הַבָּא בְּבֵית הָאָבֵל לְנַחֵם הָאֲבֵלִים יֹאמַר לָהֶם דְּבָרִים שֶׁל טַעַם, כְּדֵי שֶׁיַּצְדִּיקוּ דִּין יוֹצְרָם וִיקַבְּלוּ תַּנְחוּמִין וְלֹא יִבְכּוּ וְיֵאָנְחוּ עָלָיו יוֹתֵר מִדַּאי, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת קַמָּא, פֶּרֶק שׁוֹר שֶׁנָּגַח אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה שְׁוָרִים (לח, א): רַב שְׁמוּאֵל בַּר יְהוּדָה שְׁכִיבָא לֵיהּ בְּרַתָּא. אָמְרוּ לֵיהּ רַבָּנָן לְעוּלָא: קוּם נֵיזֵיל וּנְנַחֲמֵיהּ. אֲמַר: מַאי אִית לֵיהּ לְגַבֵּי נְחֶמְתָּא דְּבַבְלָאֵי, דְּגִדּוּפָא הוּא, דְּאָמְרֵי: מַאי אֶפְשָׁר לְמֶעֱבַד? הָא אֶפְשָׁר לְהוּ לְמֶעֱבַד עָבְדֵי. אֲזַל אִיהוּ לְחוּדֵיהּ לְגַבֵּיהּ. אֲמַר לֵיהּ: "וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי אַל־תָּצַר אֶת־מוֹאָב" וגו' (דברים ב, ט). וְכִי עָלָה עַל דַּעְתּוֹ שֶׁל מֹשֶׁה לַעֲשׂוֹת מִלְחָמָה שֶׁלֹּא בִרְשׁוּת? אֶלָּא נָשָׂא קַל וָחֹמֶר בְּעַצְמוֹ: הַשְׁתָּא וּמַה מִּדְיָנִים שֶׁלֹּא בָאוּ אֶלָּא לַעֲזֹר אֶת מוֹאָב, אָמְרָה תּוֹרָה: "צָרוֹר אֶת־הַמִּדְיָנִים" (במדבר כה, יז), מוֹאָבִים עַצְמָם לֹא כָל שֶׁכֵּן. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: לֹא כְּשֶׁעָלְתָה עַל דַּעְתְךָ עוֹלֶה עַל דַּעְתִּי, שְׁתֵּי פְּרֵידוֹת טוֹבוֹת יֵשׁ לִי לְהוֹצִיא מֵהֶן, רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה וְנַעֲמָה הָעֲמּוֹנִית. וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחֹמֶר: וּמַה בִּשְׁבִיל שְׁתֵּי פְרֵדוֹת טוֹבוֹת חָס הַמָּקוֹם עַל שְׁתֵּי אוּמוֹת שֶׁל רִשְׁעָה וְלֹא הֶחֱרִיבָן, בִּתּוֹ שֶׁל רַבִּי שֶׁכְּשֵׁרָה הָיְתָה, אִם רָאוּי לָצֵאת מִמֶּנָּה דָּבָר טוֹב, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה דַּהֲוָת חַיָּה.
דגדופא הוא. מדברים כלפי מעלה: דאמרי וכו'. הא אם אפשר להו לעשות נגד הקב"ה לא היו מניחין למות אף שרצון הקב"ה הוא שימות: מואבים עצמן. שהתחילו בקלקול ושכרו את בלעם: שתי פרידות טובות. גוזלות טובות והיינו רות ונעמה העמונית:
וְיֹאמְרוּ לָאָבֵל שֶׁלֹּא יִבְכֶּה עַל מֵתוֹ יוֹתֵר מִדַּאי, כִּדְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק אֵלּוּ מְגַלְּחִין (מועד קטן כז, ב): אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: כָּל הַמִּתְקַשֶּׁה עַל מֵתוֹ יוֹתֵר מִדַּאי – עַל מֵת אַחֵר הוּא בוֹכֶה. כִּי הָא דְּרַב הוּנָא הַוְיָא הַךְ אִיתְתָא בְּשִׁבְבוּתֵיהּ, דַּהֲווּ לָהּ שְׁבַע בְּנֵי, שָׁכִיב חַד מִנַּיְיהוּ, הֲוָת בָּכְיָא עַלֵיהּ טוּבָא. אֲמַר לָהּ רַב הוּנָא: לָא תַעֲבֵיד הָכֵי. וְלָא אַשְׁגְּחָה בֵיהּ. שָׁלַח לָהּ: אִי צַיְיתִית מוּטָב, וְאִם לַאו תֵּכְנוֹשׂ הַהִיא אִיתְתָא זַוְּדָתָא (פירוש: תכריכין, שהן צדה למת) לְאִידָךְ. וּמַייתוּ. כְּדִמַּיתוּ כוּלְהוֹן, אָמַר: תִּכְנוֹשׂ זַוְּדָתָא לְנַפְשָׁהּ. וּמֵתָה. "אַל־תִּבְכּוּ לְמֵת וְאַל־תָּנֻדוּ לוֹ" (ירמיה כב, י), "אַל־תִּבְכוּ לְמֵת" יוֹתֵר מִדַּאי, "וְאַל־תָּנֻדוּ לוֹ" יוֹתֵר מִכְּשִׁעוּר. שְׁלֹשָׁה לְבֶכִי, שִׁבְעָה לְהֶסְפֵּד, שְׁלֹשִׁים לְתִסְפֹּרֶת. מִכָּאן וָאֵילָךְ, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֵין אַתֶּם מְרַחֲמִים עָלָיו יוֹתֵר מִמֶּנִּי. "בְּכוּ בָכוֹ לַהֹלֵךְ" (שם), אָמַר רַב: לַהוֹלֵךְ בְּלֹא בָנִים. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי לָא הֲוָה אָזֵיל לְבֵי אָבְלָא אֶלָּא לְמָאן דְּאָזֵיל בְּלֹא בָנִים, דִּכְתִיב: "בְּכוּ בָכוֹ לַהֹלֵךְ כִּי לֹא יָשׁוּב". רַב הוּנָא אָמַר: זֶה שֶׁעָבַר עֲבֵרָה וְשָׁנָה בָּהּ.
