מִסְּבָרָא נִרְאֶה, שֶׁיֵּשׁ עֹנֶשׁ לָרְשָׁעִים בָּעוֹלָם הַבָּא עַל עֲווֹנָם בָּעוֹלָם הַזֶּה, כִּי בְּבוֹא עַל אָדָם טוֹבָה בָּעוֹלָם הַזֶּה בִּשְׂכַר מִצְוָה, אוֹ רָעָה בְּעֹנֶשׁ עֲבֵרָה, אֵין זֶה רַק בְּמַעֲשֵׂה הַנֵּס וְהוּא נֵס נִסְתָּר, יַחֲשֹׁב בּוֹ הָרוֹאֶה שֶׁהוּא מִנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם, וְהוּא עָנְשׁוֹ וּשְׂכָרוֹ בֶּאֱמֶת. וְלָזֶה הֶאֱרִיכָה הַתּוֹרָה בַּיְּעָדִים בָּעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁהֵם נִסִּים מֹפְתִיִּים וּכְנֶגֶד הַתּוֹלֶדֶת, וְלֹא בֵאֲרָה יַעֲדֵי הַנֶּפֶשׁ בְּעוֹלַם הַנְּשָׁמוֹת, לְפִי שֶׁקִּיּוּם הַנֶּפֶשׁ וְהִדָּבְקָהּ בֵּאלֹהִים הוּא דָּבָר רָאוּי בַּתּוֹלֶדֶת, שֶׁתָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ וְאוֹתָהּ שֶׁנִּמְשְׁכָה אַחַר תַּאֲוַת גּוּפָהּ, יִתְחַיֵּב שֶׁתֹּאבַד כְּשֶׁיִּפָּסֵד חָמְרָהּ. וְעַל זֶה אָמְרָה תּוֹרָה: 'הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא עֲוֹנָה בָהּ' (במדבר טו, לא), וּפֵרְשׁוּ חֲכָמֵינוּ ז"ל: 'הִכָּרֵת' בָּעוֹלָם הַזֶּה, 'תִּכָּרֵת' בָּעוֹלָם הַבָּא, רְצוֹנָם לוֹמַר, שֶׁמַּכְרֶתֶת שִׂכְלָהּ בָּעוֹלָם הַזֶּה לְפִי שֶׁנּוֹהֶגֶת בְּהֵפֶךְ. וְלָזֶה רָמְזוּ חֲכָמֵינוּ ז"ל בְּאָמְרָם: צַדִּיקִים אֲפִילוּ בְּמִיתָתָם קְרוּיִים חַיִּים וּרְשָׁעִים אֲפִילוּ בְּחַיֵּיהֶם קְרוּיִים מֵתִים.
והוא נס נסתר יחשוב בו הרואה שהוא מנהגו של עולם. כמו הגשם בעתו הוא לשכר ומניעתו הוא לעונש דכתיב והיה אם שמוע וגו' ונתתי מטר ארצכם בעתו וגם לענין עונש נאמר וסרתם ועבדתם אלהים אחרים ועצר את השמים ולא יהיה מטר והעולם יחשבו שהוא מנהגו של עולם בדרך טבע והוא עונשו ושכרו באמת ולכך נקרא נס נסתר שנסתר מן האדם לפי סברתו שהכל בדרך טבע ובאמת הם לשכר ועונש ועיין בנר רביעי כלל שני חלק שלישי בתחיית המתים בפרק ראשון: ולזה האריכה התורה ביעודים וכו'. פי' לפי שהוא דרך נס לכך האריכה התורה וכתבה שכר האדם בעוה"ז ולא ביארה יעודי הנפש פי' לא כתבה התורה השכר שיש לנשמה בעולם הנשמות מפני שהוא דבר ראוי בתולדה לפי שהיא באה ממקום טהור ששם התענוג והשכר והתורה לא רצה לכתוב רק מה שהוא דרך נס ולא דבר הראוי בתולדה כדמפרש ואזיל:
כִּדְגַרְסִינָן בִּבְרָכוֹת, פֶּרֶק מִי שֶׁמֵּתוֹ (יח, א): רַבִּי חִיָּא וְרַבִּי נָתָן הֲוּוֹ שָׁקְלֵי וְאָזְלֵי בְּבֵית הַקְּבָרוֹת וַהֲוָה קָא שַׁדְיָא תְּכֶלְתָּא דְּרַבִּי נָתָן עִלָּוֵי קִבְרֵי. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי חִיָּא: דַּלְיֵהּ, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ: לְמָחָר בָּאִין אֶצְלֵנוּ וְעַכְשָׁו מְחָרְפִים אוֹתָנוּ. אֲמַר לֵיהּ: וּמִי יָדְעֵי? וְהָכְתִיב: 'כִּי הַחַיִּים יוֹדְעִים שֶׁיָּמֻתוּ וְהַמֵּתִים אֵינָם יוֹדְעִים מְאוּמָה' (קהלת ט, ה). אֲמַר לֵיהּ: אִם קָרִיתָ לֹא שָׁנִיתָ וְאִם שָׁנִיתָ לֹא שִׁלַּשְׁתָּ וְאִם שִׁלַּשְׁתָּ לֹא פֵרְשׁוּ לְךָ 'כִּי הַחַיִּים יוֹדְעִים שֶׁיָּמוּתוּ', אֵלּוּ הַצַּדִּיקִים, שֶׁאֲפִילוּ בְּמִיתָתָם קְרוּיִים חַיִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: 'וּבְנָיָהוּ בֶּן־ יְהוֹיָדָע בֶּן־אִישׁ חַי רַב פְּעָלִים מִקַּבְצְאֵל (פירוש: שם מקום, נזכר בנחלת בני יהודה: 'קבצאל ועדר ויגור') הוּא הִכָּה אֶת שְׁנֵי אֲרִיאֵל מוֹאָב וְהוּא יָרַד וְהִכָּה אֶת הָאֲרִי בְּתוֹךְ הַבּוֹר בְּיוֹם הַשָּׁלֶג' (שמואל־ב כג, כ). 'בֶּן אִישׁ חַי', אָטוּ כּוּלֵי עָלְמָא בְּנֵי מֵתֵי נִינְהוּ? אֶלָּא בֶּן אִישׁ חַי שֶׁאֲפִילוּ בְּמִיתָתוֹ קָרוּי חַי. 'רַב פְּעָלִים מִקַּבְצְאֵל', שֶׁרִבָּה וְקִבֵּץ פְּעָלִים לַתּוֹרָה. 'הוּא הִכָּה אֶת שְׁנֵי אֲרִיאֵל מוֹאָב', שֶׁלֹּא הִנִּיחַ כְּמוֹתוֹ לֹא בְמִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן וְלֹא בְמִקְדָּשׁ שֵׁנִי. 'וְהוּא יָרַד וְהִכָּה אֶת הָאֲרִי בְּתוֹךְ הַבּוֹר בְּיוֹם הַשָּׁלֶג', אִיכָּא דְּאָמְרֵי: דְּתָּבַר גְּזִיזָא דְבַרְדָא וְנָחַת וְטָבַל (פירוש: שבר חתיכות ברד וירד וטבל) וְאִיכָּא דְּאָמְרֵי: דְּתָנָא סִפְרָא דְּבֵי רַב בְּיוֹמָא (זוטא) דְּסִתְוָא, 'וְהַמֵּתִים אֵינָם יוֹדְעִים מְאוּמָה' (קהלת שם), אֵלּוּ הָרְשָׁעִים, שֶׁאֲפִילוּ בְּחַיֵּיהֶן קְרוּיִים מֵתִים, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל כא, ל): 'וְאַתָּה חָלָל רָשָׁע נְשִׂיא יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר־בָּא יוֹמוֹ בְּעֵת עֲוֹן קֵץ' (פירוש: אמר על צדקיהו שהיה חייב קטול על שעבר על השבועה [שנשבע לנבוכדנצר] והגיע יומו להסיר ממנו המלוכה). וְאִי בָּעִית אֵימָא מֵהָכָא: 'עַל־פִּי שְׁנַיִם עֵדִים אוֹ וגו' יוּמַת הַמֵּת' (דברים יז, ו), הַמֵּת מֵעִקָּרוֹ.
