גְּדוֹלָה שַׁבָּת, שֶׁקְּרָאָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַתָּנָה טוֹבָה, כִּדְגַרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּשַׁבָּת (י, ב): אָמַר רָבָא בַּר מַחְסֵיָא, אָמַר רַב חָמָא בַּר גּוּרְיָא, אָמַר רַב: הַנּוֹתֵן מַתָּנָה לַחֲבֵרוֹ צָרִיךְ לְהוֹדִיעוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם" (שמות לא, יג). תַּנְיָא נַמֵּי הָכֵי: "לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם", אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: מֹשֶׁה, מַתָּנָה טוֹבָה יֵשׁ לִי בְּבֵית גְּנָזַי, וְשַׁבָּת שְׁמָהּ, וַאֲנִי מְבַקֵּשׁ לִיתְנָה לְיִשְׂרָאֵל, לֵךְ וְהוֹדִיעֵם. מִכָּאן אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: הַנּוֹתֵן פַּת לְתִינוֹק צָרִיךְ לְהוֹדִיעַ לְאִמּוֹ. מַאי עָבֵיד לֵיהּ? אָמַר אַבַּיֵּי: שָׁאֵיף לֵיהּ מִשְׁחָא וּמָלֵי לֵיהּ עֵינֵיהּ כּוֹחֲלָא. וְהָאִידְנָא דְּחַיְשֵׁי לִכְשָׁפִים. אָמַר רַב פַּפָּא: שָׁאֵיף לֵיהּ מֵאוֹתוֹ הַמִּין. אֵינִי, וְהָא אָמַר רַבִּי חָמָא בַּר גּוּרְיָא: הַנּוֹתֵן מַתָּנָה לַחֲבֵרוֹ אֵין צָרִיךְ לְהוֹדִיעוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּמֹשֶׁה לֹא־יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו" (שם לד, כט)? לָא קָשְׁיָא, הָא בְּמִלְתָא דַּעֲבִידָא לְאִגְלוּיֵי, הָא בְּמִלְתָא דְּלָא עֲבִידָא לְאִגְלוּיֵי. וְהָא שַׁבָּת מִלְתָא דַּעֲבִידָא לְאִגְלוּיֵי הִיא? מַתַּן שְׂכָרָהּ לָא עֲבִידָא לְאִגְלוּיֵי.
צריך להודיעו. מתנה פלוני אתן לך וזהו דרך כבוד שמא יתבייש לקבלו ומתוך כך מתרצה בדברים ואינו בוש וכן אם נתנה בביתו שלא מדעתו צריך להודיעו שמידו בא לו שמתוך כך יהא אוהבו: לדעת כי אני ה' מקדשכם. להודיעם אני בא שאני רוצה לקדשם: שאיף ליה משחא. ישפשפנו בשמן בין עיניו דבר הנראה כדי שתשאלנו אמו מי עשה לך כן ויאמר התינוק פלוני עשה לי כן וגם פת נתן לי: ומלי ליה. נותן כחול סביב עינו והוא מין צבע שהנשים כוחלות בו: לכשפים. שתחשדנו שכשפו: שאיף ליה מאותו המין. שנתן לו:
עַל כֵּן יֵשׁ לוֹ לָאָדָם לְהַקְבִּילוֹ בְּשִׂמְחָה. וְיַקְדִּים בְּעֶרֶב שַׁבָּת בַּבֹּקֶר לְהָכִין לְצֹרֶךְ שַׁבָּת, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק כָּל כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ (שבת קיז, ב): אָמַר רַב חִסְדָּא: לְעוֹלָם יַשְׁכִּים אָדָם לְהוֹצָאַת שַׁבָּת, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ" (שם טז, ה) – לְאַלְתָּר.
