאָחוּךְ מִן יְדָךְ: {יב} אֲרֵי תִפְלַח בְאַרְעָא לָא תוֹסִיף לְמִתַּן חֵילַהּ לָךְ מִטַלְטֵּל וְגָלֵי תְּהֵא בְאַרְעָא: {יג} וַאֲמַר קַיִן קֳדָם יְיָ סַגִּי חוֹבִי מִלְּמִשְׁבָּק: {יד} הָא תָרִיכְתָּא יָתִי יוֹמָא דֵּין מֵעַל אַפֵּי אַרְעָא וּמִן קֳדָמָךְ לֵית אֶפְשָׁר לְאִטַּמָּרָא וָאֱהִי מְטַלְטֵל וְגָלֵי בְּאַרְעָא וִיהֵי כָל דְּיִשְׁכְּחִנַנִי יִקְטְּלִינַנִי: {טו} וַאֲמַר לֵהּ יְיָ בְּכֵן כָּל קָטִיל קַיִן לְשַׁבְעָא דָּרִין יִתְפְּרַע מִנֵּהּ וְשַׁוִּי יְיָ לְקַיִן אָתָא בְּדִיל דְּלָא לְמִקְטַל יָתֵהּ כָּל דִיִשְׁכְּחֻנֵהּ: {טז} וּנְפַק קַיִן מִן קֳדָם יְיָ וִיתֵיב בְּאַרְעָא גָּלֵי וּמִטַּלְטַל דַּהֲוָה עֲבִידָא עֲלוֹהִי מִלְּקַדְמִין דְּגִינְתָא דְעֵדֶן: {יז} וִידַע קַיִן יָת אִתְּתֵהּ וְעַדִּיאַת וִילֵידַת יָת חֲנוֹךְ וַהֲוָה בָּנֵי קַרְתָּא וּקְרָא שְׁמָא דְקַרְתָּא כְּשׁוּם בְּרֵהּ חֲנוֹךְ: {יח} וְאִתְיְלִיד לַחֲנוֹךְ יָת עִירָד וְעִירָד אוֹלִיד יָת מְחוּיָאֵל וּמְחִיָּיאֵל אוֹלִיד יָת מְתוּשָׁאֵל וּמְתוּשָׁאֵל אוֹלִיד יָת לָמֶךְ: {יט} וּנְסִיב לֵהּ לֶמֶךְ תַּרְתֵּין נְשִׁין שׁוּם חֲדָא עָדָה וְשׁוּם תִּנְיֵתָא צִלָּה: {כ} וִילֵידַת עָדָה יָת יָבָל הוּא הֲוָה רַבְּהוֹן דְּיָתְבֵי מַשְׁכְּנִין וּמָרֵי בְעִיר: {כא} וְשׁוּם אֲחוֹהִי יוּבָל הוּא הֲוָה רַבְּהוֹן דְּכָל דִּמְנַגֵּן עַל פּוּם נִבְלָא יָדְעֵי זְמַר כִּנּוֹרָא וְאַבּוּבָא: {כב} וְצִלָּה אַף הִיא יְלֵידַת יָת תּוּבַל קַיִן רַבְּהוֹן דְכָל דְּיָדְעֵי עִיבִידַת נְחָשָׁא וּפַרְזְלָא וַאֲחָתֵהּ דְתוּבַל קַיִן נַעֲמָה: {כג} וַאֲמַר לֶמֶךְ לִנְשׁוֹהִי עָדָה וְצִלָּה שִׁמְעַן קָלִי נְשֵׁי לֶמֶךְ אֲצֵיתָא לְמֵמְרִי לָא גַּבְרָא קְטָלִית דִּבְדִילֵהּ אֲנָא סָבִיל חוֹבִין וְאַף לָא עוּלֵימָא חַבָּלִית דִּבְדִילֵהּ יִשְׁתֵּיצֵי זַרְעִי: {כד} אֲרֵי שַׁבְעָא דָּרִין אִיתְלִאוּ לְקָיִן הֲלָא לְלֶמֶךְ בְּרֵהּ שַׁבְעִין וְשַׁבְעָא: {כה} וִידַע אָדָם עוֹד יָת אִתְּתֵהּ וִילֵידַת בַּר וּקְרַת יָת שְׁמֵהּ שֵׁת אֲרֵי אַמָרַת יְהַב לִי יְיָ בַּר אוֹחֲרָן חֲלַף הֶבֶל דִּקַטְלֵהּ קָיִן: {כו} וּלְשֵׁת אַף הוּא אִתְיְלִיד בַּר וּקְרָא יָת שְׁמֵהּ אֱנוֹשׁ בְּכֵן בְּיוֹמוֹהִי חָלוּ בְנֵי אֱנָשָׁא מִלְּצַלָּאָה בִּשְׁמָא דַּיְיָ: (ס)

ספורנו בראשית פרק-ד

{ב} ויהי הבל רועה צאן. שהיתה מלאכת חכמה יותר ממלאכת עבודת אדמה: וקין היה עובד אדמה. ובכן כל אחד מהם הביא מן הבא בידו: אל הבל ואל מנחתו. שהיה הבל המקריב רצוי ומנחתו גם כן רצויה שהיתה מן המין הראוי לרצון:

