כָּל הַכּוֹפֵר בִּתְחִיַּת הַמֵּתִים אוֹ בְּאֶחָד מִכָּל הַנִּסִּים הַכְּתוּבִים בַּתּוֹרָה כְּאִלּוּ כּוֹפֵר בְּכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ וְאֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, כִּדְגָרְסִינָן בְּרֵישׁ פֶּרֶק חֵלֶק (סנהדרין צ, א): תָּנוּ רַבָּנָן: אֵלּוּ שֶׁאֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא: הָאוֹמֵר אֵין תְּחִיַּת הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה, לְפִיכָךְ אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא בִּתְחִיַּת הַמֵּתִים, לְפִי שֶׁמִּדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה וכו'. כִּדְאִיתָא לְמַעְלָה בְּפֶרֶק קַמָּא מֵרֹאשׁ הַחִבּוּר.
אין תחיית המתים מן התורה. שכופר במדרשים דדרשינן מנין לתחיית המתים מן התורה ואפילו יהא מודה ומאמין שיחיו המתים אלא דלא רמיזא באורייתא כופר הוא הואיל ועוקר שיש תחיית המתים מן התורה מה לנו לאמונתו וכי מהיכן הוא יודע שכן הוא הלכך כופר גמור הוא:
וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ: תַּנְיָא, רַבִּי סִימַאי אוֹמֵר: מִנַּיִן לִתְחִיַּת הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה? שֶׁנֶּאֱמַר: "וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת־בְּרִיתִי אִתָּם לָתֵת לָהֶם" וגו' (שמות ו, ד), "לָכֶם" לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא לָהֶם, מִכָּאן לִתְחִיַּת הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה.
אלא להם. דמשמע שהבטיח הקב"ה לאבותינו אברהם יצחק ויעקב שיתן להם ארץ ישראל וכי להם נתנה והלא לבניהם נתנה אלא מלמד שעתידין לחיות ועתיד הקב"ה ליתן להם את ארץ ישראל:
שָׁאֲלוּ צְדוֹקִים אֶת רַבָּן גַּמְלִיאֵל: מִנַּיִן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְחַיֶּה מֵתִים? אָמַר לָהֶם מִן הַתּוֹרָה, מִן הַנְּבִיאִים וּמִן הַכְּתוּבִים, וְלֹא קִבְּלוּ מִמֶּנּוּ. מִן הַתּוֹרָה, דִּכְתִיב: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם־אֲבֹתֶיךָ וְקָם" (דברים לא, טז). וְדִלְמָא "וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה". מִן הַנְּבִיאִים, דִּכְתִיב: "יִחְיוּ מֵתֶיךָ נְבֵלָתִי יְקוּמוּן" (ישעיה כו, יט). וְדִלְמָא מֵתִים שֶׁהֶחֱיָה יְחֶזְקֵאל. מִן הַכְּתוּבִים, דִּכְתִיב: "וְחִכֵּךְ כְּיֵין הַטּוֹב הוֹלֵךְ" וגו' (שיר השירים ז, י). וְדִלְמָא כִּדְרַבִּי יוֹחָנָן, דַּאֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: כָּל מִי שֶׁאוֹמְרִין הֲלָכָה מִשְּׁמוֹ בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ שִׂפְתוֹתָיו דּוֹבְבוֹת בַּקֶּבֶר, שֶׁנֶּאֱמַר: "דּוֹבֵב", וגו' (שם). עַד שֶׁאָמַר לָהֶם הַמִּקְרָא הַזֶּה: "אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם" (דברים יא, ט), "לָכֶם" לֹא נֶאֱמַר: "אֶלָּא לָהֶם" – מִכָּאן לִתְחִיַּת הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: מִן הַמִּקְרָא הַזֶּה: "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים" וגו' (שם ד, ד), מַה הַיּוֹם כֻּלְּכֶם חַיִּים אַף לָעוֹלָם הַבָּא כֻּלְּכֶם חַיִּים.
