פֶּרֶק שִׁשִּׁי [שז] – ספר מנורת המאור עם פירוש

כְּבָר לָמַדְנוּ שֶׁבְּמִקְדָּשׁ שֵׁנִי אַף־עַל־פִּי שֶׁהָיוּ עוֹסְקִין בַּתּוֹרָה וּבַמִּצְווֹת וּבִגְמִילוּת חֲסָדִים, שֶׁנֶּחְרַב בַּעֲוֹן שִׂנְאַת חִנָּם שֶׁהָיָה בֵינֵיהֶם. וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּמַסֶּכֶת גִּטִּין, פֶּרֶק הַנִּזָּקִין (נה, ב); אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַאי דִּכְתִיב: "אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד וּמַקְשֶׁה לִבּוֹ יִפּוֹל בְּרָעָה" (משלי כח, יד)? אַקַּמְצָא וּבַר קַמְצָא חָרַב יְרוּשְׁלֵם: אַתַּרְנְגוֹלָא וְאַתַּרְנְגָלְתָּא חָרַב טוּר מַלְכָּא; אַשַּׁקָה דְּרִיסְפַּק חָרַב בֵּיתָר.

אקמצא ובר קמצא. שם של שני יהודים:

"אַקַּמְצָא וּבַר קַמְצָא חָרַב יְרוּשְׁלֵם". הַהוּא גַבְרָא דְּרַחַמֵיהּ קַמְצָא וּבַעַל דְּבָבֵיהּ – בַּר קַמְצָא. עָבַד סְעוּדָתָא. אֲמַר לֵיהּ לִשְׁלוּחֵיהּ: זִיל אַייתֵי לִי קַמְצָא. אָזַל אַייתֵי בַּר קַמְצָא. אַשְׁכְּחֵיהּ דְּיָתִיב. אֲמַר לֵיהּ: מִכְּדִי דְּהַהוּא גַבְרָא בַעַל דְּבָבֵיהּ דְּהַהוּא גַבְרָא הוּא, מַאי בָּעֵית הָכָא? קוּם פּוּק. אֲמַר לֵיהּ: הוֹאִיל וַאֲתֵיתִי – שַׁבְקָן וְיָהִיבְנָא לָךְ דְּמֵי דַּאֲכִילְנָא וְשָׁתִינָא. אֲמַר לֵיהּ: לָא. יְהִיבְנָא לָךְ דְּמֵי פַלְגָּא דִסְעוּדָתָךְ. אֲמַר לֵיהּ: לָא. יְהִיבְנָא לָךְ דְּמֵי כֻּלָּה סְעוּדָתָךְ. אֲמַר לֵיהּ: לָא. נָקְטֵיה בְּיָדֵיהּ וְאַפְּקֵיהּ.

דרחמיה קמצא. אוהבו היה שמו קמצא: ובעל דבביה. שונא שלו בר קמצא: אמר ליה. בר קמצא לבעל הסועדה יהיבנא לך שיווי דמי סעודתך החצי ואל תביישני לאפקני:

אָמַר: הוֹאִיל וַהֲוּוּ יָתְבֵי רַבָּנָן וְלָא מִחוּ בֵיהּ שְׁמַע מִינָהּ לָאו לְשֵׁם שָׁמַיִם עָסְקֵי – אֵיזִיל וְאֵיכוֹל בְּהוּ קוּרְצָא בֵּי מַלְכָּא. אָזַל, אֲמַר לֵיהּ לְקֵיסָר: מָרְדוּ בְךָ יְהוּדָאֵי. אֲמַר לֵיהּ: מֵי יֵימַר? אֲמַר לֵיהּ: שְׁדַר קָרְבָּנָא חַדָּא, חִית אִי מַקְרְבֵי לֵיהּ. שָׁדַר בְּיָדֵיהּ עֶגְלָא תְלִיתָאָה. בְּהַדֵי דְּקָא אָתִי שָׁדָא בֵּיהּ מוּמָא בְּנִיב שְׂפָתַיִם; וְאַמְרֵי לָהּ: בֶּחָרִיץ שֶׁבָּעַיִן, דּוּכְתָא דִּלְדִידָן מוּמָא, וּלְדִידְהוּ לָא הֲוֵּי מוּמָא. יֹאמְרוּ, בַּעֲלֵי מוּמִין קְרֵבִין לַמִּזְבֵּחַ. סָבוּר לְמִיקְטְלֵיהּ, דְּלָא לֵיזִיל לֵימָא לֵיהּ. אֲמַר לְהוּ רַבִּי זְכַרְיָה בֶּן אֶבְקוֹלָס: יֹאמְרוּ, מֵטִיל מוּם בַּקֳּדָשִׁים יֵהָרֵג. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: עִנְוְתָנוּתוֹ שֶׁל רַבִּי זְכַרְיָה בֶּן אֶבְקוֹלָס הֶחֱרִיבָה אֶת בֵּיתֵנוּ וְשָׂרְפָה אֶת הֵיכָלֵנוּ וְהִגְלָנוּ מֵאַרְצֵנוּ.

ואיכול בהו קורצא. כך היה מנהגם מי שאמר מלשינות היו נותנין לו עוגה לאכול ובאכילה מראה שעומד בדבורו והוא תרגום דחלות מצות גריצן לא תלך רכיל תרגום לא תיכול קורצין: קרבנא. קרבן להקריב על גבי המזבח דקיי"ל איש איש לרבות את העובדי כוכבים ומזלות שנודרים נדרים ונדבות כישראל: עגלא תליתאה. של שלש שנים או שלישי לבטן דאף הוא מובחר וטוב: בחריץ שבעין. בריסי עין של עגל עשה מום שאסור לנו להקריב דמום הוא ולבני נח אין זה להם מום מלהקריב בבמה שלהם אלא מחוסר אבר: למקטליה. לבר קמצא יאמרו מטיל מום בקדשים יהרג ויהיו סבורין שבשביל שהטיל מום בקדשים ועבר על לא יהיה בו מום נהרג: ענותנותו. סבלנותו שסבל את זה ולא הרגו:

אֲתָא אֲמַר לֵיהּ: שָׁדַר עִילַוַיְיהוּ לְנֵרוֹן קֵיסָר. כִּי אָתָא, שָׁדָא גִירָא לְמִזְרָח – אָתָא נָפַל לִירוּשָׁלֵם; לְמַעֲרָבָא – אָתָא נָפַל לִירוּשָׁלֵם; לְאַרְבַּע רוּחוֹת שֶׁבָּעוֹלָם – אָתָא נָפַל בִּירוּשָׁלֵם. אַשְׁכְּחֵיהּ לְהַהוּא יְנוּקָא, אֲמַר לֵיהּ: פְּסוֹק לִי פְּסוּקֵיךָ. אֲמַר לֵיהּ: "וְנָתַתִּי [אֶת־]נִקְמָתִי בֶּאֱדֹם בְּיַד עַמִּי יִשְׂרָאֵל" (יחזקאל כה, יד). אָמַר: הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִיחָא לֵיהּ לַחֲרוּבֵי בֵיתֵיהּ וְכִפּוּרֵי יָדֵיהּ בְּהַהוּא גַבְרָא קָא בָעֵי, עָרַק, אָזַל אִיגַיֵּיר, נָפַק מִינֵיהּ רַבִּי מֵאִיר.

אתא. בר קמצא ואמר לקיסר שלא רצו להקריב: שדא גירא למזרח. ירה חץ לצד מזרח כשהיה סמוך לירושלים לקסום קסם אם יצליח: ביד עמי ישראל. על ידי עמי ישראל אעשה נקמה באדום שחרבו בית שני לא כמו בבית ראשון שהיתה הנקמה בבבל על ידי פרס אמר נירון קיסר הקב"ה בעי להחריב ביתיה ולנקום במי שיחריבו:

שַׁדְרֵיהּ עִילַוַייהוּ לְאַסְפַּסְיָאנוּס קֵיסָר. אָתָא, צָר עֲלָהּ תְּלַת שְׁנֵי. הֲווּ בְּהַדֵיהוּ תְּלָתָא עַתִּירֵי: נַקְדִימוֹן בֶּן גּוּרְיוֹן, שֶׁנָּקְדָה לוֹ חַמָּה: וּבֶן כַּלְבָּא שָׂבוּעַ, הַנִּכְנָס לְבֵיתוֹ כְּשֶׁהוּא רָעֵב כְּכֶלֶב יוֹצֵא כְּשֶׁהוּא שָׂבֵע; וּבֶן צִיצִת הַכְּסָת, שֶׁהָיְתָה צִיצָתוֹ נִגְרֶרֶת עַל גַּבֵּי כְסָתוֹת; אִיכָּא דְּאָמְרֵי, שֶׁהָיְתָה כְּסָתוֹ מוּנַחַת בֵּין גְּדוֹלֵי רוֹמִי. חַד אֲמַר לְהוּ: אֲנָא זֵיינָא לְכוּ בְּחִטֵּי וּשְׂעוֹרִי; וְחַד אֲמַר לְהוּ: אֲנָא בְּחַמְרָא וּבְמִלְחָא וּמִשְׁחָא; וְחַד אֲמַר לְהוּ: אֲנָא בְּצִיבֵּי. וְשַׁבָּחוּ רַבָּנָן לִדְצִיבֵּי יוֹתֵר מִכּוּלְהוּ, דְּרַב חִסְדָּא כָּל אַקְלִידֵיהּ הֲוָה מָסַר לְשַׁמָּעֵיהּ, לְבַר מִדְּצִיבֵּי. דַּאֲמַר רַב חִסְדָּא: אַכְלְבָא דְחִטֵּי מִיבָּעיָא שִׁיתִין אַכְלְבָא דְצִיבֵּי. הֲוָה לְהוּ לְמֵיזַן עֶשְׂרִים וְחַד שַׁתָּא. הֲווּ בְהוּ הַנְהוּ בִרְיוֹנֵי. אָמְרוּ לְהוּ רַבָּנָן: נֵיפוֹק וְנֶעֱבֵיד שְׁלָמָא בְּהַדֵיהוּ. לָא שַׁבְקוּנְהוּ. אָמְרֵי לְהוּ: נֵיפוֹק וְנֶעֱבֵיד קְרָבָא בְּהַדֵייהוּ. אָמְרוּ לְהוּ רַבָּנָן: לָא מִסְתַּיְעָא מִילְתָא. קָמוּ קְלוּנְהוּ אַכְלְבֵי דְחִטֵּי וּשְׂעָרֵי – הֲוָה כַּפְנָא.