{ה} ואל קין ואל מנחתו לא שעה. לא שעה אל קין המקריב שהיה בלתי רצוי וגם כן אל מנחתו שהיתה בלתי ראויה לרצון: ויחר. בקנאתו לאחיו שהיה לרצון: ויפלו פניו. בבשת פנים כי האל הובישו מסברו ולא קכלו:

{ו} ל. מה חרה לך. למה קנאת באחיך כדואג על שקבלתי קרבנו ברצון הנה לא היה זה רצון פשוט או שלא כדין: ולמה נפלו פניך. כי כשיש לקלקול איזו תקנה אין ראוי להצטער על מה שעבר אבל ראוי להשתדל להשיג תקון לעתיד:

{ז} הלא אם תיטיב. עצמך ותשתדל להיות גם אתה לרצון: שאת. רום המעלה וההתנשא רובץ לפניך ומוכן שיהיה לך. ואם לא תיטיב לפתח חטאת רובץ. גם כן החטאת מוכן לפניך כי תוסיף על חטאתך פשע שכך דרכו של יצר הרע: ואליך תשוקתו. כי תפנה אליו למלאות תאותיו כאמרם ז''ל (סוכה פרק החליל) יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום: ואתה תמשל בו. בידך להתקומם עליו בצלם אלהים כאמרם שם ואלמלא הקב''ה עוזרו אינו יכול לו שנ' ה' לא יעזבנו בידו:

{ח} ויאמר קין אל הבל אחיו. כי חרה לו ונפלו פניו בגלל אחיו: ויהי בהיותם בשדה. שלא בפני אביהם ואמם: ויקם קין. בלי מריבה קודמת אז כמו וארב לו וקם עליו:

{ט} אי הבל אחיך. באיזה מקום קברת אותו וזה אמר למען ישוב כי לא יחפוץ במות המת: לא ידעתי. חשב שהית' השאלה מה היה לו מפני שלא דרש ה' להשיג נבואה או רצון כמו קודם לכן שחשב קין שלא ידע האל ית' בפרטי' זולתי בדבקים בו:

{יא} ארור אתה מן האדמה. מקולל ומחוסר בטובת האדמה: אשר פצתה את פיה. שנשתמשת בה לכסות הריגת אחיך וכנגד זה לא תשתמש בה עוד כמו שנשתמשת קודם לכן לצרכי חייך ולא הוצרך לפרש ענש הרוצח כי הדין מבואר בטבע על כל מזיק שכאשר עשה כן יעשה לו:

{יג} גדול עוני מנשוא. אחר שראה שהאל ית' משגיח בפרטים בהחלט חשב שידע בלי ספק שאינו שב מחטאו בהיותו מתחרט אלא מפני העונש וזה אחר ההפצר שהעיד בו האל ית' לשוב בתשובה והוא מרה ובזה אמר שלא היתה לחטאו תקות תשובה מכפרת ומגינה על העונש שנענש עתה כענין שאול בדבר עמלק באמרו לשמואל חטאתי אח' ההפצר וההתער' שהעירהו שמואל לשוב מחטאתו ושנענש כאמור וימאסך ממלך:

{יד} והיה כל מוצאי יהרגני. ויהיה העונש גדול מאד ממה שגזרת:

{טו} כל הורג קין שבעתים יוקם. אני אומר לכל מי שהוא מוכן להרוג קין שאני גוזר שתהיה הנקמה על חטאו שבעה פעמים פעמים כי המוכן להרוג יקרא הורג כאמרו ואפרים להוציא אל הורג בניו. ומלת שבעתים תורה שבע פעמים שתי פעמים כמו ונמצא ישלם שבעתים. גזר אם כן שעל זאת הרציחה שהיתה דם אחיו ומחצית המין האנושי או שלישיתו תהי, הנקמה כרוצח שבע פעמים כפולים בזה האופן שיהי' משך זמן ו' דורות: נע ונד. שהם חיים רעים כמו המות או יותר ממנו כאמרו אל תהרגם פן ישכחו עמי הניעמו בחילך ובסוף יהדג בדור השביעי כמו שקרה לו על ידי למך כפי מה שבא בקבלה:

{כג} שמען קולי נשי למך. צועק עלי יגון: אמרתי. שאספר צעדי: הרגתי לפצעי. חבלתי בעצמי ממש שהיה ההרוג אבי, וילד לחבורתי. שהיתה החבורה בעצמי ממש במה שהיה ההורג בני:

{כד} ולמך שבעים ושבעה. שיהיה הצער שאצטער על זה כל ימי הרבה יותר מן הצער שהצטער קין על היותו נע ונד וזה כי הצטער למך כל ימיו שהרג את קין זקנו ותובל קין בנו כפי מה שבא בקבלה:

{כו} אז הוחל לקרא בשם ה'. אז התחילו צדיקי הדור לדרוש לרבים את שם ה' כענין ויקרא שם בשם ה' אל עולם כי הוצרכו לסתור דעות עובדי כוכבים וגלולים שהתחילו אז כדברי רז''ל:

כלי יקר בראשית פרק-ד

{ג} ויהי מקץ ימים ויבא קין מפרי האדמה מנחה לה'. לא פורש במקרא מהו מקץ ימים ואימתי התחילו אותן הימים אשר עליהם בא הקץ. ונראה לומר על צד הרמז כי קין והבל היו חלוקים בשלימות האדם מה הוא. אם העולם הזה והצלחותיו סוף שלימות האדם ואין שלימות אחריו, או אם יש עוד עולם אחר נצחי וכפי הנראה שקין היה אוהב אדמה סבר שאין חשבון בשאול והעולם הזה אינו משאיר אחריו מאומה על כן בחר לו לחלקו כל חמדות העולם הזה והצלחותיו בחשבו כי יתרון ארץ בכל היא. והבל סבר כי יש עוד עולם אחר נצחי אשר בו ישיג האדם התכלית האחרון על כן בחר לו להיות רועה צאן הגורם ההתבודדות כדרך שעשו הרבה נביאים כמשה ודוד וזולתם וכדי להקריב מהם קרבן לה'. ואולי עשו חלוקות ביניהם כדאיתא במדרש (שמ"ר לא.יח) בעשו ויעקב שעשו חלוקה ביניהם כי עשו לקח לחלקו כל חמודות העולם הזה כמו שאמר יעבר נא אדוני לפני עבדו ר"ל יקח חלקו קודם ויעקב בחר לחלקו העולם הנצחי וידו אוחזת בעקב עשו היינו בסוף ממשלתו של עשו כך קין והבל עשו חלוקה זו ביניהם. וזה כוונת המדרש (בר"ר כב.טז) האומר שקין לקח לחלקו קרקעות והבל לקח מטלטלין כו', הורו בזה מה שהיה בלבם בחלוקת שכר העה"ז והעולם הבא כי כל חמדות העוה"ז אין האדם יכול לטלטלן וליקח מהם מאומה להוליכם לעבר עולם הירידה אלא הם כקרקע העומדת במקומה דומה למי שהולך ליריד וקונה שם במעותיו קרקעות ובתים שאינו יכול להוליכם עמו לביתו. ואין לו מהם כי אם מה שהוא אוכל מפריה בעודו בארץ נכריה ובלכתו לביתו ישוב ריקם ומאומה לא ישא בעמלו אשר בנה ואשר נטע ויעזוב לאחרים חיל וחומה אשר יסד. כך העושה העה"ז עיקר אין לו ממנו כי אם מלא כף נחת המושג ממלא חפנים עמל ורעות רוח ואינו משתמש בהם כי אם משך זמן גרותו בעה"ז זה שבתו בבית מעט כגר וכאורח נטה ללון ומאומה לא יוליך עמו אל העולם הנצחי כי שם ביתו וזהו דעת קין וחביריו אוהבי קניני הזמן. והבל הוא המהביל כל קניני הזמן כי מוסר הבלים המה, בחר לו במטלטלין וזהו קיום מצות הש"י שהאדם יכול לטלטל עמו מן המקום אשר הוא עומד בו כאורח וכגר אל המקום אשר הוא שם תושב ואזרח כי בית יעשה לו שם.

וכבר נודע שכל אוהבי קנין הממון, לעולם אין עושים שום מצוה וצדקה מן ממונם כל ימי חייהם במזימות זו אשר חשבו הן עוד היום גדול כאן לאכול לשבעה להשתמש בממונם וכל זמן שהם רואים את עצמם חזקים אף בריאים וככוחם אז כן עתה אין נותנים כלום מהונם ורכושם לצורך עבודת ה' בחשבם מי יאכל ומי יחוש חוץ ממני, אך מקץ ימי חלדם בראותם את עצמם קרובים לשערי מות וכי לא במותו יקח הכל אז יעבר עליו רוח קנאה לקנא בחבריו עושי דבר ה' ויעשה גם הוא מעט מזער ויסכים להביא מנחה לה', הן דרך קרבן, הן ליתן לעניים, או בדרך אחר וזהו המלוה לעני בשעת דוחקו, ר"ל דוחקו של המלוה שהשעה דוחקתו לעשות כמו שיתבאר לקמן פר' וילך (לא.יז) בע"ה ואף גם זאת בהיותו קרוב לשערי מות אינו נותן לשם מצוה כי אם החלק הפחות שבממונו זעיר שם ובורר לו הפסולת ושולחו מנחה לה' וכל מלאכה נמבזה ונמס זה חלק גבוה, וכל כתף נתח טוב הוא חלקו כי מאנו ידיו לעשות לנגוע בחלק המובחר ורעה עינו בשלו ליתן מנה הגונה מנחה לה'. לכן נאמר בקין שהיה מן כתות אלו ויהי מקץ ימים דהיינו קץ ימי חלדו או בסופם ממש או זכירת סופם הוא שגרם לו התעוררות זה המעט, שהרגיש בעצמו שיהיה קץ לכל עמלו בעה"ז ואילו לא הרגיש בעצמו שיבא קץ כל בשר ולא הרבה יזכור ימי חייו אז לעולם לא היה מביא שום מנחה לה' ואף גם זאת שזכירת קץ הימים לא הועילה כי אם להפריש מן הפחות והגרוע דהיינו זרע פשתן. וזהו כוונת מדרש הנעלם האומר שקין היה מסטרא בישא לכך נאמר מקץ ימים ולא מקץ ימין. ואני שמעתי ולא אבין כוונת מדרש זה מה בין ימים לימין, ודאי כוונתו לומר שקין לא הקריב בעבור התכלית האמתי הגנוז לצדיקים לקץ הימין לעה"ב כמו שנאמר (דניאל יב.יג) ותעמוד לגורלך לקץ הימין שהרי קין היה כופר בתחיית המתים. אלא מקץ ימים הביא בחשבו כי על כל פנים יהיה קץ לכל עמלו ומאומה לא יוליך עמו זה החלו לעשות כאמור. וזה כוונת המדרש (בר"ר כב,ה) האומר משל של קין לעבד שאכל את הבכורות ושגר למלך הסייפות, ר"ל שבבחרותו דהיינו הימים הראשונים אשר להם משפט הבכורה והראשי אז הוא אוכל ממונו ככל אשר ימצא בכחו לאכול ושגר למלך מלכו של עולם ב"ה הסייפות היינו סוף ימי חלדו כי אותן הימים אשר יאמר אין לי בהם חפץ וחשק ותאוה גופניות אותם שגר למלך לעשות בהם עבודת ה' נכריה בעיניו וסייפות היינו מקץ ימים שהזכיר.