הנך שוכב. מת אתה וקם שתחיה לעתיד לבא והאי וקם אהנך קאי: ודלמא וקם העם הזה וזנה. דלקמיה קאי ולא אדלעיל והוא אחד משלש מקראות שאין להם הכרע: יחיו מתיך. המתים בארץ ישראל יחיו: נבלתי יקומון. אפילו הנפלים יחיו: ודלמא מתים שהחיה יחזקאל. דהאי קרא יחיו מתיך ישעיה אמרו והוא קודם ליחזקאל שנתנבא בימי חזקיה והיה מתנבא פסוק זה על שהיה עתיד יחזקאל להחיות מתים אבל לעוה"ב לא: וחכך כיין הטוב וגו'. וסיפיה דקרא דובב שפתי ישנים היינו שיחיו המתים וידברו: דובב. כלומר נעות ומתנודדות שמרחשין שפוותייהו בעלמא מעט בתוך הקבר אבל אין חיין ויוצאין לאויר העולם וכדרבי יוחנן: עד שאמר להם. לא קבלו ממנו עד שאמר להם וכו' חיים כלכם היום דהאי היום מיותר הוא דמצי למכתב חיים כלכם מה ת"ל היום כהיום מה היום וכו':
וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ: שָׁאֲלָה קְלוֹפַתְרָא מַלְכְּתָא אֶת רַבִּי מֵאִיר, אָמְרָה לֵיהּ: יְדַעְנָא דְּשִׁכְבֵי חַיֵּי, דִּכְתִיב: "וְיָצִיצוּ מֵעִיר כְּעֵשֶׂב הָאָרֶץ" (תהלים עב, טז), אֶלָּא מַאי הִיא, כְּשֶׁהֵן עוֹמְדִין – בִּלְבוּשֵׁיהֶן הֵן עוֹמְדִין אוֹ עֲרוּמִין עוֹמְדִין? אָמַר לָהּ קַל וָחֹמֶר מִחִטָּה: וּמַה חִטָּה שֶׁנִּקְבֶּרֶת עֲרוּמָה יוֹצֵאל בְּכַמָּה מַלְבּוּשִׁין, צַדִּיקִים שֶׁנִּקְבָּרִין בִּלְבוּשֵׁיהֶן – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.
דשכבי חיי. דמתים חיים דכתיב ויציצו מעיר שעתידין ישראל לציץ ולפרוח מעיר ירושלים וכדאמרינן הקב"ה עושה להם מחילות לצדיקים והולכין ועולין לירושלים:
אֲמַר לֵיהּ קֵיסָר לְרַבָּן גַּמְלִיאֵל: מְנָא לְכוּ דִּשְׁכְבֵי חַיֵּי; הָא הֲווּ עַפְרָא וְעַפְרָא מִי קָא חַיֵּי? אָמְרָה לֵיהּ בְּרַתֵּיהּ: שָׁבְקֵיהּ, דַּאֲנָא מָדַרְנָא לֵיהּ תְּיוּבְתָא. אָמְרָה לֵיהּ: שְׁנֵי יוֹצְרִים יֵשׁ בְּעִירֵנוּ, אֶחָד יוֹצֵר מִן הַמַּיִם וְאֶחָד יוֹצֵר מִן הֶעָפָר. אֵיזֶה מֵהֶם מְשֻׁבָּח? אָמַר לָהּ: זֶה הַיּוֹצֵר מִן הַמַּיִם, אָמְרָה לֵיהּ: מִן הַמַּיִם יוֹצֵר, מִן הֶעָפָר, לֹא כָל שֶׁכֵּן. וְאִם אִי אַתָּה מַאֲמִין, צֵא וּרְאֵה עַכְבָּר, שֶׁהַיּוֹם חֶצְיוֹ בָּשָׂר וְחֶצְיוֹ אֲדָמָה – לְמָחָר הִשְׁרִיץ וְנַעֲשָׂה כֻּלּוֹ בָּשָׂר. וְאִם תֹּאמַר לִזְמַן מְרֻבֶּה, צֵא וּרְאֵה בָּהָר, שֶׁאֵין שָׁם אֶלָּא חִלָּזוֹן אֶחָד – לְמָחָר יָרְדוּ גְּשָׁמִים וְנִתְמַלֵּא כָּל הָהָר כֻּלּוֹ חֶלְזוֹנוֹת.
