דִּבּוּר "כַּבֵּד אֶת־אָבִיךָ וְאֶת־אִמֶּךָ" (שמות כ, יב), הוּא דִּבּוּר הַחֲמִישִׁי בַּעֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים. וְהָאַרְבָּעָה הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ מִצַּד עַצְמוֹ, הוּא יִתְבָּרַךְ, וּבִכְבוֹדוֹ. וְזֶה הַחֲמִישִּׁי הָיָה כִּבּוּד אָב וָאֵם. וְהַחֲמִשָּׁה הָאַחֲרוֹנִים מִדִּבְרֵי מוּסְרֵי הָאָדָם בְּעַצְמוֹ. וְאָמְרוּ, שֶׁהַחֲמִשָּׁה הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ בְּלוּחַ אֶחָד וְהַחֲמִשָּׁה הָאַחֲרוֹנִים הָיוּ בְּלוּחַ שֵׁנִי, כְּמוֹ שֶׁרָמְזוּ בְּסֵפֶר יְצִירָה, בְּאָמְרָם: עֶשֶׂר סְפִירוֹת בְּלִי מָה כְּמִסְפַּר עֶשֶׂר אֶצְבָּעוֹת, חָמֵשׁ כְּנֶגֶד חָמֵשׁ וּבְרִית מְכֻוֶּנֶת בָּאֶמְצַע. וְגַם אָמְרוּ, שֶׁהַחֲמִשָּׁה הָרִאשׁוֹנִים כְּנֶגֶד תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וְהָאַחֲרוֹנִים כְּנֶגֶד תּוֹרָה שֶׁבְּעַל־פֶּה. וְאוּלַי לָזֶה רָמְזוּ בְּאָמְרָם: שְׁנֵי לוּחוֹת כְּנֶגֶד שָׁמַיִם וָאָרֶץ וּכְנֶגֶד חָתָן וְכַלָּה וּכְנֶגֶד שְׁנֵי שׁוֹשְׁבִינִים וּכְנֶגֶד שְׁנֵי עוֹלָמוֹת. וְהַכֹּל חוֹזֵר אֶל מָקוֹם אֶחָד. נִמְצָא כִּי בְכָל עִנְיָן דִבּוּר חֲמִישִׁי שֶׁל "כַּבֵּד" מְצֹרָף לָרִאשׁוֹנִים, שֶׁהֵם לִכְבוֹד הַמָּקוֹם יִתְבָּרַךְ. עַל כֵּן אָמְרוּ, שֶׁהוּקַשׁ כִּבּוּדָם לְכִבּוּד הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ.
עשר ספירות בלי מה. אף על פי שמונין עשר ספירות אין זה רק על ידי מעשי ה': בלי מה. בלתי שום דבר בעולם שיש להשיג מעצמות הקב"ה שאין נופל עליו מספר וכן כתובים באצבע אלהים בעשרת הדברות ואומרים חמש דברות נגד חמש אצבעות כל זה נאמר רק על מעשיו ולא שיש כזה בהקב"ה רק נאמר על השגת הבנת האדם לוחות הברית כתובים באצבע אלהים בדברים האלו כרת ברית עם ישראל: כנגד שמים וארץ. גוף ונשמה חתן וכלה הקב"ה וישראל וכנגדן שני שושבינים משה ואהרן וכנגדן שני עולמות עולם הזה והעולם הבא גן עדן התחתון והעליון והתורה שבכתב ובעל פה: והכל חוזר אל מקום אחד. שנכלל ונרמז זה בזה ונעוץ זה בזה והכל מהקב"ה: חמישי של כבד. הדבור החמישי שהוא כבוד אב ואם הוא בסוף הלוח הראשון נגד הדבור של אנכי ה' אלהיך שהוא בראש הלוח הראשון:
וְעוֹד מָצִינּוּ כִּי בְמַאֲמָר זֶה חָזְרוּ וְהוֹדוּ הָאֻמּוֹת לְמַאֲמָרוֹת רִאשׁוֹנוֹת, כִּדְגַרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּקִדּוּשִׁין (לא, א): דָּרַשׁ רַבִּי יְהוּדָה רַבָּה אַפִּתְחָא דְבֵי נְשִׂיאָה: מַאי דִּכְתִיב: "יוֹדוּךָ ה' כָּל־מַלְכֵי־אָרֶץ כִּי שָׁמְעוּ אִמְרֵי־פִיךָ" (תהלים קלח, ד)? מַאֲמָר פִּיךָ לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא "אִמְרֵי פִיךָ", בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: "אָנֹכִי" וְ"לֹא יִהְיֶה לְךָ" (שמות כ, ב־ג), אָמְרוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם: לִכְבוֹד עַצְמוֹ הוּא דוֹרֵשׁ, כֵּיוָן שֶׁאָמַר: "כַּבֵּד אֶת־אָבִיךָ וְאֶת־אִמֶּךָ" חָזְרוּ וְהוֹדוּ לְמַאֲמָרוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת. רָבָא אָמַר רַבִּי יִצְחָק: מֵהָכָא, "רֹאשׁ־דְּבָרְךָ אֱמֶת" (תהלים קיט, קס), וְלֹא סוֹף דְּבָרְךָ? אֶלָּא, מַה סּוֹף דְּבָרְךָ אֱמֶת, אַף רֹאשׁ דְּבָרְךָ אֱמֶת.
