הַמִּשְׁפָּט הַיָּשָׁר הוּא קִיּוּם לְיִשְׂרָאֵל בִּכְלָל וְלַדַּיָּן וּלְבַעֲלֵי דִּינִין בִּפְרָט. לְפִיכָךְ, כְּשֶׁהַדַּיָּן יֵשֵׁב לָדוּן יְדַקְדֵּק מְאֹד בַּדָּבָר, שֶׁלֹּא יֵצֵא מִתַּחַת יָדוֹ אֶלָּא מִשְׁפַּט צֶדֶק, וְיֵדַע שֶׁיֵּשׁ מַנְהִיג בָּעוֹלָם, שֶׁהוּא מַשְׁגִּיחַ עַל הַכֹּל וְשׁוֹפֵט עַל הַדַּיָּנִין, כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא. וְיִרְאֶה עַצְמוֹ כְּאִלּוּ עוֹמֵד עָלָיו צוֹפֶה וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְיָדוֹ נְטוּיָה עָלָיו לְהָרְגוֹ אִם יַטֶּה אֶת הַדִּין, כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּסַנְהֶדְרִין (ז, א): אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: לְעוֹלָם יִרְאֶה דַּיָּן עַצְמוֹ כְּאִלּוּ חֶרֶב מֻנַּחַת לוֹ בֵּין יַרְכוֹתָיו וְגֵיהִנֹּם פְּתוּחָה לוֹ מִתַּחְתָּיו, שֶׁנֶּאֱמַר: "הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים וגו'. כֻּלָּם אֲחֻזֵי חֶרֶב וגו' מִפַּחַד בַּלֵּילוֹת" (שיר השירים ג, ז־ח), מִפַּחְדָּהּ שֶׁל גֵּיהִנֹּם שֶׁדּוֹמָה לְלַיְלָה.
הנה מטתו שלשלמה. שכנו של מקום ששים גבורים ת"ח וששים לאו דוקא. מלומדי מלחמה מלחמתה של תורה מפחד שהיו מפחדים שלא יטה הדין ויבואו לגיהנם:
דָּרַשׁ רַבִּי יֹאשִׁיָּה וְאִיתֵימָא רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: מַאי דִּכְתִיב: "בֵּית דָּוִד כֹּה אָמַר ה' דִּינוּ לַבֹּקֶר מִשְׁפָּט" (ירמיה כא, יב), וְכִי לַבֹּקֶר דָּנִין, וַהֲלֹא כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ דָּנִין? אֶלָּא, אִם בָּרוּר לְךָ הַדָּבָר כַּבֹּקֶר שֶׁהוּא אוֹר – אָמְרֵהוּ, וְאִם לָאו – אַל תֹּאמְרֵהוּ. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: מֵהָכָא, "אֱמֹר לַחָכְמָה אֲחֹתִי אָתְּ" (משלי ז, ד), אִם בָּרוּר לְךָ הַדָּבָר כַּאֲחוֹתְךָ שֶׁהִיא אֲסוּרָה לְךָ – אָמְרֵהוּ, וְאִם לָאו – אַל תֹּאמְרֵהוּ.
אם ברור לך הדין כבוקר שהוא מאיר אמרתו. והכי משמע דינו לבוקר הוציאו לאור משפט:
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: עֲשָׂרָה שֶׁיּוֹשְׁבִין בַּדִּין – קוֹלָר תָּלוּי בְּצַוַּאר כֻּלָּם. פְּשִׁיטָא, לָא צְרִיכָא, אֲפִילוּ תַּלְמִיד הַיּוֹשֵׁב לִפְנֵי רַבּוֹ. רַב הוּנָא כִּי הֲוָה אָתֵי קַמֵּיהּ דִּינָא מַכְנִיף וּמַייתֵי עֲשָׂרָה רַבָּנָן מִבֵּי רַב, אָמַר: כִּי הֵיכֵי דְּנִמְטוּ שִׁיבָּא מִכְּשׁוּרָא (כלומר, כדי שיגיע לכל אחד מכם קיסם מקורה).
