בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, שֶׁקִּבְּלוּ אֶת הַתּוֹרָה וְהֵם מְצֻוִּים בְּמִצְוָה זוֹ בְּתוֹךְ עֲשָׂרָה הַדְּבָרִים, יֵשׁ לָהֶם לִדְרֹשׁ קַל וָחֹמֶר מֵאֻמּוֹת הָעוֹלָם, שֶׁאֵינָן מְצֻוִּין בַּדָּבָר וְעוֹשִׂין אוֹתוֹ שְׂכָרָן כָּךְ, הַמְּצֻוֶּה וְעוֹשֶׂה כָּל שֶׁכֵּן שֶׁשְׂכָרוֹ כִּפְלֵי כִּפְלַיִם, כִּדְגַרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּקִדּוּשִׁין (לא, א): בָּעוּ מִינֵיהּ מֵרַב עוּלָא: עַד הֵיכָן כִּבּוּד אָב וָאֵם?
אָמַר לָהֶם: צְאוּ וּרְאוּ מֶה עָשָׂה גּוֹי אֶחָד לְאָבִיו בְּאַשְׁקְלוֹן, וְדָמָה בֶּן נְתִינָה שְׁמוֹ, שֶׁפַּעַם אַחַת בִּקְּשׁוּ מִמֶּנּוּ אֲבָנִים לָאֵפוֹד בְּשִׁשִּׁים רִבּוֹא שָׂכָר; וְרַב כַּהֲנָא מַתְנֵי: בְּמֵאָה רִבּוֹא שָׂכָר. וְהָיָה אָבִיו יָשֵׁן וְהָיוּ הַמַּפְתְּחוֹת מוּנָחִים תַּחַת מְרַאֲשׁוֹתָיו שֶׁל אָבִיו וְלֹא צִעֲרוֹ. לְשָׁנָה אֲחֶרֶת נָתַן לוֹ שְׂכָרוֹ, נוֹלְדָה לוֹ פָרָה אֲדֻמָּה בְּעֶדְרוֹ. נִכְנְסוּ חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל אֶצְלוֹ, אָמַר לָהֶם: יוֹדֵעַ אֲנִי בָכֶם, שֶׁאִם אֲנִי מְבַקֵּשׁ מִכֶּם כָּל מָמוֹן שֶׁבָּעוֹלָם אַתֶּם נוֹתְנִים לִי, אֶלָּא אֵינִי מְבַקֵּשׁ מִכֶּם אֶלָּא אוֹתוֹ מָמוֹן שֶׁהִפְסַדְתִּי בִּשְׁבִיל כְּבוֹד אַבָּא. וּכְשֶׁשָּׁמְעוּ חֲכָמִים בַּדָּבָר, אָמְרוּ: מִי שֶׁאֵינוֹ מְצֻוֶּה וְעוֹשֶׂה כָּךְ, מִי שֶׁמְּצֻוֶּה וְעוֹשֶׂה עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, דַּאֲמַר רַבִּי חֲנִינָא: גָּדוֹל הַמְּצֻוֶּה וְעוֹשֶׂה יוֹתֵר מִמִּי שֶׁאֵינוֹ מְצֻוֶּה וְעוֹשֶׂה.
בששים רבוא שכר. היה משתכר בה ס' רבוא דינרי זהב אם היה מוכרה להם בפעם הזאת: תחת מראשותיו של אביו. והוא היה ישן ולא רצה לנערו משנתו שהיה זה צער לאביו לנעור משנתו: שאינו מצווה ועושה. כך שילם לו הקדוש ברוך הוא שכרו:
אָמַר רַב יוֹסֵף: מֵרֵישׁ הֲוָה אֲמֵינָא: מָאן דַּאֲמַר לִי הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה, דַּאֲמַר: סוּמָא פָּטוּר מִן הַמִּצְוֹת, עֲבִידְנָא יוֹמָא טָבָא לְרַבָּנָן, דַּאֲמַר: לָא מִפַקְדָנָא – וְקָא עֲבֵידְנָא; הַשְׁתָּא דְשַׁמְעִיתָהּ לְהָא דַאֲמַר רַבִּי חֲנִינָא: גָּדוֹל הַמְצֻוֶּה וְעוֹשֶׂה מִמִּי שֶׁאֵינוֹ מְצֻוֶּה וְעוֹשֶׂה, מָאן דַּאֲמַר לִי, דְּאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה עֲבִידְנָא יוֹמָא טָבָא לְרַבָּנָן. כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אָמַר פַּעַם אַחַת, הָיָה לָבוּשׁ סִירְקוֹן שֶׁל זָהָב וְיוֹשֵׁב בֵּין גְּדוֹלֵי רוֹמָא, וּבָאת אִמּוֹ וּקְרַעְתּוֹ מִמֶּנּוּ וְטָפְחָה לוֹ עַל רֹאשׁוֹ וְיָרְקָה לוֹ בְּפָנָיו וְלֹא הִכְלִימָהּ.