אלא אמרי פיך. משמע על ידי דבור אחד לא הודו להקדוש ב"ה עד ששמעו כולם: חזרו והודו. כל שכן שחייב אדם בכבודו שאף הוא שותף בבריאתו כאביו ואמו וחייו ומותו מסורין בידו: ראש דברך אמת. לא הוזקק הכתוב לומר ראש אלא דברך אמת אלא לפי שהיו מרננים אחר דברים הראשונים לומר לכבודו הזהיר ולאחר זמן חזרו והודו כששמעו סוף דבריו למדו שראש דבריו אמת:
וּבְדִבּוּר זֶה נִכְתַּב מַתַּן שְׂכָרם בְּפֵרוּשׁ בְּמַתַּן תּוֹרָה, וְלֹא בַּדִּבּוּרִים הָאֲחֵרִים. וְאִם בַּדִּבְּרוֹת הָאַחֲרוֹנוֹת נֶאֱמַר בָּהֶם: "לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ" (דברים ה, טז) וּבַדִּבְּרוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת כְּתִיב: "לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ" (שמות כ, יב) לְבַדּוֹ, עַל זֶה אָמְרוּ בְּמַסֶּכֶת קַמָּא, פֶּרֶק שׁוֹר שֶׁנָּגַח אֶת הַפָּרָה (נד, ב): שָׁאַל רַבִּי חֲנִינָא בֶּן עָגוּל אֶת רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא: מִפְּנֵי מַה בַּדִּבְּרוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת לֹא נֶאֱמַר בָּהֶן טוֹב וּבַשְּׁנִיּוֹת נֶאֱמַר בָּהֶן טוֹב? אָמַר לוֹ: עַד שֶׁאַתָּה שׁוֹאֲלֵנִי מִפְּנֵי מַה לֹּא נֶאֱמַר בָּהֶן טוֹב, שְׁאָלֵנִי אִם אֲנִי יוֹדֵעַ אִם נֶאֱמַר בָּהֶן טוֹב אִם לָאו? תֵּלֵךְ אֵצֶל רַבִּי תַּנְחוּם בֶּן חֲנִילַאי, שֶׁהָיָה רָגִיל אֵצֶל רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, שֶׁהָיָה רָגִיל בְּאַגָּדָה. אֲזַל לְגַבֵּיהּ. אֲמַר לֵיהּ: מִמֶּנּוּ לֹא שָׁמַעְתִּי, אֶלָּא כָּךְ אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר תַּנְחוּם, אֲחִי אִמּוֹ שֶׁל רַבִּי אַחָא בַּר חֲנִינָא וְאָמְרֵי לָהּ אֲבִי אִמּוֹ שֶׁל רַבִּי אַחָא בַּר חֲנִינָא: הוֹאִיל וְסוֹפָן לְהִשְׁתַּבֵּר. וְכִי סוֹפָן לְהִשְׁתַּבֵּר מַאי הֲוֵי? אָמַר רַב אַשֵּׁי אִם כֵּן, חַס וְשָׁלוֹם, שֶׁמָּא פָּסְקָה טוֹבָה מִיִּשְׂרָאֵל.
ובדבור זה. כבד את אביך: שמא פסקה טובה. אם היה כתוב בלוחות למען ייטב לך ונשברו:
וְהָאֲרִיכוּת יָמִים וְהַטּוֹב שֶׁנִּכְתְּבוּ בְּמִצְוָה זֹאת אֵינוֹ בִּלְבַד בָּעוֹלָם הַזֶּה אֶלָּא אַף לָעוֹלָם הַבָּא, כִּדְגַרְסִינָן בְּסוֹף מַסֶּכֶת חֻלִּין (קמב, א) וּבְפִרְקָא קַמָּא דְּקִדּוּשִׁין (לט, ב): תַּנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: אֵין לְךָ כָּל מִצְוָה וּמִצְוָה הַכְּתוּבָה בַּתּוֹרָה שֶׁמַּתַּן שְׂכָרָהּ בְּצִדָּהּ, שֶׁאֵין תְּחִיַּת הַמֵּתִים תְּלוּיָה בָּהּ. בְּכִבּוּד אָב וָאֵם כְּתִיב: "לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ" וּבְשִׁלּוּחַ הַקֵּן כְּתִיב: "לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים" (דברים כב, ז) – הֲרֵי שֶׁאָמַר לוֹ אָבִיו: עֲלֵה לַבִּירָה וְהָבֵא לִי גוֹזָלוֹת, וְעָלָה וְשָׁלַח אֶת הָאֵם וְנָטַל אֶת הַבָּנִים, וּבְחָזְרוֹ נָפַל וָמֵת – הֵיכָן הֲטָבָתוֹ שֶׁל זֶה וְהֵיכָן אֲרִיכוּת יָמִים שֶׁל זֶה? אֶלָא, "לְמַעַן יִיטַב לָךְ", לְעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ טוֹב, "וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים", לְעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ אָרוֹךְ.