אמרה ליה ברתיה דקיסר. לרבן גמליאל שבקיה: שני יוצרים וכו'. משל הוא אילו היו שני יוצרים בעירנו אחד יוצר כלים מן המים וכו': אמרה. אם מזרע שהיא כמים הוא מוליד מן העפר לא כל שכן שבידו: ואם אי אתה מאמין. שהקדוש ברוך הוא יוצר מן העפר ראה עכבר שקורין פעל"ד מיי"ז בל"א שאין נבראין על ידי תולדה כדרך הנולדים אלא באים מן העפר והיום מתחיל לצמוח ולברוא ולצאת מן העפר ולמחר מהלך כשהוא נברא ושמא תאמר לזמן מרובה שאותו שרץ אינו נברא לאלתר אלא לזמן מרובה שבוע או שבועים ותהא סבור שאין הקב"ה מחיה המתים לפי שעה לך עלה להר וכו' חלזון תולעת שיוצא מן הים אחד לשבעים שנה וצובעין בדמו תכלת ולכתחלה אינו נראה בכל ההר אלא חלזון א' ולמחר שהגשמים יורדין מתמלא כולו חלזונות שביצי חלזון ראשון משריצין כולן אלמא יש בידו לחיות לפי שעה:
בְּמַתְנִיתָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל תָּנָא: קַל וָחֹמֶר מִכְּלֵי זְכוּכִית: וּמַה כְּלֵי זְכוּכִית שֶׁעֲמִידָתָן בְּכֹחוֹ שֶׁל בָּשָׂר וָדָם – יֵשׁ לָהֶם תַּקָּנָה; בָּשָׂר וָדָם שֶׁעֲמִידָתוֹ בְּכֹחַ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.
דבי רבי ישמעאל תנא קל וחומר מכלי זכוכית. זו היא תשובה שהשיבה לאביה מה כלי זכוכית שעמלן ברוח של אדם שכשהוא עושה אותו יש לו שפופרת ונופח לתוכה ועושה הכלי יש להם תקנה כשנשברו להתיכן ולחזור ולעשות מהן כלי מכל שכן האדם שברוח של הקב"ה שנאמר ויפח באפיו נשמת חיים:
אֲמַר לֵיהּ הַהוּא מִינָאָה לְרַבִּי אַמֵּי: אָמְרִיתוּ, דִּמְתָיָיא חָיוּ; הָא הֲווּ עַפְרָא? אֲמַר לֵיהּ: אֶמְשֹׁל לְךָ מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁאָמַר לַעֲבָדָיו: לְכוּ וּבְנוּ לִי פַלְטֵרִין גְּדוֹלִים בְּמָקוֹם שֶׁאֵין שָׁם מַיִם וְעָפָר. הָלְכוּ וּבָנוּ לוֹ. לְיָמִים נָפְלוּ. אָמַר לָהֶם, חִזְרוּ וּבְנוּ אֹתָן בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ עָפָר וּמַיִם. אָמְרוּ לוֹ: אֵין אָנוּ יְכוֹלִין. כָּעַס עֲלֵיהֶם וְאָמַר לָהֶם: וּמַה בְּמָקוֹם שֶׁאֵין שָׁם עָפָר וּמַיִם בְּנִיתֶם, עַכְשָׁיו שֶׁיֵּשׁ שָׁם מַיִם וְעָפָר – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.
עכשיו. לכו ובנו במקום שיש לכם עפר ומים ונוח לבנות ולעשות לבנים והכי נמי הקב"ה יצר את האדם מטפה קטנה שאין בה ממש וכל שכן שיכול לבראתו מן העפר אי נמי כל העולם כולו יצר בתוהו:
אֲמַר לֵיהּ הַהוּא מִינָאָה לִגְבִיהָה בֶּן פְּסִיסָא: וַי לְכוֹן, חַיָּבַיָּא, דַּאֲמְרִיתוּ דְּמֵתַיָּא חָיוּ; הַשְׁתָּא מָאן דְּחָיוּ מֵתֵי – מָאן דְּמֵתֵי חָיוּ? אֲמַר לֵיהּ: וַי לְכוֹן, חַיָּבַיָּא, דַּאֲמְרִיתוּ דְּמְתֵיָא לָא קָא חָיוּ; הַשְׁתָא מָאן דְּלָא הֲווּ – הֲווּ, וּמָאן דַהֲווּ – לָא כָל שֶׁכֵּן. אֲמַר לֵיהּ: "חַיָּבַיָּא" קָרִית לָן, אִי קָאִימְנָא בְּטַשְׁנָא בָּךְ וּמָפֵיקְנָא לְעַקְמִימוּתָךְ מִינָךְ. אֲמַר לֵיהּ: אִם אַתָּה עוֹשֶׂה כֵן – רוֹפֵא אֻמָּן תִּקָּרֵא וְשָׂכָר הַרְבֵּה תִּטּוֹל.
