הַיַּיִן הוּא דוֹמֶה לְמַאֲכָל שֶׁמְּעַט מִמֶּנּוּ מוֹעִיל וְהַרְבֵּה מִמֶּנּוּ מַזִּיק, כֵּן הַיַּיִן מְבַשֵּׁל הַמַּאֲכָל בָּאִצְטֻמְכָא וּמְשַׂמֵּחַ הַלֵּב, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ ז"ל: חַמְרָא וְרֵיחָנִי – פַּקְחִין. אֲבָל הַמִּשְׁתַּכֵּר מִמֶּנּוּ מַפְסִיד גּוּפוֹ וּמְאַבֵּד שִׂכְלוֹ וְגוֹרֵם לוֹ כָּל הָרָעוֹת שֶׁבָּעוֹלָם. כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ בְּנֹחַ, שֶׁגָּרַם לוֹ הַיַּיִן רָעָה וְקָלוֹן וְהָיָה סִבָּה לְקַלֵּל זַרְעוֹ. כִּדְגַרְסִינָן בְּסַנְהֶדְרִין, פֶּרֶק בֶּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה (ע, א): דָּרַשׁ עוֹבֵד גְּלִילָאָה: שְׁלֹשָׁה עָשָׂר וָוִין נֶאֱמְרוּ בַיַּיִן: 'וַיָּחֶל נֹח אִישׁ־הָאֲדָמָה, וַיִּטַּע כָּרֶם. וַיֵּשְׁתְּ מִן־ הַיַּיִן, וַיִּשְׁכָּר, וַיִּתְגַּל; וַיַּרְא חָם, וַיַּגֵּד; וַיִּקַּח שֵׁם וָיֶפֶת, וַיָּשִׂימוּ עַל־שְׁכֶם, וַיֵּלְכוּ, וַיְכַסּוּ; וַיִּיקֶץ נֹחַ מִיֵּינוֹ, וַיֵּדַע אֵת אֲשֶׁר־עָשָׂה לוֹ בְנוֹ הַקָּטָן' (בראשית ט, כ־כדפּ. רַב וּשְׁמוּאֵל, חַד אָמַר סֵרְסוֹ וְחַד אָמָר רְבָעוֹ, מָאן דַּאֲמַר סֵרְסוֹ, מִתּוֹךְ שֶׁקִּלְקְלוֹ בָרְבִיעִי קִלְלוֹ בָרְבִיעִי. וּמָאן דַּאֲמַר רְבָעוֹ, גָּמַר וַיַרְא וַיַרְא. כְּתִיב הָכָא: 'וַיַּרְא חָם אֲבִי כְנַעַן' (שם). וּכְתִיב הָתָם: 'וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן־חֲמוֹר' (שם לד, ב). בִּשְׁלָמָא לְמָאן דַּאֲמַר סֵרְסוֹ, מִשּׁוּם הָכֵי קִלְּלוֹ בָרְבִיעִי, אֶלָּא לְמָאן דַּאֲמַר רְבָעוֹ, מַאי שְׁנָא רְבִיעִי, נִלְטְיֵהּ בְּהֶדְיָא? הָא וְהָא הַוְיָא.
פקחין. עשאוני פקח. י"ג ואוי"ן לשון ווי הוא וי"ו של ויאמר ארור כנען לא חשיב אלא עד שידע דנגמר לו עונשו של יין: מתוך שקלקלו ברביעי. שמנעו מלהוליד בן רביעי: קללו ברביעי. קלל את בן רביעי שלו שהם כוש ומצרים פוט וכנען וכתיב ויאמר ארור כנען. איש אדמה קרי ליה איש האדמה ע"י שהוכיחו הקב"ה הי' לך ללמוד מאיש האדמה דהיינו אדם הראשון שהיין קנס עליו מיתה:
'וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה' (שם ט, כ). אָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר מַר עוּקְבָא אָמַר רַבִּי זַכַּאי: אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְנֹחַ: נֹחַ, לֹא הָיָה לְךָ לִלְמֹד מֵאָדָם הָרִאשׁוֹן, שֶׁלֹּא גָרַם לוֹ אֶלָּא יַיִן, כְּמָאן דַּאֲמַר, אוֹתוֹ אִילָן שֶׁאָכַל מִמֶּנּוּ אָדָם הָרִאשׁוֹן, גֶּפֶן הָיָה, שֶׁאֵין לְךָ שֶׁמֵּבִיא יְלָלָה עַל אָדָם אֶלָּא יַיִן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: חִטָּה הָיָה, שֶׁאֵין הַתִּינוֹק יוֹדֵעַ לוֹמַר אַבָּא וְאִמָּא עַד שֶׁיִּטְעַם טַעַם דָּגָן. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: תְּאֵנָה הָיָה, שֶׁבַּדָּבָר שֶׁקִּלְקְלוּ בּוֹ נִתְקְּנוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: 'וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה' וגו'. (שם ג, ז).
