כַּמָּה הִיא גְדוֹלָה מַעֲלַת הַצְּנִיעוּת, שֶׁאֲפִילוּ מִי שֶׁהוּא מֵאֻמָּה אַחֶרֶת הוּא אָהוּב וּמְפֹאָר בַּעֲבוּרָהּ, כִּדְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק קַמָּא דִּבְרָכוֹת (ח, ב): תַּנְיָא, אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: בִּשְׁלֹשָׁה דְבָרִים אוֹהֵב אֲנִי אֶת הַפַּרְסִיִּים: צְנוּעִים בַּאֲכִילָתָן, צְנוּעִים בְּבֵית הַכִּסֵּא, צְנוּעִים בְּדָבָר אַחֵר. וְאִם הָאוּמוֹת הַפְּרוּצוֹת מֻרְגָּלִים בְּדִבְרֵי צְנִיעוּת, מַה לַּעֲשׂוֹת לְיִשְׂרָאֵל הַמֻּבְדָּלִים מִשְּׁאַר הָאוּמוֹת בִּקְדוּשָׁה וּבְטָהֳרָה וּבְצִינְעָא.
צנועים בדבר אחר. תשמיש:
וְגַם יֵשׁ לָנוּ לִלְמֹד קַל וָחֹמֶר מֵחָתוּל, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת עֵרוּבִין, פֶּרֶק הַמּוֹצֵא תְּפִלִּין (ק, ב): אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אִלְמָלֵא לֹא נִתְּנָה תּוֹרָה לָמַדְנוּ צְנִיעוּת מֵחָתוּל, וְגֶזֶל מִנְּמָלָה, וַעֲרָיוֹת מִיּוֹנָה, וְדֶרֶךְ אֶרֶץ מִתַּרְנְגוֹל, שֶׁמְּפַיֵּס וְאַחַר כָּךְ בּוֹעֵל. וּבְמַאי מְפַיֵּס לָהּ? אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב שְׁמוּאֵל: הָכֵי אֲמַר לָהּ: זַבִּינְנָא לִיךְ זוּגָא, דְּמָטְיָא לִיךְ עַד כְּרָעִיךְ; לְבָתַר הָכֵי אֲמַר לָהּ: לִשְׁמַטְיָה לְכַרְבַּלְתָא אִי אִית לִי וְלֹא זַבִּינְנָא לִיךְ!
צניעות מחתול. שאינו מזדווג בפני בריה אלא בצניעות וגזל מנמלה שאינה גוזלת ממה שהכניסה חברתה שמריחין ויודעין אם נמלה הכניסה מסתלקין משם דכתיב אגרה בקיץ לחמה ועריות מיונה תורים כיון שנזדווג לה שוב אין מזדווגים לאחרת אלא לבת זוגו: שמפייס. הולך ופושט כנפיו והוא פיוס שאומר לה לקנות מלבוש שמגיע לארץ והוא בדרך הלצה מאחר שדרכו לעשות כן קודם שיבעול ילמוד ממנו לפייס אשתו בריצוי בגדים נאים ורש"י פירש צניעות מחתול שאינו מטיל רעי בפני אדם ומכסה צאתו: לבתר הכי. לאחר בעילה שמנענע וכופף ראשו לארץ אמר לישמטיה לכרבלתיה הוא בשר האדום שעל ראש התרנגול יפול אי אית ליה במה ליקח ולא זבנינא לך:
וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּמַסֶּכֶת בְּרָכוֹת, פֶּרֶק הָרוֹאֶה (סב, א): אָמַר רַבִּי תַּנְחוּם בַּר חֲנִילַאי: הַצָּנוּעַ בְּבֵית הַכִּסֵּא נִצּוֹל מִשְּׁלֹשָׁה דְבָרִים: מִן הַמַּזִּיקִין וּמִן הַנְּחָשִׁים וּמִן הָעַקְרַבִּים; וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף חֲלוֹמוֹתָיו מְיֻשָּׁבִים עָלָיו. הַנְהוּ תְרֵי בָּתֵּי כִסְּאֵי דַּהֲווּ בִּטְבֶרְיָא, דְּכִי הֲווּ עֲיוּלֵי לְהוּ בִתְרֵי, אֲפִילוּ בִּימָמָא, הֲווּ מִתְזְקֵי. רַבִּי אַמֵּי וְרַבִּי אַסֵּי הֲווּ עֲיוּלֵי