פֶּרֶק שֵׁנִי [רנז] – ספר מנורת המאור עם פירוש

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א עם פירוש פֶּרֶק שֵׁנִי [רנז] – ספר מנורת המאור עם פירוש
תוכן עניינים הצג

הַלּוֹמֵד תּוֹרָה וּמְקַיְּמָהּ כַּדִּין וְכַהֲלָכָה נִקְרָא "צַדִּיק" וְהַמַּפְלִיג יוֹתֵר מֵהָרָאוּי עָלָיו, לְהֵיטִיב לְמִי שֶׁאֵין לוֹ חֹק עָלָיו, אוֹ לְמִי שֶׁהוּא מְחֻיָּב בַּעֲשׂוֹת עִמּוֹ יוֹתֵר מֵהָרָאוּי, נִקְרָא "חָסִיד". וְעַל זֶה אָמְרוּ: לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין. וְעַל זֹאת הַמַּעֲלָה בַּמִּדּוֹת מוֹסִיף אָדָם כְּפִי הַיִּתְרוֹן שֶׁיֵּשׁ לוֹ בַּמַּעֲלוֹת הַשִּׂכְלִיּוֹת. וְעַל זֶה אָמְרוּ בְּפֶרֶק שֵׁנִי דְאָבוֹת: וְלֹא עַם הָאָרֶץ חָסִיד. נִמְצָא שֶׁיִּתְרוֹן חֲסִידוּתוֹ וְצִדְקוּתוֹ כְּפִי יִתְרוֹן חָכְמָתוֹ וּשְׁלֵימוּתוֹ, לְפִיכָךְ כָּל אֶחָד וְאֶחָד מוֹסִיף בְּמַעֲלָתוֹ בָּעוֹלָם הַבָּא כְּפִי שְׁלֵמוּתוֹ.

להיטיב למי שאין לו חק עליו. שלא נצטוה לעשות לו כזה והוא עושה זה המעולה שבמדות: מוסיף. שנצטוה על דבר שמחויב לעשות כן רק שהוא עושה יותר לפנים משורת הדין לפי שכלו וחכמתו הטוב שיש בו עושה יותר במעשיו הטובים: ולא עם הארץ חסיד. מאחר שלא למד אין בו שכל להשיג לעשות לפנים משורת הדין ואף הטוב שעושה אינו יודע לעשות בדרך חסידות עד שלפעמים חוטא בצדקתו יותר ממה שירויח בו: מוסיף. לו חלק בעולם הבא כפי שלימות מצותיו שהוא עושה:

וְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, פֶּרֶק שׁוֹאֵל אָדָם (קנב, א): "כִּי־הוֹלֵךְ הָאָדָם אֵל־בֵּית עוֹלָמוֹ" (קהלת יב, ה), אָמַר רַבִּי יִצְחָק: מְלַמֵּד שֶׁכָּל צַדִּיק וְצַדִּיק עוֹשִׂין לוֹ מָדוֹר לְפִי כְבוֹדוֹ. מָשָׁל לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁנִּכְנַס הוּא וַעֲבָדָיו לִמְדִינָה, כְּשֶׁהֵן נִכְנָסִין – כֻּלָּן נִכְנָסִים בְּשַׁעַר אֶחָד; וּכְשֶׁהֵן לָנִין – נוֹתְנִין לְכָל אֶחָד וְאֶחָד מָדוֹר לְפִי כְבוֹדוֹ.

מדור לפי כבודו. מדלא כתיב אל בית העולם ש"מ כל אחד ואחד לבית המוכן לו: בשער אחד. אף כאן הכל מתים בענין אחד:

וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּסוֹף פֶּרֶק בַּתְּרָא דְּתַעֲנִיּוֹת (לא, א): אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת מָחוֹל לַצַּדִּיקִים בְּגַן עֵדֶן וְכָל אֶחָד וְאֶחָד מַרְאֶה עָלָיו בְּאֶצְבָּעוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הִנֵּה אֱלֹהֵינוּ זֶה קִוִּינוּ וגו' נָגִילָה וגו' (ישעיה כה, ט).

