אַף־עַל־פִּי שֶׁהַכִּשּׁוּפִים לֹא יוּכְלוּ לְהַזִּיק לְמִי שֶׁהוּא מַתְמִים דְּרָכָיו וּבוֹטֵחַ בַּשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְאֵינוֹ מַקְפִּיד עַל דְּבָרִים אֵלּוּ, כְּפִי שֶׁכָּתוּב לְמַעְלָה, בְּנֵר שֵׁנִי, בְּחֵלֶק הַכִּשּׁוּף (סימן עה), אֲבָל בִּרְאוֹת חֲכָמֵינוּ ז"ל אֵיךְ בְּנֵי אָדָם עַרְלֵי לֵב וּמַקְפִּידִים עַל דְּבָרִים כָּאֵלּוּ וְיוּכְלוּ לְהַזִּיקָם, עַל כֵּן לִמְּדוּ לְיִשְׂרָאֵל הַדְּבָרִים שֶׁיּוּכְלוּ לְהִנָּצֵל מֵהֶם מִדִּבְרֵי הַכִּשּׁוּף. וְכֵן דָּרְשׁוּ מִ"לֹא־תִלְמַד לַעֲשׂוֹת" (דברים יח, ט): אֲבָל אַתָּה לָמֵד לְהָבִין וּלְהוֹרוֹת.
מלא תלמד. הכשוף כדי לעשותו ולעסוק בו אלא רשאי אתה ללמוד אותו כדי להבין אותו לשמור מהם שלא יזיקו ולהורות להמתעסקין בו שהוא מעשה כישוף מעשי תעתועים:
וְעַל כֵּן כָּתְבוּ בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, פֶּרֶק הַמּוֹצִיא יַיִן (פא, ב) וּבְמַסֶּכֶת חוּלִין, פֶּרֶק כָּל הַבָּשָׂר (קה, ב): רַב חִסְדָּא וְרַבָּה בַּר רַב הוּנָא הֲווּ קָא אָזְלֵי בְאַרְבָּא. אָמְרָה לְהוּ הַהִיא מַטְרוֹנִיתָא: אוֹתְבָן בְּהַדַיכוּ. וְלָא אוֹתְבוּהָ. אָמְרָה אִיהִי וְאָסְרָה לְאַרְבָּא. אָמוּר אִינְהוּ מִילְתָא וְשַׁרְיוּהָ. אָמְרָה לְהוּ: אֶעֱבֵיד לְכוּ, דְלָא מְקַנְחִיתוּ בְחַסְפָא וְלָא קָטְלִתוּ כִינָא אַמָּנֵיכוּ וְלָא שָׁלְפִיתָוּ יַרְקָא וְאָכֵיל לְהוּ מַכִּישָׁא דְיַרְקָא דְּאָסַר גִּינָאָה.
בארבא. בספינה ומטרוניתא שררת כותית היתה: אמרה. מילתא דכשפים ואסרתה לארבא דלא היתה יכולה לזוז ממקומה כאלו היא נקשרת ואמרי אינהו מילתא על ידי שם טהרה: דלא מקנחיתו בחספא. שאוכל לעשות לכם כשפים כי מי שמקנח עצמו כשעשה צרכו בשברי חרס מושלין בו מכשפים להזיקו ולא קטיל לכו כינה אמנייכו ואין אתם הורגין כינה על בגדיכם ואין אתם מוציאין שום או כרישא ובצל מאגודה שאוגדין הגינאים ואוכלים אלא אתם מתירין האגודה תחלה שמע מינה כל הני קשים לכשפים והם היו משתמרין מהם ואית דאמרי שגם הם אמרו שם טומאה של כישוף והתירו את הספינה ועושין להציל עצמן מיד המכשול:
וְגַם הוֹרוּ לָנוּ דֶרֶךְ לִשְׁמֹר מִכָּל הַדְּבָרִים הַמַּזִּיקִין, כִּדְאָמְרִינָן בְּפֶרֶק עַרְבֵי פְסָחִים (פסחים קיא, א): אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: אַרְבָּעָה דְבָרִים הָעוֹשֶׂה אוֹתָם דָּמוֹ בְרֹאשׁוֹ. וְאֵלּוּ הֵן: הַנִּפְנֶה בֵּין דֶּקֶל לְכֹתֶל וְהָעוֹבֵר בֵּין שְׁנֵי דְקָלִים וְהַשּׁוֹתֶה מַיִם שְׁאוּלִין וְהָעוֹבֵר עַל מַיִם שְׁפוּכִים, וַאֲפִילוּ שֶׁשְּׁפַכְתּוֹ בִתּוֹ לְפָנָיו. הַנִּפְנֶה בֵּין דֶקֶל לְכֹתֶל, לָא אֲמָרָן אֶלָּא דְּלָא הֲווּ בֵינַהוּ אַרְבַּע אַמּוֹת, אֲבָל הֲוֵי בֵינַיהוּ אַרְבַּע אַמּוֹת לֵית לָן בָּהּ. וְכִי לֵית לֵיהּ אַרְבַּע אַמּוֹת לָא אֲמָרָן אֶלָּא דְּלֵיכָּא דַּרְכָּא אַחֲרִינָא אֲבָל אִית לֵיהּ דַּרְכָּא אַחֲרִינָא לֵית לָן בָּהּ. וְהַשּׁוֹתֶה מַיִם שְׁאוּלִין, לָא אֲמָרָן אֶלָּא דְּשָׁאָלִינְהוּ קָטָן, אֲבָל שָׁאָלִינְהוּ גָּדוֹל לֵית לָן בָּהּ, וְלָא אֲמָרָן דְּקָטָן שָׁאָלִינְהוּ אֶלָּא בַּשָּׂדֶה אֲבָל בָּעִיר לֵית לָן בָּהּ, וּבַשָּׂדֶה לָא אֲמָרָן אֶלָּא מַיִם, אֲבָל חַמָרָא וְשִׁכְרָא לֵית לָן בָּהּ. וְהָעוֹבֵר עַל מַיִם שְׁפוּכִים, לָא אֲמָרָן אֶלָּא דְּלָא אַפְסְקִינְהוּ בְעַפְרָא אוֹ בְרוֹקָא, אֲבָל אִי אִיכָּא חַד מִינֵיהּ לֵית לָן בָּהּ. וְהַנֵּי מִילֵי הֵיכָא דְּלֵיכָּא לְמֵיחַדשׁ לִכְשָׁפִים אֲבָל הֵיכָא דְּאִיכָּא לְמֵיחַשׁ לִכְשָׁפִים, אַף־עַל־גַּב דְּאִיכָּא כֻּלֵּי הַאי, חַישִׁינָן. הַהוּא גַבְרָא דַּהֲוָה רָכֵיב חַמְרָא וְסַיֵים מְסַאנֵי, גָּמוּד מְסַאנֵיהּ וְלָקֵי בִכְרָעֵיהּ.
