דִּבְרֵי הַצּוֹמוֹת וְזַעֲקָתָם הַכְּתוּבִים בַּתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב נִגְזְרוּ עַל דְּבָרִים שֶׁאֵרְעוּ לַאֲבוֹתֵינוּ בִּזְמַנִּים יְדוּעִים. וְעַל כֵּן תִּקְּנוּ שֶׁיִּתְעַנּוּ בָהֶם וְיִדְאֲגוּ וְיֵאָנְחוּ עֲלֵיהֶם. כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה (יח, ב): תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: אַרְבָּעָה דְּבָרִים הָיָה רַבִּי עֲקִיבָא דּוֹרֵשׁ וְאֵין אֲנִי דּוֹרֵשׁ כְּמוֹתוֹ וְזֶה אֶחָד מֵהֶם: צוֹם הָרְבִיעִי הֲרֵי זֶה שִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז, שֶׁבּוֹ הֻבְקְעָה הָעִיר, שֶׁנֶּאֱמַר: "בַּחֹדֶשׁ הָרְבִיעִי בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ וַיֶּחֱזַק הָרָעָב בָּעִיר" (ירמיה נב, ו) וּכְתִיב בַּתְּרֵיהּ: "וַתִּבָּקַע הָעִיר" (שם שם, ז). וְאַמַּאי קָרֵי לֵיהּ רְבִיעִי? דַּהֲוָה רְבִיעִי לֶחֳדָשִׁים. צוֹם הַחֲמִשִּׁי זֶה תִּשְׁעָה בְּאָב, שֶׁבּוֹ נִשְׂרַף בֵּית אֱלֹהֵינוּ. וְאַמַּאי קָרֵי לֵיהּ חֲמִשִּׁי? שֶׁהוּא חֲמִשִּׁי לֶחֳדָשִׁים. צוֹם הַשְּׁבִיעִי זֶה שְׁלֹשָׁה בְּתִשְׁרֵי, שֶׁבּוֹ נֶהֱרַג גְּדַלְיָה בֶּן אֲחִיקָם, לְלַמֶּדְךָ שֶׁשְּׁקוּלָה מִיתָתָן שֶׁל צַדִּיקִים כִּשְׂרֵפַת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. וְאַמַּאי קָרֵי לֵיהּ שְׁבִיעִי? שֶׁהוּא שְׁבִיעִי לֶחֳדָשִׁים. צוֹם הָעֲשִׂירִי זֶה עֲשָׂרָה בְּטֵבֶת, שֶׁבּוֹ סָמַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל עַל יְרוּשָׁלַםִ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיְהִי דְבַר־ה' אֵלַי לֵאמֹר בַּשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִית [בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי] בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ לֵאמֹר: בֶּן־אָדָם כְּתָב־לְךָ אֶת־שֵׁם הַיּוֹם אֶת־עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר סָמַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל אֶל־יְרוּשָׁלַםִ" (יחזקאל כד, א־ב). וַאֲנִי אֵינִי אוֹמֵר אֶלָּא צוֹם הָעֲשִׂירִי זֶה חֲמִשָּׁה בְּטֵבֵת, שֶׁבּוֹ בָּאת שְׁמוּעָה לַגּוֹלָה שֶׁהֻכְּתָה הָעִיר, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיְהִי בְּעַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה בַּעֲשִׂרִי בַּחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ לְגָלוּתֵנוּ בָּא־אֵלַי הַפָּלִיט מִירוּשָׁלַםִ לֵאמֹר הֻכְּתָה הָעִיר" (שם לג, כא). וְנִרְאִין דְּבָרַי מִדְּבָרָיו, שֶׁאֲנִי אוֹמֵר עַל רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן וְעַל אַחֲרוֹן אַחֲרוֹן, וְהוּא אוֹמֵר עַל רִאשׁוֹן אַחֲרוֹן וְעַל אַחֲרוֹן רִאשׁוֹן. אֶלָּא שֶׁאֲנִי מוֹנֶה לְסֵדֶר פֻּרְעָנִיּוֹת וְהוּא מוֹנֶה לְסֵדֶר חֳדָשִׁים.