וראיתי בספר צרור המור, וכן פי' הרא"ם כי קרבן סוף תיבות פשתן כשתכתוב קו"ף רי"ש בי"ת נו"ן. וע"פ דבריהם אלו יפורש מדרש זה האומר משל לעבד שאכל את הבכורות ושגר למלך הסייפות, כי הבכורות היינו הראשי תיבות ממלת קרבן דהיינו הדבר הראוי לקרבן והוא החלק המובחר והסייפות היינו הסוף תיבות דהיינו פשתן. והבל הביא מבכורות צאנו ומחלביהן, לא מצד זכירת הקץ וסוף ימי חלדו אלא לשם התכלית האמתי להביא טרף לביתו הנצחי לקץ הימין כדרך ההולך למרחקים שאינו מקפיד על אכילתו כל זמן היותו אורח ושולח החלק המובחר לביתו הנצחי, לכך וישע ה' אל הבל ואל מנחתו ר"ל אל הבל כי כוונתו היתה רצויה אליו ית' ואל מנחתו כי גם המעשה רצוי. ודבר זה מפורש בתחלת הקרבנות שנאמר (ויקרא א.ב) אדם כי יקריב מכם קרבן לה'. כשירצה להקריב קרבן שיהיה מקובל לה' אז יעשה כמו שעשה הבל שהביא מבכורות צאנו ומחלביהן כן יביא גם הוא מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן וגו' דהיינו בכורות צאנו. ומה שאמר תקריבו את קרבנכם היינו מחלביהן ר"ל החלק המובחר שאתה בוחר לך לצורך מאכלך כי בלי ספק שתבחר לעצמך כל ירק טוב כתף ונתח, זהו נקרא קרבנכם שאתה מקריב אליך וחפץ בו ואותו חלק המובחר תקריב לגבוה.

ומ"ש והבל הביא גם הוא. מהו גם, וראיתי בספר צרור המור שמאשים קצת את הבל שלא נתעורר מעצמו על הקרבן כי לא הביאו עד אחר שראה את קין הולך ומקריב וע"כ נאמר והבל הביא גם הוא במלת גם רמז שאיחר קרבנו והביא מצד הקנאה באחיו. ויכול להיות שעל העושה מצד הקנאה אמר שלמה (קהלת ד.ד) וראיתי אני את כל עמל ואת כל כשרון המעשה כי הוא קנאת איש מרעהו גם זה הבל ר"ל זהו הגם שהבל נכשל בו כמו שנאמר והבל הביא גם הוא. ונ"ל להביא כדמות ראיה לדבריו שנאמר ויהי בהיותם בשדה ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו. הזכיר שדה לפי שהיה ויכוח ביניהם בענין הקרבנות וכל אחד מטיל דופי בקרבנו של חבירו כמנהג שני אנשים אשר להם הריב כי הבל מאשים את קין על אשר הביא מן הגרוע זרע פשתן. וקין מאשים את הבל על אשר לא נתעורר אל המעשה מעצמו כ"א עד אחר שראה את קרבנו של קין עבר עליו רוח קנאה ורצה להשוות אליו גם הוא, ואמר לו יען כי אין אתה מתעורר אל מעשה הטוב מעצמך כ"א עד שאתה רואה אחרים עושים א"כ תינח בזמן שאתה יושב בתוך עמך אבל בהיותך בשדה במקום שאין איש מצוי שמה א"כ שם ודאי לעולם לא תעשה שום דבר טוב וא"כ אין אתה ראוי להיות בעולם כי אין חפץ ה' בכסילים והבלים רבים העושים מצד הקנאה ולא לשם שמים, ובזה נצחו קין להבל לכך נאמר ויהי בהיותם בשדה. כשהשיב לו תשובה נצחת מצד השדה אז ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו, כי השדה מקום החטא ושם תהא קבורתו.

וז"ש שקרבנו של אדה"ר היה לו קרן אחת במצחו, (חולין ס.) רצו בזה לפי שהיה אדה"ר יחיד בעולם דהיינו קרן א' א"כ ודאי לא ראה המעשה משום אדם אלא מעצמו נתעורר אל המעשה על כן נתקבל קרבנו. לכך נאמר אדם כי יקריב קרבן לה'. כשיהיה כאדה"ר שנתעורר אל הקרבן מעצמו וזהו שאמר כי יקריב מכם ר"ל מכם ובכם יבוא לו ההתעוררות זהו קרבן לה' ולא קנאת איש מרעהו. ויתבאר זה עוד לקמן פרשת ויקרא (א.ב) בע"ה.