מחול. סביב לשון מחול הכרם כמו ויצאת במחול משחקים: הנה אלהינו זה. שעשה לנו הישועות והנחונות שיהיה נוכחם ולזה קוינו ויושיענו היינו ישועת ה':

וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּפִרְקָא קַמָּא דִּמְגִלָּה (טו, ב): אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִהְיוֹת עֲטָרָה בְּרֹאשׁ כָּל צַדִּיק וְצַדִּיק, שֶׁנֶּאֱמַר: "בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' צְבָאוֹת לַעֲטֶרֶת צְבִי וְלִצְפִירַת תִּפְאָרָה" (שם כח, ה). מַאי "לַעֲטֶרֶת צְבִי"? לָעוֹשִׂין צִבְיוֹנוֹ; "לִצְפִירַת תִּפְאָרָה"? לַמְצַפִּין לְתִפְאַרְתּוֹ. יָכוֹל לַכֹּל? תַּלְמוּד לוֹמַר: "לִשְׁאָר עַמּוֹ" (שם), לְמִי שֶׁמֵּשִׂים עַצְמוֹ כְּשִׁירַיִם. "וּלְרוּחַ מִשְׁפָּט" (שם שם, ו), זֶה הַדָּן אֶת יִצְרוֹ. "לַיּוֹשֵׁב עַל־הַמִּשְׁפָּט" (שם), זֶה הַדָּן דִּין אֱמֶת לַאֲמִתּוֹ. "וְלִגְבוּרָה" (שם), זֶה הַמִּתְגַּבֵּר עַל יִצְרוֹ. "מְשִׁיבֵי מִלְחָמָה" (שם), אֵלּוּ שֶׁנּוֹשְׂאִים וְנוֹתְנִים בְּמִלְחַמְתָּהּ שֶׁל תּוֹרָה. "שָׁעְרָה", שֶׁמַּשְׁכִּימִין וּמַעֲרִיבִין בְּשַׁעֲרֵי בָתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת. אָמְרָה מִדַּת הַדִּין לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מַה נִּשְׁתַּנּוּ אֵלּוּ מֵאֵלּוּ? אָמַר לָהּ: "וְגַם־אֵלֶּה בַּיַּיִן שָׁגוּ וגו' פָּקוּ פְּלִילִיָּה" (שם שם, ז), אֵין פָּקוּ אֶלָּא גֵּיהִנֹּם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְלֹא־תִהְיֶה זֹאת לְךָ לְפוּקָה וּלְמִכְשׁוֹל" (שמואל־א כה, לא) וְאֵין פְּלִילִיָּה אֶלָּא דַּיָּנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְנָתַן בִּפְלִילִים" (שמות כא, כב).

להיות עטרה. הקב"ה יתן לכל צדיק עטרה של כבוד על ראשו לתפארת ולצפירת לעטרת תפארת: לעושין צביונו. רצון הקב"ה בעוה"ז ומצפין ומביטין ומקוין לתפארת זו שיהיה להם בעוה"ב: יכול לכל. יהיה עטרת תפארת אפילו לרשעים ת"ל לשאר ודורש לשאר לשון שארית כמו דבר הנותר שאינו נחשב כלומר אדם טפל ולא עיקר שהם שפלים בעוה"ז ועוסקין בתורה: לרוח משפט זה הדין את יצרו. שכופהו לשוב בתשובה ומתגבר עליו ואינו הולך אחריו לעבור עבירה: שערה. שעושין שיעורין לפתוח דלתות בהמ"ד בהשכמה ולאחר זמן נעילתו: אלו מאלו. שאלו באים לגיהנם ואלו לג"ע: אמר לה. הקב"ה גם אלה ביין שגו כמו ששגו אלו שהם בגיהנם כלומר נעשו כמשוגעין ע"י רבוי שתיית יין וחוטאין לפני ע"כ פקו הגיהנם פליליה דינם שידונו בגיהנם:

וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּמַסֶּכֶת בַּתְרָא, בְּפֶרֶק הַמּוֹכֵר אֶת הַסְּפִינָה (עה, א): אָמַר רַבָּה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת לְכָל צַדִּיק וְצַדִּיק שֶׁבַע חֻפּוֹת בְּגַן עֵדֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּבָרָא ה' עַל כָּל־מְכוֹן הַר־צִיּוֹן וְעַל־מִקְרָאֶיהָ עָנָן יוֹמָם וְעָשָׁן וְנֹגַהּ אֵשׁ לֶהָבָה לָיְלָה כִּי עַל־כָּל־כָּבוֹד חֻפָּה" (ישעיה ד, ה). מַאי "עַל־כָּל־כָּבוֹד חֻפָּה"? מְלַמֵּד שֶׁכָּל אֶחָד וְאֶחָד עוֹשִׂין לוֹ חֻפָּה לְפִי כְבוֹדוֹ. וְעָשָׁן בְּחֻפָּה לָמָּה לִי? אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: כָּל מִי שֶׁעֵינָיו צָרוֹת בְּתַלְמִיד חָכָם בָּעוֹלָם הַזֶּה מִתְמַלְּאוֹת עֵינָיו עָשָׁן לָעוֹלָם הַבָּא. וְאֵשׁ בְחֻפָּה לָמָּה לִי? אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: מְלַמֵּד שֶׁכָּל אֶחָד וְאֶחָד נִכְוָה מֵחֻפָּתוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ. אוֹי לָהּ לְאוֹתָהּ בּוּשָׁה, אוֹי לָהּ לְאוֹתָהּ כְלִימָה.

ענן יומם. א' ועשן ב' ונוגה ג' אש ד' להבה ה' כי על כל כבוד ו' חופה ז': שעיניו צרות. שלא להנאותו מנכסיו: נכוה. נחרך ונשרף חופתו של קטן מחופתו של חבירו הגדול ממנו עד שצריך להרחיק ממנו:

וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּפֶרֶק שׁוֹאֵל אָדָם (שבת קנב, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: "וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל־הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ" (קהלת יב, ז), תְּנָה לוֹ כְּמוֹ שֶׁנִּתְנָה לְךָ. מָשָׁל לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁחִלֵּק בִּגְדֵי מַלְכוּת לַעֲבָדָיו. פִּקְּחִים שֶׁבָּהֶם קִפְּלוּם וְהִנִּיחוּם בְּקֻפְסָא, טִפְּשִׁים שֶׁבָּהֶם הָלְכוּ וְעָשׂוּ בָּהֶן מְלָאכָה. וּכְשֶׁבִּקֵּשׁ הַמֶּלֶךְ אֶת כֵּלָיו, פִּקְחִים שֶׁבָּהֶם הֶחְזִירוּם כְּשֶׁהֵם מְגֹהָצִים, טִפְּשִׁים שֶׁבָּהֶם הֶחֱזִירוּם כְּשֶׁהֵם מְלֻכְלָכִים. שָׂמַח הַמֶּלֶךְ לִקְרַאת הַפִּקְּחִים וְכָעַס לִקְרַאת הַטִּפְּשִׁים. עַל הַפִּקְּחִים אָמַר: יִנָּתְנוּ כֵלַי לָאוֹצָר וְהֵם יֵלְכוּ לְבָתֵיהֶם לְשָׁלוֹם; וְעַל הַטִּפְּשִׁים אָמַר: כֵּלַי יִנָּתְנוּ לִכְבִיסָה וְהֵם יֵחָבְשׁוּ בְּבֵית הָאֲסוּרִים. עַל גּוּפָן שֶׁל צַדִּיקִים אוֹמֵר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: "יָבוֹא שָׁלוֹם יָנוּחוּ עַל־מִשְׁכְּבוֹתָם" (ישעיה נז, ב) וְעַל נִשְׁמָתָן הַכָּתוּב אוֹמֵר: "וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים" וגו' (שמואל־א כה, כט). וְעַל גּוּפָן שֶׁל רְשָׁעִים הוּא אוֹמֵר: "אֵין שָׁלוֹם אָמַר ה' לָרְשָׁעִים" (ישעיה מח, כב) וְעַל נִשְׁמָתָן הוּא אוֹמֵר: "וְאֵת נֶפֶשׁ אֹיְבֶיךָ יְקַלְּעֶנָּה בְּתוֹך כַּף הַקָּלַע" וגו' (שמואל־א כה, כט). תַּנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: נִשְׁמוֹתֵיהֶן שֶׁל צַדִּיקִים גְּנוּזוֹת תַּחַת כִּסֵּא הַכָּבוֹד, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה" וגו': וְשֶׁל רְשָׁעִים – זוֹמְמוֹת וְהוֹלְכוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאֵת נֶפֶשׁ אֹיְבֶיךָ" וגו'.