קולר תלוי. הוא סוגר ברזל הניתן בצואר השבוים כלומר העונש של הטייה יענשו כלם אם אחד הוא מטה הדין והם הניחו לו ורוצים לפטור עצמם לומר הוא הטה ומה לנו בכך: לתלמיד היושב לפני רבו. ובא דין לפני רבו והוא לא נזקק לדבר נענש אם שתק והיה מבין ברבו שטועה: דנמטי שיבא מכשורא. נסורת קטן מן הקורה כלומר שאם נטעה ישתלש העונש בין כלנו ויקלו מעלי:
וְאַל יִתְגָּאֶה אֶת עַצְמוֹ בַּדִּין, דַּאֲמְרִינָן עֲלָהּ: רַב כִּי הֲוָה נָפֵיק לְדִינָא, אֲמַר הָכֵי: בִּצְבוּ נַפְשָׁאִי לִקְטָלָא נָפִיק, וּצְבוּ בֵתֵיהּ לֵיתוֹהֵי עָבֵיד, וְרֵיקָן לְבֵיתֵיהּ עַיֵיל, וּלְוַאי שֶׁתְּהֵא בִיאָה כִיצִיאָה. כִּי הֲוָה חָזֵי אַמְבוּהָ (פירוש: סיעת אנשים) בַּתְרֵיהּ, אֲמַר: "אִם־יַעֲלֶה לַשָּׁמַיִם שִׂיאוֹ וְרֹאשׁ לָעָב יַגִּיעַ. כְּגֶלְלוֹ לָנֶצַח יֹאבֵד רֹאָיו יֹאמְרוּ אַיּוֹ" (איוב כ, ו־ז). מַר זוּטְרָא חֲסִידָא כִּי הֲוָה מְכַתְפֵי לֵיהּ בְּשַׁבַּתָא דְּרִיגְלָא, אֲמַר הָכֵי: "כִּי לֹא לְעוֹלָם חֹסֶן וְאִם־נֵזֶר לְדוֹר וָדוֹר" (משלי כז, כד).
לקטלא נפיק. לעונש הדין ולישא עליו חטא ולעצמו אמר כך: וצבו. וצרכי ביתי אין אני עושה כאן: וריקן לביתיה. שאיני משתכר כאן כלום: ולואי שתהא ביאה. שאחזור לביתי כיציאה כשיצאתי מביתי לדין הלכתי בלא חטא שלא אחטא ואענש: אם יעלה לשמים וגו'. כדי שלא תזוח דעתו עליו כשראה שעושין לו כל כך כבוד שרבים הולכין אחריו לכבודו אמר כך: כגללו. גלל רעי: מכתפי. אותו על הכתף שהיה זקן ואינו יכול לרוץ ומטריח את הצבור לעמוד בפניו לפיכך היו עבדיו נושאין אותו מהר בשבתא דריגלא ששואלין בו בהלכות הרגל:
וַאֲמְרִינָן נַמֵּי עֲלָהּ: אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מִנַּיִן לַדַּיָּן שֶׁלֹּא יַפְסִיעַ עַל רָאשֵׁי עַם קֹדֶשׁ? שֶׁנֶּאֱמַר: "וְלֹא־תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל־מִזְבְּחִי" (שמות כ, כג) וְסָמִיךְ לֵיהּ: "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים" (שם כא, א). "אֲשֶׁר תְּלַמְּדֵם" מִבָּעֵי לֵיהּ? אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה וְאִיתֵימָא רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא: אֵלּוּ כְּלֵי הַדַּיָּנִין.
לא תעלה במעלות. בחזקה ובמרוצה על ראשי עם קודש שכשהיה המתורגמן דורש היה הצבור יושבין לארץ כי כך היה מנהגם שיושבין ברוב על הארץ ובכל מקום שהיו יושבין היו רגליהם אצלם כאילו יושבים על הארץ והפוסע ביניהם לילך ולישב במקומו נראה כמפסיע על ראשן ע"כ היו מקדימין לישב במקומן: וסמיך ליה ואלה המשפטים. כלומר אף לשופטים אני מזהיר: כלי הדיינין. ששייך בהו שימה דבר המטלטל והיינו מקל ורצועה למכות מרדות לפנים בארץ ישראל:
וְאִם אֶפְשָׁר לַדַּיָּן לַעֲשׂוֹת פְּשָׁרָה בֵּין שְׁנֵי הַכִּתּוֹת קֹדֶם שֶׁיֵּדַע לְהֵיכָן הַדִּין נוֹטֶה, כְּדֵי שֶׁיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם בְּאַהֲבָה וּבְשָׁלוֹם, זֶהוּ מִשְׁפָּט שֶׁיֵּשׁ בּוֹ צְדָקָה, כִּדְאִיתָא הָתָם (סנהדרין ו, ב): רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה אוֹמֵר: מִצְוָה לִבְצֹעַ, שֶׁנֶּאֱמַר: "אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ" וגו' (זכריה ח, טז). וַהֲלֹא בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ מִשְׁפָּט אֵין שָׁלוֹם וּבְמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ שָׁלוֹם אֵין מִשְׁפָּט? אֶלָּא, אֵיזֶהוּ מִשְׁפָּט שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שָׁלוֹם? הֱוֵי אוֹמֵר: זֶה בִּצּוּעַ. וְכֵן בְּדָוִד הוּא אוֹמֵר: "וַיְהִי דָוִד עֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לְכָל־עַמּוֹ" (שמואל־ב ח, טו) וְהַלֹּא בְמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ צְדָקָה אֵין מִשְׁפָּט? אֶלָּא, אֵיזֶהוּ מִשְׁפָּט שֶׁיֵּשׁ בּוֹ צְדָקָה? הֱוֵי אוֹמֵר: זֶה בִּצּוּעַ.