אלא יין. הלכך מסתברא דעל ידו נקנסה מיתה ובכיה לעולם: שאין התינוק יודע וכו'. ומדקרי ליה עץ הדעת טוב ורע ש"מ היינו חטים: בו נתקנו. מדת הקב"ה באיזמל שהוא מכה מרפא בו נס בתוך נס כמו ויצת אש בציון וכתיב ואני אהיה לה נאם ה' חומת אש סביב:
וַאֲמְרִינָן הָתָם וּבְמַסֶּכֶת עֵרוּבִין, פֶּרֶק הַדָּר עִם הַנָּכְרִי (סה, א): אָמַר רַב חָנָן: לָא נִבְרָא יַיִן בָּעוֹלָם הַזֶּה אֶלָּא לְנַחֵם אֲבֵלִים וּלְשַׁלֵּם שָׂכָר לָרְשָׁעִים, שֶׁנֶּאֱמַר: 'תְּנוּ שֵׂכָר לְאוֹבֵד וְיַיִן לְמָרֵי נָפֶשׁ' (משלי לא, ו). אָמַר ר' יִצְחָק: מַאי דִּכְתִיב: 'אַל־תֵּרֶא יַיִן כִּי יִתְאַדָּם כִּי־יִתֵּן בַּכּוֹס עֵינוֹ' (שם כג, לא). אַל תֵּרֶא יַיִן שֶׁמַּאֲדִים פְּנֵיהֶם שֶׁל רְשָׁעִים בָּעוֹלָם הַזֶּה לָסוֹף מַלְבִּין פְּנֵיהֶם לָעוֹלָם הַבָּא. רָבָא אָמַר: 'אַל־ תֵּרֶא יַיִן כִּי יִתְאַדָּם', שֶׁאַחֲרִיתוֹ דָּם. רַב כַּהֲנָא רָמֵי: כְּתִיב: 'תִּירָשׁ' וּקְרִי 'תִּירוֹשׁ', זָכָה נַעֲשֶׂה רֹאשׁ, לֹא זָכָה נַעֲשֶׂה רָשׁ. רָבָא רָמֵי: כְּתִיב: 'יְשַׁמַּח' (תהלים קד, טו), וּקְרִי 'יְשַׂמַּח', זָכָה מְשַׂמְּחוֹ, לֹא זָכָה מְשַׁמְּמוֹ. וְהַיְנוּ דַאֲמַר רָבָא: חַמְרָא וְרֵיחָנֵי – פָּקְחִין.