שלשה בתשרי שבו נהרג וכו'. גמרא ולא קרא: ללמדך. מדקא חשיב אצל צום של חורבן הבית: סמך. התחיל לצור עליה מלך בבל: שמועה לגולה. לגלות יכניה שגלו לבבל י"א שנה לפני חורבן הבית: שאני אומר על ראשון. צום הד' שבסדר המקרא ראשון לפורענות בתחלה הובקעה העיר ואחר כך נשרף הבית בתשעה באב ובתשרי שלאחריו נהרג גדליהו בן אחיקם. ובטבת שלאחריו באה השמועה והוא אומר על הראשון שבפסוק אחרון לפורענות שהרי תחלה סמך ואחר כך הובקעה נמצאת ביקוע העיר י"ז בתמוז שהוא ראשון שבמקרא אחרון לסמיכות מלך בבל שהוא מאוחר במקרא אלא שהוא מנה לסדר החדשים לכך מנה תמוז קודם לטבת: שאני מונה לסדר פורעניות. אף לסדר פורעניות:
וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּמַסֶּכֶת תַּעֲנִיּוֹת (כו, א); חֲמִשָּׁה דְּבָרִים אֵרְעוּ אֶת אֲבוֹתֵינוּ בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז וַחֲמִשָּׁה בְּתִשְׁעָה בְּאָב. בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז נִשְׁתַּבְּרוּ הַלּוּחוֹת וּבֻטָּל הַתָּמִיד וְהֻבְקְעָה הָעִיר וְשָׂרַף אֲפּוֹסְטְמוֹס אֶת הַתּוֹרָה וְהֶעֱמִיד צֶלֶם בָּהֵיכָל. בְּתִשְׁעָה בְּאָב נִגְזָר עַל אֲבוֹתֵינוּ שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ לָאָרֶץ וְחָרַב הַבַּיִת בָּרִאשׁוֹנָה וּבָאַחֲרוֹנָה וְנִלְכְּדָה בֵּיתָר וְנֶחֶרְשָׁה הָעִיר.
ובטל התמיד. לפי שגזרה מלכות גזירה מלהקריב עוד: והעמיד צלם בהיכל. מנשה העמידה: על אבותינו. דור המדבר אם יראה איש באנשים האלה הדור הרע הזה את הארץ: ביתר. עיר גדולה מאד ויהודים היו דרים בה: ונחרשה. ירושלים עד שהיו חורשין בה כשדה:
וְהֶחָמוּר שֶׁבְּצוֹמוֹת אֵלּוּ – תִּשְׁעָה בְּאָב, לְפִי שֶׁהֻכְפְּלוּ בּוֹ צָרוֹת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב לְמַטָּה, בְּדֶרֶךְ אֲרֻכָּה, בְּחֵלֶק יִסּוּרֵי רַבִּים (סימן שה), עַל דְּבַר הַיִּסּוּרִין וְהַצָּרוֹת שֶׁאֵרְעוּ לַאֲבוֹתֵינוּ לְמָרֵק עֲוֹנָם, וְעַל כֵּן אֵין יִשְׂרָאֵל יְכוֹלִין לְבַטְּלוֹ בַּזְּמַן הַזֶּה. וְהוֹסִיפוּ עָלָיו לְמַעֲטוֹ בְּכָל הַדְּבָרִים שֶׁהֵם עִנְיָנִים שֶׁל שִׂמְחָה מִשֶּׁנִּכְנָס אָב. וְגַם נוֹהֲגִין שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל בָּשָׂר, וְעַל כֻּלָּם בְּעֶרֶב תִּשְׁעָה בְּאָב בַּסְּעוּדָה הַמַּפְסֶקֶת, זוּלָתִי אִם חָל בְּשַׁבָּת. וּלְהִתְאַבֵּל בּוֹ בְּמִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁבָּאֵבֶל. וְגַם שֶׁלֹּא לִקְרֹא בְּדִבְרֵי שִׂמְחָה שֶׁל תּוֹרָה. וְגַם לְעַנּוֹתוֹ בַּחֲמִשָּׁה דִּבְרֵי עִנּוּיִים הָאֲמוּרִים בְּצוֹם כִּפּוּר.
שהוכפלו בו צרות. שנחרב בו הבית בראשונה ובשניה: יכולין לבטל. התענית: והוסיפו. שגזרו חכמים בו אפילו קודם לכן מראש חודש אב ואילך גזרו למעט בדברים של שמחה: במצות לא תעשה שבאבל. כל מה שאבל אסור לעשות בז' ימי אבלות אסור גם בתשעה באב: בחמשה דברי ענוים. אכילה ושתיה רחיצה וסיכה ותשמיש ונעילת הסנדל:
וְגַם נוֹהֲגִין שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת בּוֹ מְלָאכָה, כִּדְגָרְסִינָן בִּפְסָחִים, פֶּרֶק מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ (נד, ב): מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּתִשְׁעָה בְּאָב – עוֹשִׂין, וּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת – אֵין עוֹשִׂין. וּבְכָל מָקוֹם תַּלְמִידֵי חֲכָמִים בְּטֵלִין. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: לְעוֹלָם יַעֲשׂוּ כָּל אָדָם עַצְמָן כְּתַלְמִידֵי חֲכָמִים. וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּסוֹף מַסֶּכֶת תַּעֲנִיּוֹת (ל, ב): רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: כָּל הָעוֹשֶׂה מְלָאכָה בְּתִשְׁעָה בְּאָב אֵינוֹ רוֹאֶה סִימָן בְּרָכָה לְעוֹלָם וְכָל הָאוֹכֵל בְּתִשְׁעָה בְּאָב אֵינוֹ רוֹאֶה בְּשִׂמְחָתָה שֶׁל יְרוּשָׁלַםִ, שֶׁנֶּאֱמַר: "שִׂמְחוּ אֶת־יְרוּשָׁלַםִ וגו' שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ" וגו' (ישעיה סו, י). וְכָל הַמִּתְאַבֵּל עַל יְרוּשָׁלַםִ זוֹכֶה וְרוֹאֶה בְּשִׂמְחָתָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: "שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ" וגו'. וְכָל הָאוֹכֵל בָּשָׂר וְשׁוֹתֶה יַיִן בְּעֶרֶב תִּשְׁעָה בְּאָב, עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: "וַתְּהִי עֲוֹנוֹתָם עַל־עַצְמוֹתָם" (יחזקאל לב, כז).