מצוה לבצוע. לעשות פשרה בין בעלי דינין:
וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ: רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא אוֹמֵר: שְׁנַיִם שֶׁבָּאוּ לְפָנֶיךָ לְדִין, עַד שֶׁלֹּא תִשְׁמַע אֶת דִּבְרֵיהֶם, אוֹ כְּשֶׁתִּשְׁמַע אֶת דִּבְרֵיהֶם וְאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ לְהֵיכָן הַדִּין נוֹטֶה, אַתָּה רַשַּׁאי לוֹמַר לָהֶם: "צְאוּ וּבִצְעוּ"; כְּשֶׁתִּשְׁמַע אֶת דִּבְרֵיהֶם וְאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ לְהֵיכָן הַדִּין נוֹטֶה, אִי אַתָּה רַשַּׁאי לוֹמַר לָהֶם: "צְאוּ וּבִצְעוּ"; שֶׁנֶּאֱמַר: "פּוֹטֵר מַיִם רֵאשִׁית מָדוֹן וְלִפְנֵי" וגו' (משלי יז, יד), קֹדֶם שֶׁנִּתְגַּלָּה הָרִיב אַתָּה רַשַּׁאי לְנָטְשׁוֹ, לְאַחַר שֶׁנִּתְגַּלָּה לְךָ הָרִיב אִי אַתָּה רַשַּׁאי לְנָטְשׁוֹ.
ואתה יודע. לאחר שנתגלה לך הדין שזה חייב לבעל דין חבירו לשלם אין אתה רשאי לומר עשו פשרה אלא תאמר הדין פלוני אתה חייב לשלם לו ואם הם רוצים אחר כך לעשות פשרה ביניהם הרשות בידם אבל לא ביד בית דין להעלים הדין כשיודעין שהוא חייב ולפתחם בפשרה: לאחר שנתגלה לך הריב אי אתה רשאי לנוטשו. לעזבו ולהעתיקו ממך:
רַבִּי יְהוּדָה בֶּן לָקִישׁ אוֹמֵר: שְׁנַיִם שֶׁבָּאוּ לְפָנֶיךָ לְדִין, אֶחָד רַךְ וְאֶחָד חָזָק, עַד שֶׁלֹּא תִשְׁמַע אֶת דִּבְרֵיהֶם אוֹ מִשֶּׁתִּשְׁמַע אֶת דִּבְרֵיהֶם וְאִי אַתָּה יוֹדֵעַ לְהֵיכָן הַדִּין נוֹטֶה, אַתָּה רַשַּׁאי לוֹמַר לָהֶם: "אֵינִי נִזְקָק לָכֶם", שֶׁמָּא נִתְחַיֵּב חָזָק וְנִמְצָא רוֹדְפוֹ; אֲבָל מִשֶּׁתִּשְׁמַע דִּבְרֵיהֶם וְאַתָּה יוֹדֵעַ לְהֵיכָן הַדִּין נוֹטֶה, אִי אַתָּה רַשַּׁאי לוֹמַר לָהֶם: "אֵינִי נִזְקָק לָכֶם", שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי־אִישׁ" (דברים א, יז). וְאָמַר רַב חָנָן: אַל תַּכְנִיס דְּבָרְךָ מִפְּנֵי אִישׁ. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: מִנַּיִן לְתַלְמִיד שֶׁיּוֹשֵׁב לִפְנֵי רַבּוֹ וְרוֹאֶה זְכוּת לֶעָנִי וְחוֹבָה לֶעָשִׁיר, מִנַּיִן שֶׁלֹּא יִשְׁתֹּק? שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי־אִישׁ", וְהָאֵל יִתְבָּרַךְ יָגֵן בַּעֲדוֹ.
שמא נתחייב חזק ונמצא רודפו. רודף את הדיין להפוך את הדין: שיושב לפני רבו. ובא דין לפני רבו ולא לפניו וראה התלמיד זכות לעני וחובה לעשיר ורבו טועה בדין מנין שלא יחלוק כבוד לרבו וישתוק התלמיד שנאמר לא תגורו מפני איש לא תכניס דבריך מפני איש:
ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א
לזכות רבי יצחק אבוהב זיע"א ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים ומתים.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' זרח חוטר שליט"א
ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א עם פירוש נפש יהודה חברו החכם מוהר"ר משה פרנקפורט דיין ק"ק אמשטרדם מהדורה מיוחדת – אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5