גביהה בן פסיסא. כך שמו והיתה לו עקמומית בגבו כדלקמן: ווי לכון חייביא. אוי לכם רשעים: דחיי מתי. אותן שהן חיין רואין אנו שמתים והיאך יעלה על דעתנו שמתים חוזרין וחיין: דלא הוו. אותן שלא היו מעולם נוצרין ונולדין וחיין ואותן שהיו כבר לא כל שכן שחוזרין וחיין: אמר ליה חייביא קרית לי וכו'. בא לקנתרו: בטשנא. בועט אני ברגלי ומוציא לעקמימותך מנך:
וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ (שם צא, ב): רָבָא רְמֵי: כְּתִיב: "אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה" (דברים לב, לט) וּכְתִיב: "מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא" (שם), הַשְׁתָא אַחְיֵיהּ מַחְיֵי, אַסּוּיֵי מִיבָעֵי לֵיהּ? אֶלָּא אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מַה שֶּׁאֲנִי מֵמִית אֲנִי מְחַיֶּה וּמַה שֶּׁמָּחַצְתִּי אֲנִי אֶרְפָּא. תַּנְיָא נַמֵּי הָכֵי, "אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה", יָכוֹל מִיתָה בְּאֶחָד וְחַיִּים בְּאֶחָד, כְּדֶרֶךְ שֶׁהָעוֹלָם נוֹהֵג? תַּלְמוּד לוֹמַר: "מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא", מַה מַּכָּה וּרְפוּאָה בְּאֶחָד אַף מִיתָה וְחַיִּים בְּאֶחָד, מִכָּאן תְּשׁוּבָה לָאוֹמְרִים "אֵין תְּחִיַּת הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה".
כתיב אני אמית ואחיה. דמשמע כשם שאני ממית את האדם כך אני מחייהו כשמת בעל מום עומד וחי בעל מום וכתיב מחצתי ואני ארפא שכשהוא מחיה מרפא את המחץ ועומד שלם: מה שמחצתי. שלאחר כן מתרפא עומדין במומן ומתרפאין: מיתה באחד וחיים באחד. והכי קאמר אני ממית אדם זה ומחיה אדם אחר כדרך שהעולם נוהג שזה מת וזה נולד: מה מכה ורפואה באחד. שאין רפואה אלא במקום מחץ:
רֵישׁ לָקִישׁ רְמֵי: כְּתִיב "אָז יְדַלֵּג כָּאַיָּל פִּסֵּחַ" (ישעיה לה, ו) וּכְתִיב: "בָּם עִוֵּר וּפִסֵּחַ" (ירמיה לא, ז), הָא כֵּיצָד? עוֹמְדִים בְּמוּמָן וּמִתְרַפְּאִין.
בם עור ופסח. שחיין עם מומן וכתיב אז ידלג כאיל פסח דמשמע שמתרפאין אלא עומדין במומן ואחר כך מתרפאין:
רַב חִסְדָּא רְמֵי: כְּתִיב "וְחָפְרָה הַלְּבָנָה וּבוֹשָׁה הַחַמָּה" (ישעיה כד, כג) וּכְתִיב "וְהָיָה אוֹר־הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה" (שם ל, כו)? לָא קָשְׁיָא, הָא לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ הָא לָעוֹלָם הַבָּא. וְלִשְׁמוּאֵל דַּאֲמַר: אֵין בֵּין הָעוֹלָם הַזֶּה לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ אֶלָּא שִׁעְבּוּד מַלְכֻיּוֹת בִּלְבַד? לָא קָשְׁיָא, הָא בְּמַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל הָא בְּמַחֲנֵה שְׁכִינָה.
וחפרה הלבנה ובושה החמה. דמשמע שיהא אורם כהה וכתיב והיה אור הלבנה כאור החמה: הא לימות המשיח. כשיכלה השעבוד והיה אור הלבנה כאור החמה ולעתיד לבא חפרה הלבנה ובושה החמה מרוב נגהם של צדיקים: ולשמואל דאמר. בדוכתא אחריתא: אין בין העולם הזה וכו'. אידי ואידי לעולם הבא אלא כאן במחנה שכינה וחפרה מזיו השכינה כאן במחנה צדיקים והיתה וגו':
עוּלָא רְמֵי: כְּתִיב: "בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח" (שם כה, ח) וּכְתִיב "כִּי הַנַּעַר בֶּן־מֵאָה שָׁנָה יָמוּת" (שם סה, כ)? לָא קָשְׁיָא, הָא בְיִשְׂרָאֵל, הָא בְּאוּמוֹת הָעוֹלָם. וְאוּמוֹת הָעוֹלָם חַיִּים לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ? אִין, דִּכְתִיב: "וְעָמְדוּ זָרִים וְרָעוּ צֹאנְכֶם" (שם סא, ה).