ישכים אדם. בע"ש לטרוח ולזמן הוצאות שבת: והכינו. את אשר יביאו לאלתר בשעת הבאה הכנה והבאה בהשכמה היה דכתיב וילקטו אותו בבוקר בבוקר:
לְפִיכָךְ אַל יְהַלֵּךְ אָדָם בְּדֶרֶךְ רְחוֹקָה בְּעֶרֶב שַׁבָּת, אֲפִילוּ בַּחֲזָרוֹת לְבֵיתוֹ, כְּדֵי שֶׁיָּבֹא בְּעוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל לְהָכִין לְצֹרֶךְ שַׁבָּת, כִּדְגַרְסִינָן פֶּרֶק לוּלָב וַעֲרָבָה (סוכה מד, ב): אָמַר רַבִּי אַיְּבוּ מִשְּׁמֵיה דְּרַבִּי אֶלְעָזָר בַּר צָדוֹק: אַל יְהַלֵּךְ אָדָם בְּעַרְבֵי שַׁבָּתוֹת יוֹתֵר מִשָּׁלֹשׁ פַּרְסָאוֹת. אָמַר רַב כַּהֲנָא: לָא אֲמָרָן אֶלָּא לְבֵיתֵיהּ, אֲבָל לְאֻשְּׁפִּיזֵיהּ אַמַּאי דְּנָקֵיט סָמֵיךְ. אִכָּא דְּאָמְרֵי, אֲמַר רַב כַּהֲנָא: לָא נִצְרְכָה אֶלָּא אֲפִילוּ לְבֵיתֵיהּ אָמַר רַב כַּהֲנָא: בְּדִידִי הֲוָה עֻבְדָּא וַאֲפִילוּ כַּסָּא דְהַרְסָנָא לָא אַשְׁכְּחֵי.
אל יהלך. אלא ישבות לו מבעוד יום גדול ויכין סעודת שבת: אלא לביתיה. שהולך לביתו והן אינן יודעין שיבא היום ואין מכינים לצרכו והוא כועס עליהם: אבל לאושפיזיה אמאי דנקיט עמו סמיך. ואינו סומך על בעה"ב ונושא עמו סעודתו ועל מה שבידו נסמך: אפילו לביתיה. דמה שמוצא אם מעט אם רב שלו היא אעפ"כ לא יהלך וכל שכן לאושפיזא שלא ימצא כלום: כסא דהרסנא. סעודה מועטת דגים קטנים מטוגנין בקמח בשומן שלהם:
וְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ (פסחים נ, ב): בְּנֵי בֵישָׁן נָהוֹג דְּלָא הֲווּ אָזְלֵי מִצּוֹר לְצִידֹן בְּמַעֲלֵי שַׁבְּתָּא. אֲתוּ בָנַיהוּ לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, אָמְרוּ לֵיהּ: אַבְהָתִין הֲוָה אֶפְשָׁר לְהוּ, אֲנָן לָא אֶפְשָׁר לָן, מַהוּ? אֲמַר לְהוּ רַבִּי יוֹחָנָן: כְּבָר קִבְּלוּ אֲבוֹתֵיכֶם עֲלֵיהֶם וּכְתִיב: "וְאַל־תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ" (משלי א, ח).
מצור לצידון. מקום קרוב והיה יום השוק בער"ש והם מחמירין על עצמם שלא להבטל מצרכי שבת: אבהתין. אבותינו אפשר להם להמנע מן השוק שעשירים היו:
וּמָצִינוּ לְחַכְמֵי הַתַּלְמוּד, שֶׁאַף־עַל־פִּי שֶׁהָיוּ לָהֶם מְשָׁרְתִים, הָיוּ מְסַיְּעִין בְּשׁוּם דָּבָר לַהֲכָנוֹת הַשַּׁבָּת בְּחִבָּתוֹ וּלְכַבְּדוֹ, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק כָּל כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ (שבת קיט, א): רַבָּה הֲוָה יָתֵי אַתְּכַתְּקָא דְשִׁנָּא (כסא של שן, משום שהיה חשוב ועשיר) וּמוֹשֵׁיף נוּרָא. רַב עָנָן לָבֵישׁ גּוּנְדָא (כלי שחור), מִשּׁוּם דְּתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: בְּגָדִים שֶׁבִּשֵּׁל בָּהֶן לְרַבּוֹ אַל יִמְזֹג בָּהֶן כּוֹס לְרַבּוֹ. רַב סַפְרָא מַחְרֵיךְ רֵישָׁא. רַבָּא מָלַח שִׁבּוּטָא. רַב הוּנָא מַדְלֵיק שְׁרָגָא. רַב פַּפָּא גָּדֵיל פְּתִילְתָּא. רַב חִסְדָא פָּרֵיס (מחתך) סִילְקָא. רַבָּה וְרַב יוֹסֵף מַצְלְחוּ צִיבֵי (מבקעים עצים). רַבִּי זֵירָא מִיצְתַּת צְתוּתֵי (מצית האור בעצים דקים). רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק מַכְתֵּף וְעַיֵיל, מַכְתֵּף וְנָפִיק. אָמַר: אִלּוּ מְקַלְּעִין לִי רַב אַמֵּי וְרַב אַסִּי, לָא מַכְתִּיפְנָא קַמַּייהוּ?
