האם חלב עכו"ם מותר כשיש פיקוח ממשלתי – ב'

בשיעור הקודם הארכנו במה שאסרו חז"ל חלב עכו"ם, מפני החשש שהגוי יערב בו חלב בהמה שאיננה כשרה, או מפני חשש שהעכו"ם ישאיר את החלב מגולה. וביארנו את המקור והטעמים לאיסור חלב עכו"ם, ואיך נפסק ההלכה בענין זה.

מעתה יש לדון כיום שיש מדינות ובפרט ארצות הברית שיש בהם מוסדות מטעם המדינה המפקחים ומשגיחים מטעמי בריאות וכדומה שלא להכניס חלב אחר מלבד חלב הטהורה, ואף מטילים קנסות על כל זיוף. האם דין החלב שחלבו נכרי בתנאים אלו, נחשב כדין ישראל רואהו, שאז מותר החלב. או לאו. כמו כן נדון בדין חלב בהמת ישראל שחלבו עכו"ם, ובדין כלים שנתבשל בהם חלב עכו"ם.

הקדמה

בגמרא בעבודה זרה לה, ב מובא במשנה: ואלו דברים של עובדי כוכבים אסורין ואין איסורן איסור הנאה: חלב שחלבו עובד כוכבים ואין ישראל רואהו, וכו'. בגמרא שם העמידו את הסוגיא שסיבת איסור חלב עכו"ם הוא שמאעירב בו העכו"ם חלב טמא. וכן פסקו הטור והשולחן ערוך (יו"ד סי' קטו סעיף א') דחלב שחלבו עובד כוכבים ואין ישראל רואהו, אסור, שמא עירב בו חלב טמא.

נחלקו הפוסקים במקום שאין לחשוש שמא נתערב חלב טמא בחלב, דבאופן זה בטל טעם האיסור, האם חלב הנכרי מותר או אסור.

יש פוסקים הסוברים שחלב עכו"ם נאסר במנין, ולכן אף במקום שאין לחשוש שמא נתערב חלב טמא בחלב, דבאופן זה בטל טעם האיסור, חלב הנכרי עדיין אסור.

אולם יש פוסקים הסוברים דהואיל וסיבת גזירת חז"ל באיסור חלב נכרי הוא מחמת שחששו לתערובת חלב טמא, ואינו דבר שנאסר במנין, לכן במקום שאין לחשוש שמא נתערב חלב טמא בחלב, דבאופן זה בטל טעם האיסור, חלב הנכרי מותר.

ועיין בפרי חדש (שם אות ו') שסובר שחלב עכו"ם אינו דבר שנאסר במנין והביא שני סברות להקל: א. אם חלב טמא אינו נמצא במקום ההוא, ב. שנמצא אלא שהוא יותר ביוקר מחלב טהור, ובין דבריו כתב: נמצינו למדין שדינו ממש כדין מוריים של גויים שאסרוהו משום תערובת יין ואם היין ביוקר שרי, הכי נמי אם חלב טמא אינו נמצא במקום אחד או שנמצא אלא שהוא יותר ביוקר מחלב טהור, אין לאסור שם חלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו, אלא מותר לילך ולקנות מהגויים חלב שלהם וכן מצא כזה ברדב"ז בתשובה (ח"ד, סי' עה).

שיטת החזון איש

החזון איש (יו"ד הלכות מאכלי עכו"ם סי' מא) כתב בפשטות לסבור כשיטת הפרי חדש שחלב עכו"ם אינו דבר שנאסר במנין, ולכן במקום שאין לחשוש שמא נתערב חלב טמא בחלב, דבאופן זה בטל טעם האיסור, חלב הנכרי מותר.

וכתב עוד החזון איש, דכשיש פיקוח ממשלתי על החלב שלא יערבו חלב טמא והמזייף ומערב צפוי לעונש, יש מקום לומר דהוי כשפחות החולבות דמירתות, וכיושב בצד העדר וכשהוא עומד הוא רואה. ועיין להלן בסוף השיעור שנעמיק עוד בשיטת החזון איש.

שיטת האגרות משה – ידיעה ברורה דאין חלב טמא הוא כראיה

אמנם, אף בלא שיטת הפרי חדש, ואף אם ננקוט כהשיטות שחלב עכו"ם נאסר במנין, כתב באגרות משה שהרוצה להקל בחלב של הקאמפאניעס שהם תחת השגחת הממשלה, יש לו טעם גדול, משום שידיעה שלא נתערב בחלב עכו"ם שום חלב טמא נחשב כראיה ואינו בכלל האיסור, כיון שאסרו רק באין ישראל רואהו.

ומכיון שיש בארצות הברית אנשים המקילים בענין זה על סמך דברי האגרות משה נעיין ונרחיב בשיטת האגרות משה.

בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"א סימן מז) כתב בדבר החלב של הקאמפאניעס בארצות הברית אשר יש פיקוח הממשלה ואם יערבו חלב בהמה טמאה יענשו ואף יסגרו את העסק שלהם, ולכן ודאי יש להם חשש ופחד מלערב, ומשום כך יש טעם גדול להתיר אף בלא שיטת הפרי חדש, משום דהעיקר דידיעה ברורה הוא כראיה ממש כהא דשבועות לד, א גם לעדות דממון.

וגדולה מזה איתא בתוספות ביבמות מה, ב בשם יש מפרשים גם לדין ראיית בית דין לטבילת גר עיי"ש. וזהו גדר "אנן סהדי" שמצינו בהרבה מקומות. וכמו שמצאנו בעדי קיום מעשה הקידושין דאף שלא ראו אלא את היחוד בלבד נחשב כמו שראו את הביאה ממש ונעשית אשת איש גמורה אף לחייב מיתה על הבא עליה אחר כך, ולענין שלא יתפסו בה קידושי אחר.