בלע המות לנצח. דלעתיד לבא מאחר שחיין שוב אינן מתים וכתיב כי הנער כלומר כשימות אדם לעתיד ומת בן ק' שנה יאמרו נער הוא מת כי הנער בן מאה שנה ימות אלמא מתים: ישיר. משמע לעתיד:
תַּנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: מִנַּיִן לִתְחִיַּת הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה? שֶׁנֶּאֱמַר: "אָז יָשִׁיר־מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות טו, א), "אָז שָׁר" לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא יָשִׁיר, מִכָּאן לִתְחִיַּת הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה. כַּיּוֹצֵא בַדָּבָר אַתָּה אוֹמֵר: "אָז יִבְנֶה יְהוֹשֻׁעַ" מִזְבֵּחַ" (יהושע ח, ל), "בָּנָה" לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא יִבְנֶה, מִכָּאן לִתְחִיַּת הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה.
אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִנַּיִן לִתְחִיַּת הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה? שֶׁנֶּאֱמַר: "קוֹל צֹפַיִךְ נָשְׂאוּ קוֹל יַחְדָּו יְרַנֵּנוּ" (ישעיה נב, ח), "רִנְּנוּ" לֹא נֶאֱמַר: אֶלָּא יְרַנֵּנוּ, מִכָּאן לִתְחִיַּת הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה. וְאָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: עֲתִידִין כָּל הַנְּבִיאִים כֻּלָּם לוֹמַר שִׁירָה בְּפֶה אֶחָד, שֶׁנֶּאֱמַר: "קוֹל צֹפַיִךְ נָשְׂאוּ קוֹל יַחְדָּו יְרַנֵּנוּ".
נשאו קול יחדו. היינו קול אחד צופיך המביטים ורואין הנבואה:
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: מִנַּיִן לִתְחִיַּת הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה? שֶׁנֶּאֱמַר: "אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ עוֹד יְהַלְלוּךָ סֶּלָה" (תהלים פד, ה), "הִלְּלוּךָ" לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא יְהַלְּלוּךָ, מִכָּאן לִתְחִיַּת הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה.
אלא יהללוך. כולם לשון עתיד בעת הגאולה יהללו וישירו:
אָמַר מַר זוּטְרָא: מִנַּיִן לִתְחִיַּת הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה? שֶׁנֶּאֱמַר: "יְחִי רְאוּבֵן וְאַל־יָמֹת" (דברים לג, ו), "יְחִי רְאוּבֵן", בָּעוֹלָם הַזֶּה; "וְאַל־יָמֹת", בָּעוֹלָם הַבָּא. רַב אַשֵּׁי אָמַר: מֵהָכָא, "וְרַבִּים מִיְּשֵׁנֵי אַדְמַת־עָפָר יָקִיצוּ" (דניאל יב, ב). רָבִינָא אָמַר: מֵהָכָא, "וְאַתָּה לֵךְ לַקֵּץ וְתָנוּחַ וְתַעֲמֹד לְגֹרָלְךָ לְקֵץ הַיָּמִין" (שם שם, יג).
ואתה לך לקץ ותנוח ותעמוד וגו'. רמז לו שימות ויעמוד לאחר מכן לקץ שעתיד הקב"ה להחזיר ימינו לפניו שהרי כתיב השיב אחור ימינו:
אָמַר רַב טוֹבִי אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא: מַאי דִּכְתִיב "שְׁאוֹל וְעֹצֶר רָחַם" (משלי ל, טז) וְכִי מַה עִנְיַן שְׁאוֹל אֵצֶל עֹצֶר רָחַם? לוֹמַר לְךָ: מַה רֶחֶם מַכְנִיס וּמוֹצִיא אַף שְׁאוֹל מַכְנִיס וּמוֹצִיא. וַהֲלֹא דְבָרִים קַל וָחֹמֶר: וּמָה רֶחֶם שֶׁמַּכְנִיסִים בּוֹ בַּחֲשַׁאי מוֹצִיאִין מִמֶּנּוּ בְּקוֹלֵי קוֹלוֹת, שְׁאוֹל שֶׁמַּכְנִיסִין בָּהּ בְּקוֹלֵי קוֹלוֹת אֵינוֹ דִּין שֶׁמּוֹצִיאִין מִמֶּנָּה בְּקוֹלֵי קוֹלוֹת. מִכָּאן תְּשׁוּבָה לָאוֹמֵר "אֵין תְּחִיַּת הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה".