אשר נתנה. קרא יתירה הוא לדרש הוי זהיר שתשיבנה אליו כמו שנתנה לך נקיה בלא עון: קפלום. הבגדים לשון כפילה שמכפיל ומסדר הבגד להניח זה על זה בשוה ומניחם בקופסא בארגז ותיבה שמשימין בהם הבגדים: מגוהצים. מלובנים ומחולקים באבן גלע"ט שטיי"ן בל"א הנקרא חמרתא: כלי ינתנו לאוצר. להצניען אף זו תנתן תחת כסא הכבוד: לכביסה. ללבנן אף זו לגיהנם לצורפם שם: בבית האסורים. בגיהנם בחושך בלא אור ושלוה: צרורה בצרור החיים. את ה' אלהיך עמו בכסאו: כף הקלע. רוחב הרצועה שנותן האבן לתוכה לקלע עשויה כמין כף: זוממות. כמו בזממא דפרזלא חבושות בבית הסוהר והולכת לגיהנם:

וְגָרְסִינָן נַמֵּי הָתָם (שבת קנג, א): וְאַף שְׁלֹמֹה אָמַר בְּחָכְמָתוֹ: "בְּכָל־עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים" (קהלת ט, ח), אָמַר רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי: מָשָׁל לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁזִּמֵּן אֶת עֲבָדָיו לִסְעוּדָה וְלֹא קָבַע לָהֶם זְמָן. פִּקְּחִים שֶׁבָּהֶם קִשְּׁטוּ עַצְמָן וְיָשְׁבוּ עַל פֶּתַח בֵּית הַמֶּלֶךְ, אָמְרוּ: כְּלוּם בֵּית הַמֶּלֶךְ חָסֵר כְּלוּם? טִפְּשִׁין שֶׁבָּהֶם הָלְכוּ לִמְלַאכְתָּן, אָמְרוּ: כְּלוּם יֵשׁ סְעוּדָה שֶׁאֵין בָּהּ טֹרַח? פִּתְאֹם בִּקֵּשׁ הַמֶּלֶךְ אֶת עֲבָדָיו, הַלָּלוּ נִכְנָסִים כְּשֶׁהֵן מְקֻשָּׁטִין וְהַלָּלוּ נִכְנָסִין כְּשֶׁהֵם מְלֻכְלָכִים. שָׂמַח הַמֶּלֶךְ לִקְרַאת הַפִּקְחִים וְכָעַס עַל הַטִּפְּשִׁין. אָמַר: הַלָּלוּ שֶׁקִּשְּׁטוּ עַצְמָן לַסְּעוּדָה יֵשְׁבוּ וְיֹאכְלוּ וְיִשְׁתּוּ וְהַלָּלוּ שֶׁלֹּא קִשְּׁטוּ עַצְמָן לַסְּעוּדָה יַעַמְדוּ וְיִרְאוּ. זִיוַאי, חֲתָנוֹ שֶׁל רַבִּי מֵאִיר, מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אִלְמָלֵי הַלָּלוּ יוֹשְׁבִין וְהַלָּלוּ עוֹמְדִין אֵין לָהֶם בּוּשָׁה, מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאִין כִּמְשַׁמְּשִׁים, אֶלָּא אֵלּוּ וְאֵלּוּ יוֹשְׁבִין, הַלָּלוּ אוֹכְלִין וְהַלָּלוּ רְעֵבִין, הַלָּלוּ שׁוֹתִין וְהַלָּלוּ צְמֵאִין, הַלָּלוּ שְׂמֵחִין וְהַלָּלוּ עֲצֵבִין, דִּכְתִיב: "לָכֵן כֹּה אָמַר־ה' אֱלֹהִים הִנֵּה עֲבָדַי יֹאכֵלוּ וְאַתֶּם תִּרְעָבוּ הִנֵּה עֲבָדַי יִשְׁתּוּ וְאַתֶּם תִּצְמָאוּ הִנֵּה עֲבָדַי יִשְׂמָחוּ וְאַתֶּם תֵּבֹשׁוּ. הִנֵּה עֲבָדַי יָרֹנּוּ מִטּוּב לֵב וְאַתֶּם תִּצְעֲקוּ מִכְּאֵב וּמִשֵּׁבֶר רוּחַ תְּיֵלִילוּ" (ישעיה סה, יג־יד).