דמו בראשו. מתחייב בנפשו אם ניזוק ואותן ארבעה דברים כולן משום רוח רעה דהוא שורה שם: אלא דלא הוי ד' אמות. דלא שביק רווחא לעבור בין דקל לכותל משום הכי מזקא ליה והוא דליכא דרכא אחרינא דשידה יכולה להלוך בו דעכשיו זה בא בגבולה והפסידה דרכה ואהכי מזקא ליה: ולא אמרן. דרוח רעה שורה על המים אלא בעיר דבמקום צר הן המים ושואלין המים ושורה עליהן. לישנא אחרינא לא אמרן דרוח רעה שורה עליהן אלא בשדה דלא שכיחי מיא דמסרי נפשא לאזוקי ושותה מהם השד אבל בעיר דשכיחי מיא לא: דלא אפסקינהו בעפרא. שלא פיזר עליהן עפר: ההוא גברא דהוה רכיב חמרא וסיים מסאנא. ברגליו ורכב על מים שפוכין במקום שהיה כשפים שכיח וניזוק. שגמדו נתכווצו המנעלים ויבשו כרעיו:
תָּנוּ רַבָּנָן: שְׁלשָׁה אֵין מְמַצְּעִין אוֹתָן וְאֵין מִתְמַצְּעִין בֵּינֵיהֶם: הַכֶּלֶב וְהַדֶּקֶל וְהָאִשָּׁה; וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף הַחֲזִיר; וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף הַנָּחָשׁ. וְאִם מְמַצַּע מַאי לֶעֱבֵיד? אָמַר רַב פַּפָּא: נִפְתָּח בְּ"אֵל" וּנְסַיֵּים בְּ"אֵל". אִי נַמֵּי, נִפְתַּח בְּ"לֹא וּנְסַיֵּם בְּ"לֹא".
אין ממצעין. לא יעברו בין שני אנשים ולא מתמצעין לא יעבור איש אחד בין שתי נשים וכו' ובין שני כלבים:
הַנֵי בֵי תְרֵי דְּמַצְעָא לְהוּ אִשָּׁה נִדָּה, אִם תְּחִלַּת נִדָּה הִיא הוֹרֶגֶת אֶחָד מֵהֶם וְאִם סוֹף נִדָּה הִיא מְרִיבָה נַעֲשֵׂית בֵּינֵיהֶם. מַאי תַּקָּנָתַיהוּ? נִפְתַח בְּ"אֵל" וּנְסַיֵּים בְּ"אֵל". אִי נַמֵּי, נִפְתַח בְּ"לֹא" וּנְסַיֵּם בְּ"לֹא".
הורגת אחד מהן. שמזיקתן במה שעברה ביניהן י"א אם עושה להם כישוף:
הַנֵּי תַרְתֵּי נָשֵׁי דְיַתְבָן בְּאוֹרְחָא בְּפָרָשַׁת דְּרָכִים וּמְכַוֵּינָן אַפַּייהוּ לְהַדָּדֵי, הַנָּךְ וַדַּאי בִכְשָׁפִים עָסְקֵי, מַאי תַּקַּנְתֵּיהּ? אִי אִיכָּא דַּרְכָּא אַחֲרִינָא וְאִיכָּא פִּתְחָא נֵיעוֹל בְּגַוֵּיהּ, וְאִי לָאו – אִי אִיכָּא נַהֲרָא נְעַבְרֵיהּ וְאִי אִיכָּא אִינֵישׁ אַחֲרִינָא בְהַדֵיהּ לִינְקוֹט בִּיְדֵיהּ וְנֵיחְלְפֵי. וְאִי לָא – נֵימָא הָכֵי: אִיגְרַת אָזְלָא אוּסְיָא בְלוּסְיָא מִתְקַטְלִין בְּחֵיק קְבַל.
ולנקוט בידיה. בהדי הדדי יתנו ידיהם זה לזה וניחלפו ויעבורו: אגרת אזלא אוסיא בלוסיא. אותן שדים שאתן מתעסקות בהן מתקטלין בחיק קבל כבר הן הרוגים בחצים אגרת היא אגרת בת מחלת שם שידה כך שמע רש"י מפי המורה ורבו שמע מפי רבינו גרשום:
הַאי מָאן דְּפָגַע בְּאִיתְתָא בְּעִדְנָא דְּסָלְקָא מִטְּבִילָת מִצְוָה, אִיהוּ קָדִים וּמְשַׁמֵּשׁ אָחְדָא לֵיהּ רוּחַ זְנוּנִים. מַאי תַּקָּנְתֵּיהּ? לֵימָא הָכִי: "שֹׁפֵךְ בּוּז עַל־נְדִיבִים" וגו' (תהלים קז, מ).
אחדא ליה. אחזה ליה רוח זנונים שד שורה עליו שמטעה הבריות בלילה לבא לידי קרי:
אָמַר רַבִּי יִצְחָק: מַאי דִּכְתִיב "גַּם כִּי־אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא־אִירָא רָע" (שם כג, ד)? זֶה הַיָּשֵׁן בְּצֵל דֶּקֶל יְחִידִי וּבְצִלָּה שֶׁל לְבָנָה. בְּצֵל דֶּקֶל יְחִידִי, לָא אֲמָרָן אֶלָּא דְּלָא נָפַל טוּלָא דְחַבְרֵיהּ עִילַוֵּיהּ אֲבָל נָפַל טוּלָא דְחַבְרֵיהּ עִילַוֵּיהּ לֵית לָן בָּהּ. וּבְצִלָּה שֶׁל לְבָנָה נַמֵּי לָא אֲמָרָן אֶלָּא בְּמַעֲרָבָא, אֲבָל בְּמַדִּינְחָא לֵית לָא בָּהּ. וְהַנֵּי מִילֵי בַשּׂדֶה, אֲבָל בֶּחָצֵר, אַף־עַל־גַּב דְּנָפַל טוּלָא דְחַבְרֵיהּ עֲלֵיהּ, חַיְשִׁינָן. תַּנְיָא נַמֵּי הָכֵי: הַיָּשֵׁן בְּצֵל דֶּקֶל יְחִידִי בֶחָצֵר דָּמוֹ בְרֹאשׁוֹ. מַאי אִירְיָא בֶחָצֵר, אֲפִילוּ בְּכֻלֵּי עָלְמָא נַמֵּי? אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינָהּ אַף־עַל־גַּב דְּנָפַל טוּלָא דְחַבְרֵיהּ עִילַוֵּיהּ חַיְשִׁינָן.
