גָּדוֹל שְׂכַר הַזָּהִיר בְּקִדּוּשׁ הַיּוֹם וְהַמְעַנֵּג אֶת הַשַּׁבָּת לְשֵׁם שָׁמַיִם בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת מְגִלָּה, פֶּרֶק בְּנֵי הָעִיר (כז, ב): שָׁאֲלוּ תַלְמִידָיו לְרַבִּי זַכַּאי: בַּמֶּה הֶאֱרַכְתָּ יָמִים? אָמַר לָהֶם: מִיָּמַי לֹא הִשְׁתַּנְתִי מַיִם בְּתּוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁל תְפִלָּה וְלֹא כִנִּיתִי שֵׁם לְחָבֵר וְלֹא בִטַּלְתִּי קִדּוּשׁ הַיּוֹם. אִמָּא זְקֵנָה הָיְתָה לִי, פַּעַם אַחַת מָכְרָה כִּפָּה שֶׁל רֹאשָׁה וְהֵבִיאָה יַיִן לְקִדּוּשׁ הַיּוֹם. תָּאנָא: כְּשֶׁמֵּתָה הִנִּיחָה לוֹ אַרְבַּע מֵאוֹת גַּרְבֵי יַיִן. כְּשֶׁמֵּת הוּא הִנִּיחַ לְבָנָיו שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים גַּרְבֵי יַיִן.
במה הארכת ימים. באיזה זכות: בתוך ארבע אמות של תפלה. אלא היה מרחיק יותר והשתין כי אסור להתפלל בד' אמות של צואה: ולא כניתי שם לחברי. אפילו כינוי דלא הוי גנאי דבכינוי של גנאי אין לו חלק לעולם הבא: כיפה. צעיף: גרבי. חביות גדולות:
וְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק בַּמֶּה מַדְלִיקִין (שבת כג, ב): אָמַר רַב כַּהֲנָא: הָרָגִיל בְּנֵר חֲנֻכָּה הַוְיָין לוֹ בָּנִים תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, הַזָּהִיר בִּמְזוּזָה זוֹכֶה לְדִירָה נָאָה, הַזָּהִיר בְּצִיצִית זוֹכֶה לְטַלִּית נָאָה, הַזָּהִיר בְּקִדּוּשׁ הַיּוֹם זוֹכֶה וּמְמַלֵּא גַּרְבֵי יַיִן.
בנים תלמידי חכמים. דכתיב כי נר מצוה ותורה אור על ידי נר שבת וחנוכה בא אור דתורה:
וְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק כָּל כִּתְבֵי (שם קיח, א): אָמַר רַבִּי: כָּל הַמְקַיֵּם שָׁלֹשׁ סְעוּדוֹת בְּשַׁבָּת נִצּוֹל מִשָּׁלֹשׁ פֻּרְעָנִיּוֹת: מֵחֶבְלוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ וּמִדִּינָהּ שֶׁל גֵּהִינֹּם וּמִמִּלְחֶמֶת גּוֹג וּמָגוֹג. מֵחֶבְלוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ, דִּכְתִיב הָכָא "יוֹם" וּכְתִיב הָתָם: "לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה"' (מלאכי ג, כג). מִמִּלְחֶמֶת גּוֹג, כְּתִיב הָכָא "יוֹם" וּכְתִיב הָתָם: "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא בְּיוֹם בּוֹא גוֹג" (יחזקאל לח, יח). מִדִּינָהּ שֶׁל גֵּיהִנֹּם. כְּתִיב הָכָא "יוֹם" וּכְתִיב הָתָם: "יוֹם עֶבְרָה הַיּוֹם הַהוּא" (צפניה א, טו).
חבלו של משיח. כדאמרינן בכתובות דור שבן דוד בא בו קטיגוריא בתלמידי חכמים חבלי לשון חבלי יולדה: כתיב הכא יום. זכור את יום השבת:
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי: כָּל הַמְעַנֵּג אֶת הַשַּׁבָּת נוֹתְנִין לוֹ נַחֲלָה בְּלִי מְצָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "אָז תִּתְעַנַּג עַל־ה"' וגו' וּכְתִיב: "נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ" (ישעיה נח, יד) – לֹא כְאַבְרָהָם, דִּכְתִיב בֵּיה: "קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ" וגו' (בראשית יג, יז); וְלֹא כְיִצְחָק, דִּכְתִיב בֵּיה: "כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת־כָּל־הָאֲרָצֹת הָאֵל" (שם כו, ג), אֶלָּא כְיַעֲקֹב, דִּכְתִיב בֵּיה: "וּפָרַצְתָ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה" (שם כח, יד). רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: נִצּוֹל מִשִּׁעְבוּד מַלְכֻיּוֹת, כְּתִיב הָכָא: "וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל־בָּמֳתֵי אָרֶץ" (ישעיה נח, יד) וּכְתִיב הָתָם: "וְאַתָּה עַל־בָּמוֹתֵימוֹ תִדְרֹךְ" (דברים לג, כט).
