בּוֹא וּרְאֵה כַּמָּה גְּדוֹלָה מִדַּת הָעֲנָוָה וְשִׁפְלוּת הָרוּחַ, כִּי מֹשֶׁה רַבֵּנוּ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, שֶׁנִּשְׁתַּלְּמוּ בוֹ מַעֲלוֹת הַמִּדּוֹת וּמַעֲלוֹת הַשִּׂכְלִיּוֹת יוֹתֵר מִכָּל בֶּן אָדָם, וּמוּסַף לַזֶּה שֶׁהָיָה שָׁלֵם בְּמַדְרְגוֹת הַנְּבוּאָה יוֹתֵר מִכָּל נָבִיא, וְאָמְרוּ עָלָיו, שֶׁהָיָה אָב בַּתּוֹרָה, אָב בְּחָכְמָה, אָב בִּנְבוּאָה – וּמִכָּל זֶה לֹא שִׁבְּחוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶלָּא בְּמִדַּת הָעֲנָוָה, דִּכְתִיב: "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד" וגו' (במדבר יב, ג).
שנשתלמו. נשלמו ותמו בו כל המדות טובות יותר מכל האדם הן בדרך ארץ הן בשכלות החכמה והנבואה:
שָׁנִינוּ בְּמַסֶּכֶת כַּלָּה: דַּרְכָּן שֶׁל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים – עָנָו וּשְׁפַל רוּחַ. וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ בַּגְּמָרָא: מִנָּא הַנֵּי מִלֵּי? דִּכְתִיב: "בַּקְּשׁוּ אֶת־ה' כָּל־עַנְוֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר מִשְׁפָּטוֹ פָּעָלוּ בַּקְּשׁוּ־צֶדֶק בַּקְשׁוּ עֲנָוָה" (צפניה ב, ג). וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ בַּגְּמָרָא: עָנָו מִנַּיִן? מִמֹּשֶׁה רַבֵּנוּ דִּכְתִיב: "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד", בִּשְׁבִיל הָעֲנָוָה נִשְׁתַּבַּח, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא־כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה" וגו' (במדבר יב, ז). וּשְׁפַל רוּחַ מִנָּא לָן? מֵאַהֲרֹן, דִּכְתִיב: "כִּי־שִׂפְתֵי כֹּהֵן יִשְׁמְרוּ־דַעַת וְתוֹרָה" וגו' (מלאכי ב, ז) "תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ וְעַוְלָה לֹא־נִמְצָא" וגו' (שם שם, ו). וְאֵין לְךָ שְׁפַל רוּחַ יוֹתֵר מֵרוֹדֵף שָׁלוֹם, וַחֲשֹׁב בְּדַעְתְּךָ הָאֵיךְ רוֹדֵף שָׁלוֹם אִם אֵינוֹ מַשְׁפִיל רוּחוֹ. הָא כֵּיצַד? אָדָם מְקַלְּלוֹ, אוֹמֵר: שָׁלוֹם לוֹ; אָדָם מֵרִיב עִמּוֹ – וְשׁוֹתֵק; וְעוֹד, אִם רָבוּ שְׁנַיִם הוּא מַשְׁפִּיל רוּחוֹ וְהוֹלֵךְ אֵצֶל זֶה וּמְרַצֵּהוּ וְכֵן לָזֶה. וְכֵן הָיְתָה אֻמָּנוּתוֹ שֶׁל אַהֲרֹן וכו'. כִּדְאִיתָא לְעֵיל, בְּפֶרֶק שֵׁנִי שֶׁל דַּרְכֵי שָׁלוֹם (סימן שכד).