{ז} לפתח חטאת רובץ ואליך תשוקתו. מכאן יש סמך לדברי רז"ל (ערובין יט.) שאמרו שהרשעים אפילו אפתחו של גיהנם אינן חוזרים בתשובה. כי פתחו של גיהנם נקרא פתח חטאת כי הוא פתח ומקור נפתח לחטאת ולנדה ואפילו בזמן שירבץ האדם לפתח חטאת דהיינו פתחא של גיהנם מ"מ אליך תשוקתו של היצה"ר ולא תפסק תשוקתו.

דבר אחר לפי שאמרו רז"ל (ברכות ה.) לעולם ירגיז אדם יצ"ט על יצה"ר כו', אי אזיל מוטב אי לא יזכור לו יום המיתה ואז ודאי אזיל. ז"ש אם תטיב לגרש את היצה"ר שאז ישא ה' את פניך ויקבלך בתשובה. ואם לא תטיב שלא אזיל היצה"ר עוד טומאתו בו אז לפתח חטאת רובץ ר"ל תזכיר לו יום המיתה כאילו פתח קברך פתוח לפניו ואז ירבץ תחת משאו החטאת דהיינו היצה"ר המחטיאך ואע"פ שאליך תשוקתו מ"מ אתה תמשול בו.

דבר אחר, לפי שמצינו לרז"ל (ברכות סא.) שהמשילו את היצה"ר לזבוב ואסמכוה אקרא (קהלת י.א) זבובי מות יבאיש וגו'. וטעמו של דבר כי כל זבוב כח פיו שלו חלוש ואין בו כח לעשות נקב בבשר שלם, אך במקום שהזבוב מוצא פתח פתוח בבשר החי שם ירבץ ויש כחו בפיו להרחיב הפרצה. כך היצה"ר כחו חלוש לעשות פרצה בבשר חי רב פעלים כי הצדיק בכל דרכיו אשר לא פתח ליצרו פתח כלל א"א לו לפרוץ גדרו ולכנוס בו להחטיאו. אמנם בזמן שהוא מוצא אנשים בני גילו הפורצים אפילו פרצה קטנה ופותחין לו פתח לחטאת ולנדה אז יש בידו להרחיב הפרצה ולהוסיף פשע על חטאתו כאמרו רז"ל (שבת קד.) הבא לטמא פותחין לו ויש גורסין פתחים לו ר"ל פותח פתח אל היצה"ר שימצא מקום ליכנס דרך אותה פרצה ולהרחיבה עד עלות מכתו לאין מרפא. המשל בזה המוצא פתח סגור מכל וכל קשה לו לפותחה והמוצא הפתח קצת פתוחה נקל לו להרחיב הפתיחה עד אשר יעשה כמו שער בנפשו שהכל נכנסין בו בנקל וזה משל צודק על היצה"ר.

ובדרך זה מצינו בילקוט, סוף פרשת בשלח (יז.ז) שמדמה את עמלק לזבוב מה זבוב להוט אחר המכה כך עמלק היה להוט אחר דמן של ישראל כו' ולמה המשילוהו לזבוב דוקא. אלא לפי שגם הוא לא היה יכול להזדווג לישראל כל זמן שהיו שלמים עם ה' זולת ברפידים שרפו ידיהם מן התורה אז פתחו לו פתח ויבא עמלק וטמאם במשכב זכר לדעת רבותינו ז"ל. (תנחומא תצא ט.) זהו שמסיק שם במדרש משל לאדם שהקיף את הכרם ואמר כל מי שיפרץ הגדר ינשכנו הכלב כו' נקט דווקא פורץ גדר לפי שזהו ענין פתיחת הפתח שהזכרנו כי ע"י הפתיחה רבים בוקעין בו כך על ידי שפתח פתח ליצרו יכנסו בו מקטריגים רבים המונעים ממנו דרך הישר כמו שיתבאר עוד לקמן פרשת בשלח. (יז.ח) ובמסכת יומא (לט:) אמרו רז"ל אדם מטמא עצמו מעט מטמאין אותו הרבה כו'. וזה מבואר עפ"י דרכינו. וזה שאמר לפתח חטאת רובץ. כי היצר הרע שנקרא חטאת במקום שהוא מוצא פתח פתוח לחטאת שם ירבץ ויכנס דרך אותו פתח. ואל תאמר שאין חשקו כי אם אל פתח לבדו אלא אליך תשוקתו שכל תשוקתו לילך מכאן ולהלן אליך ממש להדיחך מעל ה', אמנם כל זמן היותו בפתח עינים דהיינו בתחילת בואו אליך אתה תמשל בו על דרך שפירשתי למעלה בפסוק הוא ישופך ראש. אבל אם כבר עבר מן הפתח רצה לומר הפרצה הקטנה ועבר כבר אליך ממש להדיח כל עצמותך מעל ה' ואז יהיה קשה עליך למשול בו לפיכך החכם עיניו בראשו שלא ליתן לו מקום ליכנס כלל וכלל וזה פירוש יקר.

{ח} ויאמר קין אל הבל אחיו. לא נתפרש במקרא מה אמר לו. ונ"ל אמירה זה מלשון יתאמרו כל פועלי און (תהלים צד.ד) שהוא לשון התפארות וכן את ה' האמרת (דברים כז.יז) ור"ל כי קין התפאר עליו לאמר לי תבל ומלואה וארעא די את קאים עלה דידי הוא מיד ויקם עליו על עסקי שדה ויהרגהו. ולמעלה פירשתי על עסקי שדה היינו שאמר לו בהיותך בשדה מקום שאין אנשים מצויין שמה אז לעולם לא תתעורר מעצמך אל איזו מעשה כי קרבן זה שהקרבת ממני ראית וכן עשית, ולפי זה יהיה ביאור פסוק זה ויאמר קין. שהתפאר קין לאמר אני טוב ממך כי אני הקרבתי ראשונה וממנה נמשכה ההקרבה אליך וז"ש אל הבל אחיו כי אמר אני הייתי סבה אליך כי אם לא ראית שהקרבתי לא היית מקריב כלום.

