הַמִּתְעַסֵּק בִּקְבוּרַת הַמֵּתִים וְהֶסְפֵּדָם גּוֹמֵל חֶסֶד לְעַצְמוֹ, מִלְּבַד הַחֶסֶד שֶׁעוֹשֶׂה לַמֵּתִים וְלִקְרוֹבֵיהֶם, לְפִי שֶׁבְּהִתְעַסְּקוֹ בָזֶה גוֹרֵם לוֹ לְשַׁבֵּר גְּאוֹן לִבּוֹ וּלְיִרְאָה מִן הַחֵטְא וּלְהַלֵּךְ בְּדַרְכֵי מִצְוָה בְּזָכְרוֹ יוֹם הַמִּיתָה, דְּגָרְסִינָן בְּפֶרֶק שְׁלִישִׁי מֵאָבוֹת: עֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל אוֹמֵר: הִסְתַּכֵּל בִּשְׁלֹשָׁה דְבָרִים וְאֵין אַתָּה בָּא לִידֵי עֲבֵרָה: דַּע מֵאַיִן בָּאתָ וּלָאַיִן אַתָּה הוֹלֵךְ וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן וכו'. וְדָרְשׁוּ אֵלּוּ שְׁלֹשָׁה דְבָרִים מִפָּסוּק: "וּזְכֹר אֶת בּוֹרְאֶיךָ" (קהלת יב, א). דַּאֲמְרִינָן: בְּאֵרְךָ, מִמָּקוֹם שֶׁנֶּחְתַּךְ; וַאֲמְרִינָן בּוֹרְךָ, שֶׁהוּא קִבְרְךָ; וַאֲמְרִינָן: בּוֹרְאֶיךָ, שֶׁהוּא הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ לְיוֹם הַדִּין.
וזכור את בוראך. מלת בוראך דורשין לשון בארך באר שברחם והיינו מטפה סרוחה שהיא מקור הוייתך. בורך בור הקבר והיינו ולאן אתה הולך:
וְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק שׁוֹאֵל אָדָם (שבת קנא, ב): תַּנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: עֲשֵׂה עַד שֶׁאַתָּה מוֹצֵא וּמָצוּי לְךָ וְעוֹדְךָ בְּיָדְךָ. וְאַף שְׁלֹמֹה אָמַר בְּחָכְמָתוֹ: "וּזְכֹראֶת בּוֹרְאֶיךָ בִימֵי בְּחוּרוֹתֶיךָ" וגו', "יְמֵי הָרָעָה" אֵלּוּ יְמֵי הַזִּקְנָה וכו', כִּדְאִיתָא לְעֵיל, בְּפֶרֶק ז מֵחֵלֶק פַּרְנָסַת עֲנִיִּים (סימן קצה).
וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּמַסֶּכֶת מוֹעֵד קָטָן, פֶּרֶק אֵלּוּ מְגַלְּחִין (כח, ב) וּבִכְתֻבּוֹת, פֶּרֶק הַמַּדִּיר (עב, א): תַּנְיָא, הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: "טוֹב לָלֶכֶת אֶל־בֵּית אֵבֶל מִלֶּכֶת אֶל־בֵּית מִשְׁתֶּה בַּאֲשֶׁר הוּא סוֹף כָּל הָאָדָם וְהַחַי יִתֵּן אֶל־לִבּוֹ" (קהלת ז, ב). מַאי "וְהַחַי יִתֵּן אֶל־לִבּוֹ"? דְּבָרִים שֶׁל מִיתָה, דִסְּפַד יִסְפְּדוּנֵיהּ, דִּקְבַר יִקְבְּרוּנֵיהּ, דִּטְעַן יִטְעֲנוּנֵיהּ, דִּלְוֵוי יְלַוּוּנֵיהּ, דִּידַל יִדְלוּנֵיהּ (פ' המרים קול בהספד); אִיכָּא דְאָמְרֵי; דִּי לָא יִידַל יִדְלוּנֵיהּ (פי' שאינו מרים עצמו בגסות מרימין אותו מן השמים), דִּכְתִיב: "כִּי טוֹב אֲמָר־ לְךָ עֲלֵה הֵנָּה" וגו' (משלי כה, ז).