ציצתו. של טליתו נגרר על גבי כרים וכסתות שלא היה מהלך אלא על גבי מילת בגדי משי: אמרי להו. הבריונים אנשי בליעל ריקים ופוחזים למלחמה לרבנן נצא ונלחם: לא מסתייעא מלתא. לנצח אותם שהם עם רב וחזק ממנו: קלונהו אכלבי. שרפו אוצרות התבואה ושמן ועצים:

מַרְתָּא בַּת בַּיתוֹס עַתִּירָא דִּירוּשָׁלֵם הֲוָה. שָׁדְרָה לִשְׁלִיחָהּ, אָמְרָה לֵיהּ: זִיל אַייתֵי לִי סְמִידָא מִשּׁוּקָא. אַדְּאָזַל אִיזְדַּבָּן וְלָא אַשְׁכַּח. אָתָא אָמַר לָהּ: סְמִידָא לֵיכָּא, חִיוַרְתָא אִיכָּא. אָמְרָה לֵיהּ: זִיל אַייתֵי מִינָהּ. אַדְּאָזַל אִיזְדַּבָּן. אָמַר לָהּ: לֵיכָּא חִיוַרְתָא, גּוּשְׁקְרָא אִיכָּא. אָמְרָה לֵיהּ: זִיל אַייתֵי לִי מִינָהּ. אַדְּאָזַל אִיזְדַּבָּן, אָתָא וַאֲמַר לָהּ: גּוּשְׁקְרָא לֵיכָּא, קִמְחֵי דְשְׂעָרֵי אִיכָּא, אָמְרָה לֵיהּ: זִיל אַייתֵי לִי. אַדְּאָזַל אִיזְדַּבָּן. הֲוָה שְׁלִיפָא מְסָאנָא. אָמְרָה: אֵיפּוֹק אֶחֱזֵי אִי מַשְׁכַּחְנָא מִידֵי לְמֵיכַל. אֵיתִיב לָהּ פָּרְתָא בְּכְרָעָהּ, נָח נַפְשָׁהּ. קָרֵי עֲלָהּ רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי: "הָרַכָּה בְךָ וְהָעֲנֻגָּה אֲשֶׁר לֹא־נִסְּתָה כַּף־רַגְלָהּ" וגו'. אִיכָּא דְּאָמְרֵי: גְּרוֹגֶרֶת אָכְלָה מְהַנָּךְ דְּרַבִּי צָדוֹק וְאִיסְטְנִיסָא וּמֵתָה.

נח נפשה. דבת בייתוס משום דאסטניסא היתה: גרוגרת. מאותן שזרק ר' צדוק אחר שמצץ את מימיה ומצאה היא ואכלה לרעבה ומריח החולי של ר' צדוק שנכנס בגרוגרת טעמה ומתה באסטניסא:

דְּרַבִּי צָדוֹק יְתִיב אַרְבְּעִין שְׁנִין בְּתַעֲנִית, דְּלָא אֵיחְרַב יְרוּשָׁלֵם בְּיָמָיו. כִּי הֲוָה אָכֵיל מִידֵי הֲוָה מִתְחַזֵּי מֵאֲבְרָאִי. וְכִי הֲוָה בָּארֵי מַיְיתִין לֵיהּ גְּרוֹגָרוֹת, מַיִיץ מִינֵייהוּ וְשָׁדֵי לְהוּ. כִּי קָא נַיְחָא נַפְשָׁהּ אַפִּיקְתֵיהּ לְכוּלֵי דַהֲבָא וְכַסְפָּא, שָׁדְרְתֵיהּ בְּשׁוּקָא, אָמְרָה: הַאי לְמַאי מִיבָּעיָא לִי? וְהַיְנוּ דִּכְתִיב: "לְנִדָּה יִהְיֶה כַּסְפָּם וּזְהָבָם לֹא־יוּכַל לְהַצִּילָם בְּיוֹם עֶבְרַת ה"' (יחזקאל ז, יט) וְהַיְנוּ דִּכְתִיב: "כַּסְפָּם בְּחוּצוֹת יַשְׁלִיכוּ" (שם).

הוי מתחזי. בגרונו מאבראי מחמת שהיה כחוש: כי קא ניחא נפשה. שנטתה למות מרתא בת בייתוס מרעב:

אַבָּא סִיקְרָא, רֵישׁ בִּרְיוֹנֵי דִּירוּשְׁלֵם, בֶּן אַחָתֵיהּ דְּרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי הֲוָה. שָׁלַח לֵיהּ, דְּלֵיתֵי גַבֵּיהּ. אֲתָא בְּצִינְעָה לְגַבֵּיהּ. אֲמַר לֵיהּ: עַד אֵימָתַי עַבְדִיתּוּ הָכֵי וְקַטְלִיתוּן לְעָלְמָא בְּכַפְנָא? אֲמַר לֵיהּ: וּמַאי אֶעֱבֵיד? דְּאִי אֲמֵינָא לְהוּ מִקְטְלֵי לִי. אֲמַר לֵיהּ: חֲזֵי לִי תַּקַנְתָּא לְדִידִי וְאֵיפּוֹק. אֶפְשָׁר דְּהֲוָה הַצָּלָה פּוּרְתָא. אֲמַר לֵיהּ: נְקוֹט נַפְשָׁךְ בְּקִיצְרֵי וְלֵיתֵי כֻלֵּי עָלְמָא לִשְׁאֹל בָּךְ, לְלֵימְרוּ דְּנָח נַפְשֵׁיהּ, וְאַיתֵי מִדֵּי סָרְיָא וְאַגְּנֵי גַּבָּךְ וְיֵעַלוּן בָּךְ תַּלְמִידָךְ, דְּאִינְהוּ יָדְעוּ דְּחַיָּא קָלִיל מִמֵּיתָא. עָבִיד הָכֵי. נִכְנַס בּוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מִצַּד אֶחָד וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ מִצַּד אַחֵר. כִּי מְטָא לְפִתְחָא בָּעוּ לְמִדְקְרֵיהּ. אֲמַר לְהוּ: יֹאמְרוּ: רַבָּן דָקְרוּ. בָּעוּ לְמִדְחְפֵיהּ. אֲמַר לְהוּ: יֹאמְרוּ רַבָּן דָּחֲפוּ. פָּתְחוּ לֵיהּ אַבָּבָא. נָפַק.

אבא סיקרא. כך שמו שלח ליה רבן יוחנן בן זכאי תא לגבאי בצנעא ואמר ליה ר' יוחנן עד אימת עבדיתו הכי דלא שבקיתון לאשלומי לעשות שלום עם השונא: דאי אמינא להו. לעשות שלום יהרגוני שאינם רוצים להשלים אלא במלחמה: אמר ליה. ר' יוחנן חזי לי תקנתא לדידי שיניחוני לצאת מן העיר: לשאול בך. לבקר חולה ועשה עצמך כאלו אתה גוסס: ואגני גבך. והשכב הנבלה אצלך משום דידעין דמת מסריח ויאמרו שמת כבר ומסריח: ויעלון בך תלמידך. יכנסו תחת רגלי מטתך לשאת ולא יניחו אחרים לשאת אותך דאינון ידעין דחיי קליל ממיתא: כי מטא לפתחא. לשער העיר עם מטתו לנושאו על הקברות שהוא חוץ לעיר בעו הנך בריוני דשומרין בשער העיר שלא יצא אדם חוץ לעיר רצו למדקריה ברמחים דאמרי שמא מערים הוא אמר להו אבא סיקרא יאמרו הרומים עליכם שאפילו רבן דקרו בעו למדחפיה אולי יצעק:

כִּי מָטָא לְגַבֵּיהּ אֲמַר לֵיהּ: שְׁלָמָא עֲלָךְ מַלְכָּא שְׁלָמָא עֲלָךְ מַלְכָּא. אֲמַר לֵיהּ: מִיחַיֶּבֶת תְּרֵי קָטְלֵי. חַד, דְּלָאו מַלְכָּא אֲנָא וְקָא קָרֵית לִי מַלְכָּא; וְעוֹד, אִי מַלְכָּא אֲנָא – עַד הָאִידְנָא אֲמַאי לָא אָתֵית לְגַבָּאִי? אֲמַר לֵיהּ: דְּקָא אֲמֶרֶת "לָאו מַלְכָּא אַנָּא", אִי לָאו דְּמַלְכָּא אַתְּ לָא הֲוָה מִימְסַר יְרוּשָׁלֵם בְּיָדְךָ, דִּכְתִיב: "וְהַלְּבָנוֹן בְּאַדִּיר יִפּוֹל" (ישעיה י, לד) וְאֵין "לְבָנוֹן" אֶלָּא בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וְאֵין "אַדִּיר" אֶלָּא מֶלֶךְ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהָיָה אַדִּירוֹ מִמֶּנּוּ וּמֹשְׁלוֹ מִקִּרְבּוֹ יֵצֵא" (ירמיה ל, כא): וְהַדָּא אֲמֶרֶת "אִי מַלְכָּא אֲנָא אֲמַאי לָא אָתֵית לְגַבָּאִי?", בִּרְיוֹנֵי דְאִית בָּן לָא שָׁבְקֵינָן. אָמַר לוֹ: מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ חָבִית שֶׁל דְּבַשׁ וּדְרָקוֹן כָּרוּךְ עָלֶיהָ – לֹא הָיוּ שׁוֹבְרִין אֶת הֶחָבִית בִּשְׁבִיל הַדְּרָקוֹן? אִשְׁתִּיק. קָרִי עֲלֵיהּ רַב יוֹסֵף, וְאִיתֵּימָא רַבִּי עֲקִיבָא: "מֵשִׁיב חֲכָמִים אָחוֹר וְדַעְתָּם יְסַכֵּל" (ישעיה מד, כה), אִיבָּעֵי לְמֵימָר: מַיְיתֵינָן צַבְתָּא וְשָׁקְלֵינָן לִדְרָקוֹן וְקָטְלֵינָן לֵיהּ וַחֲבִיתָּא שָׁבְקֵינָן לָהּ.

דלאו מלכא אנא. והתעללת בי: אי לאו דמלכא את. דמלך אתה עתיד להיות לא נמסרה ירושלים בידך דכתיב והלבנון זה בית המקדש שמלבין עונותיהן של ישראל באדיר יפול ואדיר היינו מושל: כרוך עליה. דבוק ולהוט אחריה וכי אין שוברין החבית כדי שילך לו הדרקון כך היה לכם להשחית חומת העיר ולשרפה באש כדי להשליך אותן בריוני מתוכה: צבתא. כלי שאוחזין בו האש צוואנ"ג בל"א: וחביתא שבקינן לה. כך היינו מצפים אולי נוכל להם ולהוציאם ממנה ותהיה העיר קיימת ונשלים עמך:

אַדְּהָכִי אָתָא הַהוּא פְרִיסְתְּקָא אֲמַר לֵיהּ: קוּם, דְּמִית לֵיהּ קֵיסָר וְאִימְנוּ לְהוּ חֲשִׁיבֵי דְּרוֹמָאֵי לְאוֹתְבָךְ בְּרֵישָׁא. הֲוָה סָאֵים חַד מְסָאנֵיהּ, בָּעָא לִמְסַיְמָא לְאַחֲרִינָא – לָא עַיִּיל, בָּעָא לְמִשְׁלֵיפֵיהּ לְאִידָךְ – לָא נָפַק. אֲמַר לֵיהּ: מַאי הַאי? אֲמַר לֵיהּ: לָא תִצְטַעֵר, שְׁמוּעָה טוֹבָה הָיְתָה לְךָ, דִּכְתִיב: "שְׁמוּעָה טוֹבָה תְּדַשֶּׁן־עָצֶם" (משלי טו, ל). אֲמַר לֵיהּ: אֶלָּא מַאי תַּקַּנְתָּא? לֵיתֵי אִינֵישׁ דְּלָא מִיַּתְבָא דַּעְתָּךְ מִנֵּיהּ וְלִיחְלֵיף קַמָּךְ, דִּכְתִיב: "וְרוּחַ נְכֵאָה תְּיַבֵּשׁ־ גָּרֶם" (שם יז, כב). עָבַד הָכֵי וְעַיִּיל.