{ט} ויאמר ה' אל קין אי הבל אחיך. פליאה גדולה על קין איך אמר לא ידעתי. אם טעה בזה לומר לא יראה יה ולא יבין במעשה התחתונים אם כן למה הקריב מנחה לה'. ונראה לומר כי ודאי הבין קין ששאלו הקב"ה על הריגת אחיו והשיב לא ידעתי השומר אחי אנכי. ר"ל לא ידעתי שיש עון בדבר ההריגה והשומר אחי אינו לשון תמיהה אלא מוסב על לא ידעתי, כי אמר לא ידעתי אם אני מחויב לשמור את ראש אחי שלא יהרג על ידי, ושמירה זו מלשון אך את נפשו שמור (איוב ב.ו) כך טען קין כי לא ידע אם הוא מחויב לשמור את ראש אחיו או לא. ואמר לו הקב"ה איך לא ידעת והרי מצוה זו מן המושכלות וזה שאמר קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה שהשכל מחייב לקיים מצוה זו אף אם לא נצטוית עליה, כי בבטלה איש את רעהו חיים בלעו. והאדמה תשאה שממה מאין יושב, (ישעיה ו.יא) וא"כ האדמה תובעת עלבון הנהרג כי קיום האדמה תלוי בזה כ"א יהיה היתר רצועה להרוג איש את אחיו א"כ א"א לאדמה שתתקיים, כי יהיה מציאותה לבטלה ותהיה חריבה מאין יושב על כן לא תוסיף האדמה תת כחה לך. וטעם לדבר כי כשם שהאדמה נוגעת בדבר ומבקשת דין על ההריגה כך מחוייבת האדמה עצמה לעשות דין ברוצחים ע"ד שנאמר (במדבר לה.לג) כי הדם הוא יחניף את הארץ ולארץ לא יכופר לדם אשר שפך בה כי אם בדם שופכו. ויש להתבונן באיזו ענין הדם מחניף לארץ.

והקרוב אלי לומר בזה, כי הארץ דומה תמיד כאילו פערה פיה לבלוע את הכל כמו שאמר (משלי טו.טז) שלש הנה לא תשבענה שאול ועוצר רחם וגו'. וכמו שאמר (ישעיה ה.ד) לכן הרחיבה שאול נפשה ופערה פיה לבלי חוק וגו' ומכל זה ראיה שפי הארץ פתוח תמיד לבלוע והנותן דבר לתוך פיה דומה כאילו מחניף לה, וזה יאמר על הרוצחים שופכי דם נקי כי בדם זה יחניפו לארץ ליתן לה דבר בפיה לבלוע. ולעומת זה גם הארץ מחנפת להם ליתן להבלתי ראויים כל צרכם אשר מן האדמה מוצאם, דהיינו שני דברים, א' כל מאכל אשר יאכל ושאר צרכי האדם אשר מן הארץ מוצאם. ב' הדירה והמנוחה שיש לדרים עליה. לפיכך לדורות לא יכופר לארץ כי אם בדם שופכו שלא יאמרו שניהם מחניפים זה לזה כי הרשעים נותנים דבר בפיה לבלוע, והארץ מחנפת להם ליתן להם די צרכם, וצריכה האדמה כפרה על זה המעט תועלת אשר קבל הרוצח מן הארץ קודם שיהרג כי לא בדין נתנה לו כחה. אבל כאן מפני יישוב העולם לא נהרג קין וא"כ במה תצא האדמה מן החשד שלא יאמרו ששניהם מחניפין זה לזה ולמה אינה צריכה לכפרה, אלא לפי שקיימה רצון בוראה שאמר לא תוסיף תת כחה לך נע ונד תהיה בארץ. כי מאז שעשית המעשה הזה האדמה באה בהרשאה ותובעת ממך דמי אחיך וקול דמיו צועקים אלי מן האדמה והיא גם היא תעשה דין בך שלא תקבל עוד ממנה שני התועלות אשר יש לכל הדרים עליה, הן כל הצרכים, שע"ז אמר לא תוסיף תת כחה לך. הן הדירה והמנוחה, שעל זה אמר נע ונד תהיה בארץ. ושום מקום לא ירצה לקבלך. ובזה תצא האדמה מן חשד החנופה כי לא תחניף לך ועל כן אינה צריכה ג"כ לכפרה, אבל לחזור ולהורגך עכשיו א"א מפני יישוב העולם כי לא היה לאדם בן אחר בפעם ההוא.