דקל יחידי. שאין דקל אחר סמוך לו ובצלה של לבנה אי נמי ההולך בצל של הלבנה בלילה כשהלבנה זורחת והוא הולך בצל בכתלים ודרך השדים להלוך בלילה ובזמן שהלבנה זורחת מתיראין לילך במקום האור והולכין במקום הצל: דלא נפל טולא דחבריה. שאין שם דקל אחר סמוך לו אבל כשיש שם דקל אחר מסתלקת השידה לצל של דקל אחר ואינה מזיקתו: ובצלה של לבנה לא אמרן אלא במערבא. היינו בסוף החודש שהלבנה זורחת במזרח ואם שוכב אצל הכותל לצד המערב הוי הצל במערב אבל במדינחא היינו תחלת החודש שהלבנה זורחת במערב ועשוה צל במזרח כגון ששוכב אצל כותל מצד המזרח: בחצר אף על גב דנפל טולא דחבריה. שנפל שם צל מכותל אחר של חצר חיישינן משום שהמקום שם צר ואין לה דרך לנטות ימין ושמאל ושורה עליו ומזיקתו:
הַאי מָאן דְּמִפְנֵי אַגִירְדָא דְדִיקְלָא אָחְדָא לֵיהּ רוּחַ פַּלְגָא. הַאי מָאן דְּמַסְגֵי רֵישֵׁיהּ אֲגַרְדָּא דְּדִיקְלָא אַחְדָא לֵיהּ רוּח צְרָדָא. הַאי מָאן דְפָסַע אֲדִקְלָא, אִי מִיקְטַל – קָטִיל, אִי אִעֲקַר מִתְעַקֵר וּמָאִית. וְלָא אֲמָרָן אֶלָּא דְּלָא מָנַח כְּרָעֵיהּ עִילַוֵּיהּ. אֲבָל מָנַח כְּרָעֵיהּ עִילַוֵּיהּ לֵית לָן בָּהּ.
דמפני אגירדא. שעשה צרכו על דקל קצוץ או על הקליפה שנקלף מן הדקל אחזה ליה רוח פלגא חצי כאב הראש. ברשב"ם בפסחים קי"א ע"ב איתא הפירוש הזה על המילים רוח צרדא: רוח צרדא. דמהדר פרצופיה לאחוריה כההוא דרבה בר נחמני בפרק השוכר את הפועלים בבבא מציעא: אי מיקטל קטיל. אם נקצץ האילן נהרג האיש הדורך עליו ואם נעקר האילן האיש מת והוא דלא מנח כרעא על הדקל:
חֲמִשָּׁה טוּלֵי הַוְויָן. טוּלָא דְּדִיקְלָא יְחִידָאָה, טוּלָא דְכִינְרָא, טוּלָא דִתְאֵנָה, טוּלָא דְפִרְחָא, טוּלָא דְזְרָדְתָא. וְאִיכָּא דְּאָמְרֵי: אַף טוּלָא דְאַרְבָּא וְטוּלָא דְעַרַבְתָּא. כְּלָלָא דְמִלְתָא: כָּל דְּנָפִישׁ עַנְפֵיהּ – קָשֵׁי טוּלֵיהּ, וְכָל דְקָשֵׁי סִילְוֵיהּ – קָשֵׁי טוּלֵיהּ, בַּר מִכַּרְמוּשָׁא, דְאַף־עַל־גַּב דְקָשֵׁי סִילְוֵיהּ לָא קָשֵׁי טוּלֵיהּ, דְּאָמְרָה לֵיהּ שֵׁדְתִין לִבְרָהּ פַּרְהִיז: אִיזְדַהֵר מֵסִילְוֵיהּ דְּכַרְמוּשָׁא, דְּאִיהּוּ קָטִיל לֵיהּ לַאֲבוּהָ וּלְדִידָךְ קָטִיל לֵיךְ. אָמַר רַב אַשֵּׁי: חֲזֵינָא לֵיהּ לְרַב כַּהֲנָא דְּפָרִישׁ מֵכוּלְהוּ טוּלֵי.
חמשה טולי הויין. שהרוח רעה שורה תחתיהם טולא דדקל העומד יחידי ואין דקלים אחרים אצלו טולא דכנדא שם אילן נושא פירות בארץ ישמעאל וטולא דפרחא צלף אילן של ג' מיני פירות שראוים לאכילה והם העליון הקליפה שסביב הפרי כעין הקליפה סביב אגוזים ועל העלים גדלים כעין תמרות בולטין מהם טולא דזרדתא עץ של עוזרדין שפירלינ"ג בל"א והם שזיפים קטנים פלוימי"ן בל"א: טולא דארבא. צל של ספינה וטולא דערבתא צל אילן ערבתא: כל דנפיש ענפיה. כל אילן שיש לו הרבה ענפים: וכל דקשי סילויה. עציו קשים: כרמושא. עץ של תורמוסין שאין לשדים מנוחה תחתיהן ומתים כשבאים לשם:
דְּבֵי פִרְחֵי – רוּחֵי, דְּבֵי זְרָדְתָּא – שֵׁידֵי, דְּבֵי אִיגְרֵי – רִשְׁפֵי. לְמַאי נַפְקָא מִינָהּ? לִקְמִיעָה. הַאי דְּבֵי פִרְחֵי בְּרִיָּה בִּפְנֵי עַצְמָהּ הִיא, שֶׁאֵין לָהּ עֵינַיִם. לְמַאי נַפְקָא מִינָהּ? לִגְזוּיֵי לָהּ. זִמְנָא חָדָא אָזַל הַהוּא צוֹרְבָא מֵרַבָּנָן וְקָא מִפְּנֵי בֵי פִרְחֵי, שָׁמַע דְקָא אָתִי עִילַוֵּיהּ וְגָזֵי לָהּ. כִּי אָזְלָא נָפְלָא אֲדִקְלָא. אָתְיָא הִיא וּמָחַת לְדִיקְלָא. צָוָוא דִקְלָא וּפָקְעָה הִיא. אָמְרֵי, "דְּבֵי זְרָדְתָּא שֵׁידֵי", הַאי זְרָדְתָּא דִּסְמִיכָא לְמָתָא לָא פָחְתָא מֵשִׁתִּין מִינֵי שֵׁידֵי. לְמַאי נַפְקָא מִינָהּ? לְמִכְתַּב קְמִיעָה. הַהוּא בַּר קָשָׁא דְמָתָא, דְּאָזַל וְאִיפְנֵי תּוּתֵי זְרָדְתָּא דַּהֲוָת סְמִיכָא לְמָתָא וְאִיתְזַק. אָתָא הַהוּא מֵרַבָּנָן, דְּלָא הֲוָה יָדַע דִּזְרָדְתָא דִּסְמִיכָא לְמָתָא לָא פְחִיתָא מֵשִׁתִּין מִינֵי שֵׁידֵי, כָּתַב לֵיהּ קְמִיעָה לְחַד שֵׁידָא. שַׁמְעִינְהוּ דְּקָא תָלוּ חִינְגָא בְגַוַּיהוּ וְקָא מֵשְׁרוּ וְאָמְרוּ: סוּדְרֵיהּ דְּמַר כְּצוֹרְבָא מֵרַבָּנָן, בָּדְקִינָן בֵּיהּ בְּמַר וַאֲפִילוּ "בָּרוּךְ" לָא יָדַע. אָתָא הַהוּא מֵרַבָּנָן, דַּהֲוָה יָדַע דְבֵי זְרָדְתָּא לָא פְחִיתָא מֵשִׁתִּין מִינֵי שֵׁידֵי, כָּתַב לֵיהּ קְמִיעָה לְשִׁיתִּין שֵׁידֵי, שַׁמְעִינְהוּ דְּקָא אָמְרֵי: דְּלוּ מָנַיְּכוּ מֵהָכָא, דְּלָא נִקְטֹל מִינַיכוּ כְּסִילְקָא בְקְדֵירָא. דְּבֵי אִגְרֵי – כְּשָׁפֵי, לְמַאי נַפְקָא מִינָה? לְמִכְתַב קְמִיעָה.