פריסתקא. שליח: לא נפק. לא יכול להסיר המנעל מרגלו שנתדשנו אבריו משמחת השמועה: ורוח נכאה תיבש גרם. וכאשר תכאה רוחך מחמת השונא תיבש העצם שלך:

אֲמַר לֵיהּ: וּמֵאַחַר דְּחַכְּמִיתוּ כּוּלֵי הַאי, עַד הָאִידְנָא מַאי טַעְמָא לָא אֲתֵית לְגַבָּאִי? אֲמַר לֵיהּ: הָא לָא אָמְרִי לָךְ? אֲמַר לֵיהּ: אֲנָּא נַמֵּי לָא אָמְרִי לָךְ? אֲמַר לֵיהּ: מֵיזַל קָא אָזְלִינָא וְאִינֵישׁ אַחֲרִינָא מְשַׁדַּרְנָא, בָּעֵי מִנָּאִי מִדֵּי דְאֵיתִיב לָךְ. אֲמַר לֵיהּ: תֵּן לִי יַבְנֶה וַחֲכָמֶיהָ וְשׁוֹשִׁילְתָּא דְּבֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְאַסְוָותָא דְּמַסְיָין לֵיהּ לְרַבִּי צָדוֹק. קָרֵי עֲלֵיהּ רַב יוֹסֵף, וְאִיתֵּימָא רַבִּי עֲקִיבָא: "מֵשִׁיב חֲכָמִים אָחוֹר" וגו', אִיבָּעֵי לֵיהּ לְמֵימָר: לִישְׁבְּקִינְהוּ הָא זִימְנָא. אִיהוּ סָבַר, דִּילְמָא כֻּלֵּי הַאי לָא עָבִיד וְהַצָּלָה פוּרְתָא נַמֵּי לָא הֲוֵי.

תן לי יבנה. שלא תחריבנה ולא תהרוג חכמיה ושושילתא שלשלת כלומר יחוס של רבן גמליאל משפחות הנשיא שלא תהרגם שלא תכלה שולטנות בית דוד: ואסוותא. רופאין תן לי מאנשיך שירפאו את ר' צדוק שלא היה יכול לבלוע אוכל לפי שנתקווצו מעיו מתעניותיו: והוא. ר' יוחנן סבר כולי האי דלשבוק לירושלים לא עביד ליה ואשתכח דאפילו הצלה פורתא לא עבדי הלכך בעינא מיניה הא דתיהוי הצלה פורתא:

אַסְוָותָא דְּאַסְיוּהָ לְרַבִּי צָדוֹק מַאי הִיא. יוֹמַא קַמָּא אַשְׁקְיוּהוּ מַיָּא דְּתִיבְנָא, לְמָחָר אַשְׁקְיוּהוּ מַיָּא דְּפַארֵי, לְמָחָר מַיָּא דְּסִיפּוּסִיקְתָא, לְמָחָר מַיָּא דְּקִמְחָא – עַד דְּרָוַח מָעֵהּ פֻּרְתָּא פֻּרְתָּא.

אָזַל שָׁדְרֵיהּ לְטִיטוּס. "וְאָמַר אֵי אֱלֹהֵימוֹ צוּר חָסָיוּ בוֹ", זֶה טִיטוּס הָרָשָׁע, שֶׁחֵרֵף וְגִדֵּף כְּלַפֵּי מַעְלָה. מֶה עָשָׂה? תָּפַס בְּיָדוֹ זוֹנָה וְנִכְנַס לְבֵית קָדְשֵׁי הַקָּדֳשִׁים וְהִצִּיעַ סֵפֶר תּוֹרָה תַּחְתָּיו וְעָבַר עָלֶיהָ עֲבֵרָה וְנָטַל סַיִף וְגִידֵר אֶת הַפָּרֹכֶת, וְנַעֲשָׂה נֵס וְהָיָה הַדָּם מְבַצְבֵּץ וְיוֹרֵד וּכְסָבוּר הָרַג אֶת עַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "שָׁאֲגוּ צֹרְרֶיךָ בְּקֶרֶב מוֹעֲדֶךָ שָׂמוּ אוֹתֹתָם אֹתוֹת" (תהלים עד, ד). אַבָּא חָנָן אוֹמֵר: "מִי [כָמוֹךָ חֲסִין יָהּ (שם פט, ט), מִי] כָּמוֹךָ חֲסִין וְקָשֶׁה, שֶׁאַתָּה שׁוֹמֵעַ גִּדּוּפוֹ וְנִאוּצוֹ שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע וְאַתָּה שׁוֹתֵק. דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל תָּאנָא: "מִי־כָמוֹךָ בָּאֵלִים" (שמות טו, יא) מִי כָּמוֹךָ בָּאִלְּמִים.

שאגו צורריך בקרב מועדיך. בבית שאתה מתועד בו שמו אותותם אותות אמרו שסימניהן סימן. דם של מי הוא אם לא שהרגנו את עצמנו כינוי כלפי מעלה:

נָטַל אֶת הַפָּרֹכֶת וַעֲשָׂאוֹ כְמִין גָּרִגוּתְנֵי וְהֵבִיא כָּל הַכֵּלִים שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ וְהִכְנִיסָן לְתוֹכוֹ וְהוֹשִׁיבָן בַּסְּפִינָה, לֵילֵךְ וּלְהִשְׁתַּבֵּחַ בְּעִירוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּבְכֵן רָאִיתִי רְשָׁעִים קְבֻרִים וָבָאוּ וּמִמְּקוֹם קָדוֹשׁ יְהַלֵּכוּ וְיִשְׁתַּכְּחוּ בָעִיר אֲשֶׁר כֵּן־עָשׂוּ" (קהלת ח, י), אַל תִּקְרֵי "קְבוּרִים", אֶלָּא קְבוּצִים, אַל תִּקְרֵי "וַיִּשְׁתַּכְּחוּ", אֶלָּא וַיִּשְׁתַּבְּחוּ. וְאִיכָּא דְּאָמְרֵי: קְבוּרִים מַמָּשׁ, דַּאֲפִילוּ מִילֵי דַּהֲוָה מִיטְמְרָן אִיגַלְיָין לְהוּ.

אלא קבוצים. שנתאספו הרשעים וישתבחו מתפארים בעיר אשר כן עשו הגבורה הזאת שאתם רואין: מילי דהוה מיטמרן. מטמון ממון אוצרות של ישראל:

עָמַד עָלָיו נַחְשׁוֹל שֶׁבַּיָּם לְטָבְעוֹ. אָמַר: כִּמְדֻמֶּה לִי, שֶׁאֱלֹהֵיהֶם שֶׁל אֵלּוּ אֵין גְּבוּרָתוֹ אֶלָּא בַּמַּיִם. בָּא פַרְעֹה – וְטִבְּעוֹ בַּמַּיִם, בָּא סִיסְרָא – וְטִבְּעוֹ בַּמַּיִם, אַף הוּא עוֹמֵד עָלַי לְטָבְעֵנִי בַּמַּיִם; אִם גִּבּוֹר הוּא יַעֲלֶה לַיַּבָּשָׁה וְיַעֲשֶׂה עִמִּי מִלְחָמָה. יָצָאת בַּת קוֹל וְאָמְרָה לוֹ: רָשָׁע בֶּן רָשָׁע, בֶּן בְּנוֹ שֶׁל עֵשָׂו הָרָשָׁע, בְּרִיָּה קַלָּה יֵשׁ בְּעוֹלָמִי, יַתּוּשׁ שְׁמָהּ, עֲלֵה לַיַּבָּשָׁה וְתַעֲשֶׂה עִמָּהּ מִלְחָמָה. עָלָה לַיַּבָּשָׁה וּבָא יַתּוּשׁ וְנִכְנַס בְּחָטְמוֹ וְנִקֵּר בְּמוֹחוֹ שֶׁבַע שָׁנִים. וְאַמַּאי קָרֵי לֵיהּ "בְּרִיָּה קַלָּה"? דִּמֵעֲלָנָא אִית לֵיהּ וּמַפְקָנָא לֵית לֵיהּ. יוֹמָא חַד הֲוָה חָלֵיף אַבָּבָא דְּבֵי נַפְחָא, שָׁמַע קֹל אַרְזַפְתָּא – אִישְׁתִּיק. אָמַר: שְׁמַע מִינָהּ אִיכָּא תַּקַּנְתָּא. מִכָּאן וָאֵילָךְ מַיְתָן וּמִיחוּ קַמֵּיהּ. לְגוֹי יָהֵב לֵיהּ אַרְבַּע זוּזֵי, לְיִשְׂרָאֵל אֲמַר לֵיהּ: מִסְתַּיֵיךְ דְּקָא חָזֵית בְּסָנְאָךְ. עַד תְּלָתִין יוֹמִין עָבַד הָכֵי, מִכָּאן וָאֵילָךְ כֵּיוָן דְּדָשׁ דָּשׁ.

נחשול. רוח סערה: בא סיסרא. נחל קישון גרפם: מעלנא. פה להכניס המאכל אית ליתוש מפקנא מוצא דרך בית הרעי לית לה: אישתיק. מלנקר במוחו מפני קול הקורנס: דקא חזית. נקמה בשונאך: כיון דדש דש. משהרגיל היתוש למד בקול הקורנס הכיר בו ולא הניח ניקורו:

תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי פִּנְחָס בֶּן עֲקִיבָא: הָיִיתִי בֵּין גְּדוֹלֵי רוֹמִי וּכְשֶׁמֵּת פָּצְעוּ אֶת מוֹחוֹ וּמָצְאוּ כְּצִפּוֹר דְּרוֹר מִשְׁקָל שְׁנֵי סְלָעִים. בְּמַתְנִיתָּא תָּאנָא: כְּגוֹזָל בֶּן שָׁנָה מִשְׁקָל שְׁנֵי לִיטְרִין. אָמַר אַבַּיֵּי: נָקְטֵינָן: פִּיו שֶׁל נְחֹשֶׁת, צִפָּרְנָיו שֶׁל בַּרְזֶל. כִּי הֲוָה מַיִּית אֲמַר לְהוּ: קַלְיוּהוּ לְהַהוּא גַבְרָא וּבַדְרוּהָ לְקִטְמֵיהּ אַשַּׁב יַמֵּי, דְּלָא לִישְׁכְּחֵיהּ אֱלָהָא דִּי יְהוּדָאֵי וְלוֹקְמֵיהּ בְּדִינָא.