והוסיף בדבריו דיותר מזה חזינן דאף אנן סהדי פחותה מזו כהא דחזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות שהוא כראיה ממש ונחשב כהוו עדים לקיומא אף לקולא לענין שלא להצריכה גט מהשני בקטנה שלא מיאנה והגדילה וניסת לשני בכתובות עג, א,  אלמא דיש לידיעה דין ראיה ממש.

לכן בחלב שאסרו רק בחלבו עכו"ם ואין ישראל רואהו יש להתיר גם בישראל יודעין ידיעה ברורה דהוי כראיה. וזה שאם יערבו יענשו ויצטרכו לסגור העסק שלהם שהוא הרווחה של כמה אלפים והממשלה משגחת עליהם הוא ודאי ידיעה ברורה שהיא כראיה שלא היה בכלל איסורם. וזה הוא גם לכולי עלמא דאין טעם לחלוק בזה.

על כן כתב האגרות משה, דהרוצה לסמוך ולהקל יש לו טעם גדול ורשאי וכמו שמקילין בזה רוב שומרי התורה וגם הרבה רבנים, וחס ושלום לומר שעושין שלא כדין. אבל מכל מקום לבעלי נפש מן הראוי להחמיר בזה ואין בזה משום יוהרא. וכתב דכך הוא נוהג בעצמו להחמיר, אבל מי שרוצה להקל בזה עושה כדינא ואין להחשיבו כמזלזל באיסורין.

הנה מבואר מדבריו שחלב שהממשלה משגחת עליהם בארצות הברית לפי גדרי האגרות משה אינו נחשב להיות חלב עכו"ם, ואכן נחשב להיות חלב ישראל, אף שאין ישראל רואה החליבה.

בתשובה לאחר מכן הוסיף עוד האגרות משה (שם סימן מח), דאף שהשואל שם שלח לו תשובה מפקיד השלטון שהעונש על זה הוא רק מעשרים וחמשה עד מאה דולר, וגם הם מקבלי שוחד, לא נתבטלה בזה הידיעה, משום דאין להם בשביל מה לעבור ולהענש וליתן שוחד דאין מזה ריוח שימסרו נפשייהו על זה, דכיון שאסור מדיני הממשלה לערב, ודאי כשירצו ליקח פועלים לחלוב סוסים וגמלים וחזירים יצטרכו לשלם להם הון רב וגם לשחד כל הפועלים שיש להקאמפאניע שישתקו וגם לשחד למשגיחי הממשלה, שאף ששוחד הוא דבר המצוי מכל מקום בדבר פרסום כאצל הקאמפאניע שאין עושין בעצמן אלא על ידי פועלים הוא דבר קשה שייראו מליקח שוחד, ואם יעלה בידו ליתן להם שוחד צריך להון רב ונמצא שאין שייך שיהיה לו ריוח מזה, ובלא ריוח הא מפורש בגמרא שאין לחוש לעירובי.

ורק שיש לחוש שמא יש לו מעט חלב טמא שאין צריך לפועלים ויערב באופן שלא יבינו העוסקים שהוא רק ריוח משהו ובפרט לגבי מסחר של אלפים שודאי משום שמירתת מדיני הממשלה אף בשביל עונש קטן לא יערב, ובפרט שאם יעבור איזה פעמים ודאי יקחו ממנו את הרשיון שעל ידי כך יהיה מוכרח לסגור העסק כמו שנוהגין בהרבה דברים שאם אין מועיל עונש ממון עונשין בלקיחת הרשיון שהוא סגירת העסק. ולכן אף שאנן לא נימא דברים ואומדנות מעצמנו אבל אומדנא זו דמירתת וכן שאין לחוש לעירוב כשאין ריוח הוא מפורש בגמרא והחשבון שאין ריוח זה ודאי יכולין גם אנחנו לחשוב.

ובסוף דבריו כתב, דתשובתו הראשונה שיש טעם גדול להמקילין היא נכונה וברורה. אבל ודאי לבעלי נפש מן הראוי להחמיר ואין בזה משום יוהרא.

ועיין עוד שם באגרות משה בתשובה שלישית (שם סימן מט) שכתב בין אריכות דבריו, סברא כעין של המטה יהונתן, וכעין דברי החכמת אדם ובית מאיר שהבאנו בשיעור לעיל לענין זה, דאף שודאי חלב עכו"ם גזרו במנין, כיון שמדינא היה מותר אין להוכיח מזה שאסרו אף כשאין שום חשש עירוב כיון שעל אלו שיש בהם חשש עירוב הוצרכו לגזור, וגם אין שייך לא פלוג מאחר שבפירוש היתה הגזירה רק מצד חשש עירוב דהא אסרו רק באין ישראל רואהו ונפלגו אלו שאין בהם חשש עירוב בהכרח. אבל הוא רק באין שייך כלל לחוש לעירוב חלב טמא.

ובהמשך דבריו כתב דאם ליכא חשש כלל אין שייך בזה לומר לא פלוג שבהכרח נפלג כיון שהתירו בישראל רואהו. ולכן אין שייך כלל מה שנאסר במנין לאסור מחמת זה אף אלו שאין שייך לחוש לחלב טמא כלל.