{טו} וישם ה' לקין אות לבלתי הכות אותו כל מוצאו. נחלקו רז"ל במהות אות זה מה היה. במדרש (בר"ר כב.כז) אמרו הזריח עליו גלגל החמה כו'. וקשה איך יתחייב מזריחת החמה לבלתי הכות אותו כל מוצאו וכפי שורת הדין רשעים בחושך ידמו ואיך יזריח החמה עליו. ונראה פירוש הדברים לפי שנאמר (שמות כב.א) אם במחתרת ימצא הגנב והכה ומת אין לו דמים אם זרחה השמש עליו דמים לו. כך קין היה גנב כי היה גונב דעת עליונה כמו שפירש רש"י בפרשה זו. (ד.ט) והיה הולך כבמחתרת כי הסתיר ה' פניו ממנו וגורש מן הארץ הקדושה ארץ אשר עיני ה' דורש אותה תמיד וגרשו לחוצה לארץ שהדר בה דומה כאילו אין לו אלוה מצד הסתרת פניו ית' כמ"ש ומפניך אסתר. ואז היה דומה לנמצא במחתרת כי היה בורח ממקום למקום וכל בורח מחביא את עצמו בסתר וא"כ פשיטא שכל מוצאו יהרגהו כי אין לו דמים מאחר שבמחתרת מצאו. על כן הזריח ה' עליו החמה בכל המקומות אשר הלך להורות שאין לו דין הנמצא במחתרת כי אם דין מי שזרחה השמש עליו שדמים לו וכל ההורגו נהרג עליו וזה מופת חותך לבלתי הכות אותו כל מוצאו. ותדע ותשכיל בלשון כל מוצאי למה תלה הדבר במוצאו פשיטא שלא יהרגו מי שלא ימצאהו והל"ל כל בריה יהרגוני אלא שהורה לומר שהיה ירא פן יהיה בדין הנמצא במחתרת כי בו שייך לשון מציאה כמו שנאמר אם במחתרת ימצא הגנב. ועל ידי זריחת השמש לא יכהו כל מוצאו במחתרת זו אשר נסתר בו מצד הבריחה ממקום למקום וזה פירוש יקר.

{טז} וישב בארץ נוד קדמת עדן. מצינו שכל ההורג נפש גולה למזרח שכן אדה"ר שגרם מיתה לכל תולדותיו כתיב בו (ג.כד) וישכן מקדם לגן עדן. וכן בכל ערי מקלט כתיב (דברים ד.מא) בעבר הירדן מזרחה שמש. לפי שכל הורג נפש מקרב הערב שמשו של הנהרג כמו שנאמר (קהלת יב.ב) עד אשר לא תחשך השמש וגו' לפיכך יגלה לקצה אחרון שכנגדו כדרך שאמרו בהורדוס (ב"ב ד.) הוא כיבה נרו של עולם ילך ויעסוק באורו של עולם. והוא דרך כל בעלי תשובה להטות לקצה אחרון בדבר שחטא בו ולעשות איזה מצוה הפכית אל העבירה שעשה. וזה דרך נכון לכל בעל תשובה והמשכילים יבינו מגלות זה לתקן כל עבירה באיזו מצוה הפכית לעבירה כי בזה יתוקן עוותו.

{יז} ויהי בונה עיר. ויבן לא נאמר אלא ויהי בונה לשון הווה, להורות שהיה בונה והולך כל ימיו ולא נגמר בנינו לעולם, כי זה דרכם כסל למו שכל האוהב קניני האדמה כקין וחבריו לעולם הוא בונה והולך ולא יוכל לגמור בנינו כל ימיו לעולם כי לעולם אין בידו מחסורו אשר יחסר לו. יש בידו מנה מתאוה עד מאתים כידוע מטבע כל אוהבי הממון וא"כ לעולם הוא בונה והולך וכל ימיו אין לו מנוחה רק נע ונד בארץ כמו קין שהיה נע ונד בארץ כך כל אוהב ממון, נע ונד, זה שבתו הבית מעט רוב ימיו הוא רודף אחר העושר כאשר ירדוף הקורא בהרים וכן ירוץ ורגליו כאילות במדבר בהר ובשפילה עובר ארחות ימים כל ימי חייו אלו הלילות גם בלילה לא שכב לבו, כי ילך בכל מקומות הסכנה להשיג את שאהבה נפשו יבקשו ולא ימצאו ולעולם לא יבא עד תכליתו רק כל ימיו הוא בונה והולך, ערי מסכנות המסכנים נפשו וגופו ועוזב לאחרים חיל וחומה אשר בנה ואשר נטע. וסימן לדבר, שבאלפ"א בית"א אותיות עני סמוכות ושניות לאותיות כסף, להורות שכל אוהב כסף הוא עני בדעתו לעולם. ומה שנאמר (תהלים קמז.ב) בונה ירושלים ה' לשון הוה נראה לפרש ע"ד שמסיק בגמ' (ב"ב עה.) חזא מלאכי השרת דקא מנסרי אבנים טובות ומרגליות כו' אמר להו הני למאן אמרי ליה עתיד הקב"ה להעמידן בשערי ירושלים כו' אם כן בכל זמן בונה ירושלים ה' וק"ל. כך לשון בונה הנאמר בקין רמז שהיה בונה והולך לעולם כמ"ש (קהלת ו.ב) איש אשר יתן לו האלהים עושר ונכסים וגו' ולא ישליטנו אלהים לאכול ממנו. והנה יתן להבא משמע והיה צ"ל איש אשר נתן לו האלהים עושר. אלא כך פירושו כל מי שאינו מסתפק במה שחנן אותו אלהים ותמיד הוא מבקש אשר יתן לו ה' עוד עושר ונכסים נוסף על מה שבידו כבר זהו ודאי נבל, כילי וקמצן, ואינו שליט בשלו לאכול ממנו ק"ו לזולתו.