באשר הוא סוף כל האדם. כאשר הוא עושה הוא ג"כ סופו: דספד יספדוניה. שלא יאמר מה לי להספיד על מת שאינו קרובי אלא יחשוב שגם הוא יצרך לזה ויזכה גם הוא שיספדנו וההספד גורם למת להקל מעונשו: דטען. אחרים לקבורה: דידל. המרים קול להספד: איכא דאמרי די לא ידל ידלוניה. מי שלא מרים עצמו בגסות ומטפל עצמו במתים מרימין אותו מן השמים: דכתיב כי טוב אמר לך עלה הנה. כשתשפיל אותך ולא ישפילך וירחיקך כשאתה עולה בגיאות ובגאוה ואינו רוצה משום חשיבותו וגאותו להתעסק בהם:
וְאָמַר גַּם כֵּן שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם: "וְיוֹם הַמָּוֶת מִיּוֹם הִוָּלְדוֹ" (קהלת ז, א), לְפִי שֶׁבְּיוֹם הַמָּוֶת יֵצֵא מִסְּפֵקוֹת רַבּוֹת הַמְבַיְּשׁוֹת אֶת הַגּוּף וּמְכַלּוֹת אֶת הַנֶּפֶשׁ וּבְהִוָּלְדוֹ נִכְנָס בְּכָל זֶה.
המביישות את הגוף. ופן יבא לידון במיתה משונה ומגונה ופן יבא לידי חטא שיעבור עליו ויפסיד נפשו:
וְאָמְרוּ בַמִּדְרָשׁ, אַף עַל פִּי שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה מְכַבְּדִין לָעֲשִׁירִים יוֹתֵר מִן הָעֲנִיִּיִם בִּדְבַר קְבוּרָתָן תִּקְּנוּ חֲזַ"ל דָּבָר שָׁוֶה, כִּדְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק וְאֵלּוּ מְגַלְּחִין (מועד קטן כז, א): תָּנוּ רַבָּנָן: בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ מְגַלִּין פְּנֵי עֲשִׁירִים וּמְכַסִּים פְּנֵי עֲנִיִּים, שֶׁהָיוּ פְּנֵיהֶם מֻשְׁחָרִים בִּשְׁנֵי בַצֹּרֶת, וְהָיוּ עֲנִיִּים מִתְבַּיְּשִׁין – הִתְקִינוּ שֶׁיִּהְיוּ מְכַסִּין כֻּלָּם, מִפְּנֵי כְבוֹדָן שֶׁל עֲנִיִּים. בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ מוֹצִיאִין עֲשִׁירִים בְּדַרְגָּשׁ וַעֲנִיִּים בִּכְלִיבָה (כעין כלוב של עופות), וְהָיוּ עֲנִיִּים מִתְבַּיְּשִׁין – הִתְקִינוּ שֶׁיִּהְיוּ הַכֹּל מוֹצִיאִין בִּכְלִיבָה, מִפְּנֵי כְבוֹדָן שֶׁל עֲנִיִּים. בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ מַנִּיחִין אֶת הַמֻּגְמָר תַּחַת חוֹלֵי מֵעַיִם הַמֵּתִים, וְהָיוּ חוֹלֵי מֵעַיִם חַיִּים מִתְבַּיְּשִׁין – הִתְקִינוּ שֶׁיִּהְיוּ מַנִּיחִין תַּחַת הַכֹּל, מִפְּנֵי כְבוֹדָן שֶׁל חוֹלֵי מֵעַיִם הַחַיִּים. בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ מַטְבִּילִין אֶת הַכֵּלִים עַל גַּבֵּי נִדּוֹת מֵתוֹת, וְהָיוּ נִדּוֹת חַיּוֹת מִתְבַּיְּשׁוֹת – הִתְקִינוּ שֶׁיִּהְיוּ מַטְבִּילִין עַל גַּבֵּי כָּל הַנָּשִׁים, מִפְּנֵי כְּבוֹדָן שֶׁל נִדּוֹת חַיּוֹת. בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ מַטְבִּילִין אֶת הַכֵּלִים עַל גַּבֵּי זָבִים מֵתִים, וְהָיוּ זָבִים חַיִּים מִתְבַּיְּשִׁין – הִתְקִינוּ שֶׁיִּהְיוּ מַטְבִּילִין עַל גַּבֵּי כָּל הָאֲנָשִׁים, מִפְּנֵי כְּבוֹדָן שֶׁל זָבִים חַיִּים. בָּרִאשׁוֹנָה הָיְתָה יְצִיאָתוֹ שֶׁל מֵת קָשָׁה לִקְרוֹבָיו יוֹתֵר מִמִּיתָתוֹ, עַד שֶׁהָיוּ מַנִּיחִין אוֹתוֹ וּבוֹרְחִין. עַד שֶׁבָּא רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְנָהַג קַלּוּת רֹאשׁ בְּעַצְמוֹ לָצֵאת בִּכְלֵי פִּשְׁתָּן וְנָהֲגוּ כָּל הָעָם אַחֲרָיו בִּכְלֵי פִּשְׁתָּן. אָמַר רַב פַּפָּא: הָאִידְנָא נָהוּג עָלְמָא בִּצְרָאדָא בַּר זוּזָא (פירוש: חתיכת בגד עבה הנקנה בזוז).