בגדיך לבנים. נשמתך טהורה ונקייה: כלום בית המלך חסר. בתמיה הכל מוכן ושמא יבהילנו לבוא פתאום ואנו צריכין ליכנס לסעודה מקושטין: כלום יש סעודה בלא טורח. עדיין יצטרכו של בית המלך לטרוח צרכי סעודה ויש לנו שהות הרבה להתקשט: יעמדו ויראו. ואף לעוה"ב צדיקים יושבים ואוכלים ורשעים עומדים ורואים: רבי מאיר אומר. אין עומדין ורואין שאם כן אף הם היו נראין מן הקרואים ולשמש שכן דרך המשרתים עומדין ואין כאן בושה:

וְכָל אֵלּוּ הַמְּשָׁלִים שֶׁעָשׂוּ רַבּוֹתֵינוּ בְּעִנְיָן זֶה הַכֹּל הוֹלֵךְ אֶל מָקוֹם אֶחָד. וּמִי שֶׁיּוֹדֵעַ לְהִתְדַּמּוֹת בְּשִׂכְלוֹ וּלְצַיֵּר אֶחָד מֵהַמְּשָׁלִים יָבִין הָאֲחֵרִים, אֲבָל הַדָּבָר עָמֹק עָמֹק מִי יִמְצָאֶנּוּ, שֶׁאֵין לְמַעְלָה הֵימֶנּוּ, לְפִי שֶׁהָאָדָם בִהְיוֹתוֹ גּוּפָנִי לֹא יוּכַל לְצַיֵּר הָעִדּוּנִים רוּחָנִיִּים אֶלָּא הַגּוּפָנִיִּים. וְזֶהוּ אֶחָד מִן הַטְּעָמִים אֲשֶׁר לֹא נִכְתָּב בְּפֵירוּשׁ בַּתּוֹרָה שְׂכַר הָעוֹלָם הַבָּא, לְפִי שֶׁאֵין כֹּחַ בָּאָדָם לְצַיְּרוֹ אֶלָּא בְּקֹשִׁי עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל וְדִמְיוֹן. וְעַל הַדָּא אָמְרוּ בְּפֶרֶק אֵין עוֹמְדִין (ברכות לד, ב): אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כָּל הַנְּבִיאִים כֻּלָּם לֹא נִתְנַבְּאוּ אֶלָּא לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ, אֲבָל לָעוֹלָם הַבָּא – "עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה־לוֹ" (ישעיה סד, ג).

ומי שיודע להתדמות. המשלים של תענוגי אכילה ושתיה לדמיון תענוגי עוה"ב שנאמרו רק למשל אם יבין תענוג אחד במשל מתענוגי עוה"ב שנמשלו לתענוגי עוה"ז יבין להתדמות יותר מעוה"ז לתענוגי עוה"ב אבל עמוק להשיג לאדם בשכלו מעלות תענוגי עוה"ב ממש למשול להם משל ודמיון כהויות עוה"ב: העדונים רוחניים. היינו תענוגי עוה"ב שיש לנשמות שהם רוחניות: לפי שאין כח באדם לציירו. ולבא עד תכליתו וא"כ איך יכתבו התורה מאחר שלא יכול להשיג מה שנכתב כאלו לא נכתבו דמיא: לא נתנבאו. הטובות והנחמות שיהיו לישראל רק לימות המשיח אבל לעוה"ב עין לא ראתה לא נראית ולא נגלית לשום נביא מטעם שאין להשיג רוב הטובות ומעלתם לאדם החי:

ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א

לזכות רבי יצחק אבוהב זיע"א ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים ומתים.

בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' זרח חוטר שליט"א

ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א עם פירוש נפש יהודה חברו החכם מוהר"ר משה פרנקפורט דיין ק"ק אמשטרדם מהדורה מיוחדת – אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים

לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5

דילוג לתוכן