רב יוסף. סגי נהור הוה ואמר: עבידנא יומא טבא לרבנן. סעודה לתלמידים: דאמרי לא מפקדנא. איני מצווה ואף על פי כן אני עושה מצות ושכרי כפלים: סירקון. לבוש של זהב מרוקם בחוטי זהב:
וַאֲמְרִינָן הָתָם (לב, א): שָׁאֲלוּ אֶת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: עַד הֵיכָן כִּבּוּד אָב וָאֵם? אָמַר לָהֶם: כְּדֵי שֶׁיִּטּוֹל אַרְנָקִי וִיזְרְקֶנּוּ לַיָּם לְפָנָיו וְאֵינוֹ מַכְלִימוֹ.
ארנקי. כיס מלא זהב יחטוף אביו ממנו ויזרקו לים:
וְצָרִיךְ שֶׁיְּכַבְּדֵם בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת כָּל אֶחָד אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יָדוֹ, כִּדְגַרְסִינָן הָתָם (לא, א): תָּאנֵי אֲבִימֵי בְּרֵיהּ דְרַבִּי אֲבָהוּ: יֵשׁ מַאֲכִיל לְאָבִיו פִּסְיוֹנֵי (פירוש: מין עוף שמן) וְטוֹרְדוֹ מִן הָעוֹלָם, וְיֵשׁ מַטְחִינוֹ בְרֵחַיִם וּמְבִיאוֹ לְחַיֵּי עוֹלָם הַבָּא. אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: כְּגוֹן אֲבִימִי בְּרִי קִיֵּם מִצְוַת כִּבּוּד. חֲמִשָּׁה בְּנֵי סָמְכֵי הֲווּ לֵיהּ לַאֲבִימִי בְּחַיֵּי אָבִיו. וְכִי הֲוָה אָתֵי אֲבוּהָ קָרֵי עַל בָּבָא, רָהֵיט וַאֲזֵיל וּפָתַח לֵיהּ וַאֲמַר "אִין אִין" עַד דְּמָטָא הָתָם. יוֹמָא חַד אֲמַר לֵיהּ: אַשְׁקְיָין מַיָּא. אַדְּאַיתִי לֵיהּ נִמְנֵם, גָּחִין קָאִי עֲלֵיהּ עַד דְּאִיתְעָר. אִסְתַּיְעָא מִלְתָא וְדָרַשׁ "מִזְמוֹר לְאָסָף", "קִינָה לְאָסָף" מִבָּעֵי לֵיהּ.
וטורדו מן העולם. ובא על ידו לגיהנם שנענש על שמראה לו צרות עין בסעודתו: ויש מטחינו ברחים. שהיא מלאכה קשה לאביו ובא לעולם הבא משום שמכבדו בדברים טובים ונחומים והמלאכה המוטל עליו בלשון רכה ומראה שהיא לו צורך שעה שאינן יכולין להתפרנס אלא ביגיעה זו ובירושלמי גרס מעשה באחד שהיה מאכיל לאביו פסיוני פעם אחת אמר לו אביו בני מאין לך כל אלה אמר לו סבא מה איכפת לך טחון ואכול כלומר לעוס ואכול כדרך כלבים דמדשין ואוכלין הראהו שקשה לו. ושוב מעשה באחד שהיה טוחן ברחים והיה לו אב זקן ושלח המלך בשביל אביו לבא לעבודת המלך אמר לו בנו אבא טחון ואני אלך תחתיך לעבודת המלך שאין לה קצבה אם לבזותך טב לך דעבדין לי ואם למלקי טב לך דעבדין לי: חמשה בני סמכי הוו ליה לאבימי. בחיי אביו שהיו רבנים סמוכים ואפילו הכי כי הוה קרי ר' אבהו אבבא היה אבימי רץ ופותח לו לאביו ואינו מניח לאחד מבניו לילך: אין אין. באתי באתי ואפתח לך: גחין. כשראה שאביו ישן היה עומד אצלו בהשתחויה עד שינעור ליתן לו המים: אסתיעא מילתא. בעודו גחין לפניו שהבין במדרש במזמור אחד שבספר תהלים שלא היה מבין בו קודם לכן לדורשו וי"מ שמקרא זה לבדו דרש מזמור לאסף אלהים באו גוים בנחלתך קינה מבעי ליה ודרש כך שאמר אסף השירה על שכילה הקב"ה חמתו על עצים ואבנים שבביתו ומתוך כך הותיר פליטה לישראל שאלמלא כך לא נשתייר משונאי ישראל שריד ופליט וכן הוא אומר כלה ה' חמתו ויצת אש בציון:
אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אַבָּא לְאַבַּיֵּי: כְּגוֹן אֲנָא, עַד דְּאַתִּינָא מִבֵּי רַב, אַבָּא מַדְלַי לִי כַּסָּא וְאִמָּא מָזְגָא לִי חַמְרָא, הֵיכֵי אֶעֱבֵיד? אֲמַר לֵיהּ: מֵאִמָּךְ קַבֵּל מֵאָבוּךְ לָא תְקַבֵּל, כֵּיוָן דְּבַר תּוֹרָה הוּא חָלְשָׁא דַעְתֵּיהּ.