תכנוש. תכין תכריכין ונקרא זוודין שהוא לשון צדה לדרך ותכריכין הם כל הצדה שיקח המת עמו: שלשים לתספורת. אבל על אביו ואמו אסור כל השנה לספר את ראשו או זקנו: יותר ממני. ממה שצויתי לכם דכתיב בנח כי לימים עוד שבעה אלו שבעה ימי אבלות של מתושלח וכמו שמספידין בעולם הזה על צדיק שמת כך מספידין למעלה: להולך בלא בנים. ואין מי שיספיד עליו צריכין אחרים לבכות ולהספיד עליו: כי לא ישוב. כלומר אין מזרעו שילוהו וישוב ולא נולד מזרעו אדם: ושנה בה. וכיון ששנה הרבה פעמים ומשוקע בה אין מחשב אותה שוב לעבירה ואינו שב ממנה:
וְאוֹתוֹ שֶׁהִנִּיחַ בֵּן כְּמוֹתוֹ אֵין מִיתָתוֹ אֶלָּא שְׁכִיבָה, כֵּיוָן שֶׁהִנִּיחַ זִכְרוֹ וְכַפָּרַת מִשְׁכָּבוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת בַּתְרָא, פֶּרֶק יֵשׁ נוֹחֲלִין (קטז, א): דָּרַשׁ רַבִּי פִּנְחָס בַּר חָמָא: מַאי דִּכְתִיב: "וַהֲדַד שָׁמַע בְּמִצְרַיִם כִּי־שָׁכַב דָּוִד עִם אֲבוֹתָיו וְכִי־מֵת יוֹאָב שַׂר־הַצָּבָא" (מלכים־א יא, כא), מִפְּנֵי מָה בְּדָוִד נֶאֶמְרָה בוֹ שְׁכִיבָה וּבְיוֹאָב נֶאֶמְרָה בוֹ מִיתָה? דָּוִד שֶׁהִנִּיחַ בֵּן נֶאֶמְרָה בוֹ שְׁכִיבָה, יוֹאָב שֶׁלֹּא הִנִּיחַ בֶּן נֶאֶמְרָה בוֹ מִיתָה. וְיוֹאָב לֹא הִנִּיחַ בֵּן, וְהָכְתִיב: "מִבְּנֵי יוֹאָב עֹבַדְיָה בֶּן יְחִיאֵל" (עזרא ח, ט)? אֶלָּא, דָּוִד שֶׁהִנִּיחַ בֵּן כְּמוֹתוֹ נֶאֶמְרָה בוֹ שְׁכִיבָה, יוֹאָב שֶׁלֹּא הִנִּיח בֵּן כְּמוֹתוֹ נֶאֶמְרָה בוֹ מִיתָה.
וכפרת משכבו. שהבן מכפר על עונות אביו ע"י קדיש וברכו שיאמר בעדו וגם כשזוכרו אומר הריני כפרת משכבו כלומר מה שראוי לבא עליו יבא עלי:
וְהַנֶּחָמָה הִיא גְמִילוּת חֲסָדִים לַנִּפְטָר כְּמוֹ שֶׁהוּא לַאֲבֵלָיו, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, פֶּרֶק שׁוֹאֵל אָדָם (קנב, א): אָמַר רַב יְהוּדָה: מֵת שֶׁאֵין לוֹ מְנַחֲמִים הוֹלְכִין עֲשָׂרָה בְנֵי אָדָם וְיוֹשְׁבִין בִּמְקוֹמוֹ. הַהוּא דְשָׁכִיב בְּשִׁבְבוּתֵיהּ דְּרַב יְהוּדָה. לָא הֲווּ לֵיה מְנַחֲמִין. כָּל יוֹמָא מַדְבַּר רַב יְהוּדָה בֵּי עֲשָׂרָה וְיָתְבֵי בְדוּכְתֵיהּ. אִתְחֲזֵי לֵיהּ בְּחֶלְמָא, אֲמַר לֵיהּ: תָּנוּחַ דַּעְתְּךָ שֶׁהִנַּחְתָּ אֶת דַּעְתִּי.
לנפטר. טובה ונחת רוח הוא למת כמו שהוא לחיים: מדבר רב יהודה. מנהיג עמו עשרה בני אדם ויתבי במקום שמת והתפללו שם כל שבעה ימי האבילות:
וְהַמַּרְבֶּה בְּנֶחָמוֹת יִזְכֶּה וְיִרְאֶה בְּנֶחָמַת צִיּוֹן.
ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א
לזכות רבי יצחק אבוהב זיע"א ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים ומתים.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' זרח חוטר שליט"א
ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א עם פירוש נפש יהודה חברו החכם מוהר"ר משה פרנקפורט דיין ק"ק אמשטרדם מהדורה מיוחדת – אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5