מָצִינוּ שֶׁחַכְמֵי יִשְׂרָאֵל וּגְדוֹלֵיהֶם הָיוּ מְבַקְּשִׁין לִרְאוֹת לְכָל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁיִּמָּצְאוּ וּמְכַבְּדִין אוֹתָם. מַה יֵּשׁ לַעֲשוֹת בַּזְּמַן הַזֶּה שֶׁנִּתְמַעֲטוּ בַּעֲוֹנוֹתֵינוּ וְלֹא נִשְׁאַר מֵהֶם בְּכָל יִשְׂרָאֵל אֶלָּא אֶחָד מֵעִיר וּשְׁנַיִם מִמִּשְׁפָּחָה. וְיֵשׁ לָנוּ לִלְמֹד מֵרַבֵּינוּ הַקָּדוֹשׁ, שֶׁאַף־עַל־פִּי שֶׁהָיָה נְשִׂיא יִשְׂרָאֵל וּגְדוֹל הַדּוֹר, בְּכָל מָקוֹם שֶׁהָיָה הוֹלֵךְ הָיָה שׁוֹאֵל אִם הָיָה תַלְמִיד חָכָם בָּעִיר לִרְאוֹתוֹ, כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דַּחֲגִיגָה (ה, ב): רַבִּי וְרַבִּי חִיָּא הֲווּ אַזְלֵי בְאוֹרְחָא. כִּי מָטוּ לְהַהִיא מָתָא, אָמְרֵי: אִיכָּא צוֹרְבָא מֵרַבָּנָן הָכָא, דְּנֵיזֵיל וּנְקַבֵּל לְאַפֵּיהּ? אָמְרוּ לְהוּ: אִיכָּא וּמְאוֹר עֵינַיִם הוּא. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי חִיָּא לְרַבִּי: תִּיב אַתְּ, דְּלָא תְזַלְזֵל בְּנִשִׂיאוּתְךָ, אֵיזֵיל אֲנָא וְאַקְבֵּיל לְאַפֵּיהּ. תָּקְפֵיהּ וַאֲזַל בְּהַדֵיהּ. כִּי הֲווּ מִיפְטְרֵי מִינֵיהּ, אָמַר לְהוּ: אַתֶּם קִבַּלְתֶּם פָּנִים הַנִּרְאִים וְאֵינָם רוֹאִים, יְהִי רָצוֹן שֶׁתִּזְכּוּ וּתְקַבְּלוּ פְּנֵי שְׁכִינָה, שֶׁרוֹאָה וְאֵינָהּ נִרְאֵית. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי: אִי לָא אֲתֵינָא הַשְׁתָּא מְנַעְתָּן מֵהַאי בִּרְכָתָא, אֲמַר לֵיהּ: מְנָא לָךְ הָא? אֲמַר לֵיהּ: מִפִּרְקֵיהּ דְּרַבִּי יַעֲקֹב אִישׁ כְּפָר חֲנַנְיָה שְׁמִיעַ לִי, דַּהֲוָה רָגִיל דַּאֲזֵיל וּמְקַבֵּל לְאַפֵּיהּ דְּרַבֵּיהּ בְּכָל יוֹמָא, כַּד קָשׁ, אֲמַר לֵיהּ: לָא לִיצְטַעֵר מַר דְּלָא יָכִיל. אֲמַר לֵיהּ: מִי זוּטַר מַאי דִּכְתִיב בְּהוּ בְרַבָּנָן: "וִיחִי־עוֹד לָנֶצַח לֹא יִרְאֶה הַשָּׁחַת. כִּי יִרְאֶה חֲכָמִים יָמוּתוּ" (תהלים מט, י־יא), הַשְׁתָּא, וּמָה רוֹאֶה חֲכָמִים בְּמִיתָתָן, כָּךְ, בְּחַיֵּיהֶם עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.
תקפיה. רבי לר' חייא ואזל בהדיה: כי הוו מפטרי ממנו. שנטלו ממנו רשות לצאת: מנא לך. שכל כך גדול קבלת פנים של ת"ח: כד קש. כשהזקין ר' יעקב:
וְגַם מָצִינוּ עַל רַבֵּינוּ הַקָּדוֹשׁ, שֶׁאָמַר שֶׁזָּכָה לַתּוֹרָה, לְפִי שֶׁרָאָה אֶת רַבִּי מֵאִיר מֵאֲחֹרָיו וְכָל שֶׁכֵּן אִם זָכָה לִרְאוֹתוֹ בְּפָנָיו, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת בֵּיצָה, פֶּרֶק מַשִּׁילִין פֵּרוֹת, בִּירוּשַׁלְמִי: בְּהִלוּלֵיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרַבִּי הֲווּ מְטַפְחִין אֲחוֹרֵי יְדֵיהוֹן בְּשַׁבַּתָּא. עָבַר רַבִּי מֵאִיר וְשָׁמַע קָלְהוֹן, אָמַר: רַבּוֹתַי, הֻתְּרָה שַׁבָּת? שָׁמַע רַבִּי קָלֵיהּ, אָמַר: מִי הוּא זֶה שֶׁבָּא לְנַדּוֹתֵינוּ בְּתוֹךְ בֵּיתֵנּוּ? שָׁמַע רַבִּי מֵאִיר קָלֵיהּ דְּרַבִּי וַעֲרַק. נָפְקוּ פִרְיֵיהּ בַּתְרֵיהּ. אַפְרַח רוּחָא פְקוּלֵי מְעַל קְדָלֵיהּ דְּרַבִּי מֵאִיר. אוֹדִיק רַבִּי מִן כַּוְותָּא וְחָמָא קְדָלֵיהּ דְּרַבִּי מֵאִיר מִן אֲחוֹרוֹי. אָמַר רַבִּי: לֹא זָכִיתִי לַתּוֹרָה אֶלָּא עַל דְּחָמִית קְדָלֵיהּ דְּרַבִּי מֵאִיר מִן אֲחוֹרָיו.