ומושיף נורא. נופח האש לכבוד השבת: לבש גונדא. להודיע שהיום אינו כדאי להתנהג בחשיבות מלהתעסק בתבשילי שבת ושלא יטנף בגדיו בבישול קדרות לילך בם בבהכ"נ לבש בגד שחור בגדים אחרים ושחורים: דתנא דבי רבי ישמעאל וכו'. דבישול קדרות מטנף בגדים: מחריך רישא. אם היה לו ראש בהמה לחרוך הוא היה בעצמו מחרכו שרף השערות ממנו באש כדרך שעושין לראש עגל שאוכלין אותו בעורו: מלח שיבוטא. דגים: מדליק שרגא. נר שבת: גדיל פתילתא. עשה פתילות לנרות שבת: פריס. פי' מחתך סילקא ירק כרתין לשבת: מכתף ועייל מכתף ונפיק. בערב שבת יצא ונכנס להביא תמיד משאות כלי תשמיש ובגדי חופש ומגדים כאדם שמקבל את רבו בביתו ומראה לו שהוא חשוב עליו וחרד לכבודו לטרוח ולהרבות בשבילו: אמר אלו מקלעין לי. אלו אירע לי ר' אמי ור' אסי לאורחים וכי לא הייתי מכבדן מכ"ש לשבת:
גַּם צָרִיךְ אָדָם לְמַעֵט בַּאֲכִילָתוֹ בְּעֶרֶב שַׁבָּת, כְּדֵי שֶׁיִּכָּנֵס בְּשַׁבָּת כְּשֶׁהוּא תָאֵב לֶאֱכֹל. וְלֹא יִקְבַּע סְעוּדָתוֹ בְּעֶרֶב שַׁבָּת וְגַם לֹא בְשַׁבָּת עַצְמוֹ בְּעֵת הַדְּרָשָׁה, דְּגַרְסִינָן פֶּרֶק הַשּׁוֹלֵחַ גֵּט לְאִשְׁתּוֹ (גיטין לח, ב): אָמַר רָבָא: בְּהַנֵּי תְלַת מִילֵי נָחְתֵי בַּעֲלֵי בָתִּים מִנִּכְסֵיהוֹן: דְּמָפְקֵי עַבְדֵייהוֹן לְחֵירוּתָא וְסַיירֵי נִכְסֵיהוֹן בְּשַׁבַּתָּא וּדְקָבְעֵי סְעוּדָתַייהוּ בְשַׁבַּתָּא בְּעִידָן בֵּי מִדְרָשָׁא. דַּאֲמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שְׁתֵּי מִשְׁפָּחוֹת הָיוּ בִּירוּשָׁלַיִם, אַחַת קָבְעָה סְעוּדָתָהּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת וְאַחַת קָבְעָה סְעוּדָתָה בְּשַׁבָּת וּשְׁתֵּיהֶם נֶעֶקְרוּ.