בלי מצרים. כלומר אין לה קץ: אז תתענג. בתר וקראת לשבת עונג כתיב: נחלת יעקב. ולא נחלת אברהם ויצחק: קום וגו'. לארכה ולרחבה ארץ זו ולא יותר: הארצות האל. ולא יותר:
אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: כָּל הַמְעַנֵּג אֶת הַשַּׁבָת נוֹתְנִים לוֹ מִשְׁאֲלוֹת לִבּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהִתְעַנַּג עַל־ה' וְיִתֶּן־ לְךָ מִשְׁאֲלֹת לִבֶּךָ" (תהלים לז, ד). עֹנֶג זֶה אֵינִי יוֹדֵעַ מַה הוּא? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: "וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג" (ישעיה נח, יג), הֱוֵי אוֹמֵר: זֶה תַעֲנוּג שַׁבָּת.
בַּמֶּה מְעַנְּגוֹ? אָמַר רַב: בְּדָגִים גְּדוֹלִים וְרָאשֵׁי שׁוּמִין וְתַבְשִׁיל שֶׁל תְּרָדִּין. וְרַב חִיָּיא בַּר אַשֵּׁי אָמַר: אֲפִילוּ דָּבָר מוּעָט וַעֲשָׂאוֹ לִכְבוֹד שַׁבָּת הֲרֵי עֹנֶג. מַאי הִיא? אָמַר רַב פַּפָּא: כַּסָּא דְּהַרְסְנָא.
וראשי שומין. שהיה חשוב להם לאכול שום בלילי שבתות: ותבשיל של תרדין. מין ירק חשוב הוא: כסא דהרסנא. דגים קטנים מטוגנים בשומן קרביהן ובקמח:
וְגַרְסִינָן הָתָם (קיט, א): בָּעָא מִנֵּיהּ רַבִּי מֵרַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי: עֲשִׁירִים שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בַּמֶּה הֵם זוֹכִין? אֲמַר לֵיהּ: בִּשְׁבִיל שֶׁמְּעַשְּׂרִין, שֶׁנֶּאֱמַר: "עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר" (דברים יד, כב), עַשֵּׂר בִּשְׁבִיל שֶׁתִּתְעַשֵּׁר. וְשֶׁבְּבָבֶל בַּמֶּה הֵן זוֹכִין? אֲמַר לֵיהּ: בִּשְׁבִיל שֶׁמְּכַבְּדִין אֶת הַתּוֹרָה. וְשֶׁבִּשְׁאָר אֲרָצוֹת בַּמֶּה הֵן זוֹכִין? בְּשָׂכָר שֶׁמְּכַבְּדִין אֶת הַשַּׁבָת, דַּאֲמַר רַבִּי חִיָּא: פַּעַם אַחַת נִתְאָרַחְתִּי אֵצֶל בַּעַל הַבַּיִת בְּלוּדְקִיָּא וְהֵבִיאוּ לְפָנָיו שֻׁלְחָן אֶחָד שֶׁל זָהָב מַשּׂוֹי שִׁשָּׁה עָשָׂר בְּנֵי אָדָם וְשֵׁשׁ עֶשְׂרֵה שַׁלְשְׁלָאוֹת שֶׁל כֶּסֶף קְבוּעוֹת בּוֹ וּקְעָרוֹת וְכוֹסוֹת וְקִיתוֹנוֹת וְצְלוֹחִיוֹת קְבוּעוֹת בּוֹ וְעָלָיו כָּל מִינֵי מַאֲכָל וְכָל מִינֵי מְגָדִים. וּכְשֶׁהֵן מַנִּיחִין, אוֹמְרִים: "לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ" וגו' (תהלים כד, א). וּכְשֶׁהֵן מְסַלְּקִין אוֹתוֹ אוֹמְרִים: "הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה' וגו' (שם קטו, טז). אָמַרְתִּי לוֹ: בַּמֶה זָכִיתָ לְכָךְ? אָמַר לִי קַצָּב הָיִיתִי וְכָל בְּהֵמָה שֶׁהָיְתָה נָאָה וּשְׁמֵנָה מֵחֲבֵרְתָּהּ, אָמַרְתִּי: זוֹ לְשַׁבָּת. אָמַרְתִּי לוֹ: בָּרוּךְ הַמָּקוֹם שֶׁזִּכְּךָ לְכָךְ.