שמתן שכרה בצדה. כגון כבוד אב ואם ושלוח הקן: שאין תחיית המתים תלויה. באותו מתן שכר להודיעך שאין מתן שכר אלא לעולם הבא:
וְדִלְמָא לָא הֲוָה הָכֵי? רַבִּי יַעֲקֹב מַעֲשֶׂה חֲזָא. וְדִלְמָא מְהַרְהֵר בַּעֲבֵרָה הֲוָה? מַחֲשָׁבָה רָעָה אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְצָרְפָהּ לְמַעֲשֶׂה. וְדִלְמָא מְהַרְהֵר בַּעֲבוֹדָה זָרָה הֲוָה, דִּכְתִיב: "לְמַעַן תְּפֹשׂ אֶת־בֵּית־יִשְׂרָאֵל בְּלִבָּם" (יחזקאל יד, ה) וַאֲמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: זוֹ מַחֲשֶׁבֶת עֲבוֹדָה זָרָה? אִיהוּ נַמֵּי הָכֵי קָאָמַר: אִי אִיכָּא שְׂכַר מִצְוָה בְּהַאי עָלְמָא, אַמַּאי לָא אָגֵין מִצְוָה דְּלָא לֵיתֵי לִידֵי הִרְהוּרָא. וְהָא אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָן נִזּוֹקִין? הָתָם בַּהֲלִיכָתָן שָׁאנֵי. וְהָאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵין נִזּוֹקִין לֹא בַּהֲלִיכָתָן וְלֹא בַחֲזָרָתָן? הָתָם סֻלָּם רָעוּעַ הֲוָה דִּקְבִיעַ הֶזֵּיקֵיהּ; וְהֵיכָא דִקְבִיעַ הֶזֵּיקֵיהּ לָא הֲוָה לֵיהּ לְמִסְמַךְ אַנִּיסָא, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֵיךְ אֵלֵךְ וְשָׁמַע שָׁאוּל וַהֲרָגָנִי וַיֹּאמֶר ה' עֶגְלַת בָּקָר תִּקַּח בְּיָדֶךָ וְאָמַרְתָּ לִזְבֹּחַ לַה' בָּאתִי" (שמואל־א טז, ב).
ודלמא לא הוי הכי. לא אירע כזה הדבר לעולם אלא מאריכין ימיו ושנותיו ממש בעולם הזה: ודלמא. אותה שעה מהרהר בעבירה הוה ולא היה לבו לשמים ועל כן נפל. ומשני: מחשבה רעה. בלא מעשה: אין הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה. לענוש עליו: למען תפוש. שתפשו בלבם הרהור עבודת כוכבים ומזלות דבהא משתעי קרא ונענש עליו: שכר מצוה. היה לו להגין עליו שלא לבא לידי הרהור ויענש: והאמר רבי אלעזר וכו'. והיכי אמרינן דר' יעקב מעשה חזא: איך אלך. ואף על גב דבשליחותא דמקום הלך הוה מסתפי מהזיקא דקביעא:
אָמַר רַב יוֹסֵף: אִלְמָלֵא דָרְשֵׁיהּ "אַחֵר" לְהַאי קְרָא כְּרַבִּי יַעֲקֹב בַּר בַּרְתֵּיהּ לָא חָטָא. מַאי חָזָא? אִיכָּא דְּאָמְרֵי: כִּי הַאי מַעֲשֶׂה חֲזָא. וְאִיכָּא דְּאָמְרֵי: לִישְׁנָא דְּגַבְרָא רַבָּה הֲוָה חֲזָא, דַּהֲוָה גָרֵיר לָהּ דָּבָר אַחֵר, אָמַר: פֶּה מֵפִיק מַרְגָלִיּוֹת יִלְחוֹךְ עָפָר! וְהוּא לֹא יָדַע – "לְמַעַן יִיטַב לָךְ", לְעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ טוֹב, "וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים", לְעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ אָרוֹךְ.
אלמלא דרשיה אחר. הוא אלישע להאי קרא דלמען ייטב לך בעולם הבא לא חטא: כי האי מעשה חזא. ואמר אין שכר בעולם ויצא לתרבות רעה: דבר אחר. חזיר גריר הלשון של רבי חוצפית כשצוה הקיסר לחתכו: ילחוך. כמו ילחכו הקהל כלומר יגרור ויתלכלך בעפר:
הַחֵלֶק הַשֵּׁנִי בְּעִנְיַן אֵיכוּתוֹ
((( וְיֵשׁ בּוֹ שְׁנֵי פְּרָקִים)))
ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א
לזכות רבי יצחק אבוהב זיע"א ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים ומתים.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' זרח חוטר שליט"א
ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א עם פירוש נפש יהודה חברו החכם מוהר"ר משה פרנקפורט דיין ק"ק אמשטרדם מהדורה מיוחדת – אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5