בְהוּ חַד חַד לְחוּדֵהּ בַּלַּיְלָה וְלָא מִתְזְקֵי. אָמְרֵי לְהוּ רַבָּנָן: וְלָא מִסְתָּפִיתָן? אָמְרוּ לְהוּ: אֲנָן קִיבְלָא גְּמִרְנָא. אָמְרָה לֵיהּ אִימֵיהּ לְרָמֵי בַּר חָמָא: לָא בָעֵית אִינִישׁ דְּעַיֵּל בְּהַדָּךְ לְבֵית הַכִּסֵּא? אֲמַר לָהּ: אֲנָא קַבִּילְנָא דְּבֵית הַכִּסֵּא גְּמִירְנָא, דַּאֲמַר מַר: קִיבְלָא דְּבֵית הַכִּסֵּא – שְׁתִיקוּתָא וּצְנִיעוּתָא, קִבְּלָא דְּיִסּוּרֵי – שְׁתִיקוּתָא וּמִבָּעֵי רַחְמֵי. אַבַּיֵּי מֶרְבַּיָּא לֵיהּ אֵם אִמְרָא דְּעַיֵּל בְּהַדֵּיהּ לְבֵית הַכִּסֵּא. וְתַרְבֵּי לֵיהּ גַּדְיָא. מִתְחַלֵּף לֵיהּ שָׂעִיר בְּשָׂעִיר. רָבָא מְקַמֵּי דַהֲוֵי רֵישָׁא כִּי הֲוָה עַיִל לְבֵית הַכִּסֵּא מְקַרְקְשָׁא לֵיהּ בַּת רַב חִסְדָּא אַמְגּוֹזַאי בְּלִיקוֹנַאי: כִּי מָלַךְ, מוֹתְבָא לֵיהּ יָדָהּ אֲרֵישֵׁיהּ בְּהַדֵּי כּוּתָא.
מן הנחשים ומן המזיקים. דמתוך צניעותו מתנהג בנחת ובשתיקה ואין הנחשים מרגישים להתקנא בו ואף המזיקין חסין עליו וחלומותיו מיושבין עליו שאין המזיקין מבהילין אותו: גמירנא. מסורת ומנהג שקבלנו מרבותינו בבית הכסא בשתיקה וצניעות ואז אינו ניזוק מאותו שד של בית הכסא שנקרא שעיר: קבלא דיסורי שתיקותא. שלא יבעט ביסורין הבאים עליו: מרביא ליה אימרא. מגדלת לו שה ומלמדתו שהןלך עמו תמיד כדי שיכנס עמו כשילך לבית הכסא: ותרבי ליה גדיא. שעיר היה לו לגדל דהוא טוב ללמד להלוך עמו יותר משה: מתחלף ליה שעיר בשעיר. שד של בית הכסא דומה לשעיר ועליהם נאמר ושעירים ירקדו שם ושמא יתחלף לו שילך השד עמו ויסבור שהוא שעירו: רבא מקמי דהוי רישא. קודם שהיה ראש ישיבה מקרקשא ליה בת רב חסדא שהיתה אשתו והיתה מקשקשת באמזוגא נותנת אגוז בספל של נחושת ומקרקשת בו מבית והוא נפנה מבחוץ כנגדה: כי מלך. שנעשה ראש ישיבה צריך שימור טפי מפני המזיקין שמתקנאים השדים בתלמיד חכם יותר משאר בני אדם ונתנה ידה על ראשו בעד כוותא חלון כנגד מקום שהוא נפנה שם אחורי הבית:
אָמַר עוּלָא: אַחֲרֵי גָדֵר נִפְנֶה מִיָּד וּבַבִּקְעָה כָּל זְמַן שֶׁמִּתְעַטֵּשׁ וְאֵין חֲבֵרוֹ שׁוֹמֵעַ בְּקוֹלוֹ. אִיסֵי בַּר נָתָן מַתְנֵי הָכֵי: אֲחוֹרֵי הַגָּדֵר כָּל זְמַן שֶׁמִּתְעַטֵּשׁ וְאֵין חֲבֵרוֹ שׁוֹמֵעַ וּבַבִּקְעָה כָּל זְמַן שֶׁאֵין חֲבֵרוֹ רוֹאֵהוּ. מְתִיבֵי: יוֹצְאִין חוּץ לְבֵית הַבַּד וְנִפְנִין אַחֲרֵי הַגָּדֵר וְהֵם טְהוֹרִים? בִּטְהָרוֹת הֵקֵלוּ. תָּא שְׁמַע: כַּמָּה יִרְחַק מֵהֶם וְיִהְיוּ טְהוֹרִים, כָּל זְמַן שֶׁאֵין חֲבֵרוֹ רוֹאֵהוּ? הָכָא נַמֵּי בִּטְהָרוֹת הֵקֵלּוּ. רַב אַשֵּׁי אָמַר: מַאי "כָּל זְמַן שֶׁאֵין חֲבֵרוֹ רוֹאֵהוּ" דַּאֲמַר רַב אִיסֵי בֶּן נָתָן – כָּל זְמַן שֶׁאֵין חֲבֵרוֹ רוֹאֶה אֶת פְּרָעוֹ.