{יט} ויקח לו למך שתי נשים וגו'. כל הסיפור הלזה מענין שתי נשיו עדה וצלה יש בו צורך גדול בתורה לידע ולהודיע שכאשר יהיה הזיווג כהוגן לקיום המין לבד אז יולדו להם בנים הגונים שומרי משמרת ה'. וכאשר לא יהיה לקיום המין כי אם לשם יופי למלאות רסן תאותו אז בנים זרים יולדו להם זרע מרעים בנים משחיתים. כמו שמצינו בשתי נשים אלו עדה וצלה כי אותה של פריה ורביה נקראת עדה כפירוש רש"י גם יתכן לפרשו לשון הריון שתרגומו ועדיאת. (בראשית ד.א) ואותה שלקח לשם תשמיש לבד נקראת צלה כפירוש רש"י ואולי לפחות היו צנועים בתשמיש ועושים צל תמיד. אם כן הדין נותן שמן עדה יולדו בנים הגונים זהו שאמר ותלד עדה את יבל הוא היה אבי כל יושב אהל ומקנה כי זה היה אומנותו של הבל הצדיק ואחריו כל ישרי לב כמשה ודוד וכמה נביאים וצדיקים עד אשר מתוך אומנות זה זכו לדיבוק השכינה. ושם אחיו יובל הוא היה אבי כל תופש כנור ועוגב. שנבראו להלל בהם לבורא עולם ית' כמ"ש (תהלים קנ.ג) הללוהו בנבל וכנור וגו'. וגם על ידיהם שורה רה"ק כמ"ש (מלכים ב' ג.טו) והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'. וצלה שלקח לשם תשמיש והשקה לה כוס של עקרים ולא הועילה כלום מ"מ לסוף בנים זרים יולדו לו שנאמר וצלה ילדה גם היא את תובל קין שהחזיר מעשה קין למקומו וברא כלי משחית לחבל ולרצוח כמ"ש לוטש כל חרש נחשת וברזל המקצר ימיו של אדם, ואולי הוא מדה כנגד מדה כי רוב בעילות מקצרין ימי האדם ע"כ נעשו תולדותיהן כיוצא בהם לעסוק בדברים המקצרים הימים ויצא אומנותו אל הפועל שנאמר כי איש הרגתי לפצעי וגו'. וזה רמז נכון בתורה ללמוד ממנו ענין הזיווג ע"פ התורה.

דעת זקנים בראשית פרק-ד

{ד} וישע ה' אל הבל ואל מנחתו. מכאן תשובה, למינים שכופרים בעולם הבא. דבמה שעה אליו, והרי נהרג מיד, אלא על כרחך צריך לומר, שקבל קרבנו, וזכהו לעוה"ב:

{ח} ויאמר קין אל הבל אחיו. פי' שסיפר לו דברי הקב"ה, ומה שאמר לו, והראה לו שחרה לו היטב, על אשר לא שעה אליו, כמו אל הבל, ושמח הבל, ויקם קין על הבל אחיו ויהרגהו בקנאתו. ובשם ה"ר יוסף קרא שמעתי, ויאמר קין וגו', כי מתחלה הי' ירא, מפני קין מכעסו, והיה נשמר ממנו, וכשאמר לו יתברך, הלא אם תיטיב שאת, מיד, ויאמר קין אל הבל אחיו, שאמר לו, כי הקב"ה נתרצה לו, ושב מעליו אפו, ומשם ואילך חשב הבל, שכבר נתקררה דעתו, ולא נשמר ממנו מלילך עמו:

{טו} לכן כל הורג קין. פשטיה דקרא הכי, לפי שהיה קין דואג שיהרג, א"ל הקב"ה כל הורג קין, לאחר שבעה אנקום מהורגו. ולפ"ז ה"פ קרא דלקמיה, ויאמר למך לנשיו, היה מקונן למך על עצמו, כי איש הרגתי לפצעי, זה קין, שהיה גדול בקומה וילד בשנים. 'לפצעי' 'לחבורתי' כלומר, לצערי, ולמיתתי, כי אמר הקב"ה, שבעתים יוקם כל הורג קין, ולמך שבעים ושבעה. וא"כ, אפי' יוליד למך, שבעים ושבעה בנים, כולם ימותו באותו עון:

{יט} ושם השנית צלה. פירש"י שדרכן ליקח ב' נשים, אחת לתשמיש, ואחת לפריה ורביה, ואותה של תשמיש, משקין אותה כוס עיקרין. ופי' דצלה היתה אותה של תשמיש, וקשיא לי, דהא כתיב אח"כ, וצלה גם היא ילדה. וי"ל, דלהכי כתיב גם, כלומר, אף צלה שנבחרה לתשמיש, ילדה ולא הועיל לה, כוס של עיקרין:

{כו} אז הוחל לקרוא בשם ה'. פי' לישבע לשקר, מלשון לא יחל דברו:

כל הזכויות שמורות (c) ל ויקיטקסט

כל הזכויות שמורות (c) ל ”ויקיטקסט” תחת רשיון ”GNU Free Doc.’ ול- J. Alan Groves Center, ר’ פנחס ראובן שליט”א (לקריאת שמע על המיטה לנוסח עדות המזרח) 
תחת רישיון Creative Commons-CC-2.5
שינוי גודל גופנים
ניגודיות