ולשלם שכר לרשעים. שמתעדנין בו בעוה"ז ומקבלין שכר מצות שעושין בעוה"ז: לאובד. היינו רשע שנטרד והולך לו: למרי נפש. לאבלים לפכוחי צערייהו: אל תרא יין. כלומר אל תתן עיניך להמשיך אחריו: שאחריתו דם. סופו יהרג עליו: זכה. לשתות לפי מדה נעשה ראש שמפקח לבו בחכמה. כתיב ישמח. בשי"ן דמשמע לשון שומם שמשממהו ונוטל חכמת לבו. וקרינן ישמח. לשון שמחה: זכה. כלומר אם זכה ויודע להזהר בעצמו מלשתות יותר מדאי משמחו שמפקח את הלב: פקחין. עשאוני פקח:
אָמַר רַבִּי עַמְרָם בְּרֵיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר אָבִין אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: מַאי דִּכְתִיב: 'לְמִי אוֹי לְמִי אֲבוֹי לְמִי מִדְיָנִים לְמִי־שִׂיחַ לְמִי פְּצָעִים חִנָּם לְמִי חַכְלִלוּת עֵינָיִם – לַמְאַחֲרִים עַל־הַיָּיִן לַבָּאִים לַחְקוֹר מִמְסָךְ' (משלי כג, כט־ל). כִּי אֲתָא רַב דִּימֵי אָמַר: אָמְרֵי בְּמַעֲרָבָא: הַאי קְרָא מָאן דְּדָרִישׁ לֵיה מֵרֵישֵׁיהּ לְסֵיפֵיהּ מִדְרִישׁ וּמִסֵיפֵיהּ לְרֵישֵׁיהּ מִדְרִישׁ. וּמִי שֶׁנִּמְשָׁךְ אַחֲרָיו, מוֹצִיאוֹ מִן הָעוֹלָם. כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ בְּמַסֶּכֶת אָבוֹת, פֶּרֶק ג: רַבִּי־דוֹסָא בֶּן הָרְכִּינַס אוֹמֵר: שֵׁנָה שֶׁל שַׁחֲרִית וְיַיִן שֶׁל צָהֳרַיִם וְשִׂיחַת הַיְלָדִים וִישִׁיבַת בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת שֶׁל עַמֵּי הָאָרֶץ, מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם. עַל כֵּן יֵשׁ לוֹ לָאָדָם לְהַרְחִיק מִמֶּנּוּ אֶלָּא הַצָּרִיךְ לִמְזוֹנוֹ.
אבוי. ל' צעקה בל' ארמי כמו בייא בייא: שיח. צער כמו אריד בשיחי: למי. כל אלה למאחרים על היין: מרישיה לסיפיה מדריש. נדרש משמעותו יפה וה"ק למי כל אלה למאחריו על היין הבאים לחקור ממסך שחוקרין היין הטוב הממוסך בבשמים כמו מסכה יינה: ומסיפיה לרישיה מדריש. משמעותיה יפה והכי קאמר מי שיש לו אוי ואבוי ושיח דהיינו אבלים ולמי שיש לו מדנים ופצעים חנם דהיינו רשע הנלחם עם הבריות ולמי שיש לו חכלילות עינים מרוב שומנו ושקידתו בהם ראוי להיות מאחרים על היין: שינה של שחרית. שהולך וישן עד שעונת ק"ש עוברת: ויין של צהרים. מושך לבו של אדם ומביא אותו לידי שכרות: ושיחת הילדים. מבטלות את אבותיהם מלעסוק בתורה: וישיבת בתי כנסיות וכו'. שמתכנסים ומדברים דברים בטלים:
וְגַרְסִינָן נַמֵּי בְּמַסֶּכֶת בְּרָכוֹת, פֶּרֶק הָרוֹאֶה (סג, א): תַּנְיָא, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: לָמָּה נִסְמְכָה פָּרָשַׁת נָזִיר לְפָרָשַׁת סוֹטָה, לוֹמַר לְךָ, שֶׁכָּל הָרוֹאֶה סוֹטָה בְּקִלְקוּלָהּ יַזִּיר עַצְמוֹ מִן הַיַּיִן. רְצוֹנוֹ לוֹמַר, לְפִי שֶׁהַסּוֹטָה עַל יְדֵי שִׁכְרוּת הָלְכָה וְזִנְתָה, עַל כֵּן יֵשׁ לוֹ לָאָדָם לְהַרְחִיק עַצְמוֹ מֵרִבּוּי הַיַּיִן, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבוֹא לִידֵי קִלְקוּל.
ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א
לזכות רבי יצחק אבוהב זיע"א ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים ומתים.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' זרח חוטר שליט"א
ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א עם פירוש נפש יהודה חברו החכם מוהר"ר משה פרנקפורט דיין ק"ק אמשטרדם מהדורה מיוחדת – אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5