שאול ועוצר רחם. ארץ לא שבעה מים קבר לא שבע ממתים ועוצר רחם בית הרחם שהוא קצר ועצור לא ישבע מבעילות וכן ארץ לא שבעה מים וכי מה ענין שאול וכו' למה נסמכו הני אהדדי: מכניס. הזרע ומוציא הולד אף שאול מכניס ומוציא לתחיית המתים: בקולי קולות. שהאשה צועקת בחבלי לידה: שמכניסין בה בקולי קולות. בבכי גדול קוברין את המת אינו דין שמוציאין אותו בקולי קולות שנאמר יתקע בשופר גדול:
תָּנָא דְּבֵי אֵלִיָּהוּ: כָּל הַצַּדִּיקִים שֶׁעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחֲיוֹת שׁוּב אֵין חוֹזְרִין לַעֲפָרָן, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהָיָה הַנִּשְׁאָר בְּצִיּוֹן וְהַנּוֹתָר בִּירוּשָׁלַםִ קָדוֹשׁ יֵאָמֶר לוֹ" (ישעיה ד, ג), מַה קָּדוֹשׁ לְעוֹלָם קַיָּם, אַף הֵם לְעוֹלָם קַיָּמִים. וְאִם תֹּאמַר: אֶלֶף שָׁנִים שֶׁמְּחַדֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת עוֹלָמוֹ, דִּכְתִיב: "וְנִשְׂגַּב ה' לְבַדּוֹ בַּיּוֹם הַהוּא" (שם ב, יא) מַה הֵן עוֹשִׂין? הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה לָהֶם כְּנָפַיִם וְשָׁטִין בְּלֵב יָם, שֶׁנֶּאֱמַר: "עַל־כֵּן לֹא נִירָא בְּהָמִיר אָרֶץ" וגו' (תהלים מו, ג). וְשֶׁמָּא תֹּאמַר: יֵשׁ לָהֶם צַעַר, תַּלְמוּד לוֹמַר: "וְקוֹוֵי ה' יַחֲלִיפוּ כֹחַ" (ישעיה מ, לא).
שעתיד הקדוש ברוך הוא להחיות. לימות המשיח לאחר שיחיו שוב אין חוזרין לעפרן בין לימות המשיח בין לעוה"ב אלא הבשר מתקיים עליהם עד שישובו ויחיו לעתיד לבא: מה קדוש. הקב"ה שנאמר כי קדוש אני ה' אלהיכם אף אתם קדושים תהיו קיימים לעולם ועד: אלף שנים. שעתיד הקב"ה לחדש את עולמו ויהיה עולם זה חרב אלף שנים אותן צדיקים היכן הם הואיל ואינן נקברין בארץ: לא נירא בהמיר ארץ. כשמחליף הקב"ה את הארץ לא נירא לפי שאנו בלב ימים: וקוי ה' יחליפו כח. שיהא להם כח לשוט ולעופף בלי צער:
הָא לָמַדְנוּ תְחִיַּת הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה בְּכַמָּה פָנִים. מִכָּאן שֶׁחַיָּב אָדָם לְהַאֲמִין בְּדָבָר זֶה בִּכְלַל כָּל הַנִּסִּים כֻּלָּם. וְהַכּוֹפֵר בּוֹ – כּוֹפֵר בְּכָל הַתּוֹרָה: וְהַמַּאֲמִין בּוֹ וְנוֹהֵג כַּשּׁוּרָה וּמְצַפֶה לִישׁוּעָה וּמְחַכֶּה לִתְחִיַּת הַמֵּתִים – יִזְכֶּה לִרְאוֹתוֹ, וְעָלָיו נֶאֱמַר: "אַשְׁרֵי הַמְחַכֶּה וְיַגִּיעַ" וגו' (דניאל יב, יב).
ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א
לזכות רבי יצחק אבוהב זיע"א ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים ומתים.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' זרח חוטר שליט"א
ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א עם פירוש נפש יהודה חברו החכם מוהר"ר משה פרנקפורט דיין ק"ק אמשטרדם מהדורה מיוחדת – אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5