ובכל מקום. בין עושין בין לא עושין תלמידי חכמים בטלין ממלאכתן אותו היום: לעולם יעשו. יתנהג אדם כדין תלמיד חכם במעשיו ולא אמרינן מחזי כיוהרא ואם רצה ליבטל רשאי: סימן ברכה לעולם. באותה מלאכה שרגיל לעשות בט' באב אינו רואה בה סימן ברכה לעולם:
וּבְיַד יִשְׂרָאֵל נִשְׁאַר לָשׁוּב לְקַדְמוּתָם, כִּדְגָרְסִינָן בְּסוֹף אֵיכָה רַבָּתִי: "הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה" וגו' (איכה ה, כא), אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הֲשִׁיבֵנוּ. אָמַר: שֶׁלָּכֶם הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: "שׁוּבוּ אֵלַי וְאָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם" (מלאכי ג, ז). אָמְרוּ לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, שֶׁלְּךָ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: "שׁוּבֵנוּ אֱלֹהֵי יִשְׁעֵנוּ" (תהלים פה, ה). לְכָךְ נֶאֱמַר: "הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה וגו' כְּקֶדֶם", כָּאָבוֹת הָרִאשׁוֹנִים, דִּכְתִיב: "וּמֵרֹאשׁ הַרְרֵי־קֶדֶם" (דברים לג, טו). דָּבָר אַחֵר: "חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם", דִּכְתִיב: "וְעָרְבָה לַה' מִנְחַת יְהוּדָה" וגו' (מלאכי ג, ד) "כִּימֵי עוֹלָם" (שם) זֶה מֹשֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיִּזְכֹּר יְמֵי־עוֹלָם מֹשֶׁה עַבְדּוֹ" (ישעיה סג, יא); "וּכְשָׁנִים קַדְמֹנִיּוֹת" (שם), כִּימֵי שְׁלֹמֹה. דָּבָר אַחֵר: "כִּימֵי עוֹלָם", כִּימֵי נֹחַ, דִּכְתִיב: "כִּי־מֵי נֹחַ זֹאת לִי" וגו' (שם נד, ט); "וּכְשָׁנִים קַדְמֹנִיּוֹת", כִּשְׁנוֹת הֶבֶל, שֶׁלֹּא הָיְתָה עֲבוֹדָה זָרָה בָּעוֹלָם.
השיבנו. בידך להשיב אותנו ואחר כך ונשובה אליך: כאבות הראשונים. שעשית להם טובות שנקראים הררי קדם: כימי עולם. זה משה שנאמר ויזכור ימי עולם משה עמו שירדה האש מן השמים על הקרבן בשמיני למלואים וכן בימי שלמה כשחנך לבית המקדש: כימי נח. דודאי ערבה מנחתו דכתיב וירח ה' את ריח הניחוח וכן בקרבנו של הבל כתיב וישע ה' אל הבל ואל מנחתו:
וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִבְטִיחָנוּ עַל יְדֵי יִרְמִיָּה נְבִיאוֹ לַהֲפֹךְ אֶבְלֵנוּ לְשָׂשׂוֹן, דִּכְתִיב: "וְהָפַכְתִּי אֶבְלָם לְשָׂשׂוֹן וְנִחַמְתִּים וְשִׂמַּחְתִּים מִיגוֹנָם" (ירמיה לא, יב).
ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א
לזכות רבי יצחק אבוהב זיע"א ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים ומתים.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' זרח חוטר שליט"א
ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א עם פירוש נפש יהודה חברו החכם מוהר"ר משה פרנקפורט דיין ק"ק אמשטרדם מהדורה מיוחדת – אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5