מטפחין. דרך שחוק היו מכין באחוריהם של ידיהן זה לזה: קליה. דר' מאיר שאמר דאין לעשות כן בשבת: אפרח רוחא. הרוח היה מנשב מר' מאיר הבגד שהיה על קדלא עורף צוארו: אודיק רבי. תרגום של השקיף: מן כוותא. מן החלון נראה עורף של ר' מאיר שהיה מגולה:
וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּפִרְקָא קַמָּא דְּעֵרוּבִין (יג, ב): אָמַר רַב: הַאי דִמְחַדִּדְנָּא מֵחַבְרָאֵי, דַּחֲזֵיתֵיהּ לְרַבִּי מֵאִיר מֵאֲחוֹרֵיהּ, וְאִלּוּ חֲזִיתֵיהּ מְקַמֵּיהּ מְחַדִּידְנָא טְפֵי, דִּכְתִיב: "וְהָיוּ עֵינֶיךָ רֹאוֹת אֶת־מוֹרֶיךָ" (ישעיה ל, כ).
דחזיתיה לרבי מאיר מאחוריה. כשלמדתי לפניו ישבתי בשורה של אחריו:
וּמְחֻיָּב כָּל אָדָם לְכַבֵּד לְתַלְמִיד חָכָם וּלְהַדְרוֹ וְלָקוּם מִפָּנָיו, כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּקִדּוּשִׁין (לב, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: "מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם" (ויקרא יט, לב), יָכוֹל אֲפִילוּ מִפְּנֵי זָקֵן אַשְׁמַאי, תַּלְמוּד לוֹמַר: "זָקֵן" (שם) וְאֵין זָקֵן אֶלָּא חָכָם, שֶׁנֶּאֱמַר: "אֶסְפָה־לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר יא, טז). רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: אֵין זָקֵן אֶלָּא זֶה שֶׁקָּנָה חָכְמָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "ה' קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ" וגו' (משלי ח, כב). יָכוֹל יַעֲמֹד מִפָּנָיו מִמָּקוֹם רָחוֹק, תַּלְמוּד לוֹמַר: "תָּקוּם וְהָדַרְתָּ", לֹא אָמַרְתִּי אֶלָּא קִימָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ הִדּוּר; אִי הִדּוּר יָכוֹל יְהַדְּרֶנוּ בְמָמוֹן, תַּלְמוּד לוֹמַר: "תָּקוּם וְהָדַרְתָּ", מָה קִימָה שֶׁאֵין בָּהּ חֶסְרוֹן כִּיס אַף הִדּוּר שֶׁאֵין בּוֹ חֶסְרוֹן כִּיס. יָכוֹל יַעֲמֹד מִבֵּית הַכִּסֵּא וּמִבֵּית הַמֶּרְחָץ, תַּלְמוּד לוֹמַר: "וְהָדַרְתָּ", לֹא אָמַרְתִּי אֶלָּא קִימָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ הִדּוּר. יָכוֹל יַעֲצִים עֵינָיו כְּמִי שֶׁלֹּא רָאָהוּ, תַּלְמוּד לוֹמַר: "תָּקוּם וְיָרֵאתָ", דָּבָר הַמָּסוּר לַלֵּב נֶאֱמַר בּוֹ: "וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ" (ויקרא, שם).
אשמאי. לשון אשם רשע ועם הארץ ותוספות פירש לשון שוממות כמו והאדמה לא תשם תרגום וארעא לא תבור לשון בור וע"ה: שנאמר אספה לי שבעים איש מזקני ישראל וגו'. והתם זקנים וחכמים היו כדכתיב אשר ידעת כי הם וגו' אלמא זקנים וידועים היו ור' יוסי הגלילי דמשני ליה לקרא ממשמעו זקנה ממש ודריש ליה זה שקנה חכמה אפילו יניק וחכים וזקן נוטריקון זה שקנה חכמה: אלא קימה. במקום שיש לו הידור בעמידתו דהיינו תוך ד' אמות דמוכחא מילתא שמפניו הוא עומד: יכול יהדרנו בממון. יכול יהא הידור ממון לכבדו בממון: יכול יעצים עיניו כמי שלא ראהו. כלומר כשראהו שבא ירחיק עצמו ממנו כדי שלא יעמוד מפניו: דבר המסור ללב. לבו של עושה הדבר הוא יודע אם ראהו או לאו לפי שיכול להשמט מעיני הבריות שלא יחזיקוהו לרשע ושידינוהו לכף זכות ויאמרו לא ראהו לכך נאמר ויראת מאלהיך שכל המחשבות גלויות לו ויודע בך שלסתור ולבטל מצותו נתכוונת:
ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א
לזכות רבי יצחק אבוהב זיע"א ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים ומתים.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' זרח חוטר שליט"א
ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א עם פירוש נפש יהודה חברו החכם מוהר"ר משה פרנקפורט דיין ק"ק אמשטרדם מהדורה מיוחדת – אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5