אבל במקור רביעי (יו"ד חלק ב' סי' לה) כתב דבודאי ראוי למנהלי ישיבות קטנות שיתנו לתלמידים חלב של מחלבות שמעמידין ישראל לראות את החליבה, ואף שהוא מעט ביוקר וההוצאה לישיבות במשך השנה הוא סך גדול, ובשנים אלו המצב של הישיבות דחוק, לכן ישנם כמה ישיבות שמקילים בזה, אך מכל מקום כדאי להחמיר כי גם זה מעניני חינוך ולימוד שידעו שכדאי וראוי לבני תורה להחמיר אף כשיש רק חשש איסור.

אולם בתשובה שלא מובאת באגרות משה (הובא במדריך הכשרות ניו יורק אדר – ניסן שנת תשל"ז) נטה יותר להחמיר בענין זה וכתב שבמקום שאפשר להשיג אף שעולה בקצת טרחה יותר ואף ביוקר מעט, חלב של ישראל, אינו מן הראוי להקל בזה וצריכים להשיג חלב של ישראל. ועיין עוד באגרות משה (יו"ד ח"ג סי' טז) שכתב בענין חלב החברות שבארצות הברית שאין לאוסרם ורק שהוא מן הראוי להחמיר. וראה גם באגרות משה (יו"ד ח"ד סי' ה').

שיטת החולקים על האגרות משה

אולם ישנם כמה פוסקים שחלקו בתוקף על שיטת האגרות משה וסברו שאין לסמוך על פיקוח ממשלתי כלל להתיר חלב שחלבו עכו"ם בלי ראית ישראל, שהרי התירו חז"ל על פי דברי המשנה בעבודה זרה לט, ב דוקא "חלב שחלבו עובד כוכבים וישראל רואהו".

בשו"ת חלקת יעקב (יו"ד סימן לד) נשאל בדבר החלב מהפירמות הגדולות בארצות הברית שקיים שם פיקוח מהממשלה שלא לערב חלב טמא ויענשו וגם יסגרו כל העסק בעברם על זה, אם יש להתיר בכהאי גונא ולסמוך על רב מפורסם שם (הוא האגרות משה אך לא הביאו בשמו) שדעתו נוטה להתיר, וטעמו ונימוקו כיון דמרתתי מאוד לערב, יש סמך גדול להתיר אף בלא שיטת הפרי חדש, משום דעיקר דידיעה ברורה הוי כראיה ממש, כפי  שמצינו בהרבה מקומות.

ובתשובתו כתב החלקת יעקב דבאמת אין בכל ראיות האגרות משה כדי לסתור דין המפורש בשולחן ערוך והפוסקים עד גדולי האחרונים, והנהוג מקדמת דנא בכל תפוצות ישראל, ויצא לדון בטעמי האיסור של חלב עכו"ם.

טעם ראשון, חלב עכו"ם אסור משום דבר שבמנין, כפי שנפסק להדיא ברמ"א ובש"ך וכן סתימת כל הפוסקים האחרונים דהחלב אסור – והוא משום דנאסר במנין, וכדמשמע בכסף משנה (מאכלות אסורות פ"ג הל' טו). וכיון דהכסף משנה והרמ"א וש"ך ואחריהם האחרונים הסכימו דחלב אסור משום דבר שבמנין, לא יועיל חק הממשלה שיענש מי שמערב שלכן מפחדים לערב.

לכן כל זמן שאין ישראל רואהו אסור אף באומדנא הכי גדולה, כגון שאין טמא בעדרו או חלב לגבן, או אף במקום מרתת שאינו גם כן רק כמו אומדנא גדולה, אפילו הכי בעינן ישראל רואהו. אלא דבישראל רואהו מקילינן ביוצא ונכנס משום מרתת, דכך היתה הגזרה דבעינן ראיה, ולא רצו חז"ל לסמוך על ידיעה או אומדנא.

טעם שני, כיון שחלב הוא מעקרי מזונות של אדם והוי שימוש תדירי, כמו שמצינו דהחמירו חז"ל בדבר התדירי, לכך לא רצו חז"ל לסמוך על ידיעה או אומדנא.

טעם שלישי, כיון דבלאו הכי בכל חלב יש לחשוש שמא בא מבהמה טריפה, רק דאנו מתירין משום דרוב בהמות כשרות הן, אם כן כשיש עוד חשש דתערובות חלב טמא מצטרף להחשש דטריפות, וכמו שכתב הר"ן (לחולין סג, ב) לענין ביצים, דפריך הגמרא ודילמא דעוף טמא, אף על גב דעופות טמאין מיעוטא וכקושית הראשונים, ומתרץ הר"ן משום דאיכא עוד מיעוטא דטרפות.

וממילא גם היכי שנתמעט החשש דתערובות חלב טמא, כגון היכי שגם העכו"ם מואסים בזה, או לשאר סיבות של אין טמא בעדרו וכדומה, גם כן הגזירה במקומה עומדת. כי תחילת הגזירה משום מיעוט המצוי דטמא אשר מצטרף יחד עם מיעוט טריפות, ואף אחר כך כשנתמעט חששא דטמא לאיזו סיבה, עדיין הגזירה במקומה עומדת.

טעם רביעי, כיון דעובדא דמילתא דחלב טמא יש בעולם כמעט בכל מקום, ומי יודע אפשר שיבא זמן שיערבו לאיזו סיבה, שאפשר שאיזה מלומד יחדש בחקירתו שחלב מאיזה דבר טמא מעורב בחלב טהור יפה לזה או לזה, על כן אין להתיר החלב מחמת היתר מירתת.