דבי פרחי רוחי. אותן שדים שיושבין בצל אילן של דבי פרחי שמן רוחי ותחת דבי זרדתא שידי שמן ודבי איגרי המצויין בגגות רשפי שמן ולמאי נפקא מינה לדעת שמן לכתוב קמיעא אם הזיק תחת בי פרחא יכתוב לו קמיעא בשם רוחי וכן כולם: למאי נפקא מינה. שאין לה עינים לגזויי לה לברוח מפניה לפי שאין לה עינים ואינה רודפתו: קא מפני בי פרחי. עשה צרכו תחת העץ של בי פרחי שמע דהרוח בא אליו וגזי לה ברח מפניה כי אזלא הרוח ורץ אחריו נתקלה ונפלה על עיקר האילן פקעה היא הרוח נבקעת ונשברת וצווח דיקלא ויבש הדקל: ההוא בר קשא. שומר העיר: שמעינהו. שמע ההוא מדרבנן דהוי כתב הקמיע דתלי חינגא בגוייהו היו משחקים במחולות וחנגים ושוררו ואמרו סודרא דמר דומה כי צורבא מדרבנן בדקנוה למר ולא ידע למימר ברוך שאינו יודע לברך על הסודר על המלבוש שעל ראשו ברוך עוטר ישראל בתפארה ועוד י"ל כפשוטו מלביש ערומים שיודע כל אחד לברך כשהוא מלביש סודרו וזה הוא לבוש סודר כצורבא מרבנן ואינו יודע אותה ברכה על שלא ידע דבי זרדתא יש שיתין שידין אמרו כן: אתא ההוא מרבנן. רבי אחר וכו' דלו ברחו לכו מהכא דלא לקטול הקמיע לכם:
"קֶטֶב מְרִירִי", תְּרֵי קָטְבֵי הֲווּ, חַד מְקַמֵי טִיהֲרָא וְחַד דְּבָתַר טִיהֲרָא. דְּקַמֵּי טִיהֲרָא מֵיחֵזֵי בְּחִישׁ וַהֲדַר בְּכַדָּא דְכַמְכָא: דְּבָתַר טִיהֲרָא "קֶטֶב יָשׁוּד צָהֳרַיִם" שְׁמֵיהּ וּמֵיחֵזֵי כְּקַרְנָא דְּעִיזָא וַהֲדַר כַּנְפֵיהּ.
חד. קטב מרירי שולט מקמי צהרים על היום ומחזי בחיש והדר נראה מסבב כשפורח רוח נראה בארץ כשסבב ככדא דכמכא כמו שכותשין בכף בתוך הכד של כותח שמתגלגל בכד והדר כך מתגלגל והדר הקטב מרירי וכותח היינו שעושין מחלב ולחם ומלח: דבתר טיהרא. הקטב ששולט אחר הצהרים קטב ישוד המעופף בצהרים שמו ויש לו קרנים כקרנים דעז ומהדר ומסבב כנפיא ככברה:
אַבַּיֵי הֲוָה קָא שָׁקִיל וְאָזִיל, רַב פָּפָּא מִימִינֵיהּ וְרַב הוּנָא מִשְּׂמָאלֵיהּ. חֶזְיָיהּ לְהַהוּא קֶטֶב מְרִירִי דְקָאָתֵי לְהַדֵי שְׂמָאלֵיהּ, אַהַדְרֵיהּ לְרַב הוּנָא מִימִינֵיהּ וּלְרַב פַּפָּא מִשְׂמָאלֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ רַב פַּפָּא: וַאֲנָא מַאי אֶעֱבֵיד? אֲמַר לֵיהּ: אַתְּ שְׁעְתָּא קַיְמָא לָךְ.
ואנא מאי אעביד. ולמה אין אתה חושש בי אם אזוק שעתא קיימא לך עשיר אתה ויש לך מזל טוב ולא תיזוק:
וּמִתְקוּפַת תָּמּוּז עַד שִׁשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וַדַּאי שְׁכִיחֵי וּמֵשִׁיתְסַר וָאֵילָךְ סָפֵק שְׁכִיחֵי סָפֵק לָא שְׁכִחֵי. וּמִשְׁתַּכְּחֵי בְּטוּלָא דְחַצְּבָא דְּלָא הֲוֵי גַרְמִידָא, בְּטוּלָא דְצַפְרָא דְּלָא הֲוֵי גַרְמִידָא וּבְטוּלָא דְפַנְיָא דְּלָא הֲוֵי גַרְמִידָא. וְעִקַּר בְּטוּלָא דְבֵית הַכִּסֵּא.