דמפקי עבדייהו לחירותא. ועוברים בעשה שנא' לעולם בהם תעבודו: וסיירי נכסייהו. שדותיהם מסתכלים בשבת לידע מה הן צריכין: בעידן בי מדרשא. שהחכם דורש דרשה לרבים בשבת והם יושבין בסעודה והיה להם להקדים או לאחר: בערב שבת. בליל שבת ואין כאן כבוד שבת דקי"ל כבוד יום קודם לכבוד לילה והם היו מתכוונין בשביל שלא לבטל מבהמ"ד ואיכא דמפרשי בערב שבת ממש וכן בכל יום מרוב עושר אבל בהא מיהא איכא אסורא שיכנס לשבת כשהוא שבע בלא תאוה:
גַּם יִזָּהֵר מִלַּעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּעֶרֶב שַׁבָּת מִן הַמִּנְחָה וּלְמַעֲלָה, דְּגַרְסִינָן פֶּרֶק מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ (פסחים נ, ב): תַּנְיָא: הָעוֹשֶׂה מְלָאכָה בְּעַרְבֵי שַׁבָּתוֹת וּבְעַרְבֵי יָמִים טוֹבִים מִן הַמִּנְחָה וּלְמַעֲלָה וּבְמוֹצָאֵי שַׁבָּת וּבְמוֹצָאֵי יוֹם טוֹב, וּבְכָל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ נִדְנוּד עֲבֵרָה, לְאַיתוּיֵי תַּעֲנִית צִבּוּר, אֵינוֹ רוֹאֶה סִימָן בְּרָכָה לְעוֹלָם.
במוצאי שבת. משום כבוד שבת שמוסיפין מחול על הקודש: נדנוד עבירה. רמז קצת לעבירה: תענית צבור. אסור במלאכה במסכת תענית כשהיו מתענין על הגשמים אבל שאר תעניות צבור לא:
גַּם מָצִינוּ קְצָת מֵהַקַּדְמוֹנִים שֶׁהָיוּ נוֹהֲגִין לִקַּח כָּל הַבָּא לַשּׁוּק בְּעֶרֶב שַׁבָּת לִמְכֹּר לַיְּהוּדִים מִפְּנֵי כְבוֹד הַשַּׁבָּת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָנִיחוּ מִלְּהָבִיאוֹ לְשַׁבָּת אַחֶרֶת, כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ לְרַב הוּנָא, כִּדְגַרְסִינָן פֶּרֶק סֵדֶר תַּעֲנִיּוֹת אֵלּוּ (תענית כ, ב): אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַפְרָם בַּר פַּפָּא: לֵטימָא לָן מַר מְהַנֵּי מִילֵי מְעַלְיוּתָא, דַּהֲוָה עָבִיד רַב הוּנָא. אֲמַר לֵיהּ: בְּיַנְקוּתֵיהּ לָא דָּכִירְנָא, בְּסָבוּתֵיהּ דָּכִירְנָא. בְּיוֹמָא דְּעֵיבָא מַפְקִין לֵיהּ בְּגוּהַרְקָא דִּדְהַבָא וְסָיֵיר לֵיהּ לְכוּלָה מָתָא, כָּל אָשֵׁתָא דַּהֲוָת רְעִיעָא הֲוָה סָתַר לֵיהּ. אִי אֶפְשָׁר לְמָארֵיהּ לְמִבְנֵי לֵיהּ – בָּנֵי לֵיהּ, וְאִי לָא – בָּנֵי לָהּ מִדְּנַפְשֵׁיהּ. וְכָל בַּהֲדֵי פַנְיָא דְּמַעֲלֵי שַׁבְּתָּא מְשַׁדָּר שְׁלִיחָא לְשׁוּקָא וְכָל יָרְקָא דַּהֲוָה יָתֵיר לְגִנָּאֵי, זָבֵין לְהוּ וְשָׁדֵי לְנַהֲרָא. וְלֵיתְבֵיהּ לַעֲנִיִּים? אָמַר: זִימְנִין דְּסָמְכָא דַעֲתַּייהוּ עֲלֵיהּ וְלָא אֲתוּ לְמִיזְבָּן. וְלִשְׁדְּיֵיהּ לִבְהֵמָה? סָבַר, מַאֲכָל אָדָם אֵין מַאֲכִילִין אוֹתוֹ לִבְהֵמָה. כְּדַהֲוָה כָּרֵיךְ רִיפְתָּא הֲוָה פָתַח בֵּיתֵיהּ וַאֲמַר: כָּל דִּצְרִיךְ לֵיעוֹל וְלֵיתִי. אִכָּא דְּאָמְרֵי: מִילְתָא דְּשַׁבַּתָּא הֲוָה גָּמִיר, הֲוָה מָנַח לֵיהּ כּוּזָא דְּמַיָא וְתָלוּ לֵיהּ אַעֵיבְרָא דְּדָשָׁא וַאֲמַר: כָּל דִּצְרִיךְ לֵיעוֹל וְלֵיתֵי כִּי הֵיכֵי דְּלָא אִסְתַּכָּן אֲמַר לֵיהּ: כֻּלְּהוּ מָצִינָא דְּלֵיקוּם בֵּיהּ, לְבַר מְהָא, מִשּׁוּם דִּנְפִישֵׁי בְּנֵי חֵילָא.