כצפור דרור. למה נקרא דרור שדרה בבית כבשדה בת חורין לדור בכל מקום:

אוּנְקְלוּס בַּר קְלוֹנִיקוּס בַּר אַחָתֵיהּ דְּטִיטוּס הֲוָּה, בָּעֵי לְאִיגְיוּרֵי. אָזַל אַסְקֵיהּ לְטִיטוּס בִּנְגִידָא. אָמַר מָאן חָשִׁיב בְּהַהוּא עָלְמָא? אֲמַר לֵיהּ: יִשְׂרָאֵל. וּמַהוּ לְאִידַּבּוּקֵי לְהוּ? אָמַר: מִילַייהוּ נְפִישָׁן וְלָא מָצֵית לְקִיּוּמִינְהוּ. זִיל אִיגְרֵי בְהוּ בְּהַאי עָלְמָא וַהֲוֵית רֵישָׁא, דִּכְתִיב: "הָיוּ צָרֶיהָ לְרֹאשׁ" וגו' (איכה א, ה) וְכָל הַמֵּיצֵר לְיִשְׂרָאֵל נַעֲשֶׂה רֹאשׁ. אֲמַר לֵיהּ: דִּינֵיהּ דְּהַהוּא גַּבְרָא בְּמַאי? אֲמַר לֵיהּ: בְּמַאי דְּפָסַק אַנַּפְשֵׁיהּ: כָּל יוֹמָא מְכַנְפֵי לֵיהּ וְדַיְנֵי לֵיהּ וְקָלוּ לֵיהּ וּמְבַדְרֵי לְקִטְמֵיהּ אַשַּׁב יַמֵּי. אָזַל אַסְקֵי לְבִלְעָם בִּנְגִידָא. אֲמַר לֵיהּ: מָאן חָשִׁיב בְּהַהוּא עָלְמָא? אֲמַר לֵיהּ: יִשְׂרָאֵל. וּמַהוּ לְאִדַּבּוּקֵי בְהוּ? אֲמַר לֵיהּ: "לֹא תִדְרוֹשׁ שְׁלוֹמָם" וגו'. כִּדְאִיתָא לְעֵיל (סימן ט).

במאי דפסק אנפשיה. בדין שפסקתי עלי לשרוף אותי ולפזר אפרי אשב ימים כן אחר ששורפין אותי בגיהנם מפזרין קטמאי ואחר כך מכנפי ליה מאספין האפר ובורא אותי ממנה מחדש ודנין אותי בכל יום: לא תדרוש. בלעם אף שהשכינה נגלית עליו אף על פי כן הרשיע לדבר:

תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר: בּוֹא וּרְאֵה גָדוֹל כֹּחָהּ שֶׁל בּוּשָׁה, שֶׁהֲרֵי סִיַּע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת בַּר קַמְצָא וְהֶחְרִיב אֶת בֵּיתוֹ וְשָׂרַף אֶת הֵיכָלוֹ.

אַתַּרְנְגוֹלָא וְאַתַּרְנְגָלְתָּא חָרַב טוּר מַלְכָּא. דְּהֲווּ נְהִיגֵי, כִּי הֲווּ מַפְקֵי חֲתָנָא וְכַלָּתָא, מַפְקֵי קַמֵּייהוּ תַּרְנְגוֹלָא וְתַרְנְגָלְתָּא. כְּלוֹמַר, פְּרוּ וּרְבוּ כְּתַרְנְגוֹלִין. יוֹמָא חַד הֲוָה חָלֵיף גּוּנְדָּא דְּרוֹמָאֵי, שַׁקְלִינְהוּ מִינַיהוּ. נָפוּל עֲלַיּהוּ וּמְחוֹנִיהוּ. וְאָזוּל אָמוּר לֵיהּ לְקֵיסָר: מָרְדוּ בָךְ יְהוּדָאֵי. אָתָא עֲלֵייהוּ. הֲוָה בְהוּ הַהוּא בַּר דְּרוֹמָא דְּהַוָה קָפֵיץ מִילָא וְקָטֵיל בְּהוּ כַּמָּה אַלְפֵי. שָׁקְלֵיהּ קֵיסָר לְתַאגֵיהּ וְאוֹתְבֵיהּ אֲאַרְעָא. אָמַר: רִבּוֹנֵיהּ דְּעָלְמָא כּוּלֵיהּ, אִי נִיחָא לָךְ, לָא תִמְסְרֵיהּ לְהַהוּא גַבְרָא וּלְמַלְכוּתֵיהּ בְּיָדֵיהּ דְּחַד גַּבְרָא. אַכְשִׁילֵיהּ פּוּמֵיהּ לְבַר דְּרוֹמָא וְאָמַר: "הֲלֹא־אַתָּה אֱלֹהִים זְנַחְתָּנוּ וְלֹא־תֵצֵא" וגו'. וְהָא דָוִד נַמֵּי אֲמַר הָכִי אֲתְמוּהֵי קָא מְתַמָּה "הֲלֹא־אַתָּה אֱלֹהִים זְנַחְתָּנוּ וְלֹא תֵצֵא" וגו'. עָאל לְבֵית הַכִּסֵּא. אָתָא דְּרָקוֹנָא שָׁמְּטֵיהּ לְכַרְכַּשֵּׁיהּ. אָמַר: הוֹאִיל וְאִיתְרַחֵישׁ לִי נִסָּא – הַאי זִימְנָא אֵשְׁבְקִינְהוּ. שָׁבְקִינְהוּ וַאֲזַל. אִיזְדַּקוּר וְאָכוּל וְשָׁתּוּ וְאַדְלִיקוּ שְׁרָגֵי, עַד דְאתְחַזֵי גִלְיוֹנָא דְּגַשְׁפַּנְקָא מְרָחוֹק מִילָא. אָמַר: מְכוֹחֵי קָא אֲחֵיכוּ בִי יְהוּדָאֵי. הֲדַר אָתָא עִילַוַּייהוּ. אָמַר רַבִּי אַסֵּי: תְּלַת מֵאָה שָׁלְפֵי סַיָּפָא עָלוּ לְטוּר מַלְכָּא וְקָטְלוּ בֵּיהּ תְלָתָא יוֹמָא וּתְלָתָא לֵילָתָא, וּבְהָךְ גִּיסָא הִילוּלֵי וְחִנְגֵי – וְלֹא הֲווּ יָדְעֵי הַנֵי מְהַנֵי.

טור מלכא. מדינה ששמה הר המלך: נפול. היהודים עלייהו דרומיים ומחונהו והכוס: הוה בהו. ביהודים אותו גבור בר דרומא: לתאגיה. הכתר מעל ראשו: דרקונא. נחש ושמטו לבני מעיו באחוריו: איזדקור. מרוב שמחה שנסע האויב מהם היו מרקדין: ובהך גיסא. בצד אחד מן העיר היו חתונות ושמחה ובצד אחר היו הורגין האויב בהם ולא יודעין אלו מאלו שכך גדול היה העיר:

"בִּלַּע ה' וְלֹא חָמַל אֵת כָּל־נְאוֹת יַעֲקֹב" (איכה ב, ב), כִּי אָתָא רָבִין אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵלּוּ שִׁשִּׁים רִבּוֹא עֲיָּרוֹת שֶׁהָיוּ לוֹ לְיַנַּאי הַמֶּלֶךְ בְּהַר הַמֶּלֶךְ וְכָל אַחַת וְאַחַת הָיוּ בָהּ כְּיוֹצְאֵי מִצְרַיִם, חוּץ מִשָּׁלֹשׁ, שֶׁהָיוּ בָּהּ כִּפְלַיִם כְּיוֹצְאֵי מִצְרַיִם. וְאֵלּוּ הֵן: כְּפַר בִּישׁ, כְּפַר שַׁחֲלַיִם, כְּפַר דִּכְרַיָּא. כְּפַר בִּישׁ, דַּהֲווּ בִּישֵׁי וְלָא יָהַבֵי בֵיתָא לְאֻשְׁפִּיזָא: כְּפַר שַׁחֲלַיִם, שֶׁהָיְתָה פַרְנָסָתָם מִשַׁחֲלַיִם; כְּפַר דִּכְרִיָּא, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, שֶׁהָיוּ נְשׁוֹתֵיהֶם יוֹלְדוֹת זְכָרִים וְיוֹלְדוֹת בָּאַחֲרוֹנָה נְקֵבוֹת וּפוֹסֶקֶת. אָמַר עוּלָא: לְדִידִי חָזִי לִי הַהוּא אַתְרָא וַאֲפִילוּ שִׁתִּין רִבּוֹאָתָא דְקָנֵי לָא מַחְזִיק. אֲמַר לֵיהּ הַהוּא מִינָאָה לְרַבִּי חֲנִינָא: שְׁקוּרֵי מַשְׁקְרִיתוּ. אֲמַר לֵיהּ: "אֶרֶץ… צְבִי" כָּתוּב בָּהּ (ירמיה ג, יט), מַה צְבִי זֶה אֵין עוֹרוֹ מַחֲזִיק אֶת בְּשָׂרוֹ, אַף אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, בִּזְמַן שֶׁיּוֹשְׁבֶיהָ עָלֶיהָ – רָוְחָה, וּבִזְמַן שֶׁאֵין יוֹשְׁבֶיהָ עָלֶיהָ – גָּמְדָא.

ביתא לאושפיזא. שלא היו מלינים אצלם אורחים ודלים: ההוא אתרא. הר המלך: משקריתו. שקר אתם אומרים דאמריתו ששים רבוא עיירות היו בהר המלך והוא אינו מחזיק אפילו ששים רבוא קנים: אין עורו מחזיק את בשרו. אחר שהופשט העור ממנו כווץ העור ואין יכול לחזור וליכנס בשרו כמו שהיתה עליו:

רַב מִינְיָמִין בַּר חִלְקִיָּה וְרַב חִלְקִיָּה בַר טוֹבִיָה וְרַב הוּנָא בַּר חִיָּא הֲווּ יָתְבֵי וְאָמְרֵי: אִי אִיכָּא דְּשְׁמִיעַ לֵיהּ מִילְתָא מִכְּפָר סִכְנִיָּא שֶׁל מִצְרַיִם – לֵימָא. פָּתַח חַד מִנֵּיהוּ וַאֲמַר: מַעֲשֶׂה בְּאָרוּס וַאֲרוּסָתוֹ שֶׁנִּשְׁבּוּ לְבֵין הַגּוֹיִים וְהִשִּׂיאוּם זֶה לָזֶה. אָמְרָה לוֹ: בְּבַקָּשָׁה מִמְּךָ, אַל תִּגַּע בִּי, שֶׁאֵין לִי כְּתֻבָּה מִמְּךָ. לֹא נָגַע בָּהּ עַד יוֹם מוֹתוֹ. כְּשֶׁמֵּת אָמְרָה לָהֶם: סִפְדוּ לְזֶה, שֶׁפִּטְפֵּט בְּיִצְרוֹ יוֹתֵר מִיּוֹסֵף, דְּאִלּוּ בְּיוֹסֵף חֲדָא שַׁעְתָּא, וְהַאי – כָּל יוֹמָא וְיוֹמָא; וְאִלּוּ בְּיוֹסֵף לָאו בַּחֲדָא מִטָּה וְהַאי – בַּחֲדָא מִטָּה; וְאִלּוּ יוֹסֵף לָאו אִשְׁתּוֹ וְהַאי – אִשְׁתּוֹ.