והיו עניים. החיים מתביישין: בדרגש. הוא מטה חשובה וכליבה הוא כעין ארגז מעצים דקים ונקבים ביניהם כקליעה של גדר: את המוגמר. בשמים היו משימין על הגחלים להעביר ריח המת מחולי המעים שהיו מסריחין ביותר: על גבי נדות מתות. הכלים שנשתמשה בהן בעודה בחיים שנטמא בנגיעתה שהנדה מטמא במגע אדם וכלים: היו נדות חיות מתביישות. שהיו עושין בהן מה שלא עשו בשאר מתים: היתה יציאתו. הוצאת המת תכריכין וקבורתו: בצראדא בר זוזא. קנבוס ופשתן עבה שהיא בזול שקונין בזוז אחד לתכריכין ודי בכך:
וַאֲמְרִינָן נַמֵּי הָתָם: תָּנוּ רַבָּנָן: בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ מוֹלִיכִין לְבֵית הָאָבֵל – עֲשִׁירִים בִּקְלָתוֹת שֶׁל כֶסֶף וְשֶׁל זָהָב, עֲנִיִּים בְּסַלִּים שֶׁל עֲרָבָה קְלוּפָה, וְהָיוּ עֲנִיִּים מִתְבַּיְּשִׁין. הִתְקִינוּ שֶׁיִּהְיוּ מוֹלִיכִין הַכֹּל בְּסַלֵּי עֲרָבָה, מִפְּנֵי כְּבוֹדָן שֶׁל עֲנִיִּים. בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ מַשְׁקִים בְּבֵית הָאָבֵל עֲשִׁירִים בִּזְכוּכִית לְבָנָה, עֲנִיִּים בִּזְכוּכִית צְבוּעָה, וְהָיוּ הָעֲנִיִּים מִתְבַּיְשִׁין – הִתְקִינוּ שֶׁיִּהְיוּ הַכֹּל מַשְׁקִים בִּזְכוּכִית צְבוּעָה מִפְּנֵי כְבוֹדָן שֶׁל עֲנִיִּים.
בקלתות. סלים קלועים עשוין משל כסף וזהב ובו היו מביאים מאכל להברות האבלים:
וּכְשֶׁיִּפָּטֵר מִן הַמֵּת יֹאמַר לוֹ: "לֵךְ בְּשָׁלוֹם", כִּדְאָמְרִינָן נַמֵּי הָתָם (כט, א): אָמַר רַבִּי לֵוִי: הַנִּפְטָר מִן הַמֵּת, אַל יֹאמַר לוֹ: "לֵךְ לְשָׁלוֹם", אֶלָּא: "לֵךְ בְּשָׁלוֹם", דִּכְתִיב: "וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל־אֲבֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם" (בראשית טו, טו). וְהַנִּפְטָר מֵחֲבֵרוֹ, אַל יֹאמַר לוֹ: "לֵךְ בְּשָׁלוֹם", אֶלָּא: "לֵךְ לְשָׁלוֹם", שֶׁהֲרֵי אָמַר דָּוִד לְאַבְשָׁלוֹם: "לֵךְ בְּשָׁלוֹם" (שמואל־ב טו, ט) וְלֹא הִצְלִיחַ; יִתְרוֹ אָמַר לְמֹשֶׁה: "לֵךְ לְשָׁלוֹם" (שמות ד, יח) וְהִצְלִיחַ.
לך לשלום. משמע שתוסיף עוד לעשות דברים של שלום זה שייך לומר לחי: בשלום. באותו השלום שכבר עשית בחיים וכיון שמת אין לו להוסיף מצות ומעשים טובים רק מה שיש בידו:
ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א
לזכות רבי יצחק אבוהב זיע"א ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים ומתים.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' זרח חוטר שליט"א
ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א עם פירוש נפש יהודה חברו החכם מוהר"ר משה פרנקפורט דיין ק"ק אמשטרדם מהדורה מיוחדת – אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5