כדי שלא יניחו. ואם לא ימכרו בערב שבת זה לא יבואו עוד בע"ש הבאה: בינקותיה. מה דעביד בנעוריו לא ידעתי אלא מה דעביד בזקנותיה: ביומא דעיבא. יום המעונן דהוי רוח מנשבת ומסתפי שלא יפלו החומות: בגוהרקא. תיבה תלויה בעגלה ושרות יושבות בה בארץ אשכנז: וסייר. בודק פוקד תרגום מסייר כמו האי טבחא דלא סר סכינא קמי חכם: וכל אשיתא. כל חומת הבתים דהות רעיעא נשברה ונסדקה: זבין להו ושדי לנהרא. משום הכי זבין להו דאי הוה שייר להו מידי לגינאי אזל לאיבוד דמכמשא בשבת ונמצא מכשילן לעתיד לבא דלא מייתא ירקא לסעודת שבת הבאה: דסמכא דעתייהו. שסומכין עניים על אותו ירק ואומרין אין אנו צריכין לקנות ושמא לא ישתייר שם כלום ואין להם מה לאכול בשבת: אין מאכילין לבהמות. משום ביזוי אוכלין ומחזי כבועט בטובה שהשפיע הקב"ה בעולם אי נמי משום דחסה תורה על ממונן של ישראל וזורקין אותם לנהר והולכין למקום אחר ומוצאין אותן בני אדם ואוכלים אותם. מילתא דאסוותא רפואה או הקיז דם: מילתא דשיבתא הוה גמיר. שלמד דבר זה שהשדים מזיקין למי שיאכל בלא נטילת ידים ע"כ תלה להו האי כוזא דמיא שיטלו ידיהם: כוזא דמיא. כלי מלא מים תלה באסקופא דביתיה כדי מי שיכנס לאכול ירחץ ידיו. בני מחוזא דאיכא עניים טפי וקא מיכלי קרנא:
וְגַם מָצִינוּ לְיוֹסֵף מוֹקִיר שַׁבֵּי, שֶׁהָיָה רָגִיל לִקַּח כָּל הַבָּא בְיָדוֹ לִכְבוֹד שַׁבָּת לְשֵׁם שָׁמַיִם וְהָיְתָה סִבָּה מֵאֵת הַשֵּׁם לְהִתְעַשֵּׁר בּוֹ, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק כָּל כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ (שבת קיט, א): יוֹסֵף מוֹקִיר שַׁבֵּי, הֲוָה הַהוּא גוֹי בִּשְׁבִבוּתֵיהּ דַּהֲווּ נְפִישֵׁי נִכְסֵיהּ טוּבָא. אָמְרוּ לֵיהּ כַּלְדָאֵי: כֻּלְּהוּ נִכְסֵי דְּהַהוּא גַבְרָא – יוֹסֵף מוֹקִיר שַׁבֵּי אָכֵיל לְהוּ. אָזַל זַבְּנִינְהוּ לְכֻלְּהוּ נִכְסֵיהּ, זָבַן בְּהוּ מַרְגְּנִיתָא, אוֹתְבֵיהּ בְּסַינֵיהּ (פרוש: בכובעו). בְּהַדֵי דְקָא עָבַר מַבְּרָא, אַפְרְחֵי זִיקָא לְסַינֵיהּ וְשָׁדְיֵיהּ בְּמַיָּא. בַּלְעֵיהּ כַּוְרָא. אַסְקוּהָ, אַתְיוּהָ אַפַּנְיָא דְּמַעֲלֵי שַׁבַּתָּא. אָמְרֵי: מָאן זָבִין כִּי הַשְׁתָּא? אָמְרוּ: זִילוּ אַמְטְיוּהָ לְגַבֵּי