ומשתכח. אותו קטב בטולא דחצבא בצל של עשב שתיחם בו יהושע את הארץ לישראל שאותו עשב חצוב שרשו ירד בתוך הארץ אמות הרבה ולא יפנה הנה והנה ושותלין אותו בין המצרים ואם יגזול אחד מחבירו שדהו ועוקר אותו למעלה אי אפשר לעקרו לגמרי וחופרין עד שימצאו השורש ומתפרסם זה הגזלן הנכנס לשדה חבירו ואותו עשב שתל יהושע על התחום של ישראל שלא לגזול לתחום חבירו: דלא הוי גרמידא. דלא גדל עדיין אמה למעלה ובצל שחרית וערבית במקום שאין הצל אמה וביותר הוא נמצא בצל של בית הכסא:
אָמַר רַב יוֹסֵף: הַנֵּי תְלַת מִילֵי יְהַבֵי עִוְרָנָא לִנְהוֹרָא: מָאן דְּסָרֵיק בְּבִּישְׁתָּא וְשָׁתֵי טִיף טִיף וְסָאֵים מְסַאנֵי אַדְמַתְנֵי כְרָעֵיהּ. תָּלָא לַחְמָא בְבֵיתָא קָשֶׁה לַעֲנִיּוּתָא. וְלָא אֲמָרָן אֶלָּא רִפְתָא, אֲבָל בִּשְׂרָא וְכַוְורֵי לֵית לָן בָּהּ. וְהַיְנוּ דְאָמְרֵי אִינְשֵׁי: תָּלָא לְסָלְתֵּיהּ תָּלָא לִמְזוֹנֵיהּ. פַּארֵי בְבֵיתָא קָשֶׁה לַעֲנִיּוּתָא. נִשְׁאַרָא בְבֵיתָא קָשֶׁה לַעֲנִיּוּתָא. בְּלֵילֵי רְבִיעִיּוֹת וּבְלֵילֵי שַׁבָּתוֹת שָׁרוּ מַזִּיקִין עֲלַייהוּ. שָׂרָא דִמְזוּנֵי נָקִיד שְׁמֵיהּ וְנָקוּד קָרוּ לֵיהּ. שָׂרָא דַעֲנִיּוּתָא נָבִיל שְׁמֵיהּ וְנָבִיל קָרוּ לֵיהּ. צָעָא אַפוּמָא דְחַצְבָא קָשֶׁה לַעֲנִיּוּתָא. מִשְׁתֵּי מַיָא בְצָעָא קָשֶׁה לִבְרוֹקְתֵי. אָכַל תִּחְלֵי וְלָא מָשֵׁי יָדֵיהּ מִיפְחֵיד תְּלָתָא יוֹמֵי; דִּמְסוּכָר וְלָא מָשָׁא יָדֵיהּ מִפְחֵיד שִׁבְעָה יוֹמֵי; דְּשָׁקִיל מַזְיֵהּ וְלָא מָשָׁא יָדֵיהּ מִפְחֵיד תְּלָתָא יוֹמֵי; שָׁקִיל טוּפְרֵיהּ וְלָא מָשָׁא יָדֵיהּ מְפְחֵיד חַד יוֹמָא; דְּמָשָׁא רֵישֵׁיהּ וְלָא מָשָׁא כְרָעֵיהּ מִפְחֵיד חַד יוֹמָא וְלָא יָדְעֵי מִמַאי מִפְחֵיד. יָדָא אֲאוּסְיָא דְּיַרְכָא לְפַחְדָא; יָדָא אֲפוּתָא – דְּיַרְכָא לְשִׁינְתָא.
יהיב עוורנא. נותנין עיורון עינים לנהורא לאדם שרואה מסמין אלו שלשה דברים עינו. מאן דסריק ביבשתא דסריק שער ראשו יבש במסרק ולא נתן מקודם מעט מים על השערות ושתי טיף טיף מי ששותה יין המטפטף מן החבית וסאים מסאני ועושה המנעלים ברגליו בעוד שרגליו לחים ממי הרחיצה קודם שנגבו היטב: תלא לחמא בביתא. התולה פתו באויר בתוך סל אחד: תלא לסלתיה. סל ופת בתוכה למזוניה כלומר מזונותיו תלוין לו אם יהיו לו מזונות אם לאו שאין מצוין לו תדיר: פארי. מורסן דשכיחא לאכול לחם מורסן בביתו והוא דיש לו לאכול קמח והוא אוכל סובין שאינו נהנה משלו שרע עינו בעצמו: נשארא בביתא. פירורין של לחם מפוזרין בביתו שאינו חש לזורקן: שרא דמזוני. שר המזונות מלאך הממונה לזמן המזונות נקיד שמיה לשון נקיות לפיכך אינו רוצה שיהיו פרורים נשלכים לדרוס ברגל: שרא דעניותא נבל שמיה ונביל קרו ליה. נביל שמיה לשון לכלוך וטמא ונביל קרו ליה נכנס בבית שהוא רואה שאינן נוהגין מנהג נקיון בפת: צעא אפומא דחצבא. צואה או דבר מאוס כשהוא אפומא דכד במקום ששותין ממנו: משתי מיא בצעא. השותה מים בקערה קשה לברוקתי כליון עינים: אכל תחלי. תמרים שלא בישלו כל צרכן ולא נטל ידיו מפחיד ואינו יודע למה מתפחד: דמסוכר. הקיז דם וכו' דשקיל מזייה דגילח ראשו. שקיל טופריה חתך צפרניו. דמשא ראשו ולא רחץ רגליו: ידא אאוסיא. שרגיל להניח ידו על שפתו אצל נחיריו סולם ודרך להביא עליו פחד רוח רעה ידא אפותא מצח דרך לשינתא שישן הרבה ומהר ויש ללמוד ממנה אם הוא בעת שאינו רוצה לישן אל יניח ידו על מצחו:
וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, פֶּרֶק בַּמֶּה אִשָּׁה יוֹצְאָה (סב, ב): אָמַר רַבִּי אַמֵּי: שְׁלֹשָׁה דְבָרִים מְבִיאִין לִידֵי עֲנִיּוּת. וְאֵלּוּ הֵן: הַמַּשְׁתִּין מַיִם בִּפְנֵי מִטָּתוֹ עָרוֹם וכו'. כִּדְאִיתָא לְעֵיל (סימן קיט, וסימן קעו).
וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּמַסֶּכֶת חוּלִין, פֶּרֶק כָּל הַבָּשָׂר (קה, ב): אָמַר אַבַּיֵּי: מֵרֵישׁ הֲוָה אֲמֵינָא: הַאי דְּלָא מָשׁוּ מַיָּא בַתְרָאִי אַאַרְעָא – מִשּׁוּם זֻהֲמָא הִיא, עַד דַּאֲמַר לִי מַר: מִשּׁוּם דְּשָׁרְיָן רוּחַ רָעָה עֲלַיהוּ.
דלא משו מיא בתראי. מים אחרונים על הארץ משום זוהמא שריחן מסריח ונראות מאוסות בבית:
וַאֲמַר אַבַּיֵּי: מְרֵישׁ הֲוָה אֲמֵינָא: הַאי דְּלָא שָׁקְלֵי מִידֵי מִפְּתוֹרָא כִּי נָקִיט אִינֵישׁ כַּסָּא בְיָדֵיהּ – שֶׁמָּא יֶאֱרַע דְּבַר קַלְקָלָה בִסְעוּדָה הוּא, עַד דַּאֲמַר לִי מַר, דְּקָשֶׁה לְרוּחַ צְרָדָא; וְהַנֵּי מִילֵי מִשְׁקַל וְלָא מֶהֱדַר, אֲבָל מִשְׁקַל וּמֶהֱדַר לֵית לָן בָּהּ. מַר בַּר רַב אַשֵּׁי קָפֵיד אֲפִילוּ עַל אֲסִיתָא וּבוּכְנָא דְתַבְלֵי, דְּמִידֵי דִצְרִיכֵי לִסְעוּדָתָא נִינְהוּ.