כגון אנא. שאני אהוב לאבי ויקר לאמי ועושין לי זאת אבי מכין לי כוס ואמי מתקן לי כוס לשתות מה אעביד: כיון דבר תורה הוא חלש דעתיה. אם תקבל ממנו:
רַבִּי טַרְפוֹן הֲוָה לֵיהּ הַהִיא אִמָּא זְקֵנָה. וְכָל אֵימַת דַּהֲוָת בָּעְיָא לְמֵיסַק לְפוּרְיָא, גָּחִין וְסָלְקָא עֲלֵיהּ. אֲתָא קָא מִשְׁתַּבַּח בֵּי מִדְרָשָׁא. אָמְרוּ לֵיהּ: עֲדַיִן לֹא הִגַּעְתָּ לַחֲצִי כִּבּוּד אָב וָאֵם; כְּלוּם זָרְקָה אַרְנָקִי בְּפָנֶיךָ וְלֹא הִכְלַמְתָּהּ?
וכל אימת. בכל עת שאמו רצתה לילך לשכב במטה היה ר' טרפון משתחוה כדי שאמו תדרוך עליו וממנו למטה:
רַב יוֹסֵף כִּי הֲוָה שָׁמַע קָל כָּרְעָא דְאִמֵּיהּ, אָמַר: אֵיקוּם מִקַּמֵי שְׁכִינָה דְאָתְיָא.
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אַשְׁרֵי מִי שֶׁלֹּא חָמְאָן. רַבִּי יוֹחָנָן. עִבַּרְתּוֹ אִמּוֹ מֵת אָבִיו, יְלָדַתּוּ – מֵתָה אִמּוֹ. וְכֵן אַבַּיֵּי. וְהָאָמַר אַבַּיֵּי: אָמְרָה לִי אִמָּא? הַהִיא מַרְבִּיתֵיה הֲוָת.
אשרי מי שלא חמאן. מי שלא ראה אביו ואמו שאי אפשר לו לקיים כבודן ככל הצורך והוא נענש עליהם: ההיא מרביתיה הות. כיון שמתה אמו היא מגדלתו:
רַב אַסֵי הֲוָה לֵיהּ הַהִיא אִמָּא זְקֵנָה. אָמְרָה לֵיהּ: בָּעֵינָא תַּכְשִׁיטִין, עֲבִיד לָהּ: בָּעֵינָא גַבְרָא, אִיעַיֵין לָךְ; בָּעֵינָא גַבְרָא דְּשָׁפִיר כְּוָתָךְ, שָׁבְקָה וְאָזַל לְאַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל. שָׁמַע דְּקָא סָלְקָא וְאָזְלָא אֲבַּתְרֵיהּ, אֲתָא לְקַמֵּיה דְּרַבִּי יוֹחָנָן, אֲמַר לֵיהּ: רַבִּי, מַהוּ לָצֵאת מֵאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל לְחוּצָה לָאָרֶץ? אֲמַר לֵיהּ: אָסוּר. לִקְרַאת אִמָּא מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ אֵינִי יוֹדֵעַ. אִתְּרַח פּוּרְתָא, הֲדַר אֲתָא. אֲמַר לֵיהּ: אַסֵּי, נִתְרַצֵּית לָצֵאת, הַמָּקוֹם יַחְזִירְךָ לְשָׁלוֹם. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר, אֲמַר לֵיהּ: דִּלְמָא, חַס וְשָׁלוֹם, מִרְתַּח רָתַח? – מַאי אֲמַר לָךְ? – הַמָּקוֹם יַחְזִירְךָ לְשָׁלוֹם – אִי אִיתָא דְרָתַח לָא הֲוָה מְבָרֵךְ לָךְ. אַדְּהָכֵי וְהָכֵי שָׁמַע דַּאֲרוֹנָא קָא אָתֵי, אֲמַר: אִי יָדְעִי לָא נָפְקִי.
איעיין לך. אלך ואבקש אחד. ארתח פורתא. ר' יוחנן: הדר אתא. רב אסי אמר ליה ר' יוחנן נתרצית לצאת סבר היה שדעתו לחזור למקומו לבבל אמר ליה רב אסי לר' אלעזר דלמא ח"ו מרתח רתח עלי ר' יוחנן וגם יש לומר רב אסי ארתח פורתא על שלא השיב לו תשבוה. וי"מ לשון עיכוב פירוש שהמתין רב אסי מעט והדר בא ליטול רשות מר' יוחנן תרגום וייחל עוד ואוריך עוד: דארונא. של אמו בא הובא לקבור בארץ ישראל:
לָמַדְנוּ מִכָּל מַעֲשִׂיּוֹת אֵלּוּ כַּמָּה יֵשׁ לוֹ לָאָדָם לִהְיוֹת זָהִיר בַּדָּבָר הַזֶּה וְיִרְאֶה זֶרַע יַאֲרִיךְ יָמִים.
ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א
לזכות רבי יצחק אבוהב זיע"א ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים ומתים.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' זרח חוטר שליט"א
ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א עם פירוש נפש יהודה חברו החכם מוהר"ר משה פרנקפורט דיין ק"ק אמשטרדם מהדורה מיוחדת – אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5