יוֹסֵף מוֹקִיר שַׁבֵּי, דְּרָגִיל דְּזָבִין. אַמְטְיוּהָ נִיהַלֵּיהּ, זַבְנֵיה. קָרְעֵיהּ, אַשְׁכְּחֵיהּ לְמַרְגְּנִיתָא. זָבְנָהּ בִּתְלֵיסַר עִלִּיתַיָּא דְדִינָרֵי (פרוש: דבר גוזמא, רוצה לומר: הון רב). פָּגַע בֵּיה הַהוּא סָבָא, אֲמַר לֵיהּ: מָאן דָּיָזֵיף אַשַׁבַּתָּא – פָּרַע שַׁבַּתָּא.
מוקיר שבי. מכבד שבת: אמרו להו. לאותו העובד כוכבים ומזלות: כלדאי. חוזים בכוכבים: אכיל להו. סופיה ליפול ביד יוסף: אותביה בסייניה. עשה לו כובע לראשו וקבע אותו מרגליות בו: בלעיה כוורא. דג אחד בלע הכובע: תליסר עיליתא. בי"ג חדרים מלא זהב ולאו דוקא אלא דרך בני אדם לומר כן הון רב בעילוי הרבה:
גָּם הָיוּ זְהִירִין רַבּוֹתֵינוּ לְהוֹסִיף מֵחוֹל עַל הַקֹּדֶשׁ בְּהַכְנָסַת שַׁבָּת וּבִיצִיאָתוֹ, כִּדְגַרְסִינָן הָתָם (קיח, ב): וְאָמַר רַב יוֹסֵף: יְהֵא חֶלְקִי עִם מַכְנִיסֵי שַׁבָּת בִּטְבֶרְיָה וְעִם מוֹצִיאֵי שַׁבָּת בְּצִפּוֹרִי.
עם מכניסי שבת בטבריה. מפני שהיא עמוקה ומחשיכה מבעוד יום וסבורים שחשיכה: מוציאי שבת בצפורי. שיושבת בראש ההר ובעוד שהחמה שוקעת נראית שהאור גדול ומאחרין לצאת:
וְגַם הָיוּ רְגִילִים לְהִתְעַטֵּף בְּהַכְנָסַת שַׁבָּת בִּבְגָדִים נָאִים לְקַבֵּל אֶת הַשַּׁבָּת בְּשִׂמְחָה כְּמִי שֶׁיּוֹצֵא לִקְרַאת מֶלֶךְ, כִּדְגַרְסִינָן הָתָם (קיט, א) וּבְפֶרֶק הַמַּנִּיחַ אֶת הַכַּד (בבא קמא לב, ב): רַבִּי חֲנִינָא מְעַטֵּף וְקָאֵי אַפַּנְיָא דְּמַעֲלֵי שַׁבַּתָּא וַאֲמַר: בּוֹאוּ וְנֵצֵא לִקְרַאת שַׁבָּת מַלְכְּתָא. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: בּוֹאִי כַלָּה בּוֹאִי כַלָּה.
מעטף. בבגדים נאים לכבוד שבת: בואי כלה. הכי קרי ליה לשביתת שבת מתוך חביבותה:
ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א
לזכות רבי יצחק אבוהב זיע"א ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים ומתים.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' זרח חוטר שליט"א
ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א עם פירוש נפש יהודה חברו החכם מוהר"ר משה פרנקפורט דיין ק"ק אמשטרדם מהדורה מיוחדת – אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5