דלייה. הגביהו: לא שנית. לא חזרת פעם שנית עליו כדי שתתבונן בו: אלו הצדיקים. ומאי יודעים שימותו נותנים אל לבם יום המיתה ומושכין ידיהם מן העבירה והרשעים אינם יודעים מאומה עושים עצמם כאינם יודעים וחוטאים: הוא הכה. השפיל את השנים של דורות משני מקדשים שלא היה כמותו: אריאל. זו ביהמ"ק שנאמר הוי אריאל אריאל קרית חנה: מואב. ע"ש שבנאו דוד דאתי מרות המואביה: ונחת וטבל. לקריו כדי לעסוק בתורה: ספרא דבי רב. תורת כהנים:
הָא לָמַדְתָּ, שֶׁהָרְשָׁעִים אֲפִילוּ בְּחַיֵּיהֶם קְרוּיִים מֵתִים וְכָל שֶׁכֵּן לְאַחַר הִפָּרֵד הַנֶּפֶשׁ מִן הַגּוּף, שֶׁתָּשׁוּב הַנֶּפֶשׁ לְתוֹלַדְתָּהּ וּלְטִבְעָהּ וְתֵלֵךְ לַאֲבַדוֹן וְתִכָּרֵת מִן הָעוֹלָם הַבָּא, כְּדִכְתִיב: 'וְהַאֲבַדְתִּי אֶת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמָּהּ' (ויקרא כג, ל), רְצוֹנוֹ לוֹמַר, מֵהַמָּקוֹם שֶׁנִּגְזְרָה, שֶׁלֹּא תָשׁוּב שָׁמָּהּ, אֶלָּא תִּשָּׁאֵר בְּעַפְרִירוּתָהּ וּבְחָמְרָהּ שֶׁחָמְדָה בִּהְיוֹתָהּ בַּגוּף. וּכְתִיב גַּם כֵּן: 'וְיָצְאוּ וְרָאוּ בְּפִגְרֵי הָאֲנָשִׁים הַפּוֹשְׁעִים בִּי' (ישעיה סו, כד).
וּמַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה 'הִכָּרֵת תִּכָּרֵת' (במדבר טו, לא), רוֹצֶה לוֹמַר, שֶׁתִּשָּׁאֵר נִכְרֶתֶת מִמָּקוֹם שֶׁנֶּחְצְבָה לָעַד לְעוֹלָם. וְאָמַר זֶה בִּמְגַדֵּף וְעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה. וְהוֹסִיפוּ רַבּוֹתֵינוּ גַּם כֵּן: הַכּוֹפְרִים בָּעִקָּר וְהָרְשָׁעִים הַמֻּחְלָטִין, אֲבָל רְשָׁעִים לְתֵאָבוֹן בַּעֲבֵרוֹת אַחֵרוֹת, שֶׁהֵם כְּמוֹ אֲנוּסִים לְיִצְרָם, אֵינוֹ מִתְחַיֵּב אֲבָדוֹן לְנַפְשָׁם מִכֹּל וָכֹל, אֶלָּא עֹנֶשׁ זְמַנִּי כְּדֵי לְמָרֵק עֲוֹנוֹתָיו וְעַד שֶׁתִּתְלַבֵּן הַנֶּפֶשׁ וְתָשׁוּב לִמְקוֹמָהּ. וְעַל אֵלּוּ אָמְרוּ ז"ל: יוֹרְדִין לְגֵיהִנֹּם וְנִדּוֹנִין שָׁם שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ גּוּפָן כָּלֶה וְנִשְׁמָתָן נִשְׂרֶפֶת וְרוּחַ מְפַזַּרְתָּן תַּחַת כַּפּוֹת רַגְלֵי הַצַּדִּיקִים. רְצוֹנָם לוֹמַר, שֶׁמִּתְעַכְּבוֹת נַפְשׁוֹתָם בַּגֵּיהִנֹּם לְפִי שֶׁהֵן מֻרְגָּלוֹת לְהִמָּשֵׁךְ אַחַר הַתַּאֲווֹת וּמִתְעַכְּבוֹת שָׁם לְקַבֵּל עָנְשָׁם לְמָרֵק נַפְשָׁם וְאַחַר הַמֵּרוּק חוֹזְרוֹת לַמַּעֲלָה הַתַּחְתּוֹנָה שֶׁתַּחַת הַנְּשָׁמוֹת הָעֶלְיוֹנוֹת. עַל כֵּן טוֹב לָאָדָם לְעַנּוֹת אֶת גּוּפוֹ וּלְהַכְנִיעוֹ וּלְמָרְקוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁהוּא כְּצֵל עוֹבֵר, כְּדֵי שֶׁיָּבוֹא בְּשָׁלוֹם וְיִתְעַדֵּן וִיחִי לָעוֹלָם הַבָּא הַנִּצְחִי הָאֲמִתִּי.