אשר משפטו פעלו. אם לא תהיה בכם מדת ענוה וצדק ה' במשפט ייסר אתכם: עניו מנין ממשה רבינו. וכן צריך כל האדם ללמוד ממנו: אדם מקללו. אף על פי שאדם מקללו אינו משגיח בו והוא אומר לו דברי שלום עד שמשלים עמו או אף על פי שיודע שהוא שונאו ומקללו בעת צרתו וחליו הוא מתפלל בעדו ודובר עליו לפני הקב"ה ששלום יהיה לו כמו שאמר דוד ואני בחלותם לבושי שק:
וְאִם יַבִּיט אָדָם מֵאַיִן נוֹלַד וּלְאָן עָתִיד לֵילֵךְ יְהֵא תָּמִיד שְׁפַל רוּחַ וְיִנָּצֵל מֵעֲבֵרָה, כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ בְּפֶרֶק ג מֵאָבוֹת: עֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל אוֹמֵר: הִסְתַּכֵּל בִּשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים וְאֵין אַתָּה בָּא לִידֵי עֲבֵרָה: דַּע מֵאַיִן בָּאתָ וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ וכו'.
דע מאין באת. ותנצל מן הגאות ותזכור החסד שעשה הקב"ה עמך מאז עד עתה וזכור לאן אתה הולך ותנצל מן התאוה והחמדה אל הממון כי לא יקח בידו מאומה וזכור לפני מי שתתן דין וחשבון פורש מן החטא ואינו נכשל בעבירה:
וְהַשִּׁפְלוּת לָאָדָם בָּעוֹלָם הַזֶּה מְבִיאַתּוּ לִכְבוֹד הָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁאֵין לוֹ עֵרֶךְ וְדִמְיוֹן, כִּדְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק קַמָּא דִּמְגִלָּה (טו, ב): אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִהְיוֹת עֲטָרָה בְּרֹאשׁ כָּל צַדִּיק וְצַדִּיק, דִּכְתִיב: "בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' צְבָאוֹת לַעֲטֶרֶת צְבִי וְלִצְפִירַת תִּפְאָרָה לִשְׁאָר עַמּוֹ" (ישעיה כח, ה), מַאי "לַעֲטֶרֶת צְבִי"? לָעוֹשִׂין צִבְיוֹנוֹ; "וְלִצְפִירַת תִּפְאָרָה", לַמְצַפִּין תִּפְאַרְתּוֹ. יָכוֹל לַכֹּל? תַּלְמוּד לוֹמַר: "לִשְׁאָר עַמּוֹ", לְמִי שֶׁמֵּשִׂים עַצְמוֹ כְּשִׁירַיִם. "וּלְרוּחַ מִשְׁפָּט" (שם שם, ו), זֶה הַדָּן אֶת יִצְרוֹ. וְ"לַיּוֹשֵׁב עַל הַמִּשְׁפָּט" (שם), זֶה הַדָּן דִּין אֱמֶת לַאֲמִתּוֹ. "וְלִגְבוּרָה" (שם), זֶה הַמִּתְגַּבֵּר עַל יִצְרוֹ. "מְשִׁיבֵי מִלְחָמָה" (שם), אֵלּוּ שֶׁנּוֹשְׂאִין וְנוֹתְנִים בְּמִלְחַמְתָּהּ שֶׁל תּוֹרָה. "שָׁעְרָה" (שם) שֶׁמַּשְׁכִּימִין וּמַעֲרִיבִין לְשַׁעֲרֵי בָתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבָתֵי מִדְרָשׁוֹת. אָמְרָה מִדַּת הַדִּין לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מַה נִּשְׁתַּנּוּ, אֵלּוּ מֵאֵלּוּ? אָמַר לָהּ: וְגַם־אֵלֶּה בַּיַּיִן שָׁגוּ וגו' (שם שם, ז) וְאֵין "פָּקוּ" אֶלָּא גֵּיהִנֹּם, שֶׁנֶּאֱמַר: "פָּקוּ פְּלִילִיָּה" (שם) וְאֵין "פְּלִילִיָּה" אֶלָּא דַּיָּנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְנָתַן בִּפְלִלִים" (שמות כא, כב).