דשמע ליה מלתא. ממעשיהם אם צדיקים או רשעים היו: בארוס וארוסתו. מאותה העיר ולא היה להם חופה וכתובה עדיין: שפטפט. זלזל ביצרו ולא חשבו אלא נתגבר עליו:

פָּתַח אִידָךְ וְאָמַר: מַעֲשֶׂה וְעָמְדוּ אַרְבָּעִים מוֹדְיָאוֹת בְּדִינָר וְחָסַר הַשַּׁעַר מוֹדְיָא אַחַת. וּמָצְאוּ אִישׁ וּבְנוֹ שֶׁבָּעֲלוּ נַעֲרָה מְאוֹרָסָה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים וֶהֱבִיאוּם לְבֵית דִּין וּסְקָלוּם. וְחָזַר הַשַּׁעַר לִמְקוֹמוֹ. פָּתַח אִידָךְ וַאֲמַר: מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁנָּתַן עֵינָיו בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיְתָה כְּתֻבָתָהּ מְרֻבָּה. מֶה עָשָׂה? הָלַךְ וְזִמֵּן אֶת שׁוֹשְׁבִינָיו וֶהֶאֱכִילָן וְהִשְׁקָן וְהִשְׁכִּירָן וְהִשְׁכִּיבָן עַל מִטָּה אַחַת וְהֵבִיא לֹבֶן בֵּיצָה וְהֵטִיל בֵּינֵיהֶם וְהֶעֱמִיד לָהֶם עֵדִים וּבָא לְבֵית דִּין. וְהָיָה שָׁם זָקֵן אֶחָד מִתַּלְמִידֵי שַׁמַּאי הַזָּקֵּן, וּבָבָא בֶּן בּוּטָא שְׁמוֹ, אָמַר לָהֶם: כָּךְ מְקֻבְּלַנִי מִשַּׁמַּאי הַזָּקֵן, שֶׁלֹּבֶן בֵּיצָה סוֹלֵד מִן הָאוּר וְשִׁכְבַת זֶרַע דּוֹחָה מִפְּנֵי הָאוּר. וּבְדָקוּ וּמָצְאוּ כִדְבָרָיו. וֶהֱבִיאוּהוּ לְבֵית דִּין וְהִלְקוּהוּ וְהִגְּבוּהוּ כְּתֻבָּה מִמֶּנּוּ.

ארבעים מודיאות תבואה בדינר אחד וחסר השער. נתייקר התבואה: לובן ביצה. שהוא דומה לשכבת זרע להוציא קול שבאו על אשתו: סולד. כשמשימין הבגד אצל האור נתייבש הלובן ביצה ופורש ונופל מבגד:

אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵּי לְרַב יוֹסֵף: וְכִי מֵאַחַר דַּהֲווּ צַדִּיקֵי כֻּלֵּי הַאי, מַאי טַעְמָא אִיעַנוּשׁ? אֲמַר לֵיהּ: דְּלָא אִיאֲבוּל עַל יְרוּשְׁלֵם, דִּכְתִיב: "שִׂמְחוּ אֶת־יְרוּשָׁלַםִ" וגו' (ישעיה סו, י), כָּל הַמִּתְאַבֵּל עַל יְרוּשָׁלַםִ זוֹכֶה וְרוֹאֶה בְּשִׂמְחָתָהּ וְכָל שֶׁאֵינוֹ מִתְאַבֵּל עַל יְרוּשָׁלַיִם אֵינוֹ רוֹאֶה בְּשִׂמְחָתָהּ.

אַשַּׁקָא דְרִיסְפַּק חָרַב בֵּיתָר, דַּהֲוּוּ נְהִיגֵי, דְּכִי הֲווּ מִתְיְלִיד יְנוּקָא שָׁתְלֵי אַרְזָא, וִינוּקְתָּא – שָׁתְלֵי תּוּרְנִיתָּא. וְכִי הֲווּ מִנְסְבֵי קַייצֵי לְהוּ וְעָבְדֵי גַּנָּנָא. יוֹמָא חַד הֲוָה חָלַף בְּרַתֵּיהּ דְּקֵיסָר, אִיתְבַר שַׁקָּא דְרִיסְפַק וְקָצוּ אַרְזָא. וְעַד לָא אָתוּ, נָפוּל עֲלַיהוּ וּמְחוֹנִיהוּ. אָזוּל אָמוּר לְקֵיסָר: מָרְדוּ בְךָ יְהוּדָאֵי. אָתָא עֲלַיהוּ.

אשקא. עץ שיוצא מן המרכב שהסוסים נקשרים ומושכים בו דייקסי"ל בל"א: שתלי תורניתא. נטעו עץ ששמו תדהר פלאד"ר בוי"ם בל"א וכי הוו מנסבין אהדדי קצצו האילנות ועשו מהם מוטות לחופתם:

"גָּדַע בָּחֳרִי־אַף כֹּל קֶרֶן יִשְׂרָאֵל" (איכה ב, ג), אָמַר רַב חִיָּא בַּר אַבָּא: אֵלּוּ שְׁמוֹנִים אֶלֶף קַרְנֵי מִלְחָמָה, שֶׁנִּכְנְסוּ לִכְרַךְ בֵּיתָר בְּשָׁעָה שֶׁלְּכָדוּהָ וְהָרְגוּ בָהּ אֲנָשִׁים וְנָשִׁים וָטַף, עַד שֶׁהָלַךְ הַדָּם וְנָפַל לְתוֹךְ הַיָּם הַגָּדוֹל. וְשֶׁמָּא תֹּאמַר קְרוֹבָה הָיְתָה – רְחוֹקָה הָיְתָה מִיל. תַּנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל אוֹמֵר: שְׁנֵי נְחָלִים יֵשׁ בְּבִקְעַת יָדַיִם, אֶחָד מוֹשֵׁךְ אֵילָךְ וְאֶחָד מוֹשֵׁךְ אֵילָךְ. שִׁעֲרוּ חֲכָמִים שְׁנֵי חֲלָקִים מַיִם וְאֶחָד דָּם. בְּמַתְנִיתָא תָּאנָא: שֶׁבַע שָׁנִים בָּצְרוּ אוּמוֹת הָעוֹלָם כַּרְמֵיהֶם מִדָּמָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל בְּלֹא זֶבֶל.

קרני מלחמה. ראשי גייסות תוקעי קרן ומתאספים אליהם צבאם: קרובה היתה. העיר לים: בבקעת ידים. שם מקום: ואחד. חלק דם מהרוגי ביתר:

אָמַר רַבִּי חִיָּיא בְּרַבִּי אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה: סָח לִי זָקֵן אֶחָד: בְּבִקְעָה זוֹ הָרַג נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים מָאתַיִם וְאַחַד עָשָׂר רִבּוֹא וּבִירוּשָׁלַםִ הָרַג תִּשְׁעִים וְאַרְבַּע רִבּוֹא, עַד שֶׁהָלַךְ דָּמָם כַּמַּיִם וְנָגַע בְּדָמוֹ שֶׁל זְכַרְיָה, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: "וְדָמִים בְּדָמִים נָגָעוּ" (הושע ד, ב). אַשְׁכְּחֵיהּ לְדָמֵיהּ דִּזְכַרְיָה דַּהֲוָה קָא רָתַח וְסָלִיק. אֲמַר לְהוּ: מַאי הַאי? אָמְרוּ לֵיהּ: דַּם זְבָחִים דְּאִשְׁתַּפּוּךְ. אֲמַר לְהוּ: אַיְיתוּ לִי דָּמָא וְאִינְסֵי. אַייתוּ לֵיהּ דָּמָא וְנָסֵי וְלָא דָמִי. אֲמַר לְהוּ: אִי אֲמְרִיתוּ – מוּטָב, וְאִי לָאו – סָרִיקְנָא לְבִשְׂרַיהוּ דְּהַנָךְ אִינְשֵׁי בְּמַסְרְקֵי דְפַרְזְלָא. אָמְרוּ לֵיהּ: מַה נֵימָא לָךְ? נְבִיָא הֲוָה בֵינָן, דַּהֲוָה מוֹכַח לָן בְּמִילֵי דִשְׁמַיָא, קַמְּנָא עֲלֵיהּ וְקַטְלִנֵיהּ. וְהַאי כַּמָּה שְׁנֵי דְּלָא נַיָּח דָּמֵיהּ. אֲמַר לְהוּ: אֲנָא מְפַיַּסְנָא לֵיהּ. אַייתֵי סַנְהֶדְרֵי גְדוֹלָה וְסָנְהֶדְרֵי קְטַנָּה, קָטַל עֳלֵיהּ – וְלָא נָח. בַּחוּרִים וּבַחוּרוֹת – וְלָא נָח. תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן קָטַל עֲלֵיהּ – וְלָא נָח. אָמַר: זְכַרְיָה, זְכַרְיָה, כָּל טוֹבִים שֶׁבָּהֶם הֲרַגְתִּים, נִיחָא לָךְ דַּאֲכַלִינְהוּ כּוּלְהוּ? כַּד אֲמַר לֵיהּ הָכִי מִיָּד נָח. בְּהַהִיא שַׁעְתָּא הִרְהֵר תְּשׁוּבָה בְּדַעְתֵּיהּ. אָמַר: וּמַה יִשְׂרָאֵל, דְּלָא הָרְגוּ אֶלָּא חַד גַּבְרָא כָּךְ, הַהוּא גַבְרָא, דְּקָטַל כַּמָּה נַפְשָׁתָא, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. עָרַק, אָזַל שָׁדָא פְרִיטָא בְּבֵיתֵיהּ וְאִיגַיֵיר.