עוד כתב החלקת יעקב שסיפר לו הגר"מ סולוביציק, נכד הגאון רבי חיים מואלזין, ששמע מאיש מלומד וחרדי הגר בשווייץ במקום ההרים הגבוהים, שראה בכל פעם שפחה אחת בימות הקיץ שהביאה שני כדי חלב מההרים הגבוהים למטה, ונשאלה איך שומרת את החלב בימות החום, דהלא מהנענוע וטלטול הדרך ממקום גבוה אל מקום נמוך בימות החום החלב מתקלקל.

ושפחה זו ענתה שהיא נותנת בו בכל פעם מעט חלב חמורה, ואף שמחירו יותר מהטהור, אבל מועיל שלא יתקלקל החלב מהחום וטלטול הדרך. והנה אף שגם בשווייץ יש איסור מהממשלה לערב חלב טמא, בכל זאת לא חששה ופחדה מלערב, אם משום הסיבה שלא יתקלקל החלב, אם משום דמעט חלב טמא כזה אי אפשר להבחין בכימיא שזהו עיקר פיקוחה של הממשלה שיכולה בכל פעם להבחין בכימיא.

מכל מקום רואים אנו שעל ידי איזו סיבה יש אפשרות לערב חלב טמא אף בזמן הזה, ובנוסף לזה אם נתיר היום חלב סתמא, למחר או למחרתיים כשיהיה באמת חשש חלב טמא, לא יצייתו לנו ויאמרו אשתקד מי לא אכלנו.

טעם חמישי, עוד כתב החלקת יעקב שם דבפרט שכידוע בכל גזירות חז"ל איכא עוד טעמים כמוסים כאשר האריך בזה בערוך השולחן בדברים נלהבים (בסי' קטו סע' ו') באיזה אופן שיהיה כשאין ישראל רואה החליבה אסור.

בדומה לזה הביא בשו"ת תשובות והנהגות (ח"א יורה דעה סימן תמא) את הדברים הידועים מהגר"א בענין מים אחרונים שחז"ל לא גילו אלא הטעם הפשוט, אבל יש לתקנותיהם טעמים נוספים, וגם כאן בחלב עכו"ם מקובל שאין הטעם משום חשש חלב טמא לבד, אלא כנראה גם כדי להבדיל אותנו מעכו"ם, ועל יינם גזרו אף בנגיעה ובחלב גזרו שצריך שמירה.

כך הביא גם הגאון רבי חיים מצאנז בשם חמיו ה"ברוך טעם" שקבלה בידו איש מפי איש שזהו תקנה קדומה ולא רק מהטעם שפירשו שהוא משום חשש חלב טמא, וכן כתב בערוך השולחן (סי' קטו סעי' ו') שכך מקובל מגדולי הדורות ועיין שם מעשה נורא מענין זה.

טעם שישי, כתב החלקת יעקב על פי דברי החתם סופר (שהוזכר בשיעור לעיל) דלפי השיטה שחלב לא נאסר במנין, כיון דכבר נהגו מקדמת דנא כהרמ"א ושאר הפוסקים לאסור, הוי כנדר ואין לו התרה, אם כן קולו חומרו.

טעם שביעי, אין לנו להקל מחמת אומדנא הנראה לנו, וכפי שכתב בתשובות חכם צבי (סי' קלה) באמצע התשובה וז"ל: ובענין האומדנות האריך הרא"ם דאנן לא בקיאינן האידנא בשיעור האומדנא כמו שהיו בקיאין בזה חכמי התלמוד, ולא נוכל להוציא ממון מהמוחזק בלא ראיה ברורה, אלא או באומד שנזכר בתלמוד, או באומדנא דמוכח טפי דליכא למיתלי בה בשום מילתא אחריתי. והרב החסיד גדול זמננו הר"ש אבוהב, החזיק בדבריו שהם בודאי חזקים כראי מוצק, ודון מיניהו שהוא לענין ממונא ואוקי באתרין שהוא איסורא, שאין לנו להקל מחמת אומדנא הנראה לנו,  עכ"ל.

ואפשר דזה הטעם דלא רצו חז"ל להתיר חלב שחלבו גוי רק בישראל רואהו, ולא בידיעות ואומדנות, כיון דבאמת הגבולין והגדרים מה לקרות ידיעה ברורה ומה לקרות אומדנא, הם מטושטשים, ועל כל אומדנא דמוכח יכולין לומר דזה הוי ידיעה ברורה, ועל כל אומדנא יכולין לומר דזה אומדנא דמוכח, וכיון דחלב מעיקר מזונותיו של אדם ושימוש תדירי ומסור לכל, החמירו משום לא פלוג דכל זמן שאין ישראל בעצמו רואהו, או כשאין טמא בעדרו וישראל משמר בחוץ דזה הוי ממש רואהו, דאין צריך לראות משמוש היד בדד החלב.

לכן כתב החלקת יעקב, דבאמת יהיה מאיזה טעם שיהיה, עובדא דמילתא היא דבשולחן ערוך ופוסקים האחרונים ומנהגנו מדורי דורות ובכל אתר ואתר, לאסור חלב עכו"ם בלי שמירת ישראל, אי משום דבר שבמנין, או נדר כדעת חתם סופר הנ"ל, ואף באומדנא או הוכחה או ידיעה, אין נפקא מינה איך יקראוה, שלא נתערב חלב טמא, וכדעת רש"י המובא בפוסקים, וכן הוא באמת בתשובות רש"י (סי' קנב), שכתב בסוף דבריו דכל האוכל חלב של עכו"ם אף באין טמא בעדרו ישכנו נחש.