וְיֵשׁ דְּבָרִים שֶׁהֵם חֲמוּרִים שֶׁאֲפִילוּ צָרִיךְ אוֹתָם לִרְפוּאָה, צִוּוּ ז"ל שֶׁלֹּא יִתְרַפֵּא בָּהֶם, כְּדֵי לְהַרְחִיקָם, כִּדְגַרְסִינָן בִּפְסָחִים, פֶּרֶק כָּל שָׁעָה (כה, א): אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בַּכֹּל מִתְרַפְּאִין חוּץ מֵעֲצֵי אֲשֵׁרָה. הֵיכֵי דָמֵי? אִי דְּאִיכָּא סַכָּנָה, אֲפִילוּ עֲצֵי אֲשֵׁרָה נַמֵּי, אִי דְּלֵיכָּא סַכָּנָה אֲפִילוּ כָּל אִסּוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה נַמֵּי לָא. לְעוֹלָם דְּאִיכָּא סַכָּנָה וַאֲפִילוּ הָכֵי עֲצֵי אֲשֵׁרָה לָא, דְּתַנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל אוֹמֵר: אִם נֶאֱמַר: 'בְּכָל נַפְשְׁךָ' (דברים ו, ה), לָמָּה נֶאֱמַר: 'בְּכָל מְאֹדֶךָ' (שם, שם). וְאִם נֶאֱמַר: 'בְּכָל מְאֹדֶךָ' לָמָּה נֶאֱמַר: 'בְּכָל נַפְשְׁךָ', אֶלָּא אִם יֵשׁ לְךָ אָדָם שֶׁמָּמוֹנוֹ חָבִיב עָליו מִגּוּפוֹ, לְכָךְ נֶאֱמַר: 'בְּכָל מְאֹדֶךָ'. וְאִם יֵשׁ לְךָ אָדָם שֶׁגּוּפוֹ חָבִיב עָלָיו מִמָּמוֹנוֹ, לְכָךְ נֶאֱמַר: 'בְּכָל נַפְשְׁךָ'.
בכל מתרפאין. אפילו מאיסורי הנאה: למה נאמר בכל מאודך. יאמר החביב משניהם ודיו אלא לפי שפעמים שזה חביב לכך הוצרך לשניהם לומר אהוב את בוראך יותר מן החביב עליך ומתרפא בעצי אשירה נראה כמודה בעבודת כוכבים ומזלות:
וְלַאו דַּוְקָא מִיתַת עַצְמוֹ, אֶלָּא אֲפִילוּ יַהַרְגוּהוּ עַל זֶה, יֵהָרֵג וְאַל יַעֲבֹר. כִּדְאָמְרִינָן עֲלָהּ, כִּי אֲתָא רָבִין אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בַּכֹּל מִתְרַפְּאִים חוּץ מֵעֲבוֹדָה זָרָה וְגִלּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים. עֲבוֹדָה זָרָה הָא דַּאֲמָרָן, גִּלּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים מִנַּיִן, דְּתַנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: 'כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל רֵעֵהוּ וּרְצָחוֹ' וגו' (שם כב, כו. וְכִי מַה עִנְיַן רוֹצֵחַ אֵצֶל נַעֲרָה מְאוֹרָסָה, הֲרֵי זֶה בָּא לְלַמֵּד וְנִמְצָא לָמֵד, מֵקִישׁ רוֹצֵחַ לְנַעֲרָה מְאוֹרָסָה, מַה נַּעֲרָה מְאוֹרָסָה נִתַּן לְהַצִּילָהּ בְּנַפְשׁוֹ, אַף רוֹצֵחַ נִתַּן לְהַצִּילוֹ בְּנַפְשׁוֹ, וּמֵקִישׁ נַעֲרָה הַמְּאוֹרָסָה לְרוֹצֵחַ, מָה רוֹצֵח יֵהָרֵג וְאַל יַעֲבֹר, אַף נַעֲרָה מְאוֹרָסָה יֵהָרֵג וְאַל יַעֲבֹר. וְרוֹצֵחַ גּוּפֵיהּ מִנָּא לָן, סְבָרָא הוּא, כְּהַהוּא דְּאָתָא לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא, אֲמַר לֵיהּ: אָמַר לִי מָארֵי דוּרָאִי זִיל קַטְלֵהּ לִפְלַנְיָא וְאִי לָא קֲטִילְנָא לָךְ, אֲמַר לֵיהּ רָבָא: לִיקְטְלֵיךְ וְלָא תִיקְטְלֵהּ, דְּמַאי חָזִית דִּדְמָא דִידָךְ סוּמַק טְפֵי, דִּילְמָא דָּמאָ דְּחַבְרָךְ סוּמַק טְפֵי.
ולאו דוקא מיתת עצמו. שמת מעצמו כשלא יעשה הרפואה שאסור אלא אפילו אם רוצין להרגו בידים כשלא יעבוד עבודת כוכבים ומזלות יהרג ואל יעבור: ושפיכות דמים. כגון אמרו לו הרוג ישראל חבירך ואם לאו תהרג: נערה מאורסה ניתן להצילה בנפשו. ניתן רשות לרואה שהוא רודף אחריה שיצילנה ממנו בנפשו של רודף אחריה דכתיב ואין מושיע לה הא אם יש לה מושיע צריך להושיעה בכל אשר הוא יכול ואפילו בהריגתו אם אינו יכול להציל את הנערה המאורסה באחד מאבריו: מארי דוראי. מושל העיר דירה שלי: מאי חזית דדמא דידך סומק טפי. כלומר כלום אתה בא לשאול על כך אלא מפני שאתה יודע שאין מצוה עומדת בפני פקוח נפש וסבור אתה שאף זו תדחה מפני פקוח נפש אין זו דומה לשאר עבירות דמכל מקום יש כאן איבוד נפש והתורה לא התירה לדחות את המצות אלא מפני חיבת נפשו של ישראל וכאן עבירה נעשית ונפש אבודה מי יאמר שנפשך חביב לפני המקום יותר משל זה דילמא שלו חביבה עליו טפי נמצאת עבירה נעשית ונפש אבודה:
וּמִלְבַד כָּל זֶה, הַדַּעַת מְחַיֶּבֶת, שֶׁכֵּיוָן שֶׁיֵּשׁ לָאָדָם לָמוּת, עַל כָּל פָּנִים בָּעוֹלָם הַזֶּה טוֹב לְהַקְדִּים בַּזְּמַן, כְּדֵי שֶׁיִּקְנֶה חַיִּים נִצְחִיִּים וְלֹא יְאַבְּדֵם לְמַעַן חַיֵּי שָׁעָה. וְיֵשׁ לוֹ לָאָדָם לִלְמֹד מִמַּה שֶּׁעָשׂוּ הַצַּדִּיקִים שֶׁבְּכָל זְמַן וּזְמַן, שֶׁמָּסְרוּ עַצְמָם עַל קְדוּשַׁת הַשֵּׁם וְאֵין כָּל בְּרִיָּה יְכוֹלָה לַעֲמֹד בִּמְחִיצָתָם, כִּי מָאֲסוּ חַיֵּי שָׁעָה בְּאַהֲבַת בּוֹרְאָם וּמֵתוּ בִּנְשִׁיקָה וְחָיוּ לְעוֹלָם.
ואין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם. בעוה"ב מפני חשיבותם ומעלתם הגדולה שיש להם:
ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א
לזכות רבי יצחק אבוהב זיע"א ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים ומתים.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' זרח חוטר שליט"א
ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א עם פירוש נפש יהודה חברו החכם מוהר"ר משה פרנקפורט דיין ק"ק אמשטרדם מהדורה מיוחדת – אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5