להיות עטרה. ששכינה תהיה שורה על ראשו לצפירת כובע של תפארת למצפין לתפארת זה יכול לכל יהיה תפארת עטרה זו דכולם מצפין לזה תלמוד לומר לשאר עמו שאר לשון שירים שעושה עצמו טפל ולא עיקר כדבר הנשאר שאינו חשוב כל כך: ולרוח משפט. לשופטין את רוחן יהיה לעטרת שדן את יצרו כופהו לשוב בתשובה: המתגבר על יצרו. אינו הולך אחריו לעבור עבירה: שערה. שמשכימין שעושין שיעורין לפתוח דלתות בהשכמה ולאחר זמן נעילתו ומה שאמר שדן דין אמת לאמתו ולא אמר הדן דין לאמתו שדין אמת ר"ל שנראה בעיני הדיינים כך הוא הדין באמת יכולין להיות טועין בו יותר מדין שרואין בו רמאות דאז חוקרין ודורשין היטב עד שיצא הדין לאמתו אבל אם נוטה לבם לאחד שהאמת אתו פוסקין הדין מיד בלי חקירה ודרישה ועל כן הזהירו חכמים יהיו בעיניך כרשעים אף על פי שבעיניך שהאמת עם אחר חקור אחריו כאלו הוא רמאי: גם אלה. אלו הרשעים הנידונין בגיהנם ביין שגו כלומר אף הם עשו כהם לפיכך דנם: פקופליליה. לגיהנם לשפטו:
וְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת סַנְהֶדְרִין, פֶּרֶק אֵלּוּ הַנֶּחְנָקִים (פח, ב): שָׁלְחוּ מִתָּם: אֵי זֶהוּ בֶּן הָעוֹלָם הַבָּא? עִנְוְתָן וּשְׁפַל בֶּרֶךְ, שַׁיִּף וְעָיֵיל, שַׁיִּף וְנָפִיק וְגָרִיס בְּאוֹרַיְתָא תָּדִיר וְלֹא מַחְזִיק טִיבוּתָא לְנַפְשֵׁיהּ. יָהֲבוּ בֵיהּ רַבָּנָן עֵינַיְהוּ בְּרַב עוּלָא בַּר אַבָּא.
שפל ברך. שהוא שפל בעיניו וברך שמכניע עצמו כמו המבריך את הגפן בארץ: שייף. שוחה נכנס ושוחה יוצא והכי אמרינן בבבא מציעא גבי תקרה שנחבסה שוף עול שוק פוק:
וְגַם מְבִיאַתּוּ לָאָדָם לַאֲרִיכוּת חַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה, כִּדְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק חֵלֶק (שם צב, א): וַאֲמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: לְעוֹלָם הֱוֵי קַבָּל וְעָנָו וְקַיָּם. אָמַר רַבִּי זֵירָא: אַף אֲנָן נַמֵּי תַּנִּינָא: בַּיִת אָפֵל אֵין פּוֹתְחִין בּוֹ חַלּוֹנוֹת לִרְאוֹת אֶת נְגָעָיו, שְׁמַע מִינַּהּ.
הוי קבל. הוי עניו ותחיה קבל לשון אפל עשה עצמו אפל ושפל: בית אפל אין פותחין בו חלונות לראות את נגעו. כנגע נראה לי בבית כתיב דמשמע נראה ממילא ועוד דכתיב לי ולא לאורי נמצא שאפלתו הצילתו דכל זמן שאין כהן רואהו אין מטמא בנגעים:
שֶׁאוֹתָם שֶׁהֵם שִׁפְלֵי רוּחַ וְנִשְׁבְּרֵי לֵב קְרוֹבִים יוֹתֵר אֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְהוּא שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּתָם, כִּדְגָרְסִינָן בִּפְסִיקְתָא: אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר יוּדָן: מַה שֶּׁפָּסַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּבְּהֵמָה הִכְשִׁיר בָּאָדָם: פָּסַל בַּבְּהֵמָה "עַוֶּרֶת אוֹ שָׁבוּר" (ויקרא כב, כב), וְהִכְשִׁיר בָּאָדָם "לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה" (תהלים נא, יט). אָמַר רַבִּי אֲלַכְּסַנְדְּרַאי: הַהֶדְיוֹט אִם מִשְׁתַּמֵּשׁ בִּכְלִי שָׁבוּר גְּנַאי הוּא לוֹ, אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵן, אֶלָּא כָּל תַּשְׁמִישָׁיו כֵּלִים שְׁבוּרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "קָרוֹב ה' לְנִשְׁבְּרֵי־לֵב" (תהלים לד, יט) וּכְתִיב: "הָרוֹפֵא לִשְׁבוּרֵי לֵב" (שם קמז, ג) וּכְתִיב: "וְאֶת־דַּכְּאֵי־רוּחַ יוֹשִׁיעַ" (שם לד, יט) וּכְתִיב: "לֵב־נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה" וגו'.