האי דלא שקלי מידי. לא ישקול אדם דבר משלחן כשאדם לוקח הכוס לשתות לא יקח כלום מלפניו שמא יכעוס השותה שחפץ באותו דבר הניטל וכי יכעוס יסכן להחנק: לרוח צרדא. מהדר פרצופיה לאחור: אסיתא. היא מדוכה והיא מכתשת מירש"ל בל"א ובוכנא עלי שטיצי"ל בל"א שמדיכין בו תבלין ובשמים לצורך הסעודה ושלא יקח זה מלפני השותה שהוא צורך לסעודה ויקפיד עליו אבל דבר שלא צריך לסעודה לא קפיד כל כך:
אָמַר אַבַּיֵּי: מְרֵישׁ הֲוָה אֲמֵינָא: הַאי דְּכָנְשֵׁי נִשְׁוָרָא – מִשּׁוּם מְנַקְּרוּתָא הוּא, עַד דַּאֲמַר לִי מַר: מִשּׁוּם דְּקָשֶׁה לַעֲנִיּוּת. הַהוּא גַבְרָא דַּהֲוָה קָא מְהַדָּר בַּתְרֵיהּ שָׂרָא דַעֲנִיּוּתָא וְלָא הֲוָה יָכֵיל לֵיהּ, מִשּׁוּם דַּהֲוָה זָהִיר בְּנִשְׁוָרָא טוּבָא. יוֹמָא חַד אָכַל נַהֲמָא אַיִבְלֵי, אָמַר: הַשְׁתָּא אַשְׁכַּחְתֵּיהּ, דְּיָכִילְנָא לֵיהּ. בָּתַר דְּאָכֵיל אַיתֵי מָרָא וּמַחְפָּרָא, שַׁקְלִינְהוּ וְאָזֵיל שַׁדִינְהוּ בְמַיָא, שָׁמְעֵיהּ דְקָאָמַר: וַוי לֵיהּ, דְּאַפְקֵיהּ לְהַהוּא גַבְרָא מִבֵּיתֵיהּ.
האי דכנשי נשוורא. שמכבדין הבית אחר הסעודה משום פירורי אוכלין לנקרותא הוא לנקר הבית להיות נקיון: קא מהדר בתריה. שר ממונה על העניות היה מחזר אחריו אם יזרוק פירורין של פת ללוכדו ולהביאו לידי עניות: אאיבלי. על עשבים שבעפר אמר השד השתא נפל לידאי שלא יכול ללקוט הפירורין מבין העשבים ויהיו למדרס רגלי ואלכדנו בכך: שמעיה. ההוא גברא לההוא שדא דקאמר ווי דאפקיה מביתו הוציאני זה ממקום תחנותי:
וַאֲמַר אַבַּיֵּי: מְרֵישׁ הֲוָה אֲמֵינָא: הַאי דְּלָא שָׁתֵינָא אוּפְיָא – מִשּׁוּם מְאִיסוּתָא הוּא, עַד דַּאֲמַר לִי מַר: מִשּׁוּם דְּקָשֵּׁי לְכַרְסָם. מִשְׁתְּיָא קָשֵׁי לְכַרְסָם, מִינְפַח בֵּיהּ קָשֵׁי לְרֵישָׁא. מִדְחֵיֵהּ קָשֵׁי לַעֲנִיּוּתָא. מַאי תַּקַּנְתֵּיהּ? לִישְׁקְעֵיהּ שִׁיקוּעֵיהּ.
דלא שתינא אופיא. המרתיח ועולה על המשקין למעלה כששופכין אותו שוימ"א בל"א: דקשי לכרסם. רירין וליחות יורד מן החוטם תמיד: מדחייה. בידא לצדדין האופיא ושותה: לשקעיה שיקועיה. בתוך המשקה עד שיכלה מאליו ימתין עד שימח האופיא וישתה:
וַאֲמַר אַבַּיֵּי: מְרֵישׁ הֲוָה אֲמֵינָא: הַאי דְּלָא אָכְלֵי מִידֵי דְנָפַל מִפְּתוֹרָא לְאַרְעָא -מִשּׁוּם דְּמָאִיס, עַד דַּאֲמַר לִי מַר: דְּקָשֶׁה לְרֵיחַ הַפֶּה.
לְכַרְסָם דְּחַמְרָא – שִׁיכְרָא, דְּשִׁיכְרָא – מַיָּא, דְּמַיָּא – לֵית לֵיהּ תַּקַּנְתָא. אָמַר רַב פַּפָּא: הַיְנוּ דְאָמְרֵי אִינְשֵׁי: בָּתַר עַנְיָא אָזְלָא עֲנִיוּתָא.
לכרסם דחמרא. שבא לו כרסם מחמת דשתא אופיא דחמרא שכרא רפואתו לשתות שכר ויתרפא לכרסם דשכרא שבא לו מחמת אופיא דשכרא לשתי מיא: בתר עניא. זה שלא היה לו אלא מים לשתות אין לו רפואה:
אָמַר אַבַּיֵּי: מְרֵישׁ אֲמֵינָא: הַאי דְּלָא אָכְלֵי יַרְקָא מִכִּישָׁא דְאָסַר גִּנָּאָה – מִשּׁוּם דִּמִתְחְזֵי כִרְעַבְתְנוּתָא, עַד דַּאֲמַר לִי מַר: מִשּׁוּם דְּקָשֵׁי לִכְשָׁפִים.