אחרי גדר נפנה מיד. ואין צריך להתרחק כלום ובבקעה צריך להתרחק כדי שלא ישמע חבירו עטושו של מטה אבל אין צריך להתרחק עד כדי שלא יראנו: יוצאין חוץ לבית הבד. משמרי טהרות של שמן בית הבד אם הוצרכו לפנות יוצאים מפתח בית הבד ונפנין לאחורי הגדר שלפני הפתח ואין חושדין שמא בתוך כך יכנס עם הארץ ויגע אלמא נפנים לאחורי הגדר מיד: בטהרות הקילו. משמירת טהרות הקילו בבית הכסא: כמה ירחקו. שומרי טהרות כדי שיהא רואהו וכיון דאינו יכול להתרחק יותר על כרחך אם הוצרך לפנות יפנה תיובתא דאיסי דבעי שלא יראנו: הקילו. בהו רבנן בשביל שמירתן הקילו בבית הכסא: כל זמן שאין חבירו רואהו. דאינו רואה פרועו כשהוא מגלה עצמו לעשות צרכו:
הַהוּא סַפְדָּנָא דְּנָחִית קַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן, אָמַר: אִי צָנוּעַ בְּאוֹרְחוֹתָיו וכו'. כִּדְאִיתָא לְעֵיל (סימן ריג), בְּחֵלֶק הַלְוָיָה לַמֵּתִים וְהֶסְפֵּדָם.
וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ: תָּנוּ רַבָּנָן: אֵי זֶהוּ צָנוּעַ? זֶה שֶׁנִּפְנֶה בַלַּיְלָה בְּמָקוֹם שֶׁנִּפְנֶה בַיּוֹם. אֵינִי, וְהָא אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: לְעוֹלָם יַנְהִיג אָדָם עַצְמוֹ שַׁחֲרִית וְעַרְבִית לָצֵאת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְרַחֵק; וְרַב בִּימָמָא הֲוָה אָזִיל עַד מִילָא וּלְאוֹרְתָא אֲמַר לֵיהּ לִשְׁמָעֵיהּ: פַּנֵּי לִי דוּכְתָא בְּרוּחָא דְּמָתָא; וְכֵן רַבִּי חִיָּא; וְכֵן אֲמַר לֵיהּ רַבִּי זֵירָא לִשְׁמָעֵיהּ; וְרַב שֵׁשֶׁת אֲמַר לֵיהּ לִשְׁמָעֵיהּ: פַּנֵּי לִי דּוּכְתָא אֲחוֹרֵי בֵית חַבְרַיָּא? לָא תֵימָא "בְּמָקוֹם", אֶלָּא אֵימָא: כְּדֶרֶךְ שֶׁנִּפְנֶה בַּיּוֹם. רַב אַשֵּׁי אָמַר: אֲפִילוּ תֵּימָא "בְּמָקוֹם", לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא לְקֶרֶן זָוִית.
שנפנה בלילה. מתרחק מבני אדם בלילה כביום: ינהיג אדם עצמו. לפנות שחרית קודם היום וערבית משחשיכה כדי שלא יהיה צריך להתרחק אלמא אין צריך להתרחק בלילה: פני לי דוכתא. מקום ברחבה אחורי הבתים שאין מצוין שם בני אדם: כדרך שנפנה ביום. לענין פרוע טפח וטפחיים ומיושב כך ינהג אפילו בלילה: במקום. צריך להתרחק בלילה כביום: אלא לקרן זוית. אם יש קרן זוית סמוך צריך להסתלק שם בלילה כביום ולא יפנה בגלוי לזה אמר במקום וכו':
וַאֲמְרִינָן נַמֵּי הָתָם (סב, ב): "וְאָמַר לַהֲרָגְךָ וַתָּחָס עָלֶיךָ" (שמואל־א כד, יא), "וְאָמַר" – וְאָמַרְתִּי מִבָּעֵי לֵיהּ? "וַתָּחָס" – וְחַסְתִּי מִבָּעֵי לֵיהּ? אֲמַר לֵיהּ דָּוִד לְשָׁאוּל: מִדִּין תּוֹרָה מֻתָּר לְהָרְגְךָ; מַאי טַעְמָא? רוֹדֵף אַתָּה וְהַתּוֹרָה אָמְרָה: בָּא לְהָרְגְּךָ הַשְׁכֵּם לְהָרְגּוֹ – אֶלָּא צְנִיעוּת שֶׁהָיְתָה בְךָ הִיא חָסָה עָלֶיךָ. וּמַאי צְנִיעוּת הָיְתָה בְּשָׁאוּל? דִּכְתִיב: "וַיָּבֹא אֶל־גִּדְרוֹת הַצֹּאן עַל־הַדֶּרֶךְ וְשָׁם מְעָרָה" (שם שם, ד), תָּנָא: גָּדֵר לְפָנִים מִגָּדֵר, מְעָרָה לְפָנִים מִמְּעָרָה: "לְהָסֵךְ אֶת־רַגְלָיו" (שם), אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מְלַמֵּד שֶׁסִּכֵּךְ אֶת עַצְמוֹ כְּסֻכָּה.