בבהמה. לקרבן אם יהיה בו מום:
וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּסַנְהֶדְרִין, פֶּרֶק נִגְמַר הַדִּין (מג, ב): אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כָּל הַזּוֹבֵחַ אֶת יִצְרוֹ וּמִתְוַדֶּה עָלָיו כְּאִלּוּ כִּבְּדוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּשְׁנֵי עוֹלָמוֹת, הָעוֹלָם הַזֶּה וְהָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: "זֹבֵחַ תּוֹדָה יְכַבְּדָנְנִי" (שם נ, כג). וְאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כָּל הַמַּקְרִיב עוֹלָה – שְׂכַר עוֹלָה בְּיָדוֹ, מִנְחָה – שְׂכַר מִנְחָה בְּיָדוֹ; אֲבָל מִי שֶׁדַעְתּוֹ שְׁפֵלָה עָלָיו מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ הִקְרִיב כָּל הַקָּרְבָּנוֹת כֻּלָּן, שֶׁנֶּאֱמַר: "זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה" וגו' (שם נא).
כל הזובח את יצרו. לאחר שהסיתו לחטוא הוא זובחו והורגו ושב בתשובה ומתודה עליו: יכבדנני. שני נוני"ן דרש לשני כבודין: זבחי אלהים. לשון רבים משמע:
וְאִיתָא בַּמִּדְרָשׁ: מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי עֲקִיבָא שֶׁיָּצָא יוֹם אֶחָד לַשּׁוּק לִמְכֹּר מַרְגָּלִית אַחַת. וְהִנֵּה אִישׁ אֶחָד עָשִׁיר גָּדוֹל וְהָיָה מִתְרוֹשֵׁשׁ בְּעֵינֵי בְּנֵי אָדָם וְהָיָה לוֹבֵשׁ בְּגָדִים בְּזוּיִים וְהָיָה שָׁפֵל בְּיוֹתֵר וְהָיָה יוֹשֵׁב בְּבֵית הַכְּנֶסֶת עִם הָעֲנִיִּים. וּכְשֶׁרָאָה הַמַּרְגָּלִית בְּיַד רַבִּי עֲקִיבָא רָצָה לִקְנוֹתָהּ מִמֶּנּוּ. וּפִיֵּס לוֹ שֶׁיֵּלֵךְ עִמּוֹ לְבֵיתוֹ וְשֶׁיִּתֵּן לוֹ דְּמֵי הַמַּרְגָּלִית. הָלַךְ אַחֲרָיו רַבִּי עֲקִיבָא וְחָשַׁב שֶׁמִּתְלוֹצֵץ בּוֹ. עַד שֶׁהִגִּיעַ לְבֵיתוֹ וְיָצְאוּ לִקְרָאתוֹ עֲבָדָיו וְהוֹשִׁיבוּהוּ בְּכִסֵּא זָהָב וַיִּתְּנוּ מַיִם וַיִּרְחֲצוּ רַגְלָיו. וְצִוָּה לְהוֹצִיא מָמוֹן וְלָתֵת לְרַבִּי עֲקִיבָא דְּמֵי הַמַּרְגָּלִית. וְצִוָּה לִשְׁחוֹק אוֹתָהּ עִם שֵׁשׁ אֲחֵרוֹת וַיָּשִׂימוּ הַכֹּל בִּרְפוּאוֹת. וּכְשֶׁרָאָה כָךְ רַבִּי עֲקִיבָא תָּמַהּ מְאֹד. וַיְצַו הָאִישׁ מְהֵרָה וַיָּשִׂימוּ הַשֻּׁלְחָן לִפְנֵיהֶם. וְאָכַל רַבִּי עֲקִיבָא וְתַלְמִידָיו עִמּוֹ. וּכְשֶׁסִּיְּמוּ לֶאֱכוֹל אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא: אַחַר שֶׁחֲנָנְךָ אֱלֹהִים כָּל הָעֹשֶׁר הַגָּדוֹל הַזֶּה לָמָּה תַּשְׁפִּיל בְּיוֹתֵר וְתֵשֵׁב עִם הָעֲנִיִּים הָאֻמְלָלִים. אָמַר לוֹ: רַבִּי, אָמַר הַכָּתוּב: "אָדָם לַהֶבֶל דָּמָה יָמָיו כְּצֵל עוֹבֵר" (תהלים קמד, ד) וְהַמָּמוֹן אֵינוֹ עוֹמֵד לְעוֹלָם, עַל כֵּן אֲנִי רוֹאֶה יְשִׁיבַת הָעֲנִיִּים טוֹבָה לִי מְאֹד, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִגְבַּהּ נַפְשִׁי וְלֹא תִתְגָּאֶה בָעֹשֶׁר הַגָּדוֹל שֶׁחָנַנִּי יוֹצְרִי; וְעוֹד, שֶׁאֲנִי שׁוֹמֵר מְקוֹמִי עִמָּהֶם מֵעַתָּה, שֶׁאִם אֶדַּל וְאֵרֵד מִנְּכָסַי לֹא יִשְׁתַּנֶּה מְקוֹמִי בַּעֲבוּר עֲנִיּוּתִי; וְעוֹד אֲנִי חוֹשֵׁב, שֶׁאָנוּ שָׁוִין בִּיצִירָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "הֲלוֹא אֵל אֶחָד בְּרָאָנוּ וְאָב אֶחָד לְכֻלָּנוּ" (מלאכי ב, י), וּבִזְמַן שֶׁיִּתְגָּאֶה הָאָדָם יֶחֱטָא בְיוֹתֵר וְיִירַשׁ גֵּיהִנֹּם, לְפִי שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׂוֹנֵא אֶת הַגֵּאִים וְאֶת הַגְּבוֹהִים. וְכִשְׁמֹע רַבִּי עֲקִיבָא דִּבְרֵי הָאִישׁ וּמַעֲנֶה פִיהוּ וְעִנְיָנוֹ וְעִנְוְתָנוּתוֹ שִׁבְּחוֹ וּבֵרְכוֹ וַיִּיטַב בְּעֵינָיו עַד מְאֹד.
מתרושש. אומד עצמו כאלו הוא עני ורש ושפל: וצוה. לעבדיו לשחוק אותו המרגלית שקנה מרבי עקיבא עם ששה מרגליות אחרות שהיו לו כבר: האומללים. מכל טוב וחסרים לחם ושפלים בעיני הבריות כדרך העניים:
וּלְפִי שֶׁהַלֵּב הוּא הַמֶּלֶךְ וְהַמַּנְהִיג לְכָל הָאֵיבָרִים שֶׁבַּגּוּף עַל כֵּן צָרִיךְ לְקַיֵּם הַהַכְנָעָה וְהַשִּׂפְלוּת מִלִּבּוֹ שֶׁל אָדָם וּמֵהַלֵּב תָּבוֹא לְהַנְהִיג בָּהּ כָּל מִדּוֹתָיו וְכָל דְּבָרָיו.
ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א
לזכות רבי יצחק אבוהב זיע"א ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים ומתים.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' זרח חוטר שליט"א
ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א עם פירוש נפש יהודה חברו החכם מוהר"ר משה פרנקפורט דיין ק"ק אמשטרדם מהדורה מיוחדת – אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5