של זכריהו. בן יהוידע הכהן שהרגוהו שרי יהודה במצות יואש כשהשתחוו לו ליואש ועשאוהו אלוה והרגוהו בעזרה:

תָּאנָא: נַעֲמָן גֵּר תּוֹשָׁב הָיָה. נְבוּזַרְאֲדָן גֵּר צֶדֶק הָיָה. מִבְּנֵי בָנָיו שֶׁל הָמָן לִמְּדוּ תוֹרָה בִּבְנֵי בְרַק. מִבְּנֵי בָנָיו שֶׁל סִיסְרָא לִמְדוּ תִינוֹקוֹת בִּירוּשָׁלַיִם. מִבְּנֵי בָנָיו שֶׁל סַנְחֵרִיב לִמְּדוּ תוֹרָה בָּרַבִּים. וּמָאן נִינְהוּ? שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן. הַיְנוּ דִּכתִיב: "וְנָתַתִּי דָמָהּ עַל־צְחִיחַ הַסֶּלַע לְבִלְתִּי הִכָּסוֹת" (יחזקאל כד, ח), זֶה דָּמוֹ שֶׁל זְכַרְיָה.

גר תושב. שלא קיבל עליו שאר מצות אלא עבודת כוכבים שנאמר כי לא יעשה עוד עבדך וגו': היינו דכתיב. אדמא דזכריה על צחיח סלע על אבן חלקה שלא בארץ כך היה דמו של זכריה על הרצפה ולא נבלע צחיח שעיע כתרגומו:

"הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם" (בראשית כז, כב), "הַקֹּל", זֶה אַנְדַרִיָּנוֹס קֵיסָר, שֶׁהָרַג בַּאֲלִיכְּסַנְדְּרִיָּא שֶׁל מִצְרַיִם שִׁשִּׁים רִבּוֹא עַל שִׁשִּׁים רִבּוֹא כִּפְלַיִם כְּיוֹצְאֵי מִצְרַיִם; "קוֹל יַעֲקֹב", זֶה אַסְפַּסְיָנוֹס קֵיסָר, שֶׁהָרַג בִּכְרַךְ בֵּיתָר אַרְבַּע מֵאוֹת רִבּוֹא, וְאָמְרֵי לָהּ: אַרְבַּעַת אֲלָפִים רִבּוֹא; "וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו", זוּ מַלְכוּת הָרִשְׁעָה, שֶׁהֶחֱרִיבָה אֶת בֵּיתֵנוּ וְשָׂרְפָה אֶת הֵיכָלֵנוּ וְהִגְלְתָנוּ מֵאַרְצֵנוּ. דָּבָר אַחֵר: "הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב", אֵין לְךָ תְּפִלָּה שֶׁמּוֹעֶלֶת, שֶׁאֵין בָּהּ מִזַּרְעוֹ שֶׁל יַעֲקֹב; "וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו", אֵין לְךָ מִלְחָמָה שֶׁמְּנַצַּחַת, שֶׁאֵין בָּה מִזַּרְעוֹ שֶׁל עֵשָׂו, וְהַיְנוּ דַּאֲמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מַהוּ דִּכְתִיב "בְּשׁוֹט לָשׁוֹן תֵּחָבֵא" (איוב ה, כא)? בְּחִרְחוּרֵי לָשׁוֹן תֵּחָבֵא.

הקול זה. קול של בכיה וצוחה עולה מיעקב ראה יצחק בנבואה מפלה זו של ביתר: היינו דאמר ר' אליעזר. הא דאמרינן לעיל שעל ידי לשון הרע חרב הבית ונהרגו כמה רבבות: בשוט לשון. שבט המכה תחבא שלא יבא עליך כשתחבא ממך חרחורי לשון כמו אל תתחר לשון מריבות וקטטות:

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: מַאי דִּכְתִיב "עַל־נַהֲרוֹת בָּבֶל" וגו' (תהלים קלז, א)? מְלַמֵּד שֶׁהֶרְאָה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְדָוִד חֻרְבָּן בַּיִת רִאשׁוֹן וְחֻרְבָּן בַּיִת שֵׁנִי. חֻרְבַּן בַּיִת רִאשׁוֹן דִּכְתִיב "עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל"; חֻרְבָּן בַּיִת שֵׁנִי, דִּכְתִיב: "זְכֹר ה' לִבְנֵי אֱדוֹם אֵת יוֹם יְרוּשָׁלַיִם" וגו' (שם שם, ז).

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל, וְאִיתֵימָא רַבִּי אַמֵּי, וְאָמְרֵי לָה בְּמַתְנִיתָּא תָּאנָא: מַעֲשֶׂה בְּאַרְבַּע מֵאוֹת יְלָדִים וִילָדוֹת שֶׁנִּשְׁבוּ לְקָלוֹן. וְהִרְגִּישׁוּ בְּעַצְּמָן לְמָה הֵם מִתְבַּקְּשִׁים. אָמְרוּ: אִם אָנוּ טוֹבְעִים בַּיָּם אָנוּ בָּאִים לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא? דָּרַשׁ לָהֶם גָּדוֹל שֶׁבָּהֶם: "אָמַר ה' מִבָּשָׁן אָשִׁיב אָשִׁיב מִמְּצֻלּוֹת יָם" (שם סח, כג), "מִבָּשָׁן אָשִׁיב", מִבֵּין שִׁנֵּי אֲרָיוֹת; "מִמְּצֻלּוֹת יָם", אֵלּוּ הַטּוֹבְעִים בַּיָּם. כֵּיוָן שֶׁשָּׁמְעוּ יְלָדוֹת כָּךְ קָפְצוּ וְנָפְלוּ לְתוֹךְ הַיָּם. נָשְׂאוּ יְלָדִים קַל וָחֹמֶר בְּעַצְמָם: וּמַה הַלָּלוּ, שֶׁדַּרְכָּן לְכָךְ – כָּךְ, אָנוּ, שֶׁאֵין דַּרְכֵּנוּ לְכָךְ, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. קָפְצוּ כֻּלָּן וְנָפְלוּ לְתוֹךְ הַיָּם. וַעֲלֵיהֶם אָמַר הַכָּתוּב: "כִּי־עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל־ הַיּוֹם נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן טִבְחָה" (שם מד, כג).

לקלון. ילדים למשכב זכור וילדות לפלגשים: מבשן. נוטריקון מבין שן כלומר אם אתם בין העובדי כוכבים ומזלות כבין שיני אריות אף על פי כן אציל אתכם: שדרכן לכך. לתשמיש ואין קלונן מרובה כקלון שלנו משכב זכור:

וְרַב יְהוּדָה אָמַר רַב: זוֹ אִשָּׁה וְשִׁבְעָה בָנֶיהָ, דְּאַתְיוּהָ לְקַמֵּיהּ קֵיסָר. אַיתוּ לְחַד, אָמְרוּ לֵיהּ: פְּלַח לַעֲבוֹדָה זָרָה. אֲמַר לְהוּ: כָּתוּב בַּתּוֹרָה: "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ" וגו' (שמות כ, ב). אַפְקוּהוּ וּקְטָלוּהוּ. אַתְיוּהוּ לְאִידָךְ אָמְרוּ לֵיהּ: פְּלַח לַעֲבוֹדָה זָרָה. אֲמַר לְהוּ: כָּתוּב בַּתּוֹרָה: "לֹא־יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל־פָּנַי" (שם שם, ג). אַפְקוּהוּ וּקְטָלוּהו. אַתְיוּהוּ לְאִידָךְ, אָמְרוּ לֵיהּ: פְּלַח לַעֲבוֹדָה זָרָה אֲמַר לְהוּ: כָּתוּב בַּתּוֹרָה: "זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם" (שם כב, יט). אַפְקוּהוּ וּקְטָלוּהוּ. אַתְיוּהוּ לְאִידָךְ, אָמְרוּ לֵיהּ: פְּלַח לַעֲבוֹדָה זָרָה. אֲמַר לְהוּ: כָּתוּב בַּתּוֹרָה: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל" וגו' (דברים ו, ד). אַפְקוּהוּ וּקְטָלוּהוּ. אַתְיוּהוּ לְאִידָךְ, אָמְרוּ לֵיהּ: פְּלַח לַעֲבוֹדָה זָרָה. אֲמַר לְהוּ: כָּתוּב בַּתּוֹרָה: "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים" (שם ד, לט). אַפְקוּהוּ וּקְטָלוּהוּ. אַתְיוּהוּ לְאִידָךְ, אָמְרוּ לֵיהּ: פְּלַח לַעֲבוֹדָה זָרָה. אֲמַר לְהוּ: כָּתוּב בַּתּוֹרָה: "לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל אַחֵר" (שמות לד, יד). אַפְקוּהוּ וּקְטָלוּהוּ. לְאִידָךְ, אָמְרוּ לֵיהּ: פְּלַח לַעֲבוֹדָה זָרָה. אֲמַר לְהוּ: כָּתוּב בַּתּוֹרָה: "אֶת־ ה' הֶאֱמַרְתָּ [וגו'] וַה' הֶאֱמִירְךָ" (דברים כו, יז־יח), כְּבָר נִשְׁבַּעְנוּ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁאֵין אָנוּ מְמִירִין אוֹתוֹ בְּאֵל אַחֵר, אַף הוּא נִשְׁבַּע לָנוּ שֶׁאֵינוֹ מֵמִיר אוֹתָנוּ בְּאוּמָה אַחֶרֶת. אֲמַר לֵיהּ קֵיסָר: אֶשְׁדֵּי לָךְ גֻּשְׁפַּנְקָא וּגֵחֵיִן וְשְּׁקָלֵיהּ, כִּי הֵיכֵי דְּלֵימְרוּ קָבֵיל עֲלֵיהּ הוֹרְמָנָא דְּמַלְכָּא. אֲמַר לֵיהּ: חֲבַל עֲלָךְ קֵיסָר, חֲבָל עֲלָךְ קֵיסָר, וּמַה לִכְבוֹד עַצְמָךְ כָּךְ, לִכְבוֹד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. אַפְקוּהוּ לְמִקְטְלֵיהּ. אָמְרָה לְהוּ אִמֵּיהּ: הַבְיוּהוּ נִהֲלִי וַאֲנַשְׁקֵיהּ. אָמְרָה לְהוּ: בְּנִי, לְכוּ אִמְרוּ לְאַבְרָהָם אֲבִיכֶם: אַתָּה עָקַדְתָּ מִזְבֵּחַ אֶחָד וַאֲנִי עָקַדְתִּי שִׁבְעָה מִזְבְּחוֹת. אַף הִיא עָלְתָה לַגַּג וְנָפְלָה וָמֵתָה. יָצָאת בַּת קוֹל וְאָמְרָה: "אֵם־הַבָּנִים שְׂמֵחָה".