תמיהות על סברת האגרות משה דידיעה הוי כראיה

בשו"ת חלקת יעקב (שם) הוסיף לתמוה על האגרות משה במה שכתב דידיעה ברורה הוי כראיה ממש מהגמרא בשבועות לד, א לענין ממון וגם לענין קידושין דעדי יחוד ובמנאפים דאין צריך לראות את הביאה עצמה, ועל זה כתב החלקת יעקב וז"ל: תמיהה לי מאוד, מי גילה לו רז זה דזה הוי כראיה ממש, הלא מפורש מבואר שם בגמרא בשבועות דעדות ממון מתקיימת אף בידיעה בלא ראיה, ולמסקנא דגמרא שם דרבי יוסי אית ליה דרבי אחא גם בדיני נפשות מתקיימת אף בידיעה בלא ראיה, רק ראיה בלא ידיעה לא משכחת בנפשות.

אולם לדעת האגרות משה דבכל הני דאנו מתירין בידיעה משום דזה הוי כראיה ממש, ובעדי יחוד דהוי קידושין משום דזה הוי ראיה ממש, אם כן מדוע אין אנו הורגין במנאפים על זה, רק עד שיראה כדרך המנאפים שישכבו זה עם זה, הא כבר בעדי יחוד הוי כראיה ממש.

אך דחה החלקת יעקב את דברי האגרות משה דזה אינו, דידיעה לא הוי כראיה, רק ידיעה בלא ראיה, וכאמור דגם בממון ובנפשות מהני אף ידיעה בלא ראיה. רק סוג וגדר הידיעה אימתי מהני, זה גדרו חז"ל לפי הבנתם בדעת התורה שדרכיה דרכי נועם, וכפי שמצינו בש"ס ילפותות לענין מדות שהתורה נדרשת, מסתברא מזה למילף, ולפי סברתם התורה נדרשת, וכן בזה להגדיר גדר הידיעה.

אכן לענין קידושין מסתבר דבזמן שהתורה כתבה שהאשה מתקדשת בביאה, וכמובן על ידי עדים, כוונת התורה דסגי רק עדי יחוד, וידיעה כזו מהני. וגם לענין הריגה, הבנת חז"ל בדעת התורה שצריך לראות כדרך המנאפים, וזה סגי, ואין צריך לראות את הביאה עצמה, ובידיעה זו נהרגין. ועל כל פנים מזה לא נשמע דידיעה הוי כראיה, דאדרבה דמכח קושיא זו, לא הוי כלל ידיעה, דנימא דהוי כראיה.

נחזור לדידן לחלב עכו"ם, דהגזירה היתה שצריך להיות רק רואהו, ואפילו אין טמא בעדרו ואפילו חולב לגבן, דיש אומדנא וידיעה דאין שם חלב טמא, ואפילו הכי מבואר בשולחן ערוך ופוסקים וכן נהגינן מקדמת דנא דאסור, אם כן פשיטא דאף באומדנא דמרתת מפני הממשלה, אסור. ואדרבה יש סברא לומר דהפירמות הגדולות הם לא מרתתי כל כך מדיני הממשלה, דבנקל יש להם התקשרויות להשתחרר.

בהמשך דבריו הביא החלקת יעקב דפשוט וברור דחס ושלום להתיר ולזלזל באיסור דרבנן ולהתגאל באיסור. ובאמת כך נהגו במדינת שווייץ, שהקהילות מפזרות ממון רב עבור כשרות החלב, וכן במדינת אנגליה ואנטוורפן, ומסתמא גם החרדים בארצות הברית יודעים להיזהר בזה.

ועיין בשו"ת תשובות והנהגות (ח"א יורה דעה סימן תמא) שכתב גם להחמיר דיש להקפיד מאד על איסור חלב עכו"ם, והביא שהיו כאלו שהיתה קבלה בידם שהשותה חלב עכו"ם פוגם אצלו באמונה, ואבות אבותינו הקפידו מאד מטעם כמוס, ודי בזה להעיר לאלו שהתירו כאן, ומוסרים הכשר למצרכים עם חלב עכו"ם מפני שיש פיקוח ממשלתי, אבל בלאו הכי היתר זה אין בו ממש היום, שאפילו ימצאו שם חלב מעורב יקנסו אותו קנס ממון מועט כנגד הריוח התמידי שיש להם מזה, ועל כן לא מירתת ולא נקרא בזה שמירה.

והשותים גם היום חלב עכו"ם וסומכין על פיקוח ממשלתי חסר בהם יראת שמים, ועליהם וכיוצא בהם אני קורא "מי ששותה חלב עכו"ם וסומך על המכשיר אינו ראיה שאין בו יראת שמים, אבל מי שאין לו יראת שמים הוא שמחפש לזה היתר".

נמצא דנדון זה אם יש לסמוך על פיקוח ממשלתי להתיר חלב שנחלב בעכו"ם בלי ישראל רואה שנוי במלחוקת, מצד אחד האגרות משה מתיר משום שידיעה שלא נתערב בהחלב עכו"ם שום חלב טמא נחשבת כראיה ולא היה זה בכלל האיסור כיון שאסרו רק באין ישראל רואהו. אולם לפי החלקת יעקב אסור לסמוך על פיקוח ממשלתי משום הטעמים הרבים שהביא נגד שיטת האגרות משה, ושורש טעמו דידיעה לא הוי כראיה.

ביאור שיטת החזון איש

לעיל הבאנו את שיטת החזון איש שסובר כשיטת הפרי חדש שחלב עכו"ם אינו דבר שנאסר במנין, ולכן במקום שאין לחשוש שמא נתערב חלב טמא בחלב, דבאופן זה בטל טעם האיסור, חלב הנכרי מותר. וכתב עוד שם החזון איש דבשיש פיקוח הממשלה על החלב שלא יערבו חלב טמא והם צפוים לעונש על הזיוף, יש מקום לומר דהוי כשפחות החולבות דמירתות, וכיושב בצד העדר וכשהוא עומד הוא רואה עכ"ל. וכעת נדון בעוד כמה פרטים בדברי החזון איש.