ואמר להרגך ותחס עליך. דוד אמר לשאול כן בצאתו מן המערה שנכנס בה שאול לפנות וכרת דוד את כנף מעילו ואמר להרגך הקב"ה התיר לי להרגך: התורה אמרה וכו'. אם במחתרת ימצא הגנב וגו' מכאן נלמד הבא להרגך השכם להרגו: צניעות שהיתה בך. שנכנס למערה בשביל הצנע ואף שם נהג צניעות כדמפרש ואזיל: שסיכך. רגליו בבגדיו כסוכה:
בּוֹא וּרְאֵה כַּמָּה חָבִיב לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִדַּת הַצְּנִיעוּת, שֶׁאֲפִילּוּ הַתּוֹרָה וְהַמִּצְווֹת, שֶׁהוּא הָדָר וְיוֹפִי שֶׁל הָאָדָם, יוֹתֵר הוּא מְשֻׁבָּח אִם יַעֲשֶׂנּוּ בְּצִנְעָה, כִּדְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק לוּלָב וָעֲרָבָה (סוכה מט, ב): תָּאנָא דְּבֵי רַב עָנָן: מַאי דִּכְתִיב "חַמּוּקֵי יְרֵכַיִךְ" (שיר השירים ז, ב), לָמָּה נִמְשְׁלוּ דִּבְרֵי תוֹרָה לְיָרֵךְ? לוֹמַר לְךָ: מַה יָּרֵךְ בַּסֵּתֶר אַף דִּבְרֵי תּוֹרָה בַּסֵּתֶר. וְהַיְנוּ דַּאֲמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מַאי דִּכְתִיב: "הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה־טּוֹב" וגו' (מיכה ו, ח), "עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט" זֶה הַדִּין; "חֶסֶד" זוֹ גְּמִילוּת חֲסָדִים; "וְהַצְנֵעַ לֶכֶת" זוֹ הוֹצָאַת הַמֵּת וְהַכְנָסַת כַּלָּה לַחֻפָּה. וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחֹמֶר: וּמַה דְּבָרִים שֶׁדַּרְכָּן לֵעָשׂוֹת בְּפַרְהֶסְיָא אָמְרָה תוֹרָה: "וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ", דְּבָרִים שֶׁדַּרְכָּן לֵעָשׂוֹת בְּצִנְעָה – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. עַל כֵּן בְּכָל דָּבָר הוּא טוֹב הַצְּנִיעוּת.
חמוקי ירכיך וגו' למה נמשלו. רב ענן דריש לקרא כמו חלאים כלוחות שהיו מאבנים טובות כמו נזם וחלי וכתם מעשה ידי אמן והלוחות מעשה אלהים חמוקי ירכיך הנסתרים כירך שכבוד התורה בצנעא לא להיות יושב ושונה בגובהה של עיר ולא לשנות לתלמידיו בשוק כדאמר במועד קטן: הוצאת המת והכנסת כלה. דכתיב בהו לכת טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה אף זה צריך הצנע לסעוד במדה נאה ולשמוח במדה נאה ולא להנהיג קלות ראש בעצמו ויש אומרים אם צריך לבזבז להוצאת מת עני או להכנסת כלה עניה יעשה בצנעא ולא לימא קמי מאן דלא ידע דעבדי כן: שדרכן ליעשות בצנעא. כגון צדקה הניתנת לעני בסתר שאין צריך להודיע לשום אדם מה שאין כן במת ובכלה לפי שאחרים מתעסקין בהן ויודעין היציאה משל מי והיינו דאמר רבי אלעזר דכל מילי בעו צניעותא והוא הדין לדברי תורה:
ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א
לזכות רבי יצחק אבוהב זיע"א ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים ומתים.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' זרח חוטר שליט"א
ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א עם פירוש נפש יהודה חברו החכם מוהר"ר משה פרנקפורט דיין ק"ק אמשטרדם מהדורה מיוחדת – אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5