אמר רב. מקרא זה כי עליך הורגנו כל היום נאמר על האשה ושבעה בניה: האמרת. יחדת לשון אהבה: הורמנא דמלכא. שולטנות המלך קבל עליו לעשות: חבל. ווי יש לצעוק עליך ועל דבורך:

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אוֹמֵר: זוֹ מִילָה, שֶׁנִּתְּנָה בִּשְׁמוֹנָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אוֹמֵר: אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, שֶׁמַּרְאִים הִלְכוֹת שְׁחִיטָה בְּעַצְמָן. דַּאֲמַר רַבָּה: כָּל מִילֵי לֵיחְזֵי אִינֵישׁ בְּנַפְשֵׁיהּ, בַּר מִשְׁחִיטָה וְדָבָר אַחֵר. רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁמְּמִיתִין עַצְמָן עַל דִּבְרֵי תוֹרָה. כִּדְדָרִישׁ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: אֵין דִּבְרֵי תוֹרָה מִתְקַיְּמִין אֶלָּא בְּמִי שֶׁמֵּמִית עַצְמוֹ עֲלֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: "זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי־יָמוּת בְּאֹהֶל" (במדבר יט, יד).

זו מילה. הורגנו כל היום זמנין דמיית: בשמונה. ועדיין הילד חלוש ואף על פי כן מקיימין מצותך באהבה: בר משחיטה. שמא יתחבנו ויחתכנו בגרונו וצרעת מראות נגעים מפני שמסוכן לקפוץ עלי הצרעת:

אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אַרְבָּעִים סְאָה קְצוּצֵי תְפִלִּין נִמְצְאוּ בְּרֹאשׁ הֲרוּגֵי בֵּיתָר. רַבִּי יַנַּאי בְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: שָׁלֹשׁ קֻפּוֹת שֶׁל אַרְבָּעִים אַרְבָּעִים סְאָה. בְּמַתְנִיתָא תָּאנָא: אַרְבָּעִים קֻפּוֹת שֶׁל שָׁלֹשׁ סְאִים. וְלָא פְלִיגֵי, הָא דְּרֵישָׁא הָא דִּדְרָעָא.

קצוצי תפילין. בלא רצועות קרוין קצוצי כדאמרינן במסכת סוכה אוחז ברצועה ואינו אוחז בקציצה: הא דרישא. הם גדולים ארבעה בתים בכל אחד הם ג' פעמים מ' סאה אף על פי שהפרשיות בבית אחד של יד ובשל ראש גם כן ד' פרשיות רק שהם בבית אחד פרשה אחת ואין זה ג' חלקים יותר גדול משל יד מכל מקום דפוס של ראש מתוך שצריך לחלוק הבתים ולהיות ריוח ביניהן ולקובען על מושבן הוצרך המושב להיות רחב והוי על אחד שלשה שבזרוע:

אָמַר רַב אַשֵּׁי: אַרְבָּעָה קַבִּין מוֹחֵי תִינוֹקוֹת נִמְצְאוּ עַל אֶבֶן אַחַת. עוּלָא אָמַר: תִּשְׁעָה קַבִּין. אָמַר רַב כַּהֲנָא וְאִיתֵּימָא רַבִּי שִׁילָא: מַאי קְרָא: "בַּת־בָּבֶל הַשְּׁדוּדָה וגו' אַשְׁרֵי שֶׁיֹּאחֵז וְנִפֵּץ אֶת־עֹלָלַיִךְ אֶל־הַסָּלַע" (תהלים קלז, ח־ ט).

ארבעה קבין. בחורבן בית ראשון:

"בְּנֵי צִיּוֹן הַיְקָרִים הַמְסֻלָּאִים בַּפָּז" (איכה ד, ב), מַאי "הַמְסֻלָּאִים בַּפָּז"? אִילֵימָא דַּהֲווּ מִחֲפֵי בְּפִיזָא וְהָאַמְרֵי דְּבֵי רַבִּי שֵׁילָא: מִתְקַל תְּרֵי אִסְתְּרֵי פִיזָא נָחַת לְעָלְמָא, חֲדָא בְּרוֹמִי וַחֲדָא בְּכֻלֵּי עָלְמָא? אֶלָּא שֶׁהָיוּ מְגַנִּין אֶת הַפָּז בְּיוֹפְיָן. מֵעִקָּרָא חֲשִׁיבֵי דְּרוֹמָאֵי הֲווּ נַקְטֵי גִּלְיוֹנָא דְּגֻשְׁפַּנְקָא וּמְשַׁמְּשֵׁי עַרְסַיְּהוּ, מִכָּאן וָאֵילָךְ מַיְיתוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָסְרֵי בְכַרְעֵי דְפוּרַיהוּ וּמְשַׁמְּשֵׁי. אֲמַר לֵיהּ חַד מִנַּיְהוּ לְחַבְרֵיהּ: הַאי מִי אִיכָּא כְּתִיבֵי? אֲמַר לֵיהּ: אִין, דִּכְתִיב: "גַּם כָּל־חֳלִי וְכָל־מַכָּה" וגו' (דברים כח, סא). אֲמַר לֵיהּ: כַּמָּה מִרַחֲקְנָא מִדּוּכְתָא פְּלָן? אֲמַר לֵיהּ: אִנְגַר, פִּסְתָא וּפַלְגָּא. אֲמַר לֵיהּ: אִי מְטָאִי לְהָתָם לָא צְרִיכְנָא לָךְ.

מחפי. מכוסה ומלובש בפז: מתקל תרי אסתרי. משקל שני סלעים של פז: שהיו מגנין את הפז ביופיין. והיינו מסולאים לשון סולו לרוכב לא תסולה בכתם אופיר לשון שבח משובחין היו ביופיין מן הפז: ומשמשי ערסייהו. כדי שאשתו תתעבר כנגדן בנים יפים: האי. מכה וצרה כזו שאסרו בני ישראל בכרעי דפורייהו מי כתיבא בתוכחה: כמה מרחקנא מההוא דוכתא. שלא הגעתי עדיין ללמוד אותו פסוק:

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל מִשּׁוּם רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: מַאי דִּכְתִיב "עֵינִי עוֹלְלָה לְנַפְשִׁי מִכֹּל בְּנוֹת עִירִי" (איכה ג, נא)? אַרְבַּע מֵאוֹת בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת הָיוּ בִּכְרָךְ בֵּיתָר וְכָל אַחַת וְאַחַת הָיוּ בָּה אַרְבַּע מֵאוֹת מְלַמְּדֵי תִינוֹקוֹת [וְכָל אֶחָד וְאֶחָד הָיוּ לְפָנָיו אַרְבַּע מֵאוֹת תִּינוֹקוֹת] שֶׁל בֵּית רַבָּן. וּכְשֶׁהָיָה אוֹיֵב נִכְנָס הָיוּ דוֹקְרִין אוֹתוֹ בְּחֻטְרֵיהֶן. וּכְשֶׁגָּבַר אוֹיֵב וּלְכָדוּן, כְּרָכוּם בְּסִפְרֵיהֶם וְהִצִּיתוּם בָּאֵשׁ.

דוקרין אותו בחוטריהן. שהיה בידם שמראין בהם כשלומדים:

תָּנוּ רַבָּנָן: מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי יְהוֹשֻׁע בֶּן חֲנַנְיָה שֶׁהָלַךְ לִכְרָךְ גָּדוֹל שֶׁל רוֹמִי, אָמְרוּ לוֹ: תִּינוֹק אֶחָד יֵשׁ בְּבֵית הָאֲסוּרִין, יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רוֹאִי, קְוֻצּוֹתָיו סְדוּרוֹת תַּלְתַּלִּים. הָלַךְ וְעָמַד עַל פֶּתַח בֵּית הָאֲסוּרִין וְאָמַר: "מִי־ נָתַן לִמְשִׁסָּה יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל לְבֹזְזִים" (ישעיה מב, כד). נַעֲנָה אוֹתוֹ תִּינוֹק וְאָמַר: "הֲלוֹא ה' זוּ חָטָאנוּ לוֹ וְלֹא־אָבוּ בִדְרָכָיו הָלוֹךְ" וגו' (שם). אָמַר מֻבְטָח אֲנִי בְּזֶה שֶׁמּוֹרֶה הוֹרָאוֹת בְּיִשְׂרָאֵל. הָעֲבוֹדָה, שֶׁאֵינִי זָז מִכָּאן עַד שֶׁאֶפְדֶנּוּ בְּכָל מָמוֹן שֶׁפּוֹסְקִין עָלָיו. אָמְרוּ: לֹא זָז מִשָּׁם עַד שֶׁפְּדָאוֹ בְּדָמִים רַבִּים. וְלֹא הָיוּ יָמִים מוּעָטִים עַד שֶׁהוֹרָה הוֹרָאוֹת בְּיִשְׂרָאֵל. וּמַנּוּ? רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֶּן אֱלִישָׁע.

קווצותיו. שערות ראשו סדורות ומסלסל לו וזה תלתלים כדבר שאדם מסבב באצבעו וכשנשמט אצבעו ממנו נשאר אותו דבר מסובב ועגול: מובטח אני וכו'. שנער קטן היה ויודע להשיב כן: העבודה. לשון שבועה בעבודת הקרבנות:

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: מַעֲשֶׂה בִּבְנוֹ וּבְבִתּוֹ שֶׁל רַבִּי יִשְׁמָעֵאל שֶׁנִּשְׁבּוּ לִשְׁנֵי אֲדוֹנִים. לְיָמִים נִזְדַּמְּנוּ שְׁנֵיהֶם לְמָקוֹם אֶחָד. זֶה אוֹמֵר; יֵשׁ לִי עֶבֶד, שֶׁאֵין כְּיָפְיוֹ בְּכָל הָעוֹלָם; וְזֶה אוֹמֵר: יֵשׁ לִי שִׁפְחָה, שֶׁאֵין כְּיָפְיָהּ בְּכָל הָעוֹלָם. אָמְרוּ: בּוֹא וְנַשִּׂיאוּם זֶה לָזֶה וְנַחֲלֹק בַּיְּלָדִים. הִכְנִיסוּם לְחֶדֶר אֶחָד. זֶה יוֹשֵׁב בְּקֶרֶן זָוִית וּבוֹכֶה וְזוֹ יוֹשֶׁבֶת בְּקֶרֶן זָוִית וּבוֹכָה. זֶה אוֹמֵר: אֲנִי כֹּהֵן בֶּן כֹּהֲנִים גְּדוֹלִים וְאֵיךְ אֶשָּׂא שִׁפְחָה. וְזֹאת אוֹמֶרֶת: אֲנִי כֹּהֶנֶת בַּת כֹּהֵן גָּדוֹל, אֵיךְ אֶנָּשֵׂא לְעֶבֶד. יָשְׁבוּ וּבָכוּ כָּל הַלַּיְלָה. כֵּיוָן שֶׁעָלָה עַמּוּד הַשָּׁחַר הִכִּירוּ זֶה אֶת זֶה וְגָעוּ בִּבְכִיָּה, עַד שֶׁיָּצְתָה נִשְׁמָתָן. וַעֲלֵיהֶן קוֹנֵן יִרְמְיָהוּ: "עַל־אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָּה עֵינִי עֵינִי" וגו' (איכה א, טז).