בשו"ת חלקת יעקב (יו"ד סימן לה) כתב שסיפר לו הגר"מ סולוביציק, נכד הגאון רבי חיים מואלזין, ששאל את החזון איש במה שאמרו עליו שהתיר חלב עכו"ם, והשיב בזה הלשון "מה עוד יאמרו עלי, בקרוב יאמרו עלי שאני מתיר חס ושלום גם אשת איש", והעיד לפניו איש מהימן ביותר, ששאל את החזון איש על השמנת של עכו"ם, ואסר לו בפירוש. וגם העיד לפניו עוד איש אחר מהימן ביותר שאסר בהוראתו חלב עכו"ם אף לקטן בן חמש שנים.

לכן כתב החלקת יעקב דכנראה מה שכתב החזון איש בספרו, הוא רק בדרך שקלא וטריא וכלשונו שם "יש מקום לומר". ובאמת לא חידש בזה מאומה, דמי לא יודע מדעת הפרי חדש דחלב לא נאסר במנין, והשדי חמד (מערכת חלב) מביא בארוכה כל השיטות בפרטיות שהרבה סוברים דנאסר במנין, והרבה סוברים דלא. אבל עובדא דמלתא אין מי שיכחיש, דמדור דורות בכל המקומות ואף בערי ספרד (חוץ מאיזה מקומות בספרד וכמבואר בשדי חמד הנ"ל) אנו נוהגין לאיסור, ואולי גם יש לומר דכל השקלא וטריא קאי רק על האבקת חלב דלא היתה בכלל הגזירה דנאסר במנין.

וכששוחחתי בסוגיא זו עם ראש ישיבת בית מאיר הגאון רבי צבי רוטברג שליט"א אמר לי שבזמן שדן בסוגיא זו עם רבינו הגאון הגדול רבי חיים קנייבסקי שליט"א, סיפר לו שמרן החזון איש זצ"ל אמר לו, שבתקופה שלמד בישיבת פתח תקוה אמר לתלמידי הישיבה שם, שאם יכולים שימנעו.

עוד הוסיף לי הגאון רבי צבי רוטברג שליט"א מעשה נדיר ממרן החזון איש זצ"ל ששמע מאביו מייסד וראש ישיבת בית מאיר הגאון הגדול רבי זלמן רוטברג זצ"ל, שהיה נוכח בשעת מעשה, בזמן שבא אל ביתו של מרן החזון איש זצ"ל יצאה מבית החזון איש משלחת של כמה מזקני ירושלים שבאה להתווכח עמו בדבר מה שהתיר אבקת חלב, והתבטא מרן החזון איש לפני הגאון הגדול רבי זלמן זצ"ל במילים אלו: היהודים האלו הם יהודים מלפני מתן תורה.

והסביר לי הגאון רבי צבי רוטברג שליט"א פשר הענין, כי כנראה הם לא באו לדון עמו בפסק שפסק בספרו להתיר חלב עכו"ם, ולומר לו שצריך לאסור מן הדין, אלא כל כונתם היתה לאסור זאת מבחינה השקפתית, ועם כל זאת החזון איש לא חש לדבריהם. והוסיף שהרי אם החזון איש חזר בו מפסקו, היה החזון איש צריך לפרסם זאת.

בנדון בהמות ישראל שחלבו עכו"ם, ואין ישראל רואהו

ברמ"א (יורה דעה סימן קטו סעיף א') כתב: שפחות שחולבות הבהמות בבית ישראל או בדיר שלהם, כל מקום שאין בית עובד כוכבים מפסיק ואין לחוש לדבר טמא, מותר אפילו לכתחילה להניח אותן לחלוב, אף על פי שאין שם ישראל כלל, דמאחר שהוא בבית ישראל או בשכונתו אין לחוש לדבר טמא. אבל אם בית עובדי כוכבים מפסיק, צריך להיות ישראל, כאילו חולבות בבית עובד כוכבים. ואפילו ישראל קטן או קטנה מועילים, דהעובד כוכבים מרתת לפניהם.

והביא הש"ך (שם ס"' יא) במה שכתב הרמ"א ד"אם בית עובד כוכבים מפסיק צריך להיות ישראל", דבדרכי משה כתב דגם בכי האי גוונא מותר בדיעבד למהרא"י, וכן נראה דעת מהרש"ל שם.

בשו"ת מהרשד"ם (יו"ד סימן נב) נשאל בעדרי צאן של תוגרמים מחוץ לעיר שהולכין לחלוב מהם ישראלים ועושין גבינות והם רחוקים מן העיר מהלך חצי שעה ומורגלין בכל יום בבקר לילך שם הישראל והרבה פעמים מוצאין שכבר חלב התוגר רוב הצאן, האם שייך טעמא דמרתת בענין כזה בפרט התוגרמים כי אין דבר טמא בעדרם וכל רגע מצפה עתה יבא הישראל או אם נאמר שלא התירו אלא בשעה שהישראל עומד בצד העדר ויוכל לראותו כשיעמוד לא שנא תוגר ולא שנא ערל אחר.

ובתשובתו כתב דהדבר פשוט דסתם אמרו "חלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו אסור", והוסיף דהחילוק שיש בין כשיש שם דבר טמא ובין כשאין שם דבר טמא אינו לבד, שכשאין שם דבר טמא אפילו שאינו יכול לראותו כשהוא עומד מותר מה שאין כן כשיש דבר טמא בעדר, ומכל מקום בין הכי ובין הכי צריך שיעמוד שם הישראל בצד העדר.