מכישא דאסר גינאה. שאין מוציאין שום או כרישין מאגודה שאוגדין מוכרי ירק לאוכלן: כרעבתנותא. שאין יכול להמתין עד שיתירנו ואמר לי דקשה לכשפים הרואה אותו יכול לעשות לו כשפים והנשמר ממנו אין כשפים נוחין לחול עליו:
אָמַר אַבַּיֵּי: מְרֵישׁ הֲוָה אַמֵינָא: הַאי דְּלָא יָתְבֵי תּוּתֵי מַרְזֵיבָא – מִשּׁוּם שׁוֹפְכִין הוּא, עַד דַּאֲמַר לִי מַר: מִשּׁוּם דְּשָׁארוּ מַזִּיקִין תּוּתַיהוּ. הַנְּהוּ שְׁקוּלָאֵי דַּהֲווּ דָארוּ חֲבִיתָא דְּחַמְרָא. בָּעוּ לְאִיתְפּוּחֵי, אוֹתְבוּהָ תּוּתֵי מַרְזֵבָא וְאִיפְקַע. אָתוּ וְאָמְרוּ לֵיהּ לְרַב אַשֵּׁי, אַפִּיק שִׁיפּוּרָא וְשָׁמְתֵּיהּ. אָתָא לְקַמֵּיהּ. אֲמַר לֵיהּ: כִּי אוֹתְבוּהָ נִיהֲלָהּ בְּאוֹדְנֵיהּ דְּהַהוּא גַבְרָא, מַאי הֲוָה לֵיהּ לְמֶעֱבַד. אֲמַר לֵיהּ: אֲפִילוּ הָכֵי בְּאַתְרָא דְשְׁכִיחֵי רַבִּים לָמָּה לְכוּ לְמֵיתַב. אֲמַר לֵיהּ: זִיל שְׁלִים. אֲמַר לֵיהּ: לִיקְבַע לִי מַר זִימְנָא דְּמַייתִינָא דְמֵי. קָבַע לֵיהּ זִימְנָא וְלָא אֲתָא בְּזִמְנָא. כִּי אֲתָא אֲמַר לֵיהּ: אַמַאי לָא אֲתֵית בְזִמְנָךְ? אֲמַר לֵיהּ: כָּל מִידֵי דְּצָיֵר וְחָתֵם וְכַיִּיל וּמָנֵי לֵית לָן רְשׁוּתָא לְמִישְׁקַל, עַד דְּאַשְׁכְּחִינֵהּ מִידֵי דְהֶפְקֵרָא.
מרזבא. צנור המקלח מים מן הגג משום שופכים שמא ירדו עליו מים מאוסים המקלחים מתשמיש המשתמשים על הגג ושופכים מי תשמיש והן באין לצנור: שקולאי. נושאי משאות בשכר. דהוו דארו נושאין חביות יין: בעו לאיתפוחי. ורצו לנוח קצת הניחו החבית תחת הצנור ואיפקע ששברו המזיקין את החבית: ושמתיה. ונידה למזיק ואתא המזיק לרב אשי ואמר ליה כי אותבי ניהלה ההוא חבית נתנו על אזני ולא יכולתי לעמוד אלא לשבר החבית: כל מידי. כל דבר דצייר שנקשר בבגד או שחתם בדבר או דכייל שנמדד במדה או דמני דיודעים מספרו בא' מכל אלו אין לנו רשות ליקח מהם:
אָמַר אַבַּיֵּי: מְרֵישׁ הֲוָה אֲמֵינָא: הַאי דְּשָׁדִי מַיָא מִפּוּם חַצְבָא – מִשּׁוּם צִיבְתָא הוּא, עַד דַּאֲמַר לִי מַר: מִשּׁוּם דְּאִיכָּא מַיִם הָרָעִים. הַהוּא בַּר שִׁידָא דַּהֲוָה בֵי רַב פַּפָא. אָזֵיל לַאֲתוּיֵי חַצְבָא דְמַיָא מִן נַהֲרָא, אִיעֲכַּב. כִּי אֲתָא חָזָא דַהֲווּ שָׁדוּ מַיָּא מִפּוּמָא דְחַצְבָא. אָמַר: אִי הֲוָה יְדַעְנָא דְּעַבְדִּיתוּ הָכֵי לָא אִיעֲכָּבִית.
דשדי מיא. השותה מכד שופך תחלה מן המים לארץ משום ציבתא קיסמים וקשין שצפים על פני המים ואמר לי משום מים רעים פעמים ששתו מהם השדים וזו תקנתן לשפוך מהם תחלה: ההוא בר שידא. דבא מן שד ואדם והיה משמש לרב פפא ואזיל להביא לרב פפא כד של מים מן הנהר איעכב השד נשתהה לבא עם המים משום דראה ששתו שדים מן הנהר והמתין עד דחלפי מים הרעים ששתו המזיקין מהן וכי חזא כיון שחזא בר שידא דרב פפא שפך מהם מעט מים קודם ששתה אמר וכו':
וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּפֶרֶק שְׁלֹשָׁה שֶׁאָכְלוּ (ברכות נא, א): אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: שְׁלֹשָׁה דְבָרִים שָׂח לִי מַלְאַךְ הַמָּוֶת: אַל תִּכָּנֵס יְחִידִי לְבֵית הַכְּנֶסֶת שֶׁאֵין מְלַמְּדִין בָּהּ תִּינוֹקוֹת, מִפְּנֵי שֶׁאֲנִי שָׁרוּי שָׁם וּמַפְקִיד כֵּלַי שָׁם; וּבִזְמַן שֶׁדֶּבֶר בָּעִיר אַל יְהַלֵּךְ אָדָם בְּאֶמְצַע הַדֶּרֶךְ אֶלָּא מִן הַצַּד: וּבִזְמַן שֶׁהַשָּׁלוֹם בָּעִיר אַל תֵּלֵךְ מִן הַצָּד אֶלָּא בְּאֶמְצַע; וְאַל תַּעֲמֹד בִּפְנֵי הַנָּשִׁים בְּשָׁעָה שֶׁחוֹזְרוֹת מִן הַמֵּת, מִפְּנֵי שֶׁאֲנִי מְרַקֵּד וּבָא לִפְנֵיהֶם וְיֵשׁ לִי רְשׁוּת לְחַבֵּל. מַאי תַּקַּנְתֵּיהּ? אִי אִיכָּא נַהֲרָא נֶיעֶבַר, וְאִי אִיכָּא דַּרְכָּא אַחֲרִינָא נֵיזֵיל, וְאִי אִיכָּא אַגּוּדָא לֵיקוּם אַחוֹרֵיהּ, וְאִי לָא, נֶהֱדַר לְאַחוֹרֵיה מֵאָה גַרְמִידֵי; וְאִי לָא, לֵימָא שִׁבְעָה זִימְנֵי: "יִגְעַר ה' בְּךָ הַשָּׂטָן", עַד דְּחָלְפֵה מִינֵיהּ.