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: מַעֲשֶׂה בְּאִשָּׁה אַחַת וְצָפְנַת בַּת פְּנִיאֵל שְׁמָהּ – "צָפְנַת", שֶׁהַכֹּל צוֹפִין בָּהּ; "בַּת פְּנִיאֵל", בַּת שֶׁל כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁשִּׁמֵּשׁ לִפְנַי וְלִפְנִים – שֶׁנִּשְׁבְּתָה וְנִתְעַלֵּל בָּהּ שַׁבַּאי כָּל הַלַּיְלָה. לְמָחָר הִלְבִּישָׁה שִׁבְעָה חֲלוּקִים וְהוֹצִיאָהּ לְמָכְרָהּ בַּשּׁוּק. בָּא אָדָם אֶחָד, שֶׁהָיָה מְכֹעָר בְּיוֹתֵר. אָמַר לוֹ: הַרְאֵנִי יוֹפְיָהּ. אָמַר לוֹ: רֵיקָא, אִם אַתָּה רוֹצֶה לִיקַח – קַח, שֶׁאֵין כְּיָפְיָהּ בְּכָל הָעוֹלָם. אָמַר: אַף־עַל־פִּי־כֵן. הִפְשִׁיטָה שִׁשָּׁה חֲלוּקִים, שְׁבִיעִי קְרַעְתּוֹ וְנִתְפַּלְּשָׁה בָּאֵפֶר. אָמְרָה: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אִם עָלֵינוּ לֹא חַסְתָּ – עַל קְדוּשַׁת שִׁמְךָ לָמָּה לֹא חַסְתָּ? וְעָלֶיהָ קוֹנֵן יִרְמִיָהוּ: (ו, כו) "בַּת־עַמִּי חִגְּרִי־שַׂק וְהִתְפַּלְּשִׁי בָּאֵפֶר אֵבֶל יָחִיד עֲשִׂי־לָךְ מִסְפַּד תַּמְרוּרִים כִּי פִתְאֹם יָבֹא הַשֹּׁדֵד עָלֵינוּ". "עָלַיִךְ" לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא "עָלֵינוּ" – כִּבְיָכוֹל, עָלַי וְעָלַיִךְ בָּא הַשּׁוֹדֵד.

שהכל צופין בה. מכח יפיה: ונתעללו בה שבאים. שהיו שוכבים עמה: הראני. אותה ערומה: על קדושת שמך. הגבור והיכל גבורתך: עלי ועליך. ששמי נתחלל בעובדי כוכבים ומזלות:

אָמַר רַב יְהוּדָה: מַאי דִּכְתִיב "וְחָמְדוּ שָׂדוֹת וְגָזָלוּ וּבָתִּים וְנָשָׂאוּ וְעָשְׁקוּ גֶּבֶר וּבֵיתוֹ וְאִישׁ וְנַחֲלָתוֹ" (מיכה ב, ב)? מַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד שֶׁנָּתַן עֵינָיו בְּאֵשֶׁת רַבּוֹ וְשׁוּלְיָא דְּנַגָּרֵי הֲוָה. פַּעַם אַחַת נִצְרַךְ רַבּוֹ לִלְווֹת. אָמַר לְרַבּוֹ: שַׁגֵּר אִשְׁתְּךָ אֶצְלִי וְאַלְוֶךָ. שִׁגֵּר אִשְׁתּוֹ אֶצְלוֹ וְשָׁהָה אוֹתָהּ שְׁלֹשָׁה יָמִים וְשִׁלְּחָה. וְקָדַם הוּא וּבָא אֶצְלוֹ. אָמַר לוֹ: אִשְׁתִּי, שֶׁשִּׁגַּרְתִּי לְךָ, הֵיכָן הִיא? אֲמַר לֵיהּ: פְּטַרְתִּיהָ, וְשָׁמַעְתִּי שֶׁהַתִּינוֹקוֹת נִתְעַלְּלוּ בָּהּ בַּדֶּרֶךְ. אָמַר לוֹ: מָה אֶעֱשֶׂה? אֲמַר לֵיהּ: אִם אַתָּה שׁוֹמֵעַ לַעֲצָתִי – גָּרְשָׁהּ. אָמַר לוֹ: כְּתֻבָּתָהּ מְרֻבָּה. אָמַר לוֹ: אֲנִי אַלְוְךָ וְתֵן לָהּ כְּתֻבָּתָהּ. עָמַד זֶה וְגֵרְשָׁה. הָלַךְ זֶה וּנְשָׂאָהּ. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ זְמַנּוֹ, לֹא הָיָה לוֹ לְפָרְעוֹ. אָמַר לוֹ: בּוֹא וַעֲשֵׂה עִמִּי בְחוֹבֶךָ. וְהָיוּ שְׁנֵיהֶם יוֹשְׁבִין וְאוֹכְלִין וְהוּא הָיָה עוֹמֵד וּמַשְׁקֶה עֲלֵיהֶם. וְהָיוּ דְמָעוֹת נוֹטְפוֹת מֵעֵינָיו וְנוֹפְלוֹת בְּכוֹסֵיהֶם. וְעַל אוֹתָהּ שָׁעָה נֶחְתָּם גְּזַר דִּין. וְאָמְרֵי לָהּ: עַל שְׁתֵּי פְתִילוֹת בְּנֵר אֶחָד.

שוליא דנגרי. לא היה רבו לתורה אלא רבו לאומנות של נגרים חרשי עץ: שהתינוקות נתעללו בה. כלומר שזנתה עם נערים ובחורים: בוא ועשה עמי בחובך. תהיה לי לעבד:

וְהַגְּזֵרָה הָיְתָה גְדוֹלָה, עַד שֶׁבָּאוּ לֶאֱכֹל, עִם הָרָעָב הַגָּדוֹל, אִשָּׁה אֶת בְּנָהּ, אֲשֶׁר אֲהֵבַתּוּ יוֹתֵר מִגּוּפָהּ וְגִדְּלַתּוּ בְּתַעֲנוּגִים גְּדוֹלִים, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת יוֹמָא, פֶּרֶק אָמַר לָהֶם הַמְמֻנֶּה (לח, ב): מַעֲשֶׂה בְּדוֹאֵג בֶּן יוֹסֵף, שֶׁהִנִּיחַ בֶּן קָטָן לְאִמּוֹ. וּבְכָל יוֹם מוֹדֶדֶת בִּטְפָחִים וְנוֹתֶנֶת מִשְׁקָלוֹ זָהָב לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ. כֵּיוָן שֶׁגָּבַר אוֹיֵב טְבָחָתוּ וַאֲכָלָתוּ. וְעָלֶיהָ קוֹנֵן יִרְמְיָהוּ: "אִם־תֹּאכַלְנָה נָשִׁים פִּרְיָם עֹלְלֵי טִפֻּחִים" (איכה ב, כ). וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ מְשִׁיבָה: "אִם־יֵהָרֵג בְּמִקְדַּשׁ ה' כֹּהֵן וְנָבִיא" וגו' (שם).

מודדת בטפחים. לידע כמה נוסף מיום ליום ונותנת המשקל אומד התוספת: כהן ונביא. זכריה בן יהוידע הכהן:

וּקְצַת דְּבָרִים אֵלּוּ וְגַם מַעֲשִׂיּוֹת אֲחֵרִים כְּתוּבִים בְּאֵיכָה רַבָּתִי, "עַל־אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָּה" (שם א, טז).

וְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת כְּתֻבּוֹת, רֹאשׁ פֶּרֶק מְצִיאַת הָאִשָּׁה (סו, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: מַעֲשֶׂה בְּרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, שֶׁהָיָה רוֹכֵב עַל הַחֲמוֹר וְהָיָה יוֹצֵא מִירוּשָׁלַםִ וכו', כִּדְאִיתָא לְעֵיל, בְּפֶרֶק שֵׁנִי מֵחֵלֶק פַּרְנָסַת עֲנִיִּים (סימן קצ). וַאֲמְרִינָן עֲלֵיהּ: תַּנְיָא: אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר צָדוֹק: אֶרְאֶה בְּנֶחָמָה, אִם לֹא רְאִיתִיהָ שֶׁמְּלַקֶּטֶת שְׂעוֹרִים מִבֵּין טַלְפֵי סוּסִים בְּעַכּוֹ. וְקָרָאתִי עָלֶיהָ מִקְרָא זֶה: "אִם־לֹא תֵדְעִי לָךְ הַיָּפָה בַּנָּשִׁים צְאִי־לָךְ בְעִקְבֵי הַצֹּאן" (שיר השירים א, ח).

מירושלים. וראה בת נקדימון בן גוריון לקטה שעורין מצואת סוסים בין רגליהם של סוסים ואכלתם:

וּכְשֵׁם שֶׁנִּתְקַיְּמוּ מִקְרָאוֹת אֵלּוּ עַל פֻּרְעָנֻיּוֹת, אֲשֶׁר בָּאוּ בַּעֲוֹנָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, כָּךְ עָתִיד לְהִתְקַיֵּם כָּל טוֹבָתָם הַכְּתוּבוֹת בַּנְּבוּאוֹת, כִּדְגָרְסִינָן בְּסוֹף מַכּוֹת (כד, א): וּכְבָר הָיוּ רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי עֲקִיבָא מְהַלְכִין בַּדֶּרֶךְ וכו', כִּדְאִיתָא בְּנֵר שֵׁנִי, כְּלָל שְׁמִינִי, חֵלֶק שֵׁנִי, פֶּרֶק שֵׁנִי (סימן סט). אֶלָּא תָּלָה הַכָּתוּב נְבוּאַת זְכַרְיָה בִּנְבוּאַת אוּרִיָּה, בְּאוּרִיָּה כְּתִיב: "לָכֶן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ" (מיכה ג, יב) וּבִזְכַרְיָה (ח, ד) כְּתִיב: "עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלַםִ". עַד שֶׁלֹּא נִתְקַיְּמָה נְבוּאַת אוּרִיָּה הָיִיתִי מִתְיָרֵא שֶׁמָּא לֹא תִּתְקַיֵּם נְבוּאַת זְכַרְיָה, עַכְשָׁיו שֶׁנִּתְקַיְּמָה נְבוּאַת אוּרִיָּה, שָׂמֵחַאֲנִי, שֶׁבְּיָדוּעַ שֶׁנְּבוּאַת זְכַרְיָה מִתְקַיֶּמֶת. וּבַלָּשׁוֹן הַזֶּה אָמְרוּ לוֹ: עֲקִיבָא נִחַמְתָּנוּ, עֲקִיבָא נִחַמְתָּנוּ.

מהלכין בדרך. ולמדו שתלה הכתוב נבואת זכריה בנבואת אוריה ואמרו לו נחמתנו:

ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א

לזכות רבי יצחק אבוהב זיע"א ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים ומתים.

בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' זרח חוטר שליט"א

ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א עם פירוש נפש יהודה חברו החכם מוהר"ר משה פרנקפורט דיין ק"ק אמשטרדם מהדורה מיוחדת – אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים

לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5