וגדולה מזו כתב הסמ"ג שרבינו תם הקפיד על אחד שהיו רחלותיו אצל גוי אחד והיה שולח את בתו לראות בכל בקר ולא היתה מספקת לבא שם עד שחלבו רובו או כלו הרי שהיה בעיר וידע הגוי שהישראל היה שולח שם בתו בכל בקר והרחלות היו מן הישראל ועם כל זה הקפיד רבינו תם. וכתב המהרשד"ם דאם כן בנידון שלו פשיטא דלכולי עלמא הוי אסור.

ועיין עוד בשו"ת מנחת יצחק (ח"א סימן קלח) שהאריך בחילוקי דעות בין המהרא"י להרמ"א בענין זה.

האם חלב של עובדי כוכבים אוסרים כלים שנתבשלו בהם

הנה בנידון חלב של עובדי כוכבים אם אוסרים כלים שנתבשלו בהם דנו בזה הפוסקים, וכעת אין המקום להרחיב בכל זה, אלא רק נזכיר את השיטות העיקריות בזה להבנת הענין.

בשו"ת מהר"י מברונא (סימן עח) נשאל במעשה שאירע בבחור שהלך להביא חלב מגויה ולא היתה לה רק פרה אחת בדיר שלה ויצא לתרבות רעה, ונודע על פי אשה שהיא לקחה גם כן מאותה גויה חלב טרם שבא שמה הנער ולא היה אפשר כלל לפרה אחת לחלוב הרבה דליסגי לשניהם, ואותו חלב בשלו בקדרה הרבה ושאלוהו מה תהא עליהם.

ובתשובתו אמר מתחילה לדון עליהם כאילו היה ודאי חלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו. ומכל מקום נטה להתיר הכלים אף על גב דנגזרה במנין בין איכא דבר טמא בעדר או לא וגזרו על זה כמו שכתב בשערים, ופורץ גדר ישכנו נחש. מכל מקום היכא דאיכא טעם וסברא עם אותו טעם דליכא דבר טמא בעדרו מועיל, שהרי בסוף השערים כתב משם ר' שמחה שהתיר החלב, חדא שאין דבר טמא בעדר כלל, ועוד דמירתת הגוי דילמא אתי ישראל ויראה, עכ"ד.

נמצא, ששני הטעמים מצטרפין להתיר, אם כן נאמר דמה שהחמירו רבותינו הני מילי בחלב עצמו שלא לאכול לכתחילה אבל בקדרות דחשיבי דיעבד נראה להתיר. וראיה מגמרא בפסחים ל, א עיין שם. ואם כן הכא דאפילו אם היה בו דבר טמא אינו אלא תערובת דכולה אינה איסור, ואם כן איכא למימר דבטל ברוב הכשרה לכן נראה לו להתיר.

אולם הביא שם דרבינו יונה אומר כיון דבא לכלל חלב נאסר במנין משום חלב דחלבו גוי שוב לא חשיב שום ספק אלא כוודאי איסור ושוב לא נפיק מכלל איסור, כיון דהקדרה נאסרה מחמת חלב תו לא פקע.

וראה בבית יוסף (יורה דעה סימן קטו) שהביא מה שכתב הרשב"א בתשובה (ח"א סימן קמג) שאסור להעמיד חלב בקדרה שהעמיד בה גוי חלב שחלבו גוי שלא בפני ישראל מפני שמחממים בה החלב על האש בשעה שמגבנין ובלעה מחלב האיסור וכשמחמם ישראל חלב שלו פולטת. ובדיעבד שרי משום דסתמא שאינה בת יומא וגם טוב ליזהר מלגבן בקערות שלהם מחמת זה ועוד מחמת המלח שמשימים בגבינה אף על פי שאינו כל כך שלא תאכל מחמת מלחה מכל מקום טוב ליזהר כדי להתרחק מן האיסור עכ"ל.

וכך כתב בארחות חיים (הל' איסורי מאכלות אות עא) דיש מתירים לבשל בקדרות ישראלים האוכלים גבינות הגוים אם הם מקונחות יפה ויש אוסרים ונראין דבריהם.

ועיין גם ברמ"א (שם) שפסק להחמיר דחלב של עובדי כוכבים אוסרים כלים שנתבשלו בהם כשאר איסור, אף על פי שאינו רק ספק שמא עירב בה דבר טמא. וכן גבינותיהם, אבל לא חמאה שלהם. וכתב על זה הש"ך (שם ס"ק יד) דלא דמי לבשולי עובדי כוכבים (לעיל סי' קיג) דיש אומרים דאין אוסרת הכלים, דשאני התם דעיקר איסורין מדבריהן מחמת גזרות חתנות אבל הכא גזרו בו משום חשש איסור דאורייתא שיש בחלב עצמו.

נדר להחמיר שלא לאכול חלב עכו"ם אם יכול לחזור בו

בשו"ת חתם סופר (ח"ב יו"ד סימן קז) כתב שהקבלה הוא נדר דאורייתא אף על פי שלא אסר עצמו בלשון קונם מכל מקום כל שמקבל על עצמו לעשות דבר מצוה הוי דאורייתא, ונפקא מ"פיך" זו צדקה, וכן כתב הר"ן (נדרים ח, א ד"ה עליו להשכים וכו'), והמקבל עליו פרישות שלא לעשות כגון נידון שלפנינו שלא לאכול חלב גוי או קבלת תענית נפקא לן מקבלת נזירות שאומר בלשון קבלה.