מפקיד כלי שם. חרבי: ומרקד ובא לפניהם. שהם הביאו המיתה בעולם וגרמו לי להיות מלאך המות: מאי תקנתיה. אם פגע בהם פתאום אי איכא אגודא חומה דיכול להחבא אחריה ואי לא יחזור לאחוריו מאה אמות:
וְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת קַמָּא, פֶרֶק הַכּוֹנֵס צֹאן לַדִּיר (ס, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: דֶּבֶר בָּעִיר – כַּנֵּס רַגְלֶיךָ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ" וגו' (שמות יב, כב) וְאוֹמֵר: "לֵךְ עַמִּי בֹּא בַחֲדָרֶיךָ" וגו' (ישעיה כו, כ) וְאוֹמֵר: "מִחוּץ תְּשַׁכֶּל־חֶרֶב וּמֵחֲדָרִים אֵימָה" (דברים לב, כה). מַאי "וְאוֹמֵר"? וְכִי תֵימָא הַנֵי מִילֵי בְלֵילְיָא, אֲבָל בִּימָמָא לָא, תָּא שְׁמַע: "לֵךְ עַמִּי" וגו'; וְכִי תֵימָא הַנֵּי מִילֵי הֵיכָא דְלֵיכָּא אֵימָה בְּגַוָאִי, אֲבָל הֵיכָא דְּאִיכָּא אֵימָה מֵגַוָאִי אֵימָא כִּי נָפִיק וְיָתֵיב בֵּינֵי אִינְשֵׁי בְצַוְותָא טְפֵי מְעַלֵּי, תָּא שְׁמַע: "מִחוּץ תְּשַׁכֵּל חֶרֶב" וגו', אַף־עַל־גַּב דְּ"מֵחֲדָרִים אֵימָה" – "מִחוּץ תְּשַׁכֵּל חֶרֶב". רַבָּה כִּי הֲוָה חָזֵי כִּי הַאי גַוְנָא הֲוָה סָכַר כָּוֵי דְבֵיתֵיהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי־עָלָה מָוֶת בְּחַלּוֹנֵינוּ" וגו' (ירמיה ט, כ).
מחוץ תשכל חרב. חרבו של מלאך המות: ומחדרים. אימת מות של מלאך המות ולא בגלוי כל כך. לא תצאו מהבית אלא לך עמי וסגור דלתך בעדך: הני מילי בליליא. דיש שתי סכנות אחת אימת סכנה של המחבל בכל לילה ואחת אימת סכנה של המשחית בדבר אבל ביום אם יש דבר בעיר טוב לו לילך מן הבית בעיר ת"ש לך עמי וגו': דליכא אימה. מות בגואי אז לך בוא בחדריך: ביני אינשי בצוותא. כי ישב בין אנשים בחברותא וברעים טוב לו מלישב בתוך ביתו לבד ת"ש דטוב לו לסגור ולישב בחדרים אפילו שיש בו אימת מות כי מחוץ תשכל חרב והוא קשה דיש לו רשות לחבל: כי האי גוונא. שיש דבר בעיר: סכר כוי. סתם כל החלונות שבביתו:
תָּנוּ רַבָּנָן: רָעָב בָּעִיר – פַּזֵּר רַגְלֶיךָ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּרֶד אַבְרָם" וגו' (בראשית יב, י) וְאוֹמֵר: "אִם־ אָמַרְנוּ נָבוֹא הָעִיר" וגו' (מלכים־ב ז, ד). מַאי "וְאוֹמֵר"? וְכִי תֵימָא הַנֵי מִילֵי דְּלֵיכָּא סְפֵק נְפָשׁוֹת, אֲבָל בְּאִיכָּא סְפֵק נְפָשׁוֹת – לָא, תָּא שְׁמַע: "אִם־יְחַיֻּנוּ נִחְיֶה" (שם).
אם אמרנו. בד' אנשים מצורעים כתיב: הני מילי דליכא ספק נפשות. במקום שיגלו שם: אם יחיונו נחיה. סיפיה דקרא ועתה לכו ונפלה אל מחנה ארם והיה ספק סכנת חרב השונא שמא יהרגנו ואפילו הכי טוב לנפול ביד שונא ולצאת מהעיר כשיש רעב בעיר:
תָּנוּ רַבָּנָן: דֶּבֶר בָּעִיר אַל יְהַלֵּךְ אָדָם בְּאֶמְצַע הַדֶּרֶךְ, מִפְּנֵי שֶׁמַּלְאַךְ הַמָּוֶת מְהַלֵּךְ בְּאֶמְצַע הַדֶּרֶךְ, כֵּיוָן דְּיָהַבָא לֵיהּ רְשׁוּתָא מַסְגֵּי בַהֲדֵיהּ. שָׁלוֹם בָּעִיר אַל יַהֲלֹךְ אָדָם עַל צִדֵּי דְרָכִים, מִפְּנֵי שֶׁמַלְאַךְ הַמָּוֶת בְּצִדֵּי דְרָכִים, כֵּיוָן דְּלֵית לֵיהּ רְשׁוּתָא מֵחְבָא חָבוּיֵי וּמַסְגֵי.
מסגי. בעיר בהדיא הולך המלאך המות בפרהסיא בכל מקום ומחבל במי שפגע בו: מחבא חבויי ומסגי. הולך במקום סתר שאין בני אדם רגילין לילך לשם ומסתיר עצמו שם:
תָּנוּ רַבָּנָן: דֶּבֶר בָּעִיר אַל יִכָּנֵס אָדָם לְבֵית הַכְּנֶסֶת יְחִידִי, מִפְּנֵי שֶׁמַּלְאַךְ הַמָּוֶת מַפְקִיד שָׁם כֵּלָיו. וְהַנֵּי מִילֵי דְּלָא קָרוּ בֵיהּ דַּרְדְּקֵי וְלָא מַצְלוּ שָׁם עֲשָׂרָה.
תָּנוּ רַבָּנָן: כְּלָבִים צוֹעֲקִים – מַלְאַךְ הַמָּוֶת בָּא לָעִיר, כְּלָבִים צוֹחֲקִים – אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא בָּא לָעִיר. וְהַנֵּי מִילֵי הֵיכָא דְּלֵיכָּא נְקֵבָה בְהַדַּיהוּ.
כלבים צועקים. דרואים חרבו ומתיראים ממנו ובאליהו הנביא דבא לבשר הגאולה ויהי להם לאכול ממלחמת גוג ומגוג והני מילי היכא דליכא נקבה ביניהם דכי איכא נקבה ביניהם משום הנקבה שוחקים:
גַּם דִּבְרֵי מוּסָרִים אַחֵרִים הַכְּתוּבִים בַּתַּלְמוּד אֵין צֹרֶךְ לַחֲזֹר וּלְכָתְבָם בְּנֵר זֶה שֶׁל דֶּרֶךְ אֶרֶץ, שֶׁכְּבָר הֵם כְּתוּבִים לְמַעְלָה, כָּל אֶחָד בִּמְקוֹמוֹ.
ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א
לזכות רבי יצחק אבוהב זיע"א ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים ומתים.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' זרח חוטר שליט"א
ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א עם פירוש נפש יהודה חברו החכם מוהר"ר משה פרנקפורט דיין ק"ק אמשטרדם מהדורה מיוחדת – אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5