במה הן זוכין. לעושר גדול כזה: בלודקיא. עיר בחוץ לארץ ומביא לראיה שבחוץ לארץ זוכים העשירים מפני כבוד השבת: לה' הארץ. דאין אנו רשאין ליהנות עד שנברך שמו בברכת הלחם: השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם. לאחר ברכה על כן האוכל בלא ברכה כאלו נהנה מן קדשי שמים והארץ נתן לבני אדם אחר ברכה על ידי מתנתו נהנינו הטובה הזאת:
וְגַרְסִינָן נַמֵּי הָתָם (קיח, ב): אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: תְּהֵא חֶלְקִי מֵאוֹכְלֵי שָׁלֹשׁ סְעֻדּוֹת בְּשַׁבָּת. וְהַדַּעַת נוֹתֶנֶת, כִּי מֵאַחַר שֶׁשּׁוֹבֵת לִכְבוֹד הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וּמְעַנֵּג גּוּפוֹ וְנַפְשׁוֹ בְּשַׁבָּת לְשֵׁם שָׁמַיִם, כִּי לְאַחַר שֶׁתִּשָּׁאֵר נַפְשׁוֹ בַּת חוֹרִין תִּתְעַנֵּג בְּעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ שַׁבָּת. וְעָלָיו נֶאֱמַר: "מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת" (תהלים צב, א).
שתשאר נפשו בת חורין. מהמלאכה באלף השביעי שכולו שבת:
וְעִם כָּל זֶה, אַף־עַל־פִּי שֶׁנִּתְחַיֵּב בְּעֹנֶג שַׁבָּת, אִם יִרְאֶה בוֹ חֲלוֹם שֶׁמּוֹרֶה בְתוֹכוֹ שֶׁנִּגְזְרָה עָלָיו גְזֵרָה, טוֹב הוּא לְהִתְעַנּוֹת בּוֹ בַיּוֹם – לִשְׁבֹּר גּוּפוֹ וְלִבּוֹ בְּתַעֲנִית, כִּדְגַרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּשַׁבָּת (יא, א) וּבְפִרְקָא קַמָּא דְּתַעֲנִיּוֹת (יב, ב): אָמַר רַבָּה בַּר מַחְסֵיָא אָמַר רַב חָמָא בַּר גּוּרְיָא אָמַר רַב: יָפָה תַעֲנִית לַחֲלוֹם כָּאֵשׁ לִנְעוֹרֶת. אָמַר רַב חִסְדָּא: וּבוֹ בַיּוֹם. אָמַר רַב יוֹסֵף: וַאֲפִילוּ בְּשַׁבָּת.
כאש לנעורת. כאש שמבעיר הנעורת של פשתן כך התענית מבטל גזירות שראה בחלום שנגזר עליו על כן אפילו בשבת מותר לצום כדי שיתבטל צער גופו: ובו ביום. שחלם יתענה:
וְגַרְסִינָן נַמֵּי פֶּרֶק אֵין עוֹמְדִין (ברכות לא, ב): אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי בֶּן זִימְרָא: הַיּוֹשֵׁב בְּתַעֲנִית בְּשַׁבָּת קוֹרְעִין לוֹ גְּזַר דִּינוֹ שֶׁל שִׁבְעִים שָׁנָה וְהוֹפְכִין עָלָיו מֵרָעָה לְטוֹבָה. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: וְחוֹזְרִין וְנִפְרָעִין מִמֶּנּוּ דִּין עֹנֶג שַׁבָּת. מַאי תַּקַּנְתֵּיהּ? לֵיתֵיב תַּעֲנִיתָא אַתַּעֲנִיתֵיהּ. וּבֵין עֹנֶג שַׁבָּת וּבֵין תַּעֲנִית צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא לְשֵׁם שָׁמַיִם.
של שבעים שנה. כלומר מנעוריו יבטלו התענית כי כולי עלמא בתענוג והוא בצער וקשה עליו הדבר: תעניתא אתעניתיה. יתענה למחר ביום ראשון כדי שיכפר עליו שביטל עונג שבת:
ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א
לזכות רבי יצחק אבוהב זיע"א ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים ומתים.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' זרח חוטר שליט"א
ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א עם פירוש נפש יהודה חברו החכם מוהר"ר משה פרנקפורט דיין ק"ק אמשטרדם מהדורה מיוחדת – אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5