אולם באגרות משה (יו"ד ח"א סימן מז) נטה יותר להקל בזה שכתב לחלק, דאם אחד נהג להחמיר אם נאסר מדין מנהג ג' פעמים תליא אם היתה כוונתו להחמיר אף אם הדין הוא להתיר וכל שכן בידע בעצמו שיש להתיר ומכל מקום נהג איסור, שאז יש עליו דין נדר ואסור, אם נהג כן ג' פעמים. אך אם החמיר משום שהיה סבור שאסור מדינא או אף רק שאסור מספק וחשב על המקילין שאולי טועין בדין או שאולי הם מזלזלין באיסורין, אין עליו דין נדר מצד מנהגו ואין צריך היתר.

סיכום הענין

חלב שנחלב מבהמה כשרה מותר בשתיה, ואילו חלב שנחלב מבהמה טמאה או טריפה אסור בשתיה. מכיון שקשה להבחין בחלב טמא המעורב בחלב טהור אסרו חכמים לשתות חלב שנחלב על ידי נכרי ללא נוכחות ישראל, וזאת מחשש שמא מעורב בחלב גם חלב אסור.

גדולי האחרונים נחלקו בשאלה האם גזירת חז"ל נאמרה גם במקרים בהם ברור ופשוט מטעמים ונימוקים שונים שלא עירב חלב טמא.

דעת הרדב"ז (חלק ד' סי' עה) וכן העלה הפרי חדש (סימן קטו אות ו') להלכה, שבניגוד לגבינת נכרים שעליה גזרו איסור כללי, הרי שעל חלב לא גזרו גזירה כללית אלא אסרוהו מחשש עירוב חלב טמא, ובכל מקרה שבו ברור שמדובר בחלב טהור אין איסור לשתות את החלב אף שאין ישראל רואה החליבה.

אך יש אחרים החולקים הסוברים שאין ההלכה כדברי הפרי חדש, ואיסור חלב נכרי עומד בעינו גם במקום דלא שכיח חלב טמא, וגם כשאין כל חשש לערוב חלב אסור, כיון שחלב עכו"ם הוא "דבר שנאסר במנין" חז"ל. וכך צידד להלכה החתם סופר שהאריך בחומר האיסור גם בזמן הזה, למרות שאין מצוי כלל שהגויים שבינינו שותים חלב טמא.

ישנם קהילות בתפוצות ישראל שסמכו על המקילים, ובמקומות בהם היה ברור ופשוט שאין חשש לערוב חלב טמא הקלו רבים וטובים בשתיית חלב שנחלב על ידי נכרי גם ללא נוכחות ישראל בשעת החליבה. לעומת זאת, היו תמיד אחרים שהחמירו והקפידו גם בתנאים קשים לשתות רק חלב שנחלב בנוכחות ישראל.

אמנם, אף בלא שיטת הפרי חדש, ואף אם חלב עכו"ם "נאסר במנין", כתב באגרות משה שהרוצה להקל בחלב של חברות שהם תחת השגחת הממשלה (וכמובן מדובר שתשובתו בארצות הברית), יש לו טעם גדול משום שידיעה שלא נתערב בהחלב עכו"ם שום חלב טמא נחשבת כראיה ולא היה זה בכלל האיסור כיון שאסרו רק באין ישראל רואהו. אבל מכל מקום כתב האגרות משה שלבעלי נפש מן הראוי להחמיר ואין בזה משום יוהרא. וכתב דכך הוא נוהג בעצמו להחמיר.

אולם ישנם כמה פוסקים שחלקו בתוקף על שיטת האגרות משה וסברו שאין לסמוך על פיקוח ממשלתי כלל להתיר חלב שחלבו עכו"ם בלי ראיית ישראל, שהרי התירו חז"ל על פי דברי המשנה בעבודה זרה לט, ב דוקא "חלב שחלבו עובד כוכבים וישראל רואהו".

בתשובתו כתב החלקת יעקב דבאמת אין בכל ראיות האגרות משה כדי לסתור דין המפורש בשולחן ערוך והפוסקים עד גדולי האחרונים, והנהוג מקדמת דנא בכל תפוצות ישראל, וכתב כמה טעמים להחמיר בזה: טעם ראשון, חלב עכו"ם אסור משום שהוא דבר שנאסר במנין. טעם שני, כיון שחלב הוא מעקרי מזונות של אדם והוי שימוש תדירי. טעם שלישי, כיון דבלאו הכי בכל חלב יש לחשוש שמא בא מבהמה טריפה.

טעם רביעי, יש אפשרות לערב חלב טמא אף בזמן הזה, ובנוסף לזה אם נתיר היום חלב סתמא, למחר או למחרתיים כשיהיה באמת חששא דחלב טמא, לא יצייתו לנו ויאמרו אשתקד מי לא אכלנו.

טעם חמישי, ידוע בכל גזירות חז"ל איכא עוד טעמים כמוסים. טעם שישי, כיון דכבר נהגו מקדמת דנא כהרמ"א ושאר הפוסקים לאסור, הוי כנדר ואין לו התרה. טעם שביעי, אין לנו להקל מחמת אומדנא הנראה לנו.

וכן דחה החלקת יעקב את סברת האגרות משה שידיעה שלא נתערב בהחלב עכו"ם שום חלב טמא נחשבת כראיה, דזה אינו, דידיעה לא הוי כראיה, רק הוי ידיעה בלא ראיה, ובחלב הצריכו חז"ל דוקא ראיית ישראל בשעת החליבה.